על ספרו של חיים באר "אל מקום שהרוח הולך"
עם עובד, 2010, 452 עמ'
"אל המקום שהרוח הולך" הוא לדעתי הרומן הכי מושקע של חיים באר. הסופר חושף שליטה בתחומים רבים ושונים, ואף מקוטבים: יש בו בקיאות אדירה בספרי יראים ובשאר מקורות היהדות, ידע רב במיתולוגיה הבודהיסטית הייחודית לטיבט, בדברי הימים של סין, בטופוגרפיה של סין וטיבט, בהווי של השבטים השונים בדרומה של סין, במדע הזואולוגיה והרפואה. די לקרוא את הרשימה הארוכה של האישים שהמחבר מודה להם על עזרתם בכתיבת הספר כדי להתרשם מהכמות האדירה של הידע אותו הוא שאב לצורך הכתיבה.
כן משכה את תשומת ליבי העובדה שזאת הפעם הראשונה ברומנים של חיים באר, שהמחבר איננו גם גיבור ראשי ביצירה – במסווה, כמו ברומנים הראשונים שלו, ובלי מסווה – כמו ברומן לפני האחרון "לפני המקום". ברומן שלפנינו המחבר עצמו מגיח (ללא ציון השם!) בשני מקומות בתוך הרומן (עמ' 98, שם הסופר מצטרף להתוועדות של הגיבור הראשי, הוא הצדיק יעקב יצחק הורוביץ; בעמ' 247-244 הוא מזהה את הצדיק בטיבט, למרות שזה לבוש כהיפי, ועל ראשו בנדנה כדי לכסות על הפאות).
בסוף הרומן יש פגישה אקראית בין ד"ר סלנה ברנרד, המדענית שליוותה את ר' יעקב יצחק הצדיק במסעו לטיבט, ובין הסופר שמראה לה את בית המדרש של אותו צדיק מבני ברק, ואת מקום קבורתו. שוב, השם המפורש של הסופר איננו מוזכר, אך הסימנים אינם מותירים מקום לספק: הסופר, כמו חיים באר עצמו, הוא גם פרופסור באוניברסיטה, הוא עומד לצאת לשנת שבתון בארצות הברית, ומתכוון לנצל אותו לכתיבת רומן (עמ' 445-441).
העניין השלישי שמשך את תשומת ליבי היה היחס שבין המוטו הלקוח מ"מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים, ובין תוכן הספר. כידוע, ספרו של מנדלי הוא סאטירה חריפה על הבורות והבטלנות של יהדות העיירה, שממנה יצאו שני בטלנים חמושים בידע יראי למסע חסר שחר. גם בספר שלנו מדובר במסע חסר שחר: הצדיק, ר' יעקב-יצחק הורוביץ, נצר לשרשרת אדמו"רים, חולם שאחד מאבותיו, "היהודי הקדוש", נגלה אליו בצורה של שור משונה (שמתברר להלן שהוא היַק, הבהמה השעירה השוכנת בהרי ההימלאיה), שעל מצחו האותיות י"ק, ושור זה מזמין אותו אליו אל ההרים הגבוהים. הוא מגלה את סודו לעשיר המופלג שמחה דנציגר, יהלומן החי בהולנד, וזה מחליט להגשים את חלומו ולהביאו לטיבט, ארץ היַקים. שלא כמו בסיפורו של מנדלי, האיש דואג לכל פרט: למורה דרך היודע סינית וטיבטית, הלא הוא אוסקר פלורין, למדענית הבקיאה בתחום היקים בשם ד"ר סלנה ברנרד, לנהגים לכלכל ועוזר אשר יטפלו באוכל הכשר שהובא מלונדון, למשאית קירור, לטיסות, למלונות וכו' – עד הפרט האחרון.
כמו בספרו הנ"ל של מנדלי, גם חיים באר מצליף בלשונו על עולם החסידות – על היחס המתנשא כלפי נשים שהן במעמד של משרתות (עמ' 159), על סיפורי הפלאות שהחסידים צמאים להם, על אמונות ההבל של "העולם", על הנכלולים ועל הרמאויות שננקטים בחצרות הצדיקים כדי למשוך את "העולם" הנבער (ראו עמ' 25-24, שם מתואר איך האיש החזק בחסידות אוסטילה – העניך ראדושיץ - שותל מכשירי האזנה ומדובבים בחדר ההמתנה של הצדיק כדי להמם את הנזקקים לו ביכולת שלו, כביכול, לחדור לליבם – כל זה חיקוי למעשיהם של הצדיקים הדרומיים דוגמת "הרנטגן" ו"הסי טי"), על הבסיס הכלכלי המשונה של הצדיקים, שעל הרוב יונק מעולם הפשע (דנציגר שמכלכל את הצדיק וממלא את כל מאווייו – עשה את עושרו מהברחת יהלומים – וכספו מוצא את דרכו לקניית נשק המשמש לדיכוי עמי אפריקה האומללים – עמ' 438), מהמריבות של יורשי הצדיקים שנועדו להשגת שררה, ולא לשם שמיים (עמ' 113-112; 407 ואילך); אבל יחד עם זה, משתמע מהספר שלמרות כל הליקויים "האנושיים" האלה, יש בצדיקות איזו השראה אלוהית שלא ניתן להתעלם ממנה. במעלה הזאת של הצדיק מכירים שלושה נציגי עולמות המקוטבים לעולם האמוני החרדי, הלא הם עולם המדע, העולם האלילי והטבע עצמו.
