מנו יקר שלי!

איך אפשר להיפרד אחרי חמישים ושתיים שנים של ביחד. הדבר היחידי שעולה בדעתי הוא לומר לך תודה, תודה, תודה. תודה על חיים טובים שהיו לנו, תודה על החברות, הנאמנות, האהבה והחוכמה שלך, תודה על שלושת הילדים הנהדרים שלנו, וכמובן גם הנכדים. צר לי כל כך על הסבל שעברת בשנים האחרונות, ואני אסירת תודה עד אין קץ שהסוף היה כל כך מהיר וחסר כאבים – חבל רק שזה לא נמשך עוד זמן מה. בעזרת הילדים אני אצטרך ללמוד להתמודד בלעדיך וברור לי שזה היה קשה, ולכן כל כך טוב שיש זיכרונות יפים שאפשר להתלות בהם.

שלום לך אהובי שלי!!!

ולכל הקהל הנפלא הזה שכאן – משפחה, חברים, מכרים ומוקירי זיכרו של מנו – תודה לכם מקרב הלב – בשמי ובשם ילדיי – שבאתם. אני בטוחה שמנו היה מעריך את זה מאוד!

אבא יקר שלי,

אני נפרד ממך היום.

לפני שנים רבות, דודה שלך, אסתר ראב, כתבה על אבא שלה, יהודה ראב, שהוא גם סבא שלך, "כשהיה אבי עובד, היו כלי העבודה מתרוננים בידיו."

אין מילים יותר מתאימות לתאר אותך, נכדו. כלי העבודה התרוננו בידיך.

בקיץ האחרון, זכיתי לשמוע ממך את המחמאה הגדולה ביותר שיכולתי לקוות לה. אתה ישבת והבטת עליי מתקין ממטרות בגינה. וכשסיימתי, אמרת: "רזי, כשאתה עובד, הידיים שלך, הן כאילו שלוחה של הידיים שלי. אתה עושה בדיוק את אותן תנועות שאני הייתי עושה אילו אני הייתי מחזיק בכלי העבודה."

לא אוכל לעולם לקוות לשמוע מילים יפות מאלו. כל פעם שאני מסובב בורג, אני מרגיש את ידיך מנחות את ידיי.

לימדת אותי הכול. לימדת אותי מוסר, ועבודה, אבל לא רק איך לעבוד, אלא גם ובעיקר את חדוות העבודה, לעבוד וליצור בשמחה. היית מתלהב כילד מכל התחלה של פרויקט חדש.

לימדת אותי שאם יש רצון, ותיכנון נכון, ואם יש לך את הכלי הנכון ביד, אין דבר שאי אפשר להגשים. נהגת לצטט את המורה שלך למלאכה, ששינן לך: "שבע תמדוד, ואחת תגזור."

לימדת אותי לא לפחד מכלום. אני זוכר את היום, כשהיית כבר בשלהי שנות החמישים שלך, כשהבנת שאתה צריך להכניס את המחשב לאוסף כלי העבודה שלך, הלכת וקנית מחשב. הבאת הביתה את הקופסאות, ואז עשית משהו כל כך אופייני ויחודי לך: פתחת את הקופסה, הוצאת רק את הספר העבה עם הוראות ההפעלה וספר לימוד התיכנות, וסגרת חזרה את הקופסה. במשך כמה שבועות קראת את ההוראות, מכריכה עד כריכה, וכשסיימת, רק אז הוצאת את המחשב מהקופסה, חיברת לחשמל, הדלקת, וידעת בדיוק איך להשתמש בו.

אין, ולא יהיו עוד אנשים כמוך. סגרו את פס היצור הזה בתחילת שנות השלושים. 

חיית חיים של יצירה, עשייה, יצרנות מתמדת. ממך למדתי להתרחק מהמונים, ומעסקנות, ולאהוב את כל מה שניתן לברוא בשתי ידיים. לימדת אותי להרכיב ענף תפוז על גזע חושחש, איך מכוונים קרבורטור, הורשת לי את אהבתך לאמנות הצלייה והעישון, והאהבה להיסטוריה. וכמו הרומאים העתיקים, לימדת את בנך לירות ישר, ולדבר אמת. 

אתה איתי, תמיד, מלווה אותי בכל מעשה, מנחה את צעדיי, משמש לי מופת של יושר וחריצות, אהבת העשייה ונאמנות.

נוח אבא, אתה תחיה בתוכי לעולם.

במעמד קבורתו של עמנואל בן עזר בבית העלמין בסביון, 25.10.10, י"ז בחשון תשע"א

קשה להבין כיצד זה שבלהקת היועצים סביב לשכת ראש הממשלה לא נמצא אף אחד שהתמחה בבניית מודלים להתנהגות צפויה של יריב או, לפחות, שמע על "תורת המשחקים" – כדי לתת למקבלי ההחלטות בסיס מדעי לתכנון מהלכים מדיניים.

בתחילת המאה הקודמת, כששליט רוסיה – הצאר ניקולאי – התגלה ככישלון כלפי פנים וכלפי חוץ, מצאו יועציו דרך להסיט את זעם נתיניו לכיוון בטוח – "הכה ביהודים והצל את רוסיה." כך חוברו והופצו "הפרוטוקולים של זקני ציון", וניתן עידוד ממשלתי לפוגרומים על יהודים. וזה עבד לא רע: ההמונים לא נהרו אחרי המהפכנים הקומוניסטים, ואלה חיכו שנים ארוכות – עד ששלטון דמוקרטי שהדיח את הצאר איפשר להם לנצל את חולשתו כדי להשתלט על המדינה. עשרים שנה לאחר מכן הצליח היטלר להשתית את שלטונו על עמי אירופה באותה שיטה – קניית נאמנותם לכובש הגרמני על ידי מתן חופש להתעלל ולהרוג ביהודים, תוך שימוש, בין היתר, באותם "הפרוטוקולים של זקני ציון". משפטי נירנברג לפושעי השואה, שנערכו עם סיום המלחמה, יצרו לתקופה של דור את ההכרה שאנטישמיות היא דבר מביש, ומי שנגוע בה – מוטב שלא יחשוף אותה, וביטויי השנאה ליהודים עברו למסלול של "ביקורת המדיניות של ממשלת ישראל".

דור נוסף עבר ושיטת הצאר ניקולאי קמה לתחייה מעבר לאוקיאנוס. ג'ימי קרטר, הנשיא הכושל של ארה"ב, שהפקיר מול עיני כל העולם את בעלי בריתו באיראן לטרף האסלאם הפנאטי, היה צריך להפגין "גבורה" בנושא כלשהו אחר, וערך הצגה בקמפ-דייוויד, בה הוכיח כיצד הוא מכניע את מנחם בגין "העיקש" – לקבל את כל דרישותיו של אנואר סאדאת. בסופו של דבר זה לא עזר לו להיבחר מחדש, אך מאפשר לו להביע את שנאתו לישראל בגלוי. הוא מוחה נגד כינויו כ"אנטישמי" והוא צודק: הגיע הזמן לקרוא לתופעה זו בטרמינולוגיה בת-זמננו – גזענות אנטי-יהודית. עד היום לא הצלחתי לשכנע את דוברי ישראל לאמץ כינוי זה במלחמת התעמולה שהחליפה את המלחמות הקודמות שלא הצליחו נגדנו – זו של הצבאות הסדירים וזו של הטרור.

הנשיא הבא שניסה "קרש הצלה" יהודי להמשך שלטונו היה בוש-האב. אחרי הסיום הכושל של מלחמת עיראק הראשונה, תוך פגיעה בכלכלת ארצו, הוא החליט, בעזרת שר החוץ שונא-היהודים, להוכיח "גבורה" מול ראש ממשלת ישראל "העקשן" והלובי היהודי באמריקה ("פאק דה ג'וז"), אך הוא גמר כמו קרטר.

