ב-1920 נולד בעיראק ילד שקיבל את השם עבדאללה יוסוף, וכך גם נרשם בתעודת הלידה. עם העלייה לארץ-ישראל שינה הנ"ל את שמו לשם עברי, ונודע מאז בשם עובדיה יוסף. לימים כשנעשה לרב, הכריז על עצמו כעל הרב הראשי הספרדי, למרות שהעיראקים אינם ספרדים כלל ועיקר. (בגרמניה ובפולניה היו יותר ספרדים מבעיראק).
והנה בימים הנוראים ערה"ש תשע"א פתח הרב עובדיה את פיו ואמר בדרשה: "שייתמו אויבנו משונאינו, אבו מאזן וכל הרשעים האלה, שייאבדו מן העולם, יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, בהם ובפלסטינים האלה רשעים צוררי ישראל."
ומיד בצדק קמה מהומה. דובר הרשות הפלשתינאית ברמאללה, רסאן אל-ח'טיב, אמר כי הדרשה הינה "הסתה קיצונית", ודרש מנתניהו לגנותה. ח"כ אחמד טיבי אמר שבקריאתו למות כל הרשעים, עובדיה יוסף מאחל למותו שלו ויורה לעצמו ברגל. "בעוד שנה שנתיים מירב הסיכויים שהפלסטינים יישארו ועובדיה יוסף לא." יו"ר בל"ד חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה פנה ליועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין, בדרישה לחקור את מנהיג ש"ס ולהעמידו לדין. לדברי זחלקה, "דברי הרב יוסף הם אקט פלילי שיש להעניש עליו. הם בבחינת מתן היתר להריגת פלסטינים באשר הם. אם חס וחלילה איש דת מוסלמי היה מתבטא נגד יהודים באותן מילים, הוא היה נעצר מיד."
מעניין שטיבי ח'טיב וזחלקא הם אותם האנשים הרואים בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס (שזכה ברוב קולות בבחירות) שלפיו יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי. http://www.youtube.com/watch?v=CI2ezTQRug4 מר טיבי, מר אל-ח'טיב ומר זחלקא – קשטו את עצמכם תחילה. בינינו, בכל זאת נביאכם – מוחמד קצת חשוב יותר מהרב עובדיה נראה אתכם מעמידים אותו ואת מצטטיו לדין.
 
העלאת עצמותיו או כיסוי הבטון של רב נחמן מאומן
רבי נחמן נולד ב-1772 במז'יבוז' שבאוקראינה, שם התגורר "הבעל שם טוב" אבי סבתו. בשנת 1798, בגיל 26, החליט לפתע ר' נחמן לנסוע לארץ-ישראל, הוא עזב את אשתו ואת שלושת בנותיו, ויצא למסע עם שמעון חברו. בערב ראש השנה 1798 הגיע בספינה לחיפה ושם גם עשה את החג.
בחיפה הכיר צעיר ערבי שנמשך אליו והחל לבקרו באכסנייתו. מה בדיוק קרה ביניהם לא ברור. ר' נחמן לא הבין את לשונו של הצעיר הערבי אך הבין את אהבתו אליו. ר' נחמן אמר ש"היו לו יותר ייסורים מהאהבה של הישמעאלי, מהשנאה והכעס שלו." ר' נחמן ראה בו סמאל-שטן. משיכה זו הביאה את ר' נחמן לדיכאון, והוא החליט לעזוב את ארץ-ישראל בלי לבקר בירושלים. בכל זאת לאחר מכן הלך לטבריה, ביקר בצפת ובבית הכנסת העתיק במירון. לאחר ששהה בארץ כחצי שנה חזר לביתו. לאחר חזרתו נהג לומר: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ-ישראל."
