על פי התקשורת הישראלית, מדינת ישראל מצויה היום תחת מתקפה פשיסטית וגזענית מבפנים, שנועדה להחריב את הדמוקרטיה הישראלית ולהמירה במדינת אפרטהייד. "המתקפה הפשיסטית" מתבטאת בראש ובראשונה בשורה של הצעות חוק "גזעניות", המונחות על שולחנה של הכנסת. האמת שונה במקצת. או אם לדייק יותר – האמת הפוכה.
מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה קשה על עצם קיומה, אליה מתלווה מתקפה אנטי ("פוסט") ציונית קשה מבפנים, היוצרת דה-לגיטימציה לכל דבר ציוני במדינה. הצעות החוק המושמצות, הן בסך הכל ניסיון להתגונן מפני המתקפה הזאת. לא תמיד דרכי ההתגוננות ראויות, לא תמיד הן חכמות, לעתים הן מגושמות וגסות, אבל אין להתבלבל – החוקים הללו אינם הבעייה שלנו, אלא ניסיון להתמודד עם הבעייה האמיתית.
האם באמת האנטי ציונים בתוכנו הם קבוצה המסוגלת להוות איום על המדינה? הרי מדובר בקומץ שולי שבשולי. נכון, מדובר בקבוצה זעירה, אולם משקלה הציבורי אינו משקף את גודלה, ועיקר האיום שבה, נובע מן העמדות האסטרטגיות שהיא תופסת בתקשורת, בתרבות ובאקדמיה. אולם הבעייה העיקרית אינה האנטי ציונים, אלא ציבור רחב מאוד בישראל, הרחוק מאנטי ציונות, ציבור אזרחים חיובי ופטריוטי לעילא ולעילא, הנופל ברשת ההסתה האנטי ציונית, בשל נטייתו לעבור לדום כאוטומט, כאשר הוא שומע סיסמאות בשם הדמוקרטיה, הנאורות והליברליזם ולהתייצב לדגל כאשר מעמידים מולו דחליל של "פשיזם" ו"גזענות", כביכול. למרבה הצער, מדובר בציבור רחב למדיי, שבמקום לבדוק את הסיסמאות הללו באופן ביקורתי, הוא מתייצב, כיוון שכאשר הוא שומע את קול הלמות התופים, "זה עושה לו את זה". וכך, ציבור ציוני ופטריוטי רחב, מסייע, שלא בטובתו, למתקפה האנטי ציונית מבפנים, ולדה-לגיטימציה למדינת ישראל מבחוץ.
וכך, כשהצעת חוק (מיותרת בעיניי) הדורשת ממתאזרחים להוסיף להצהרת נאמנותם למדינת ישראל (היהודית והדמוקרטית) את המילים המפורשות – "יהודית ודמוקרטית", מוקעת כהצעה "גזענית ופשיסטית" – ציבור רחב ששמע את תרועות החצוצרה קפץ לדום, בלי לחוש שהוא נותן יד למי שבעיניהם מדינה יהודית ודמוקרטית, פירושה – מדינה גזענית, כלומר שהוא הופך כלי שרת להסתה אנטי ישראלית.
וכך, הגורמים האנטי ציונים מנסים ואולי אף מצליחים להשתיק שיח ביקורתי על הדרת הציונות והציונים ממרחבים שלמים באקדמיה הישראלית. די בשימוש בשפה אורוויליאנית, שבה הביקורת היא "רדיפה מקארתיסטית" וההדרה היא "חופש אקדמי", כדי שסתימת הפיות תוצדק כ"הגנה על הדמוקרטיה ועל האקדמיה".
הדוגמה האחרונה היא המתקפה נגד התיקון לחוק הנוגע לקליטה ביישובים קהילתיים. מי שהיכרותו עם החוק היא באמצעות התקשורת, יהיה משוכנע שהכנסת עומדת לחוקק חוק האוסר מגורי ערבים בגליל, ולכן מדובר בחוק גזעני שנועד ליצור אפרטהייד ושאר סיסמאות שווא נבובות. האמת היא שמדובר בחוק, המאפשר ליישובים קהילתיים בני פחות מ-500 איש לבחור את חבריהם על פי התאמה חברתית. כל מי שחי אי פעם ביישוב כזה – בקיבוץ, במושב או ביישוב קהילתי קטן, יודע שאי אפשר לקיים קהילה ללא יכולת לבחור את חבריה. יישוב קהילתי בונה את עצמו סביב צביון ייחודי, ואם לא יבחר את החברים המתאימים לצביונו – לא יוכל לקיים את הצביון הרצוי לו. כל מי שחי ביישוב קטן, יודע עד כמה גדול כוחו של חבר אחד לגרום לנזק כבד לקהילה כזאת.