ביל קלינטון, שהחליף אותו, ניסה, ביתר ערמומיות, לטשטש את שערוריות המין שלו על ידי הצגות מיוחצנות של הכנעת מנהיגי ישראל לטובת "תכניות שלום" הזויות עם הארכי-טרוריסט ערפאת, ויצא מזה לא רע. אובמה, שנבחר לאחריו, הודרך להמשיך באותו מסלול.

אז מה יעשו יועצי אובמה כדי להחזיר לו את הילת "הנשיא המנצח" אחרי המפלה בבחירות האחרונות לבית הנבחרים? המלחמות בעיראק ואפגניסטן הולכות להסתיים בקטסטרופה אזורית עם השלכות קטלניות על שלום העולם. הרפורמות הבזבזניות בכלכלה האמריקאית עומדות להיבלם בקונגרס הלעומתי. נשאר "קרש ההצלה" של הצאר ניקולאי, ובעזרת יהודונים שמסביבו יעלו אותו על מסלול של "הקמת מדינה פלשתינאית" תוך הקרבת ישראל – לשמחת האסלאם האימפריאליסטי והגזענים האנטי-יהודים באירופה.

לכן, עכשיו הזמן – לפני שהוא יצבור תנופה על המסלול ההרסני – להציב לו מחסום על ידי פעולה נמרצת של הסברה התקפית שתיעזר בארגונים לא-ממשלתיים – NGO – שהוכיחו את יעילותם לא רק בשרות האוייב (כגון – בכינוס דרבן) אלא גם בהצלת מעמד ישראל מהפוגרום התעמולתי אחרי טבח סברה ושתילה ב-1982.

לשם כך, יש "להחליף דיסקט" ולצאת עם דרישה ישראלית אותה הצעתי לראש הממשלה לפני ההחלטה האומללה על הקפאת הבנייה ביו"ש:

אם הצעת השלום האמריקאית בנוייה על "מדינה יהודית ומדינה פלשתינית החיות בשלום זו לצד זו" – מתבקש הצד הערבי להודיע אם זה מה שמקובל עליו כבסיס למו"מ, ואז ניכנס איתו לאותו מו"מ.

ושום מו"מ לשלום לא יכול להתחיל לפני ששידורי הרש"פ לא יפסיקו את ההסתה נגד ישראל ואת עידוד הציבור שלהם להיות שאהידים במלחמת קודש נגד היהודים. שני דורות של ערבים כבר הורעלו בהסתה זו, ועל הרש"פ חלה האחריות לשינוי התודעה שלהם למצב בו יוכלו לקיים חיי שלום עם מדינת ישראל. אם לא – הגיע הזמן להציב את הבעייה האמיתית באזור על שולחן הדיונים: פתרון בעיית הפליטים כבעיה הומניטארית ולא פוליטית, ולא על חשבון ישראל, שלא גרמה להיווצרותה.

הכותב התמחה במחקר ובתיכנון אסטרטגי ופירסם את תוכניותיו בספר "ללמוד מהחיים" העומד לצאת לאור.

ואלה החדשות מאמסטרדם מילגות לחרדים ב-YNET, הרבובדיה נותן לגויים בראש, בצפת מלחמות ערבים ויהודים ויהודים וערבים ודרוזים וצ'רקסים גם, השבטים תחת השפעת השרב, תחת הרבובדיה והשרב, תינוקת ערבייה נדרסה בידי הדוד שלה, טוב כולנו דודים, תחת השרב, ואני לדודי עם הכחול של ואן גוך. הו הכחול העמוק הנשכח של ואן גוך מספר ילדים ישן שכל מה שנותר ממנו הוא הכחול כחול כחול הזה של ואן גוך האם הוואנגוכיות משפיעה על השיפוט האמנותי שלנו או אולי התור למוזיאון המתנחש לו בהכנעה (אמריקאית ענקית, מסריחה משום, נושמת עליי בדרך לקופה) וכל הדוגמניות על האופניים שלהן ברחוב, גדודי דוגמניות, חוזרות מיום צילומים בסוכנות הדוגמניות שלהן והשפיץ של הכיסא מחייך והצוענים, על הגשר, בכינור מרופט וקלרינט ואקורדיון ושפם עז, עם הדינגדונג של שרשראות גדודי האופניים, עין אחת תמיד על קערת המטבעות, ועין אחת על ההומואים, איזה הומו, בחורה בגוף של גבר ממש, (ההליכה הזאת עם התחת) יד ביד עם בריון אסיאני ופניו מלאים במבט של תכנסי כבר לאוטו וניסע, במגרש חנייה ימיביניימי, זוג ווספות, החתיכות החמות של אמסטרדם, תוצרת איטליה או אסיה לך תדע. מהגרת מהקאריביים עומדת, עצומת עיניים, על כתם שמש שקרנית בכיכר, איש שט עם תינוק בתעלה והרי החדשות: איש שט עם תינוק בן יום בתעלה, בלב אירופה, וברדיו אירוויזיון, עשרים וארבע שעות שבעה ימים אירוויזיון ברדיו, שומע ראוול באוזניות וכל העולם לרגליו הוא חושב, הולך לאורך התעלה, שומע פסנתר של ראוול וחושב שכל העולם לרגליו, תומאס מאן כאילו, מביט במלאך נורדי בנעליים מדהימות על הבוקר וסוודר, טוב אלה אין להם בעיות הם מוקפים בבלגים הרי, העיקר שהזרם זורם, קופישופ בבוקר, ובצהריים שט בנהר התודעה שט, ובערב, שט בתעלה שט, זורם, הזרם זורם, והתודעה, במועדון הג'אז, האוניברסאליות הזו, הנשפכת על ריצפת העץ כמו מים, מכל פינה, כמו מים האוניברסאליות הזו אני, עם הפנים המכוערות שלי מהמזרח, לא צעיר, לא תומאס מאן, לא נעליים, מהשבטים במזרח, מוקף בלב אירופה בחדשות של YNET.

כל הקיץ האחרון היה היער כמרקחה. דיבורים, עקיצות, הסתודדויות התוועדויות רכילות, וכל כך למה. דבר נפל במשפחת האריות מהיער שלנו. ומעשה שהיה כך היה.

היער שלנו, ידוע כיער חברותי מאוד, בו כל חיות היער נוטלות חלק פעיל בפעילויות השונות. ברור שישנה גם הפרדה בין המינים השונים, שהרי לא יעלה על הדעת שהנמרים והשפנים יקיימו ארוחת ערב משותפת, אפילו אם הנמרים יזמינו את השפנים על חשבונם. שכן תוצאתה הברורה תהיה, שהשפנים האורחים יהיו גם התקרובת, לכן ישנם כללי הפרדה ברורים. ישנם גם חוקים. למשל, אם השועלים יגלו היכן מסתתרים גורי הארנבות הם לא יגלו זאת לאריות. וכיוצא באלו.

אבל לפעמים מוכרז מורטוריום. אין אוכל ואין נאכל. אין טורף ואין נטרף. זאת בעיקר התוצאה של אסונות טבע גדולים כגון שרפה או שיטפון או אם ישנה שנת בצורת שאז מתמעטת האוכלוסייה. וכל זן למינהו יודע לשמור על כללי האיפוק כדי שהעתיד יהיה יותר משביע.

אבל ישנם גם אירועים דרמטיים אחרים שמאחדים את כל חיות היער. דברים שברומו של עולם. כגון חילופי שלטון או שינוי מדיניות שימור היער. שאז מתאספים כל חיות היער ומנהיגי החבורה שהם בדרך כלל, האריה והשועל שמעלים בפני הקהילה את המידע הנחוץ, תוך כדי הקפדה, שבשעת האסיפה איש אינו חורץ לשון ואינו מזיל ריר. ומיד לאחר האסיפה שנערכת מטעמים מובנים, בתוך קרחת היער הגדולה, הנמצאת בפאתי היער, ניתנת הפסקה של מיספר דקות כדי שכל המשתתפים יוכלו להתפזר כראוי ובביטחון לפני שמתחיל הציד הכללי.