כשחזר ועבר בעיר אוּמן, נודע לו סיפור הטבח שערכו שם ההיידמקים (ברוסית גיידמקים) שלושים שנה קודם לכן, שבו נהרגו קרוב ל-30,000 יהודים. ר' נחמן הורה לתלמידיו ולמשפחתו שכאשר יגיע קיצו יקברוהו שם עם ההרוגים. בשנת 1802 התקבל כאדמו"ר בברסלב, שם הצטרפו אליו רוב תלמידיו. שמה של העיירה – ברסלב, הונצח מאז בשמה של החסידות.
בשנת 1810, ביתו ובית מדרשו בברסלב נשרף כליל, ולכן עבר ר' נחמן לאומן, שם נפטר כעבור חצי שנה, בגיל 38, ממחלת השחפת. לאחר מותו לא מונה לו יורש, לכן בפי העם נקראו חסידיו – "החסידים המתים". לפי המנהג החסידי, חסידים חייבים פעם בשנה לפחות להגיע לרבם, המנהג הזה נשתמר בצורתו המיוחדת גם אצל חסידי ברסלב, שבאים פעם בשנה בראש השנה לאומן.
רבי ישראל דב אודסר נולד ב-1886 כחסיד קארלין, והפך להיות חסיד רבי נחמן מברסלב. בישיבת ברסלב בטבריה היה תלמיד בשם ר' יואל אשכנזי, שהיה ידוע כתלמיד חכם, וכבדחן חובב הלצות. ביום בהיר אחד, חמד אשכנזי לצון לאודסר. הוא רשם פתק והטמינו בספרו של אודסר. בפתק היה כתוב: "מאוד היה קשה לי לרדת אליך תלמידי היקר, להגיד לך כי נהניתי מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד שיבוא המשיח חזק ואמץ בעבודתך נ נח נחמ נחמן מאומן"
אודסר, שמצא את הפתק, היה בטוח שזהו מסר מרבי נחמן מאומן והקים את פלג "הנחנחים" של חסידי ברסלב.
בינתיים שיגשגו הברסלבים והנחנחים והפכו לעדה גדולה ואליהם הצטרף כל שנה ערב רב לחוג את ראש השנה עם הרעבע. גברים רבים נוטשים את נשיהם וילדיהם ועולים לרגל לק"ק אומן לקברו של הרעבע, שהרי הוא הבטיח תשועה והצלה לכל באיו בראש השנה. באומן קמה עיירה יהודית מחורבנה ונתמלאה באלפי יהודים כשרים הנעים בעיר ומקבצים נדבות כמימים ימימה. והנה על מנת למנוע צער מהנשים הגלמודות שנמנע מהן לחוג את החג עם בעליהן, הוצע פתרון לבעייה – העלאת עצמותיו של ר' נחמן לארץ-ישראל, ובא לציון גואל.
והנה התעוררה בעייה קשה ממשלת אוקראינה הכריזה על הקבר כאתר אוקראיני קדוש. מה עושים? ובכן ניתן לפתור את הבעיה בקלות. הקבר הקדוש באומן אינו כלל קברו של רבי נחמן. מתחתיו אין כלל עצמות. זהו מבנה ריק מבטון. בית הקברות המקורי היה בכלל במקום אחר. לכן אין בעייה לבנות לרבי נחמן ציון קבר מבטון בירושלים, ולהמשיך לעבדו (את הקבר) כבימים ימימה (כפי שעושים באומן) גם בראש השנה, מבלי להיפרד מהנשים ומהמשפחות, ויהיה אז לכל בית ישראל שנה טובה וחג שמח. יקודש הבטון ותבוא הישועה.
לסיכום: לפני זמן מה ראיתי סטיקר על מכונית ועליה כתוב בהאי לישנא: "קוראים לי נחמן, אבל אני לא מגמגם."