כל יישוב דחה פניות של עשרות ומאות מבקשים להצטרף אליו, ומיספר הערבים שנדחו הוא לבטח הרבה פחות מאחוז אחד מן הפונים. אבל אלה העובדות, וממתי העובדות מעניינות את האנטי ציונים? מבחינתם, עצם העובדה שיישוב מגדיר את עצמו יישוב יהודי, ומגדיר את צביונו כציוני – היא סיבה להלחם בו, לפגוע בו. זאת האמת על המתקפה נגד הצעת החוק.
נשאלת השאלה – מה קרה פתאום? למה צריך פתאום לחוקק חוק כזה? האם עצם חקיקתו אינה מהווה פרובוקציה?
הצורך בחוק הוא בהגנה על ההתיישבות מפני המתקפה. הרי יכולת הקהילה לבחור את חבריה הייתה קיימת מאז ומתמיד, והסיבה לכך שלא היה חוק בנדון, היא שלא היה כל צורך לחוקק את המובן מאליו. הצורך בחוק, נובע מהמתקפה נגד ההתיישבות הציונית בכלל, ונגד ועדות הקבלה בפרט. למרבה הצער, פסיקות של בית המשפט העליון, נתנו תוקף משפטי למתקפה, שחייב את חקיקת המגן.
האם אני מנסה לרמוז שבית המשפט הוא אנטי ציוני? חלילה. אין לי כל פקפוק בציוניותם של השופטים. הבעייה היא, שפסיקות בית המשפט הן א-ציוניות. כלומר, הן אינן אנטי ציוניות, אך אינן לוקחות בחשבון את השיקול הציוני. לא רק את השיקול הציוני – גם את השיקול הקהילתי. למרבה הצער, שיח הזכויות המשפטני-ליברלי, שהשתלט על בית המשפט העליון, אינו לוקח בחשבון את אינטרס הציבור, את האינטרס של קולקטיב, את האינטרס של קהילה. השיח הזה מתייחס רק לפרט וזכויותיו. וכך, כאשר אדם מבקש להתקבל לישוב ונדחה, ועותר לבג"ץ, בית המשפט העליון אינו מתעניין בשיקולי היישוב שדחה אותו. מבחינתו – מדובר באזרח הזכאי למגורים ואם הוא קונה מכספו בית, אין זכות לאחרים למנוע זאת ממנו.
כך, בית המשפט העליון הופך כלי שרת בידי מי שמנצל את הלקונה בחוק כדי לקעקע את ההתיישבות היהודית. אם המחוקק לא יסגור את הפירצה הזאת, אנו עלולים למצוא עצמנו בפני אינתיפאדה משפטית, שנועדה להרוס את מפעל ההתיישבות הציוני.
העובדה ש-132 שנים לאחר הקמת פ"ת עלינו לחוקק חוק שיאפשר התיישבות יהודית, היא מחפירה. אבל היום, כאשר "ייהוד הגליל והנגב" הוא מילה שאינה פוליטיקלי קורקט ואסור אפילו להגות אותה, והלקונה בחוק מאפשרת לסתום את הגולל על ההתיישבות היהודית, אין מנוס מחקיקת מגן. 62 שנים אחרי הקמת המדינה הגיעה השעה לחוקק חוקה שתעגן את צביונה של ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, ובכלל זה את מחוייבותה של המדינה להתיישבות יהודית. כל עוד אין חוקה כזאת, יש להגן על ההתיישבות באמצעות חוקי מגן, דוגמת החוק המדובר.
מן הראוי שהתנועה הקיבוצית ותנועת המושבים יעמדו בראש המאבק למען קבלת החוק, למען ההגנה על ההתיישבות והציונות.
ההתיישבות הציונית הקימה את המדינה. מדינה המניפה ידה על ההתיישבות הציונית, היא גולם שקם על יוצרו.