והנה בראשית הקיץ האחרון התבשרה קהילת היער באסיפה האחרונה, כי נפל דבר חשוב במשפחת האריות. האריה הזכר, הבן היחיד, חומד את בתה היחידה של משפחת האריות מיער חדרה הסמוך, וכפי הנראה יבואו בברית הנישואין. אמנם דבר שכזה לא היה אמור להסעיר את חיות היער, שכן ידוע הוא שאריות זכרים מחפשים להם שידוכים במשפחות מיערות אחרים,

אלא הסיפור שהסעיר את חיות היער במיוחד היה שאלו ששרדו את השנים האחרונות ולא נטרפו, או מתו מיתה אחרת, בידי אדם או חיה, הזכירו לכולם כי האריה הצעיר כבר עשה זאת פעם. אלא שאז עלו נישואיו על שרטון. והחבילה התפרקה. והנה, לאחר ששתי המשפחות, מהשידוך הראשון, התרחקו זו מזו, ללא גורים משותפים, כך אומרת הכרוניקה, התחיל האריה הצעיר את חיזוריו אל מול הלביאה הצעירה החדשה וקולות שאגותיו נשמעו למרחוק. והנה הוא זכה ושאגותיו וגרגוריו נפלו על אוזן כרויה והצעירה נאותה לחיזוריו, וההכרזה על נישואיהם הקרבים ניתנה כיאות, בקרחת היער, על פי המתכונת הנאותה, על ידי הורי האריה. כל חיות היער עסקו ברכילות על העבר והתכוננו לעתיד.

התרגשות רבה אחזה בכל חיות היער. שאף הן לא ראו בעין יפה את העובדה, שאין מלכי היער מעמידים צאצאים, כדי שירשו את ההגמוניה. וכבר חששו שמא יבוא אריה אחר עם משפחה אחרת ויגרשו את המשפחה המקומית, שאליה ולגחמותיה כבר התרגלו כל חיות היער. ואפילו משפחות הנטרפים דרך קבע, על ידי משפחת מלכי היער, הסכינו עם תאבונם ואף התרגלו אליו.

הקול הקורא שפיזר השועל בין כל חיות היער, שהודיע על הנישואים הקרבים ועל המועד, היה על כן ממש מרגש.

ולא סתם כל חיות היער התרגשו. מה לעשות לא כל יום מתחתן בן המלך. ומיד כשנודע מועד החתונה התחילו חיות היער להתכונן לקראתה. שהרי כידוע החתונה היא יום חג לכל חיות היער. מלבד ההתרגשות של משפחת המלוכה, מוכרז גם מורטוריום כללי. במשך מיספר שעות אין חיות היער עסוקות בלרדוף או להירדף. האיילה מחליפה רשמים עם הטיגריס, והשפן משתזף בשמש יחד עם השועל. אווירה של נינוחות ושמחה שורה על כל היער ויש אומרים שהיא אף משפיעה לטוב על האוכלוסייה העתידית, שכן חיות היער כולן יכולות לעסוק בהרחבת המשפחה ללא פחד. הוא הדבר. אמרת מורטוריום, אמרת מין חופשי. כולם מזדיינים.

ולאחריו השיא של היום, הוא הטקס. כל חיות היער מופיעות זוגות-זוגות כמו בתיבת נוח. ובגלל המורטוריום אף יש כאלו שמעיזות להלך יד ביד עם אלו שהן בורחים מהן בשאר ימות השנה. משפחת האריות מסתדרת לה בשורה וכל חיות היער עוברות על פניה ומביאות את מתנתן לאירוע. האריות, הורי הכלה הצעירה, מוצגים בפני חיות היער, כדי שידעו לזהות אותם בפגישות עתידיות, אם יתרחשו. ושיא הטקס מגיע כאשר האריה הזכר הצעיר מתנפל, לעיני כל, על זוגתו הצעירה ועושה בה כבתוך שלו, עד שהיא מתרצה ומגרגרת ושוכבת מעולפת על צידה. וכל באי היער קוראים בקול: "מקודשת, מקודשת, מקודשת," ונמלטים לכל רוח, בעיקר כדי לא לשמש תקרובת לסעודת הנישואין. בני המשפחה המלכותית עוד מתרפקים זה על זה ומאחלים זה לזה שהשידוך יצליח, ושזרעו של הכפיר הצעיר ייקלט ברחמה של הלביאה הצעירה, ושהשושלת תמשיך להתקיים. כך היה הנוהג מאז ומעולם וכך גם היה בעת נישואיו הראשונים של בן המלך.

 אלא שהשועל קיבל הודעה נרגזת מהאריה. "התייצב לפני ימיד בבוקר." כך האריה.

וכשהשועל מקבל הודעה שכזו, אין לו ברירה, הוא מתייצב. נפרד השועל ממשפחתו, נשק לשועלה ולגוריו והלך אצל האריה.

"תראי," אמר השועל לאשתו, "אם לא אלך והוא יחפש אותי, הוא יבוא לכאן ויראה את תנאי המגורים שלנו ואת הרכוש הרב שצברנו, הוא יטרוף את כולנו. עדיף ככה. אני אלך אליו ואני מקווה שיש לו תוכניות אחרות לגבי."

בבוקר נכנס השועל כנוע וזוחל על גחונו למתחם האריות, האריה אף לא זיכה אותו במבט. הלביאה הביטה בו בעינים זועפות " לך ותודיע לכל חיות היער כי ההודעה שפירסמת שגויה."

"מה," הקשה השועל, "לא תהיה חתונה?"

"תהיה, ועם המשפחה מיער חדרה כמו שפרסמת, אבל החיות לא מוזמנות ואין מורטוריום."

"למה?" הקשה השועל בקול רועד. "מה, לא היינו נתינים טובים?"

 "עוף מכאן. אין הסברים. ודע שעוד לא אכלתי ארוחת בוקר והמשפחה החזירית שלי לא השאירה לי כלום מהזברה שטרפתי עבורם אתמול בלילה."

השועל לא היה זקוק להסבר נוסף ונס על נפשו כדי להודיע על השינוי וכן להודיע למשפחתו כי הראיון עם האריה עבר בשלום.

"אני לא מבינה למה הם עושים לי את זה." אמרה החסידה. כל השנה אני עפה מארץ לארץ ורואה עולם, ודווקא עכשיו החלטתי להישאר קצת ביער והחתונה נראתה לי אירוע מתאים. אפילו הבאתי לי תלבושת מחו"ל, מיוחדת לאירוע. אני הייתי בכל החתונות הקודמות וזה לא מתאים לי שפתאום לא מזמינים אותי. ומה יהיה? כל הטקס האריה והלביאה יעמדו לבדם ללא נתיניהם, ויחשבו איזה טעות עשו. במקום לקיים את המסורת ולשמח את כולם."

הצבוע הכילי הוסיף ואמר, למי שרצה רק לשמוע. "הם צודקים. כבר הבאתי פעם אחת מתנה. ואני לא צריך להביא שתי מתנות לאותו חתן. אני את השמחה שלי כבר שמחתי עבורו בחתונה הראשונה, ואם הוא רוצה עוד שמחה שיביא לי מתנה."

החזרזיר הודה שהעניין כלל לא מעניין אותו. "אני בכלל לא מבין למה הם מזמינים ולמה הם עושים חתונות גדולות. זה כל פעם אותו דבר. באים, עומדים בשורה ונותנים מתנות. מתנשקים כאילו היו חברים עם כולם ומיד לאחר שהזכר מתנפל על הכלה החדשה וכולם צועקים 'מקודשת, מקודשת, מקודשת,' מיד מתחיל הציד הכללי. אני זוכר שבחתונה הקודמת כמעט אכלו אותי. מזל שהטיגריס תפס את בן דודי שעמד לידי ואני ניצלתי. אני לא יודע כמה זמן עוד נשאר לי לחיות. אני כבר זקן ולא כל כך זריז. אני גם לא רואה טוב. אז החתונה הזאת היא בשבילי רק תוספת סיכון. אני ממש מודה להם שלא הזמינו אותי."

