על ספרה של דליה רביקוביץ "באה הלכה"
מודן 2005, 193 עמ'
אני מודה באשמה ששיריה של דליה רביקוביץ מעולם לא נגעו לליבי, ולא הבנתי מדוע עליי להתפעל מכך שתפוח הזהב אהב את אוכלהו. ציינתי לעצמי מינוס בהבנת הנקרא, כי הרי גדולים וטובים, כמו שלונסקי, קורצוויל, רבקה גורפיין, הלל ברזל ואחרים, סברו שיש בהם ניצוץ של גאונות. המשכתי את חיי בהרגשה לא נוחה זאת עד שקראתי את דבריה של דליה רביקוביץ בריאיון שערכה עמה אילת נגב ב-4.6.1999 במגזין "7 ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", והרי פסקה מהריאיון הזה:
"קבוצת גבע [לשם עברה משפחתה לאחר שאבי המשפחה נהרג בתאונת דרכים – כל ההערות בסוגריים מרובעות הן שלי – מ.ג.] זה ה'גולאג' הקשה ביותר שאני עברתי. אני לא אומרת מחנה ריכוז, אלא "גולאג", כי זה היה מושתת בעיקר על עבודת פרך, יחס רע ואוכל איום, וגם השפלה ולגלוג. בגיל שמונה כבר עבדנו בשדה... בקיבוץ היה בוז לרוחניות... אמת מה שטוענים בש"ס – שהקיבוצים הוציאו מהמדינה יותר כסף מאשר הם... להפוך את העבודה לדת – זה פונדמנטליזם יותר גרוע מהחיזבאללה, כי השיעים לפחות מאמינים באלוהים"*.
אני סברתי אז, וסובר גם היום, שאדם האומר דברים כל כך מרושעים וכל כך מטומטמים – נותן לי בעצם "פְּטוֹר" מהתעמקות יתר ביצירי רוחו. נדמה לי שכל אדם הגון בישראל צריך לסלוד מההשוואה המעוותת הנ"ל, אבל נתיבות חיי גרמו לכך שהיתה לי גם מעורבות אישית בכל הנוגע לגבע ולמייסדיה: אני למדתי בבית החינוך של גבע בכיתה ז' – מנהלת בית הספר הייתה יהודית שמחוני, והמחנכת שלי היתה מיכל גור-אריה, אימה של דליה רביקוביץ. שום מורה מעולם לא השאיר עליי רושם כביר כל-כך כמוה. כשלימים שימשתי בתפקיד מפקח כולל על בתי ספר על-יסודיים, נהגתי להופיע בשיעורים לדוגמה בפני המורים שהיו תחת פיקוחי – השיעורים לא נבנו במתכונת שלימדוני מוריי באוניברסיטה, אלא במתכונת שספגתי ממיכל, מורתי הנערצת. קבוצת גבע שאני הכרתי הייתה קן של תרבות ושל מסירות אין-קץ, ואם אני נושא עמי בצקלון חיי ערכי תרבות ומוסר – "לא זכיתי באור מן ההפקר," אלא משם קיבלתים.
כמו כל בית ישראל, רכשתי בשבוע הספר ערימה של ספרים, וביניהם השתחל איכשהו גם הספר "באה הלכה" של דליה רביקוביץ. אמרתי לעצמי שאציץ בו, אולי קריאה בפרוזה של המשוררת תשנה את דעתי – אבל, אני מציין כבר עתה – המהפך הזה לא קרה.
וכל כך למה?
ובכן, יש בספר 47 סיפורים קצרים, חלקם קצרצרים – כולם, להוציא אחד ("הדוד משה הראשון") הם סיפורים "בלי אף" – בסוף כל סיפור כזה מתבקש לשאול את השאלה הלא ממש מעודנת – "כן, אז מה?" – לולא העובדה שמרבית הסיפורים מרמזים על חייה המיוסרים – אינני חושב שהיה יכול להיות איזה שהוא עניין בקריאתם. המחברת מודה בסוף הסיפור הראשון, שגיבורתו היא מיכל [מיכל גור-אריה – אימה של המחברת], שהיא איננה מוכשרת לארוג סיפור של ממש:
"מגיע למיכל שעמוס עוז או מאיר שלו יכתבו עליה רומן שלם ויפתחו את הנושאים שאני הזכרתי כאן בצמצום ובדלות, אבל זהו מזלה הביש שאין מי שיכתוב עליה מלבדי, ואני מי אני ומה אני? לא מאמינה בתיאורי טבע ובניתוח דמויות וכותבת רק את המעט מן המעט בלי סדר ובלי פשר" (עמ' 17).
מספרים על צ'ר'ציל שאמר על אחד מיריביו הפוליטיים שהוא איש עניו, ושמבחינה אובייקטיבית יש לו כל הסיבות להיות כזה [זה היה על יורשו אטלי. – אב"ע]. המחברת לפחות מודעת למגבלות שלה בכתיבת פרוזה, מגבלות שהופכות את שכתבה לא רק לבליל חסר סדר וחסר פשר, אלא גם לחסר עניין, ולולא הרמזים (העבים!) לחייה המיוסרים, שהם בעיקר נושא למנתחי מורכבות הנפש – אינני חושב שאפשר היה למצוא בסיפורים אלה איזה ערך מוסף.
חלק מהרמזים מתרכזים בדמויות הוריה, ובעיקר בדמותה של האם, שבסוף ימיה היתה סיעודית ונזקקה למטפלת, אבל עיקרם מתרכזים בדמות המספרת עצמה, הדיכאונית בצורה פתולוגית, העוברת בצורה חדה משיתוק מוחלט של כוחות נפשה, ואז האם וחברות שונות צריכות לטפל בה כמו בתינוק – ומשם עד להתעלות נפש חסרת פשר הגורמת לה לבזבז את מעט הכסף שאחרים עמלו כדי להשיגו.