2. מפת הדרכים של הרנסנס היהודי
על ספרו של יאיר שלג "מעברי ישן ליהודי חדש" – רנסנס היהדות בחברה הישראלית, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה
ההתפתחות החשובה והמרתקת ביותר בדור האחרון בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית, היא התחדשות היהדות בתוכה. מהוויה של ישראליות ההולכת ומתרחקת מן היהדות והאוריינטציה שלה היא על התרבות המערבית, הולכת ונבנית הוויה חדשה, של ישראליות המתחברת אל היהדות בדרכים שונות, יוצרת בה ומפתחת אותה, ומחזירה אותה למקום מרכזי בקיום הישראלי. מה שדמה תחילה כאופנה אינטלקטואלית של לימוד יהדות בקרב קומץ אליטיסטי, הולך והופך לתופעה חברתית גדולה ורבת ענפים – פריחה של בתי מדרש וקבוצות לימוד, קהילות תפילה פלורליסטיות וחילוניות, גל גדול של מוסיקה המתחברת לפיוט היהודי, עיסוק אינטנסיבי בפרשת השבוע – כולל בתקשורת ההמונים הכתובה והאלקטרונית ועוד.
יאיר שלג, עיתונאי וחוקר החברה הישראלית, שלפני שנים אחדות הוציא את הספר "הדתיים החדשים", בו מיפה את התהליכים והשינויים הפוקדים את החברה הדתית בישראל, ממפה בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" את תהליכי התחדשות היהדות בחברה הישראלית, "רנסנס היהדות" בלשונו – בעיקר בחברה החילונית והמסורתית, אך כפי שהוא מציין, גם בחברה הדתית לאומית מתקיים רנסנס כזה, כחלק מאותה מגמה ובהשפעתה. ספרו של שלג הוא ניסיון ראשון לחקור את התופעה בכללותה ולנתח אותה. בספר קצר – מעט המכיל את המרובה, מצליח שלג לעשות קצת סדר, למפות את התהליכים, להגדירם ולהסבירם ואף להצביע על הכיוונים האפשריים להמשך התפתחותם.
המסר המרכזי של הספר, הוא שהיקף התופעה – הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת התפשטותה לציבור רחב ומגוון מאוד, הוא עדות לכך שאין זו אופנה חולפת, אין זה עוד "טרנד", אלא תהליך עומק. אמנם הוא מתאר אפשרות של תרחיש דיאלקטי של מהפכת נגד, אולם הוא מאמין שמדובר בתופעה מהותית ומשמעותית, שהחברה הישראלית זקוקה לה ובשלה לה, שתלך ותעמיק ותתרחב בשנים הבאות.
המסר המרכזי הנוסף, הוא האבחנה המעניינת בין המסלול התרבותי לבין המסלול הרוחני של הרנסנס. יש בהגדרה הזאת קושי, שכן המסלול התרבותי הוא רוחני מאוד, ולא בכדי אחד העם, שהוא בעיניי אבי המסלול התרבותי, הגדיר את דרכו כ"ציונות רוחנית". אולם בשיח הישראלי היום, הרוחניות (במילעיל, בחי"ת שוואית) היא שם הקוד לתופעת הניו-אייג', ואת התופעה הזאת מגדיר שלג כ"מסלול הרוחני". שלג נותן במסלולים סימנים – בעוד המסלול התרבותי הוא של מחפשי היהדות, המסלול הרוחני הוא של מחפשי אלוהים. בעוד המסלול התרבותי מחובר להוויה החברתית ומבקש להשפיע על החברה הישראלית ולחולל בה שינוי, המסלול הרוחני הוא אינדיבידואלי, הנותן מענה לצרכי הנפש של הפרט.
המיפוי הזה הוא, בעיניי, הבשורה המעניינת ביותר של הספר. כמי שמצוי שנים רבות בליבו של הרנסנס התרבותי, וכמי שאינו מתחבר, בלשון המעטה, לרנסנס הניו-אייג'י, היה לי קשה תחילה למצוא את שתי התופעות באותה כריכה. אולם מקריאת הספר למדתי שאי אפשר לנתק את שתי התופעות לחלוטין, אף שרצוי להבחין ביניהן, כפי שעשה שלג כשחילק את הספר לשני חלקים, העוסקים בנפרד בשתי התופעות.