איילה השומנית אמרה: "איזה מזל שלא הזמינו אותי. כל פעם זה אותו דבר. כל השנה אני בשדה, אוכלת ונהנית מהחיים. יש שמחה אז אני קצת מתייפיפת, שמה קצת מסקרה בעיניים והופה לשמחה. רק אני באה כולם אותו דבר. מה קרה לך? השמנת! מה קרה לך? רזית! השמנת! רזית ! רזית השמנת כל הזמן. ואני, שאין לי משקל אלקטרוני בבית, ממש משתגעת ולא יודעת אם השמנתי או רזיתי. ואחר כך כולם מסתכלים עליי, ביחוד על התחת שלי היפה ויורד להם ריר. ואני מרב פחד יוצאת מהאירוע לפני הסוף כדי שאספיק לברוח."

בת היענה, גם לה היה מה להגיד. "זה לא בסדר. צריך להיות הכול לפי מה שמקובל. אם עושים חתונה עושים מסיבה ומזמינים את כולם. הסדר החברתי הוא מה שחשוב. אז מה אם הוא מתחתן פעם שנייה? אני זוכרת שהאריה הקודם היה נשוי שלוש פעמים, אז מה, לא היו מסיבות? היו וגם היו. אני הכרתי את בעלי במסיבה השניה אבל הוא מסכן, נעבך, נטרף במסיבה השלישית. ככה זה בעולם הזה." נאנחה.

הדוב הזקן, שהוא מזקני היער. הרגיש קצת נעלב. "אני מתפלא על האריה הזקן. אני מכיר אותו שנים. הכרתי גם את אבא שלו, הסבא-רבא של החתן. זה לא מקרה ששרדתי את היער, כל כך הרבה שנים. אמנם בתור דוב יש לי יתרון, שמרבית החיות מפחדות ממני. אבל גם אלו שלא מפחדות יש להם כבוד אליי. ולכן אני שורד, בזכות ההתמדה והחברות. תמיד כיבדתי אותו. תמיד, אם הייתי טורף איזה אימפלה נחמדה והוא היה בא, הייתי נותן לו לאכול יחד איתי. בקיצור אני מכיר אותו ומכבד אותו והוא מכיר אותי ומכבד אותי. הדור הצעיר זה כבר סיפור אחר. הם בראש אחר. אז האריה הזקן היה צריך להזמין את הזקנים כמוני וגם את ההיפופוטם מהביצה שהוא כאן הכי הרבה שנים. היינו באים, קצת מרחרחים זה באף של זה, מתרשמים מהלביאה החדשה והולכים. בכל זאת היא תהיה מלכה שלנו פעם. לא כך? אז מה אם הוא מתחתן פעמיים, מצידי שיתחתן עשר פעמים. ביחוד שאחרי כל חתונה הייתי תופס איזה אימפלה צעירה ולא מנוסה שאיחרה במנוסה. חה חה חה..."

רק הינשוף הזקן החכם גיחך ואמר אל אשת: "תראי, הלביאה לא אמרה לשועל שהחיות לא מוזמנות מפני שהאריה הצעיר מתחתן פעם שנייה. היא רק הודיעה שהם לא מוזמנים. זה הם שפירשו את זה כך. האריות לא רצו להזמין אותנו, מסיבות שלהם. אולי הזוג הצעיר כך רצה, והאריה ואשתו הזקנים אין להם הרבה מה להגיד. אני יכול לתאר לעצמי מה חשב הזוג הצעיר. יבואו כל האורחים ויגידו בדיוק מה שהם אומרים עכשיו. כל אחד מהאורחים המוזמנים יהיה לו מה לומר. האורחים היו מביטים בלביאה החדשה ומשווים אותה עם הקודמת. הקמצנים היו מתרעמים על המתנה הכפולה. הטרחנים על הטרחה הכפולה. וכך כל האירוע המרגש היה הופך לאירוע של הבעת דעות, כזו או אחרת. אני הרי עף ביער, וכבר חודשיים שאני מקשיב לשיחות של החיות. לכל אחד יש מה להגיד. כולם מרכלים עם כולם. אולי יותר טוב כך, שלא יבואו, ושירטנו וירכלו כל אחד בביתו."

"יש חוכמה בדבריך אישי," אמרה הינשופה." לא נשמור להם טינה. נברך אותם ביום חגם ונאחל להם ברכות מכל הלב. בוא נעוף ונעמוד על עץ ליד הטקס. שלא ירגישו בנו. בטח יהיה ציד טוב לאחריו ואנו נוכל להנות מהשיריים, לאחר הטקס, כאלו היינו בו ממש, הכול כמובן על חשבון האריה ואשתו."

ובכן, מה שעומד כאן לדיון הוא מאבק בין שתי תפיסות עולם: האחת היא זו המבקשת להצהיר שחברה-מדינה חייבת לשמור על שכיות החמדה שלה שלפי כל אמות המידה ראוי שיישמרו. אין לשכוח שאונסקו הכריז על כל המירקם העירוני שבו שוכן היכל התרבות כ"אתר מורשת עולמי", וככזה – חובה לשמרו!

ותפיסת עולמם של מצדדי הריסת החלל הפנימי – שדי להם בתרומה שהתקבלה למטרת שיקומו של היכל התרבות, זה אשר הוזנח במשך כ-50 שנה על ידי העירייה, על מנת להחליט שייעשה בה שימוש "רציני" "משמעותי", (בעלות של מיליוני דולרים), הגורר את מקבלי ההחלטות (והתרומה) ל"ניפוץ" ההיכל ולא ל"שיפוץ", שמן הראוי לעשותו אחרי ההזנחה הנ"ל.

[ראה צרופה].

לעורך שלום, 

רשימתה של איטה טיטלבוים ["לישועתך קיוויתי", חב"ע 588] הינה מעניינת ומרגשת.

ראשית, וחבל שא"ט אינה מספרת יותר בהרחבה – בשונה ממשפחות רבות אחרות, דווקא הסבתא, אם המשפחה ואחת מבנותיה, המורה נחמה, הן שעלו ארצה ראשונות עוד בטרם פרצה מלחה"ע, ואילו שאר בניה ובנותיה נותרו באירופה.

ראויים לאזכור גם תנאי הדיור ששררו אותה עת בארץ, בכל אחד מחדרי הבית בק"ח התגוררה משפחה אחת, ועבור המשפחה החדשה שעלתה לאחר השואה היה צורך בסגירת המרפסת והפיכתה לחדר מגורים.

ולבסוף, ועל כך גם שמענו לא מעט, הקרובים בארה"ב עשו ככל יכולתם ומרצם שקרוביהם ניצולי השואה – יהגרו ל... פלשתינה [ורק שלא יגיעו לאמריקה!] 

עזי ש.

העורך: עד כמה שידיעתי מגעת, גם הסב עלה ארצה בשנות השלושים אלא שהוא נפטר בטרם עלתה א"ט עם הוריה ארצה, אחרי המלחמה.

ברצוני לתקן טעות כרונית השגורה בפי כל כאן בארצנו היפה. בגיליון מס' 578 מיום 30/09/2010 בקטע של צרופת מאמר של יואב אבניאון על הכיתוב העברי מימי הבריגדה במערת גרוטו די פרטוסה – נכתב בטעות "מימי הבריגדה".