עולם המדע – כיצד? ד"ר סלנה ברנרד, נציגת המדע במסע הזה (היא זואולוגית העובדת על פוסט דוקטורט באוניברסיטה בביג'ין), שבמשך המסע מתאהבת בצדיק והופכת להיות אשת חיקו, רואה בצדיק איש קדוש, ומודה שבנסיעה הזאת היא נוכחה לדעת בעקבות האירועים המופלאים שהיו קשורים בצדיק – שיש דברים מעבר ליכולת המדע להסביר (עמ' 395, 397). היא נפעמת מיכולתו של הצדיק לחדור לנשמותיהם של הסובבים אותו ולקרוא מחשבות (בלי הטריקים הנ"ל – עמ' 267), שיודע בעיניים עצומות מה נעשה סביבו (עמ' 324). היא משווה אותו לקדוש הפרבוסלבי שרפים מסרוב, שהאומנת שלה היתה סוגדת לו, ומשום כך החליטה לכנות אותו בשם "שׂרפים" (= מלאכים! – עמ' 148-147).
העולם האלילי – כיצד? הנזיר הבודהיסטי הישיש, ריטו גשה, מנהל שיחה עם הצדיק ומתפעל מחוכמתו הבאה לידי ביטוי בסיפורי היראים שהוא שולף מזיכרונו על כל שאלה משאלות החיים (עמ' 218-211). הנזירה טולקו דאווה הזקנה יודעת מראש על בואו של הצדיק אל מערתה שבראש ההר, יודעת שהוא לקח עימו גרעיני חיטה מבקעת ארבל כדי להגישם ליַק הקדוש (302-300), והיא גם מצליחה להגשים את חלומו לפגוש את היק השמימי – פגישה גורלית שמובילה לסופו של הצדיק ((379-376). גדולתו של הצדיק עושה רושם על העולם הפגני.
הטבע – כיצד? הצדיק עומד ומתפלל בעיניים עצומות, ופתאום שלושה יקים נעמדים על רגליהם האחוריות לכבודו עד שסיים את התפילה. אוסקר פלורין המדריך מנציח את המחזה במצלמתו – כלומר, יש תיעוד שלא ניתן להכחיש (עמ' 262-259). בהמשך יַק לבן בעל קרניים זהובות, כמו זה שעליו חלם הצדיק שלוש פעמים, חיה המתרחקת תדיר מבני אדם כמו מאש, מתקרב אל הצדיק המתפלל ומלקק את פניו. הצדיק מחזיר לו ליטוף ונשיקה, וגם אירוע מדהים זה מונצח בווידיאו – הפעם על ידי סלנה (עמ' 314). כשהצדיק עולה אל ההר כדי לפגוש ביַק, כפי שהבטיחה לו הנזירה הזקנה, מתרחשים שינויים מבהילים בטבע המזכירים את מעמד הר סיני ומעמד עלייתו של אליהו השמיימה: מתחולל טורנדו אדיר ורעידת אדמה המפילה את קירות המבנים. יק ענק רוכב על ענני שמיים, והצדיק רוכב עליו, עד שזה מנער אותו מעליו ומפילו ארצה (379-376).
ביולי 2003 התארחתי בביתו של חיים באר וראיינתי אותו על מכלול יצירתו עד אז*), שהיתה לטעמי סקפטית מאוד באשר למיסטיקה הדתית, אבל בניגוד לקו הספרותי שלו – הוא אמר לי באותה הזדמנות: "באיזשהו מקום יש בית דין של מעלה, והוא מעניש את החוטאים, את אלה שנוהגים ברעיהם בצורה מחפירה, אני לא מסוגל להישיר מבט אל מצב שאין דין ואין דיין." **).
אני מודה שצר לי על הגישוש הזה שעורך חיים באר בספר המעניין החדש הזה לכיוון דיינו של עולם, לכיוון האדון שבטירה ולכיוון המיסטיקה. מי כמוהו יודע שכל סיפורי הפלאות של הצדיקים הם עורבא פרח, וכי כל תורת הגמול בה החוטאים מקבלים את עונשם איננה אלא משאלת לב המתגשמת רק בסיפורי מעשיות, ואף-על-פי-כן!