קו ההפרדה בין שני המסלולים אינו חד משמעי. אני מקורב לקהילת "ניגון הלב" – חלוצת בתי התפילה "החילוניים" (אנשי הקהילה אינם ששים להגדרה ואף אני איני מגדיר כך את עצמי, אך אני מגדיר זאת על פי האבחנה הסוציולוגית המקובלת בישראל, כדי להקל על הקורא באיפיון התופעה) ואף ערכתי מחקר עומק אודותיה. קהילה זו היא התגלמות המסלול התרבותי של רנסנס היהדות. עם זאת, בהחלט ניתן למצוא בה סממנים ניו-אייג'ים, כמו פסק זמן בתפילת ליל שבת, של עצימת עיניים והתכנסות פנימה למחשבה על השבוע החולף, או פרק של מדיטציה במהלך יום הכיפורים.
ואף שיש במסלול הרוחני ביטויים המעוררים בי תגובה שלילית ביותר, כמו תרבות הקמעות והשתטחות על קברי צדיקים, התאהבתי בסיפוריו של רבי נחמן מברסלב ובמוסיקה של ר' שלמה קרליבך, שהם מהגיבורים הראשיים של המסלול הרוחני.
לא תמיד אני מקבל את החלוקה שיוצר שלג בין המסלולים. איני בטוח שהייתי מגדיר את היצירה המוסיקאלית של בני משפחת בנאי דווקא במסלול הרוחני, וכך גם את "לימודי ימימה", מה שמוכיח שבין המסלולים יש מרחב תפר שאינו חד משמעי.
נקודה חשובה נוספת אותה מדגיש יאיר שלג, היא התרחבות הרנסנס התרבותי לעבר שכבות עממיות שלא נטלו בו חלק עד כה. בצדק, הוא מצביע על תפקידה החשוב של החברה למתנ"סים בהתרחבות זו; עובדה שאינה נחלת רבים ממחוללי הרנסנס. כמובן, שגל המוסיקה היהודית הוא סוכן השפעה חשוב ביותר להרחבת מעגל הרנסנס של היהדות, וגם עובדה זו מוצאת את ביטויה בספר.
שלג קבע נקודת מוצא לרנסנס היהדות – 1989, השנה שבה הוקמו "המדרשה" במכללת "אורנים" ובית המדרש "אלול". אכן, הקמת המוסדות הללו היא אבן דרך מרכזית ברנסנס היהדות. ואף על פי כן, אני סבור ששלג מרחיק לכת יתר על המידה במידת החשיבות של הקמתם, וממעיט בחשיבות התהליכים שקדמו להם.
היטיב שלג להגדיר את המהלך כ"רנסנס" ולא כמהפכה. דווקא עובדה זו מעידה על כך שמדובר בהבשלה הדרגתית, ששני האירועים ב-1989 הם חלק ממנה. מדובר בתהליכים שרחשו במשך עשרות שנים מתחת לפני הקרקע והבשילו בהדרגה.
נהוג להציג את המהפך היהודי הגדול בתנועה הקיבוצית – מתנועה שכל כולה מרד ביהדות, לתנועה שבתוכה נעשה המרד במרד. אני רואה ניתוח זה כפשטני ודיכוטומי. הציונות מרדה בחיי הגלות וחלק מן המרד היה גם במסורת היהודית. בתנועה הקיבוצית תופעת המרד היתה משמעותית ביותר, אך במקביל לה תמיד היה זרם תרבותי חשוב ששמר על חיבור חזק ליהדות, מתוך גישה יוצרת וחדשנית, שבטעות הוגדרה כביטוי המובהק של המרד (כמו סדר פסח הקיבוצי וחגיגות הביכורים בהתיישבות העובדת), אך למעשה היא הביטוי המובהק של התחדשות יהודית. קומץ של אנשי תרבות ורוח הצליח להשפיע מאוד על יצירה יהודית נפלאה, בעיקר בחג הקיבוצי, אך לא הצליח לעצור את מגמות החילוניות הקיצונית בקיבוצים. עם זאת, אותו קומץ נשא לאורך השנים את לפיד היהדות ברמה, ואיפשר את האופציה היהודית הזאת, שהלכה והתעצמה עם השנים. הקמת "המדרשה" בידי בני קיבוצים, היא שלב בהבשלת ההתעצמות התרבותית הזאת. שלג הזכיר את קבוצת "שדמות", שהשנה מלא יובל לקיומה, כאחת ממבשרות הרנסנס. למרבה הצער הוא התעלם מהדור שקדם לה – אנשי תרבות דגולים כמתתיהו שלם, יהודה שרת, אריה בן גוריון, אבא קובנר, אברהם אדרת, מיכאל בהט ואחרים, ששמרו על הגחלת ויצרו את התשתית התרבותית עליה צמח הרנסנס.