מאחר שאבי מולידי היה אחד מאלו שבקרו במערת הנטיפים הנהדרת הזו, עם היחידה הידועה 739 של חיל ההנדסה, אשר אחד מאנשיה כתב את הגרפיטי הנדון, אני יכול בוודאות לומר שהם לא היו בבריגדה. הבריגדה היהודית הוקמה בשנת 1944, ואילו יחידת הנדסה 739 הוקמה בשנת 1940 וחייליה גויסו כבר בינואר 1941. היחידה הזו ועוד יחידות נוספות גויסו ל"צבא הבריטי" כיחידות של יהודים ארצישראלים, ואף מספריהם האישיים סומנו כ-"פלשטינאים" על ידי צירוף האותיות PAL למיספר האישי.

אני יודע כי הטעות אינה שלך אלא של מורה-הדרך כותב הכתבה הנהדרת הזו, אשר גם אותו העמדתי כבר על טעותו.

אני עושה זאת משום שמפריע לי חוסר הידע על הלך הרוחות בנושא גיוס יהודים ארצישראלים לצבאות זרים, וחותר להחדרת הידע בנדון.

תודה על תשומת הלב,

ישי גוריון

עדיין לא ברורה מהי מידת המפלה שנחל אובמה כשיתברר כי אינו מסוגל לנהל את ארה"ב כפי שהוא רוצה או רצה. למעשה, אין זה משנה. השוני הוא רק מהי מידת המפלה שהשמאל נחל כאן – כאשר קיווה לפני שנתיים שאובמה יכפה על ישראל נסיגה לקווי 67'.

אפילו אם תבוסת הדמוקרטים היא נסבלת – השמאל בישראל ימחק את חיוכו שחייך לפני שנתיים.

ואני שואל את השמאל, שצהל משמחה ביום הניצחון של אובמה: ניצחון זה מה הוא עשה לכם? באותה מידה אני שואל גם את הימין: על מה ולמה נעכרו פניכם מצהלת השמאל שהיתה מוקדמת?

וכי לא כתבתי לכם מעל דפי כל העיתונים במילים אלה: "אובמה אינו משיח." הרי ידעתי ואמרתי כי שמחת השמאל ההיא לא רק שהיתה מוקדמת ונסמכת על בלוף, אלא ככל שינקפו הימים יתברר עד כמה גדול הוא הבלוף ששמו "אובמה". ועוד יתברר כהנה וכהנה עד כמה איש מוזר זה ביקש לא רק לנהל את ארה"ב, אלא גם את העולם כולו, וגם עלינו עשה עצמו כמלך עליון, כשלא התבייש להעליב את ראש ממשלת ישראל בביקור ההוא הנודע לשמצה.

אני יכול להתאפק עוד יומיים או שלושה ולברר באמת מה היקף המפלה של אובמה. אבל כאמור, לי אין זה משנה. איש זה גמר את הקריירה שלו; הוא לא ייבחר שנית כנשיא לקדנציה נוספת, כי רפובליקני כלשהו יחליף אותו – ולא נודע כי בא אל קרבו, ואל מושבותינו לא יגיע.

כי האמת היא שמעולם לא היה לארה"ב ידיד אמת במזה"ת ואולי בעולם כולו כמו ישראל. לא בחינם גמלנו להם. היה זה תשלום הדדי. תשלום של זוגיות, תשלום שאף מדינה בעולם לא יכולה היתה לשלם חוץ מישראל. אף מדינה לא העבירה לארה"ב מתקן ראדאר רוסי שלקחנו ממצרים בהטס. אף מדינה לא העבירה לארה"ב מטוס קרב רוסי שלם כמו "מיג-21" ועוד כל מיני סוגי נשק שלל רוסי שלקחנו מהמצרים והסורים, וכל זה כאשר גם מסרנו להם מודיעין שלעולם לא היו מסוגלים להביא מרוסיה. כל זה שווה בכסף פי כמה וכמה מכל מה שארה"ב העניקה לנו. כי לולי כל מה שמסרנו, היתה ארה"ב חייבת להשקיע פי כמה וכמה בכסף ומשאבי אנוש במקומות אחרים להשיג כל זה.

והנה, לפתע פתאום מגיע משום מקום בחור חצי-שחור ואומר לאמריקנים בני דור עשירי, צאצאי ה'מייפלאוור', אני הנשיא. אני ולא אחר. ככה? אולי חשבת כי לנהל את העולם זה נאום מבריק בקמפוס [שאין לו תכלית אלא בלה, בלה, בלה?] והנה תקרא היום בעיתון "ושינגטון פוסט" שלכם כי יובל שנים לא נחלו הדמוקרטים תבוסה כזו, ודווקא אתה הבאת זאת עליהם? לולי היית כה יומרני, כולל כלפינו, היית עושה את מלאכתך נאמנה. אבל לא. חפצת להתעלם מהמציאות וזו החטיפה לך סטירה מהדהדת.

ועתה עצה קטנה לעדת מאמיני הכזב בשמאל. אל תשליכו יהבכם על מישהו בחוץ. אם אינכם יכולים למלא את הכנסת עם מספיק חברים שלכם, תעבדו קשה. אבל אינכם רוצים להתאמץ, ומצפים מנשיא זר שיוציא לכם כמה ערמונים מהמדורה. ככה לא עושים פוליטיקה, חברים. האתגר הוא האמת, ועם האמת קשה לכם, כי האמת הנחילה לכם את מפלתכם במהפך, חברים, אז תקבלו עובדה זו כאות חיים.

ועוד עצה לכם ידידי בשמאל; תקראו היום [ה-3 בנובמבר ב"מעריב"] את סאאב עריקאת, להלן:  

2. תודה לך סאאב עריקאת – הוכחת היום סופית עם מי יש לנו עסק

וגם תודה ל"מעריב" שהעתיק מה"וושינגטון פוסט" את הטור שפרסמת שם. להלן כמה פנינים מהטור:

"החוק הבינלאומי קובע את הקריטריונים לשלום צודק... הוא משרטט את הדרך שבה ניתן להגיע להבנות ו... שיהיו נטועות בתרבות [תרבות?] של זכויות וכיבוד הדדי... אחת ההפרות היא המשך בניית ההתנחלויות... תוך גנבה בקנה מידה גדול של אדמה ומים פלסטיניים... [ש] מהוות את האיום החמור ביותר על פתרון שתי מדינות... לכן כל עוד מאפשרים לישראל לפעול בלי להיענש ולהפר את החוק הבינלאומי.... שלום מחייב לשים קץ לכיבוש... מבחינתנו בשנים לאחר אוסלו נגנבו עוד חלקים מאדמתנו ונהרסו עוד בתים... מה הפלא שאין אמון בתהליך השלום.... פעם אחר פעם ניסו הפלסטינים להגיע עם ישראל למו"מ רציני על נושאים של הסדר הקבע; ירושלים, הכרה בגבולות 67 ו... זכויות הפליטים.... מה שתהליך השלום זקוק לו נואשות הוא אמון." [פליטים].

תגובתי לעריקאת על ערימות הכזבים והפיכת רוצחים לרודפי שלום ["פעם אחר פעם..."] היא פשוטה. אתה יכול לשלוח מאמרים לפוסט בוושינגטון, אבל גם הם, המומחים בבית הלבן אינם כה מטומטמים. הם מכירים את התהליך מאז 1947, שסירבתם ל"שתי מדינות" ופתחתם במסע רציחות יחד עם כנופיות מסוריה [קאוקג'י] ו"האחים המוסלמים" ממצרים לדחוק אותנו לים. תהליך מתחיל ממתי שהוא ולא ממתי שאתה רוצה שהוא יתחיל. ובמקום להכריז כמונו במאי 48' על "פלסטין" בהתאם לחלוקה, קראתם למדינות ערב שבאו אל ארצנו עם נשק כבד ומטוסים לחסל אותנו. שכחת? אז לך לכפר עציון ותראה את הקברים שלנו ולך גם לנגבה ולדגניה ותראה את הטנקים הערבים מנותצים. כי אתה כל כך מגוחך עם "פעם אחר פעם" שאכן ניסיתם לחסל אותנו.