לעולם אינני מעז להשיא עצות לסופרים, בוודאי לא לסופר במעמדו של חיים באר, אך אני רואה עצמי רשאי לומר את העדפותיי בקריאת רומן – ובכן, הגלישה מהריאליזם אל המיסטיקה איננה "כוס התה" שלי. הגיבור ר' יעקב יצחק, הצדיק מבני ברק, הוא דמות נפלאה, מלאת חוכמה, ידע ו... ניגודים: הוא חוטא (רוכש מחשב, רחמנא ליצלן! – עמ' 64, 90), צופה בסרטים פורנוגראפיים בבתי מלון (עמ' 37), בנעוריו הציץ אפילו בפיפ שו בניו-יורק (עמ' 93), ועיקר העיקרים – הוא נענה לפיתוייה של ד"ר סלנה ברנרד (עמ' 163, 193, 198-197), מקיים עמה לילות אהבה ומתאהב בה נואשות, וכל חטאיו אינם מונעים ממנו להיות ירא שמיים אמיתי. הוא סמל החרדיות, אבל מוכן להתחפש להיפי, ומוכן להביע סובלנות כלפי המאמינים בעבודה זרה. הוא נעול בתוך עולם החסידות ומורשתו, ויחד עם זאת – תאב דעת. הוא יודע שהוא חוטא ביחסיו עם סלנה, אך הוא מוצא נימוקים מקילים בפינותיה הדחוקות של ההלכה (עמ' 94-93, 168-167). דמותו היא באמת מופלאה ומרתקת, ולי אישית לא היתה חסרה הפנטסמגוריה המיסטית שדמות זאת נקלעת אליה כשהיא עצמה הגורם העיקרי שלה.
התואם בין פרטי החלומות הפנטסטיים ובין ההתרחשויות בצידו האחר של העולם, התואם בין שנות חייהם של "החוזה" ו"היהודי הקדוש", מאבותיו הרחוקים של הצדיק, ובין שנות חייו שלו עצמו (עמ' 70, 84-83), כשמותו נחזה מראש (!), התואם בין שנת ההופעה של היַק הקדוש בפני הנזירים הבודהיסטים ועלייתו לשמיים בשנת 1861, ובין כברת זמן של 48 שנים מאז מותו של "היהודי הקדוש" (עמ' 219-217), מותו של הצדיק בדיוק ביום הסתלקותו של "היהודי הקדוש" (עמ' 422), הקשר המיסטי בין חלומותיו של הצדיק ובין עולם המיסטיקה של נזירי טיבט, שהזכרתי קודם, התואם בין פירוש שמה של סלנה (ירח ביוונית – עמ' 160-159) ובין פירוש שמה של הנזירה הזקנה טולקו דאווה (ירח בטיבטית – עמ' 302-296) – כל אלה אינם הופכים את הצדיק, הנחשב גם בעיני סלנה ואוסקר פלורין לקדוש, לדמות יותר מורכבת, אלא לדמות פלאית מסיפורי היראים, שבהם גדוש הרומן.
ובעניין סיפורי היראים – הספר באמת גדוש לעייפה בסיפורים, תוך ציון המקור, ועיתים אפילו בצירוף מראי מקום. הסופר חש כנראה בגודש שאין כמותו באף אחד מהרומנים הקודמים שלו, לכן הוא שם בפיו של אוסקר פלורין טענה שסיפורים אלה וציטוטים אלה היו לו לזרא עד כי התחשק לו לצרוח (עמ' 176). בעניין הזה אני מצדד דווקא בדעתה של סלנה כי דמותו של הצדיק – בלי הבאת גודש של סיפורי יראים – לא תהיה שלימה, וכי באמת חוכמת עולם באה לידי ביטוי בסיפורים דמיוניים אלה.
ועוד דבר, במילייה הספרותי שלנו, כאשר הרומנים גדושים בארוטיקה מפורשת ומפורטת, המתוארת במילים הבוטות והגסות ביותר (בעיקר אצל יצירותיהן של הסופרות!) – מתאר חיים באר את הייחוד האינטימי של הצדיק עם החוקרת החצי-גויה בביטויים מרמזים, הלקוחים מהמקורות, וזה בהחלט מרתק ומשעשע (עמ' 204-203, 324-322).
למרות ההסתייגות שלי דלעיל, אני מודה ברצון שקראתי את הרומן המרתק הזה בשקיקה, ורוויתי ממנו הנאה רבה.
*) הראיון מצוי בספרי "שיחות עם סופרים", קווים 2007, עמ' 316-299.
**) שם, עמ' 307