כך, למשל, בהציגו את התופעה הנפלאה, והיום אף ההמונית, של תיקון ליל שבועות במרחב "החילוני", לא ידע שלג לציין שאת המסורת הזאת חידש בתנועה הקיבוצית מאיר איילי מקיבוץ יפעת כבר בשנות ה-60. איילי הבין שאי אפשר לקיים את שבועות רק כחג הביכורים החקלאי, ויש להחזיר אליו את תכני חג מתן תורה. עם זאת, אי אפשר שלא לראות בהתחדשות חג הביכורים, ביטוי לרנסנס יהודי – התחברות ליהדות הארצישראלית הקדומה, עם השיבה הציונית לא"י.
נקודה נוספת ששלג החמיץ, היא אחת המשמעויות המרכזיות של בתי המדרש מסוג "המדרשה" ו"אלול". בשנות ה-70 וה-80, בקרב מובילי ההתחדשות היהודית התרבותית במרחב החילוני ובפרט בתנועה הקיבוצית, הייתה נימה אנטי דתית מובהקת. דומה, שדווקא האנשים המחוברים יותר ליהדות, היו הקיצוניים יותר בהתנגדותם לאורתודוכסיה. היתה איזו יומרה לאותם אנשים להוכיח שדווקא הם היהודים האמיתיים, המייצגים את היהדות האמיתית, והשליחות שלהם היא לבטל את המונופול שהדתיים לקחו על היהדות וכדומה.
והנה, בתי המדרש הללו, ולעיתים בדיוק אותם האנשים שנשאו את הדגל הלעומתי, עברו שינוי הדרגתי עד שהיום לא נותר כמעט שריד לתפיסה הזאת. מבחינה זאת, אכן הקמת "המדרשה" ו"אלול" היא תאריך משמעותי ביותר. "אלול" קם כבית מדרש משותף לחילונים ודתיים. לאחר רצח רבין, "המדרשה" הקימה את בית המדרש "ניגון" בשיתוף עם ישיבת השילוב מעלה גלבוע (גילוי נאות – במשך שנתיים חבשתי את ספסלי בית המדרש הזה), שפתח פתח למפעלי למידה ותרבות משותפים לחילונים ודתיים. מה גרם לשינוי?
לדעתי, הגישה הלעומתית היתה שלב של התפתחות והתבגרות, שביטא בעיקר חוסר ביטחון ותחושת נחיתות של מי שאינם בקיאים בפני מי שבקיאים יותר. ככל שהעמיק והתרחב הידע ביהדות, של העוסקים במלאכה, גבר ביטחונם העצמי, והם לא היו זקוקים עוד ללעומתיות הזאת. לפתע הם הבינו, שהדתיים לא לקחו שום מונופול על היהדות. פשוט, החילונים עזבו את המגרש והותירו בו את הדתיים לבד. היום ברור שיש לראות במורשת היהודית את המגרש המאחד בין חלקי העם, חרף השונות באופן פרשנותה והגשמתה, ולא כגורם מפריד, חלילה.
בפרקים האחרונים של הספר, משרטט שלג תרחישים אופציונאליים של המשך התהליך התרבותי והחברתי הזה, וגם מצביע על סכנות – כמו גלישת המסלול הרוחני לפונדמנטליזם. הוא גם מצביע על בעיות, כמו התלות של מוסדות הרנסנס התרבותי בפילנתרופיה היהודית האמריקאית. כמנהל אחד המוסדות הללו – מרכז "יובלים" במכללת תל-חי, מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, המוביל את ההתחדשות היהודית בגליל המזרחי, אני מודע לבעייה, ולצורך בגיוון מקורות המימון. שלג טוען שככל שתתרחב התופעה התרבותית ויגדלו מעגלי השותפים בתוכה, תקטן התלות הזאת.
אני רוצה מאוד לקוות שהוא צודק.