אבל שלום? באתם ולו פעם אחת לדבר על שלום? מה אתה מקשקש? לך לבתי הכלא שלנו ותספור כמה אלפי מבקשי שלום פלסטינים חוסים בתריסר מאסרי עולם על רצח חפים מפשע, רצח תינוקות בחיק אמא באישון ליל. לו חפצתם ולו פעם אחת בשלום, היינו באים. אבל מעולם לא רציתם שלום. רציתם רק בחיסול עמנו. אתה סתם רמאי ונוכל שיש לו את החוצפה לתבוע אותנו על הפרת חוקים בינלאומיים? ממתי נשמעתם או הקשבתם לחוק הזה? בהברחת הנשק בתא המטען של עראפת לאחר "עזה ויריחו תחילה"? לא הספיק לכם עשרות אלפי הקלצ'ניקובים שמסרנו לכם? הטור שלך ירחיק לעוד עשרות שנים את מעט האמון שאנו מבקשים מכם. כי עד היום הוכחתם כי עם של שקרנים אתם. ולכן לא נעשה שום הסכם עם בעלי טורים המלאים כזב כמוך.

לפני שיהיה מאוחר

ציטוט מ"מעריב" מיום 5.11.10

מוסד אקדמי משתף פעולה עם עמותה שחפצה בחיסול ישראל, בשם חופש הביטוי האקדמי * תום פרידמן וברק אובמה אינם אויבי ישראל * אונר"א מנציחה את הסבל הפלסטיני * סינון שעלול להפוך לאפלייה

יש חוגים מישראל שקופצים משמחה על התבוסה שספג הנשיא האמריקני בבחירות השבוע. על מה ולמה? לא ברור. כל ניסיון למצוא מילימטר אחד של הבדל בין ג'ורג' בוש לבין ברק אובמה – בעניין ההסדר הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני – יעלה חרס. אין הבדל. ההבדלים, אם בכלל, שייכים לסגנון. לא למהות ההסדר. גם בוש וגם אובמה תומכים בישראל כמדינה יהודית ובמדינה פלסטינית על בסיס קווי 67' עם תיקונים וחילופי שטחים, ומתנגדים למפעל ההתנחלויות, ובוודאי להמשך הבנייה בהתנחלויות. ארה"ב, צריך להזכיר, היא הידידה החשובה ביותר לישראל ביקום הנוכחי.

העיתונאי תום פרידמן משמיע באוזננו את מה שהמימשל מתקשה לומר באופן ישיר. כדאי להקשיב לו. בעשרות מאמרים בעבר הטיף פרידמן מוסר גם לערבים וחשף את הסרבנות הנמשכת שלהם. הוא לא שייך למחלקת הצבועים או לאנשי המוסר הכפול. ובוודאי שלא לתעשיית השקרים. הוא ידיד. לא אוייב. ובעניין הזה יורשה לי לחלוק על עמיתי וידידי מנחם בן, שפירסם עמדה הפוכה בעניין פרידמן. כאשר פרידמן מדבר על כפיות טובה מצד ישראל, הוא מדבר מפי הסוס. הוא שמע את זה במסדרונות הממשל. הוא אומר מה שידידי ישראל ורודפי טובתה אומרים. ואם גם אותם אנחנו דוחים, וגם להם אנחנו בזים – אז מצבנו גרוע.

יום אחד, כאשר המדינה היהודית תברח לנו מהידיים בגלל המציאות הדו-לאומית שהולכת ונוצרת כאן, אנחנו עלולים להיזכר בערגה בעצות של ידידים, ולא רק של תום פרידמן. לא לפרידמן אנחנו בזים. בעצמנו אנחנו פוגעים. יום אחד נתפכח. שזה רק לא יהיה מאוחר

אונר"א להנצחת הפליטות

אנדרו ויטלי, נציג אונר"א בניו-יורק, העז לחרוג משורת המקהלה. הוא טען שהפלסטינים צריכים לוותר על חזון השיבה. האירגון פירסם מיד הודעה המתנערת מדברי ויטלי. הרי אונר"א, סוכנות הסעד הייחודית לפלסטינים, פועלת מזה שנים רבות להנצחת הסבל הפלסטיני. מנגנון של אלפי אנשים, עם מאות מיליוני דולרים בשנה, מנציח את התלות הפלסטינית בסעד. אנשי אונר"א, כעניין של קבע, מטפחים בקרב הפלסטינים את אשליית השיבה.

כאשר בכיר באונר"א אומר שהגיע הזמן להתפכח, הדברים שלו מתקבלים בתדהמה. התגובה לא איחרה לבוא. הפלסטינים כבר פרסמו עצומה הקוראת לפיטוריו של ויטלי, וסאעב עריקאת, הממונה הקבוע על המו"מ עם ישראל, שאמור לייצג את הפלסטינים המתונים, הבהיר מיד ששיבה פלסטינית היא אחד מהעיקרים המקודשים. הם לא יוותרו.

ויטלי איננו הראשון. כבר לפני שנים רבות היה זה אלכסנדר גלאווי (החוקרים אסף רמירובסקי ואלכס ג'ופה גילו שמדובר באלכסנדר, ולא ראלף, במאמר שפירסמו לאחרונה בנושא) שטען כבר בשנות החמישים ש"מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן רוצות להשאיר אותה כפצע פתוח... כנשק נגד ישראל. למנהיגי מדינות ערב לא אכפת אם הפליטים חיים או מתים." גלאווי, שהיה נציג אונר"א בירדן, נאלץ להתפטר.

זה גורלו של מי שחורג משורת המקהלה ומנסה להציג את המציאות ללא אשליות. זה עלול להיות גם גורלו של ויטלי.

השוואה מסוכנת לסטודנטים

הדיון המתחדש על תקצוב תלמידי הישיבות, בעקבות "חוק האברכים", מעלה את הטענה שיש להשוות בין סטודנטים לתלמידי ישיבות. לא כדאי. גם אם קשה מאוד לדעת כמה בדיוק מקציבה המדינה לתלמידי ישיבות, זה ברור שסטודנטים רגילים מקבלים יותר. הרבה יותר. כך שהחרדים רק ישמחו על השוואה כזאת. היא תסייע להם. הבעייה עם החרדים איננה בתקציב. תוספת של 110 מיליון שקל לא תשנה שום דבר, מה גם שהתוספת להשכלה גבוהה – שעליה הוחלט השנה – היא הרבה יותר גבוהה. הבעייה מצויה במקום אחר. יותר ויותר תלמידים עוברים לחינוך החרדי. כבר היום מתוך 104 אלף תלמידי כיתות א' בחינוך העברי – 26 אלף מצויים במסלולים החרדיים. קצב הגידול הוא של למעלה מאחוז אחד בשנה. כלומר, בעוד עשר שנים הם יהיו בין 35 ל-40 אחוזים בכיתות א'. בדרכים משונות ורבות, כולל חוקי נהרי, הכסף הממלכתי הולך לשם ומפתה הורים מהמגזר הדתי והמסורתי להפנות את ילדיהם לשם. לא חוק האברכים הוא הבעייה. האחוז ההולך וגדל בכיתות א' הוא הבעייה.

סלקציה וסכנות האפלייה

החוק המאפשר סינון מועמדים לישובים קהילתיים (ועדות קבלה בישובים קהילתיים) מצוי עכשיו על שולחן הכנסת, לצורך הצבעה בקריאה שנייה ושלישית. החוק, להזכיר, מאפשר פסילת מועמד אשר "אינו מתאים לחיי חברה בקהילה" או אינו מתאים למרקם החברתי. יש מי שקורא לו "חוק עוקף קעדאן", על שמו של אותו ערבי ישראלי שביקש לגור בקציר, בקשתו נדחתה, ובג"ץ פסל את הפסילה.