רבים מהסיפורים בספר בנויים במתכונת האבסורד ("יד שמאל עם שעון", "בן דודי ג'", "דורית מאירה פניה לחיים", "האוורסט הוורוד", "אובססיה יחידתי", "ידידי ורעי", "חייל לא אמיתי", "פונטנה די טרווי", "זהבית אשת עסקים"). בסיפורים אלה גיבורים מוכרים את יד שמאל עם השעון, הורגים תרנגולת המטילה ביצי זהב מתוך אהבה, מגדלים יתושים אכזריים לצורך נקמה, הרים זזים ממקומם, החברים של הגיבורה הם חזיר וכלב, ואלה מכינים קפה וקוראים עיתון וכו'. הקורא בסיפור האבסורדי נדרש לחפש פשר למוזרויות שבו, ועל הרוב הפשר הוא טריוויאלי לחלוטין. בסיפורים שלפנינו הקורא פטור מלחפש אפילו את הפשר הטריוויאלי הזה, כי הרושם הוא שהמוזרות בפני עצמה היא כאן העיקר.
המוזרות היא שם המשחק גם בסיפורים הריאליסטיים: כל המטפלות של כל המטופלות בסיפורים השונים שמן אחד – "רובי" (עמ' 21, 29, 30, 81, 141). הבן של כל אחת מהגיבורות בספר – דורית, טובית, רונית, חמנית, תקומה – תמיד שמו "אדם". שרת התקרובת (מה זה?) סימי מזרחי ואביה הלאומן המבקש לבנות את בית המקדש ולחזור לכבוש את עזה – שתולים במספר סיפורים מבלי שיש בהם כל צורך (עמ' 116, 119, 153, 195, 186).
לטעמי אין לספר שום ערך מוסף ספרותי, לעיתים נדמה לקורא שהסופרת לא חשבה עד הסוף על מה שהיא כתבה – יש שם אנכרוניזמים בלתי נסלחים כגון ציון שהגיבורה דלילה לא יצאה למשלחות לפולין כי התביישה בנמשים שעל פניה, אלא שדלילה למדה בבית הספר בתקופת המנדט ! (עמ' 71); או משפט כגון: "ומלבד זאת כולם מחכים לפיגוע הבא שבא תמיד אחרי חיסול של מישהו, כמו שברק בא אחרי הרעם" (עמ' 102). אינני חושב שיש כאן כוונת מכוון, אלא סתם רשלנות.
אני אוותר על הרמזים הפוליטיים בסיפורים, ואזכיר רק משפט אחד התפור על פי מידותיה של דליה רביקוביץ: "... אם בן-לאדן שחק עד דק [בפיצוץ התאומים בניו-יורק] את השופט י.ח. פורז [שעיוות את דינן של נשים] אולי בכל זאת יש בו משהו טוב." (עמ' 57).
לשיפוטכם!
למרות הדברים דלעיל, ללא ספק יש בספר זה תעודה אנושית כואבת מאוד. כל הספר זועק "הצילו!" – רוב הדמויות הנשיות הן התגלמות דמותה של המחברת, ולעיתים הן מכונות בשמה המפורש – "דליה", ועל כולן אופף הייאוש הנורא. הן בדיכאון עמוק המרתק אותן אל המיטה, הן אינן מסוגלות לפרנס את עצמן וחיות בחסדיהם של אחרים, לעיתים הן מאושפזות בבית חולים לחולי רוח, חווֹת אובדנוּת מבהילה ותהומות של ייאוש. אני מבין מתוך הסיפורים שכל עוד האֵם של הגיבורה הבדויה היתה בכל חושיה, היא תמכה בה ופירנסה אותה, ואחר כך טיפלו בה חברותיה המסורות, אבל מן הסתם במקרים קשים כמתוארים בספר – זה לא יכול להספיק.
* ראו ספרי "שיחות עם סופרים", קווים, 2007, עמ' 14
 
אהוד: סיפורה של דליה רביקוביץ' "הטריבונל של החופש הגדול", על רקע נעוריה הקשים בקיבוץ גבע, שפורסם בקובץ "מוות במשפחה" אך התפרסם עוד לפני כן בדו-ירחון המעולה "אמות" שבעריכת שלמה גרודז'נסקי – הוא בעיניי מן הסיפורים היפים והמושלמים ביותר של הפרוזה העברית. בשעתו הופעתי עימה בתוכנית הטלוויזיה של נעם סמל, ושם היא שפכה את זעמה המטורף על הקיבוצים ואמרה שצריך לשרוף אותם כי שום דבר טוב לא יצא מהם. בהערת ביניים הזכרתי לה את סיפורה הנהדר על גבע, לפחות זה יצא בזכותם – והיא נדהמה ולא היה לה מה להגיד על כך, כי אורח מחשבתה היה כבר די מעורער, אלא שעדיין התייחסו אליה כאל אישיות רמת מעלה, שכל דבריה "חשובים" – ובזכות אישיותה, יופייה ודבריה הנוראים היא היתה כמובן מסמר התוכנית.
אגב, לקראת אחד היובלות של קיבוץ גבע פשפשו חבריו וחקרו ולא מצאו יצירה ספרותית טובה יותר להמחיזה על קיבוצם מאשר "הטריבונל של החופש הגדול", המציג אותם לכאורה באור שלילי. בתמימותם הם שכחו לבקש על כך רשות מדליה. היא תבעה אותם למשפט באמצעות בן-זוגה דאז, עו"ד חיים קליר, ואם איני טועה הוציאה מהם סכום נכבד, מעין פיצויים מאוחרים על הסבל שגרמו לה בנעוריה הקשים אצלם.