 
ביבי מתאלמרט
בשביל ביבי החדש "יהודה ושומרון" נהפכו ל"גדה המערבית". למתקשים בגיאוגרפיה נזכיר כי תל אביב היא בגדה המערבית, (דגניה בגדה המזרחית). אבל החמור מכול, ביבי נטש את מורשת רבין שאחזה ב"תוכנית אלון". ביבי ויתר על "נסיגה לגבולות מוכרים ובטוחים" כלשון החלטה 242 המפורסמת, כלומר הישארות על גבול הירדן עם יישובי הבקעה. במקום זאת ביבי מדבר כעת על "סידורי ביטחון", קרי, צבא של נאט"ו שיגן על גבול הארץ ביעילותו של הצבא הצרפתי בגבול לבנון, שהביט לאחרונה על הצבא הלבנוני יורה לעבר ישראל ולא עשה דבר. צריך להכין את המקלטים.
 
1948 של יורם קניוק – 1948 של בני מוריס
לאור הדיון בין אהוד בן עזר ויורם קניוק (חב"ע 574) כדאי לזכור שכבר הפילוסוף היווני אריסטוטלס, הידוע אצלנו יותר בשם החיבה העברי שנתנו לו אבותינו – אריסטו. (כמו צחי, רפי, דני) קבע ב"פואטיקה" שההבדל בין הספרות להיסטוריה הוא שההיסטוריה עוסקת במה שהיה והספרות במה שעלול היה להיות. והנה במקביל ל-1948, ספרו של קניוק, הוציא גם ההיסטוריון בני מוריס, ספר בשם זהה – 1948.
בני מוריס קובע בספרו כי למרות הדימוי של "טוהר הנשק", לאמיתו של דבר ביצעו הישראלים מעשי טבח רבים יותר משביצעו הערבים, והרגו אזרחים ושבויים ערבים רבים יותר. הנסיבות הן שגרמו לכך: הישראלים המנצחים כבשו כארבע מאות כפרים, עיירות, וערים. והערבים פחות מתריסר ישובים יהודים לרוב אחרי שפונו מתושביהם. (בני מוריס, 1948 תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, עם עובד, ת"א 2010, עמ' 437) מוריס מונה את מספרם של הערבים שנרצחו בכשמונה מאות אזרחים ושבויים ערבים (עמ' 438). כמו כן נעשו כתריסר מעשי אונס. (עמ' 437)
ההבדל הוא בכך שאנחנו מתביישים במעשי הטבח שבוצעו בערבים, ואילו הערבים-המוסלמים רואים את מעשי הטבח ביהודים כמצווה דתית. (למרבה הצער לאחרונה מיעוט יהודי קטן מאמץ גם הוא את התפיסה הזו).
לספרו של מוריס יש חשיבות רבה במישור אחר. מוריס הינו ההיסטוריון הראשון הטוען כי מלחמת הערבים ביהודים אינה רק מלחמה לאומית רגילה כפי שנטען עד היום, אלא היא מלחמת ג'יהאד דתית המונעת ע"י הגזענות המוסלמית. (עמ' 425).
 
אהוד: הגם שכביכול "חזר בתשובה" ציונית, אני לא הייתי מסתמך על הסטטיסטיקות המגמתיות של בני מוריס, המציגות באור שלילי ורצחני את ישראל הנלחמת על נפשה בתש"ח, נגד הצבאות של מדינות ערב, וכאשמה בבעיית הפליטים, שהיא כידוע החשובה והבלתי פתורה ביותר בעולם. היכן כאן למשל היחס בין אחוז פצועינו והרוגינו במלחמת השחרור מתוך כלל היישוב העברי – לעומת אחוז פצועיהם והרוגיהם של הערבים, שלחמו להשמידנו – לעומת גודל האוכלוסייה של מדינותיהן אז? – שבריר אחוז שלהם לעומת נתח נורא מאיתנו!
ואיך ניחש חיימקה שפינוזה כבר לפני כחמש שנים כי לרבי נחמן מברסלב היתה כנראה נטייה להחזיק בחיפה בשחורו הרוטט של צעיר ערבי שנטפל אליו? –