מדובר בסוגייה לא פשוטה. סינון במתכונת המוצעת נותן פתח לאפלייה לא מוצדקת. זכותו של כל יישוב לשמור על אופי מסוים, בדיוק כמו שזכותה של כל מדינה לקבוע את מדיניות ההגירה לתוכה. כל מדינה באירופה מעדיפה מהגרים חזקים, צעירים ומשכילים. מדינות אפריקה מתלוננות על כך שיש מדינות באירופה שלוקחות דווקא את החזקים והמשכילים, וכך פוגעות בסיכויים של אותן מדינות להתפתח. בנוסף, ברוב מדינות הלאום יש העדפה של בני אותה קבוצת לאום ((רה-פטריאציה). מעין חוק השבות, במהדורות שונות.

אלא שהזכות לשמר חיי חברה וקהילה מעניקה פתח רחב מדיי לאפליה על בסיס לא מוצדק. אם יישוב מסוים יוציא למכירה יחידות קרקע, ויסנן את הרוכשים, הרי שייתכן שהוא יעדיף רק מבוססים, בלונדינים ואשכנזים. זו דרך מצוינת לחיזוק החזקים ולמניעת אינטגרציה. ולמה רק יישובים. אולי יוחל הכלל הזה, של "התאמה חברתית", גם על בתי ספר. או אז, תחזינה עינינו בבתי ספר על טהרת יוצאי אתיופיה (מכיוון שלא יקבלו אותם בבתי ספר אחרים, וזה כבר קורה), לצד בתי ספר לבני עשירים בלבד (וגם זה כבר קורה). ואם במושבים, אז מדוע לא במועדונים. סוגיית הסלקציה ליוותה את ישראל גם בשנות העלייה ההמונית, כאשר בשלב מסוים נאלצו יהודי מרוקו לעבור מבדקים, והבלתי מתאימים לא זכו לעלות. אלתרמן כתב אז את השיר על "ריצתו של העולה דנינו", שיר מחאה נגד הסלקציה והאפלייה.

אז מה עושים? הצעת החוק, בניסוחה הנוכחי, בעייתית מאוד. מוצע לחברי הכנסת לעיין בהערות האגודה לזכויות האזרח. לא צריך לקבל אותן כפי שהן, אבל יש הערות ראויות. גם בהנחה שזכותו של יישוב לשמור על אופיו, השימוש בזכות הזאת צריך להיעשות בזהירות.

ומצד שני, אסור ששיח הזכויות ישתלט עלינו מעבר לנדרש. כאשר יישוב קטן בדרום, נבטים, דחה לאחרונה מועמדים בדואים – זו הייתה אפלייה, אבל מוצדקת. משום שביישוב קטן, כל משפחה חדשה משפיעה על אופי המקום. ובנוסף, בפני מתיישבים ששייכים לקהילות בעלות אופי בדלני מובהק, צריך להעמיד מבחן: האם הם משתמשים בשיח הזכויות לצורך השתלטות עוינת, או שמא לצורך שוויון אמיתי. כתבתי כבר, שצריך לקבל את החרדים, לרמת-אביב למשל, בזרועות פתוחות. זכותם להגיע, להטיף, לנסות להחזיר בתשובה. ובתנאי אחד: שגם הכיוון ההפוך יהיה אפשרי. האם קבוצה חילונית תורשה להגיע ליישוב חרדי, לקנות בתים, ולהטיף לחזרה בשאלה? התשובה ידועה. ולכן, מי שלא מעניק זכויות, שלא יבקש את אותן זכויות.

הזיגזג הגיע לסיומו

לפני שבועיים כתבתי כאן על הזיגזג של ישראל, על שלל דובריה, בעניין פרשת אל-דורה. הזיגזג הזה תרם לכל אלה שטיפחו את העלילה שצה"ל אחראי על הריגתו של הילד מוחמד אל-דורה, למרות שהצטברו ראיות ברורות שהסיפור שונה לחלוטין. הבלבול הישראלי הותיר את פיליפ קרסנטי, הצרפתי שניהל מאבק נגד העלילה, כמעט בודד במערכה.

עכשיו יש שינוי. בדיוק כאשר כתבתי את הדברים פורסמה הודעה רשמית המבהירה את עמדת ישראל. סוף כל סוף יש עמדה אחידה, הדוחה את הטענות של "פראנס 2" הצרפתי, וכתבו בישראל, שארל אנדרלן, שהוא בין האחראים העיקריים להפצת העלילה.

במחשבה נוספת, ההתחבטות הישראלית בשלבים הראשונים, לאחר האירוע הקשה, מעידה על רצון לומר את האמת. אז אכן, מדובר בהודעה מאוחרת, משום שהנזק האדיר כבר נגרם, ויש מי שטוען שלא מספיק נחרצת. אך עדיף מאוחר, מאשר בכלל לא.

שטיפת מוח אקדמית

אוניברסיטת תל-אביב החליטה לאפשר פתיחה של קורס שיכלול סיור סטודנטים באתרים יהודיים בארץ ישראל ההיסטורית. בנוסף ליישוב היהודי בחברון, יבקרו משתתפי הקורס בקבר יוסף, בבית הכנסת הישן ביריחו ובאתרים נוספים, לצורך חיזוק התודעה בנוגע לזכותם של היהודים לשיבה בכל חלק מחלקי ארץ ישראל המובטחת. בשלב זה לא יוענקו זכויות אקדמיות לקורס, שנפתח ביוזמת עמותת "עטרת כהנים", אך הדיקאן אישר את פתיחת הקורס.

חופש אקדמי? הסיפור הזה נשמע כמו בדיחה גרועה? אז זהו, מתברר שיש גורמים באקדמיה הישראלית שהחליטו להוכיח שהמציאות עולה על כל דמיון. אין שום סיכוי שמוסד אקדמי בישראל יפתח קורס הזוי שכזה. ואם זה היה קורה, עשרות אם לא מאות מרצים היו מפגינים נגד ההתדרדרות האקדמית, וטוענים שמדובר ב"הוכחה לשטיפת מוח שמתבצעת תחת ההגמוניה הישראלית," והמהדרין יבהירו ש"מגמות מסוכנות כאלה מוכיחות את הצורך בחרם כללי על האקדמיה הישראלית."

הטרגדיה היא שקורס כזה איננו הזייה. מדובר בקורס שעומד להיפתח במכללת ספיר, באישור הדיקאן. זו לא תהיה עמותת "עטרת כהנים" מימין שיזמה את הקורס הזה. זו עמותת "זוכרות", שמטיפה בגלוי ל"זכות שיבה" פלסטינית למדינת ישראל, ולמעשה, לחיסולה של המדינה היהודית דמוקרטית לטובת החלום של שונאי ישראל על "מדינה אחת".

פנינו למכללת ספיר, והתשובה, כצפוי, הייתה במסורת הבלה-בלה האוטומטי: "עמותות וגופים הרשומים כחוק רשאים להציע לציבור באי הקמפוס קורסים והשתלמויות בנושאים מגוונים. תפישה זו תואמת את עקרון הפלורליזם והחופש המחשבתי שהם תשתית הדיסציפלינה האקדמית. התנאי לקבלת היתר הוא עמידה בתנאי החוק. לדוגמא: לא תתאפשר פעילות שיש בה משום הסתה לאלימות, גזענות, הטרדה מינית, הטפה לביצוע עבירות ופשעים."

פתיחות מדהימה. הסתה לאלימות אסורה. שיתוף פעולה עם עמותה שמטרתה הגלויה היא חורבן מדינת ישראל – באמצעות זכות שיבה – זה בסדר. הדובר הבהיר שאם עמותה ימנית רוצה לפתוח קורס דומה, היא מוזמנת לפנות לדיקאן. כמה יפה מצדם. הסטודנטים עצמם דווקא לא גילו התלהבות. אין מספיק נרשמים לקורס, וספק אם הוא ייפתח.