הפרק האחרון בוחן את "האופציה המסורתית" – האם ועד כמה מבטא הרנסנס הזה התעוררות של אופציית המסורתיות והפיכתה לזרם מרכזי, זרם ביניים בין חילוניות ודתיות. אני בהחלט חושב שהאתגר הבא של תנועת ההתחדשות היהודית היא התחברות למסורתיות המזרחית. בפרק זה שלג מציב אופציה נוספת – היווצרות יהדות שאינה זקוקה עוד להגדרות הללו. אני עצמי מגדיר עצמי כ"יהודי על זרמי" – איני דתי, איני חילוני, אני אולי מסורתי אך לאו דווקא במובנים המקובלים, ובעיקר – איני רוצה להגדיר עצמי על פי מה שאיני. אז מי אני בכלל? פשוט יהודי. ואם יש צורך בהגדרה נוספת – יהודי ציוני. מי צריך יותר מזה?
אהוד: האם במפתח השמות לספרו של יאיר שלג מופיע במקרה ג. שלום?
3. קלון המערכת הציבורית
קלון או קמבק? יוטל קלון או לא יוטל? כן או לא? כמו נער מאוהב התולש עלעל עלעל – אוהבת? לא אוהבת?
מכל פרשת הנגבי, הקלון העיקרי הוא על המערכת הפוליטית והתקשורתית בישראל, שציפתה בקוצר רוח להכרעת השופט – האם צחי הנגבי עומד להיות האדם המרכזי בפוליטיקה הישראלית, או להיפלט ממנה.
לא היתה זו ציפייה להכרעת הדין – האם האדם עבר עבירה או לא, האם יורשע או יזוכה. הוא הרי הורשע בעבירה חמורה של עדות שקר. יתר על כן, בזיכויו על פרשת המינויים הפוליטיים, הוסבר שהזיכוי הוא טכני, הנוגע למועד חקיקת החוק, אבל אין עוררין על כך שהעבירה נעשתה, ומשמעותה המוסרית והציבורית חמורה מאוד – שפע מינויים בלתי ענייניים, של אנשים בלתי מתאימים לתפקידם, כאתנן פוליטי לקראת הפריימריס בליכוד. יש בכלל שאלה של קלון?
הקלון נובע מהחלטת שופט, או מאופי העבירה? הרי בחברה מתוקנת, מי שעשה מעשים כאלה – קלונו מובן מאליו, מעצם המעשים שעשה. בחברה מתוקנת, די בכך שהמעשים נעשו כדי להמיט על עושיהם קלון, ללא קשר אם יורשעו בפלילים או לא. ובמקרה הזה, שבו האדם הורשע בפלילים – יש צורך בפסיקת שופט כדי לקבוע את קלונו?!
השיטה הזאת דפוקה. תפקיד בית המשפט לקבוע האם הנאשם אשם או זכאי, ואם הוא אשם לגזור את עונשו. תפקיד הציבור לפסוק האם יש בעבירה קלון.
הקלון אמור להעמיד בפני איש הציבור רף דרישות אתיות, מוסריות, נורמטיביות – גבוה יותר מן הרף הפלילי. הרשעה בעבירה פלילית היא סף נמוך מאוד. לא כל מה שאינו עבירה פלילית – כשר, ולא כל מי שלא הורשע בדין – צדיק. הרף הנורמטיבי אמור להיות רף של קלון – קלון מוטל על אדם שעשה מעשים בלתי נורמטיביים, גם אם אינם פליליים.
אצלנו הכול הפוך – לא זו בלבד שאין רף נורמטיבי של קלון, אלא רק רף פלילי; הקלון מאפשר גם לעבריינים מורשעים להמשיך ולמלא תפקידים ציבוריים, אם בית המשפט לא הטיל עליהם קלון, כפי שהיה במקרה של חיים רמון – עבריין-מין ששודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה לאחר הרשעתו, כיוון שבית המשפט קבע שאין בעבירה זו קלון.
כל הסיטואציה הזאת היא פרי באושים של המשפטיזציה. לכאורה, הציפייה לקמבק של הנגבי, אם לא יוטל עליו קלון, מעידה על הריקבון של המערכת הפוליטית, ומכאן שרק בית המשפט מציל אותנו מידי עצמנו. אולם המציאות הזאת היא במידה רבה תוצאת הפליליזציה והמשפטיזציה, שבמקום רף מוסרי העמידה סף פלילי, כשומר הגדר של החיים הפוליטיים בישראל.