לעמותות מהסוג ההרסני יש זכות קיום בחברה דמוקרטית. הבעייה היא שיש באקדמיה מי שמתעקשים למתוח את גבולות החופש האקדמי למקומות מטורפים. זו לא החדירה הראשונה של העמותה הזאת למערכת החינוך. מדובר בתהליך. עוד צעד ועוד מתחם. כאשר חברי כנסת מהימין הסהרורי יעלו הצעות חוק שמגבילות את חופש הביטוי האקדמי – גם הח"מ יהיה נגדן. אבל נדמה שבאקדמיה יש מי שמתעקש, ממש מתעקש, לאבד את השכל הישר, לטובת תגובות פבלוביות על "חופש הביטוי". אם האקדמיה עצמה לא תפעיל את חוש השפיות, היא תאבד אותו. לצערנו, בחלקים מהאקדמיה הישראלית זה כבר קורה.

יום רביעי, שעת בוקר כבר לא כל כך מוקדמת, אנחנו מטפסים בארבע מכוניות לאורכה של אום אל פאחם. אני שונאת לנהוג באום אל פאחם, אני מסבירה ליושבים ברכב, שילוב בין נהיגת שטח, לונה-פארק ומערב פרוע, תוצאה של טופוגרפיה והעדר השקעה בתשתיות.

באנו להפגין סולידריות עם תושבי אום אל פאחם למול הפגנת הכוח הפרובוקטיבית של מרזל, בן גביר וצאן מרעיתם. אני מתייצבת היום לא רק מתוך מחוייבות למאבק פוליטי משותף. אום אל פאחם בשנתיים האחרונות הפכה לי בית מחקרי, ו"תושבי אום אל פאחם" הם לא גוף אמורפי, אלא שמות, פנים, אנשים שהקדישו לי מזמנם וחלקו איתו את תובנותיהם. המושג סולידריות מקבל משמעות הרבה יותר קונקרטית מבחינתי היום.

באזור בו החנינו וברחוב ליד ישנן קבוצות של שבאבניקים. אנחנו תוהים האם זה סימן ל"בלאגן" הקרב ובא. אולם מאה-מאתים מטרים הלאה, למול כוחות המשטרה, ההרכב משתנה. מלבד מספר פעילי שמאל וקבוצה של נטורי קרתא, ניתן למצוא בעיקר אנשים מבוגרים, מיושבים. גם הצעירים יותר שביניהם אינם רעולי פנים, וכל אימת שהם מנסים אפילו להתחיל בקריאת קריאות הם מהוסים ע"י המבוגרים. ח"כ עפי אגברייה ואחרים מסבירים לנו שישנה החלטה לשמור על מחאה כמה שיותר שקטה ולא להיגרר לפרובוקציה של הימין, לכן גם לא הכריזו הפעם על שביתה כללית. אבל מולנו ניצב כוח משטרה רב, לא פרופורציונאלי לכמות האנשים הנוכחים במקום או להרכב האנושי.

קשה להישאר אדיש למול ים של לובשי מדים שחורים, עטויי מגנים, חלקם רעולי פנים, ובעיקר מחומשים בנשק, סליחה, אמצעים לפיזור הפגנות, מכף רגל ועד ראש. בגוף עוברת תחושת צמרמורת. שרון, אסתר, ואני מתמקמות בשורה הראשונה מול כוחות הימ"מ, במרחק נגיעה מהשורה הראשונה של הכוחות. עוברת לי בראש עוד מחשבה נאיבית, שאם תהיה התלהטות, אולי יהיה משהו "מרגיע" בנוכחות שלי בחזית מול המשטרה. אבל בינתיים, בכל מקרה, שקט, ואנחנו עסוקות בעיקר בלקשקש, לעשן, לתקוע מבטים חזרה לימ"מניקים שספק מנסים לקרוא את הכיתוב על החולצות ספק תוקעים מבטים לא ראויים, ולתהות האם השקט יישמר, האם העובדה שבשורה הראשונה של השוטרים ניצבים בעיקר קצינים היא סימן לרצון של המשטרה גם לשמור על רגיעה.

אולם ככל שהשקט גובר והזמן עובר, כך מתרבים כוחות המשטרה, נוספים פרשים, וזרנוקית או בואשית (יש חילוקי דעות), ובעיקר ניכר כי גוברת דריכות כוחות המשטרה. הם מהדקים שורות, מדי פעם מרימים מגנים, וכמו נחיל של נמלים, מתפשטים שמאלה וימינה וכבר לא עומדים רק מולנו אלא מקיפים אותנו משלושה צדדים, ומתפשטים לגבעות שליד, לצידי הבתים.

אני תוהה האם הדריכות הזו מסמנת שצעדת הימין הגיעה, מנסה להתמתח ולראות מבין ים לובשי השחורים. מאחור מצד ימין נשמע כאילו יש התרחשות. מאוחר יותר יסתבר כי אנשי המקום זיהו מסתערב, שניסה להלהיט את הרוחות, ודרשו ממנו להזדהות. ואז זה מתחיל.

גז, הלם, כדורי ספוג נורים לכל עבר, צללי פיצוץ ושריקת הרימונים באוויר. אני זוכרת בעיקר את ההלם. לפני שאני פותחת בריצה אני שומעת את שרון לידי צועקת, ספק לעצמה ספק לשוטרים: "אבל למה? לא קרה כלום!"

אני לא למודת גז, אבל אני לא צריכה את הניסיון המוקדם הזה או את ניסיונם של אחרים על מנת להבין שנורית כאן כמות חסרת תקדים. אני רצה. משהו פוגע בי בקרסול, הסימן העגול הכמעט מושלם שהוא מותיר כנראה מלמד שזה כדור ספוג. עוד כמה צעדים ומשהו פוגע בי גם בקרסול השמאלי, בצד האחורי שלו, ותוך כדי הריצה שוקעת התובנה, שעל מנת לפגוע בי בזוית זו, משהו כיוון אליי מאחור, מהגב. אין לאן לברוח, גז, הלם וספוג מכל עבר, מאחורה, מימין ומשמאל, גשם של עצמים מתעופפים באוויר, רודף אותנו לכל מקום ועכשיו (רק עכשיו!) גם מתווספות האבנים.

ישנה הפוגה קטנה. אני חוצה בריצה את הרחוב לצד השני במטרה לנסות להיכנס לאחד הרחובות הפנימיים. שוטר מכוון אלי נשק וצועק עלי ללכת מפה, אני משיבה לו "מה נראה לך שאני עושה?" וחוברת לגיל ולשרון. מתחיל מטח נוסף. בזווית העין אני רואה בית שהקומה הראשונה שלו חצי בנויה. אנחנו רצים לתפוס מחסה בתוך המבנה, גז בריאות וידיים מעל הראש, מגנות פני עצמים מתעופפים. נכנסים למבנה החצי בנוי, אבל רימון גז רודף אחרינו ומתפוצץ ממש לידי. האפקט של הגז בתוך מבנה חצי סגור רק חזק יותר, ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא באמת נחנקת. האלכוהול שמרחתי לא ממש עוזר, ואולי זה מכיוון שלא ממש היתה שהות למרוח אותו מראש. חוצים את הרחוב שוב, ומבין הדמעות אני קולטת בזוית העין שוטר נוסף המכוון עליי נשק, אני צועקת לו שאני הולכת מפה ושיוריד את הנשק, הוא מספיק קרוב בשביל לשמוע, ותודה לאל גם להוריד את הנשק. רצים לתוך הרחוב ומישהו דוחף לי בצל ליד, אדי הבצל עושים את העבודה, ואני מתחילה להרגיש הקלה. ממשיכים לעומק הרחוב. מחכים, ברקע פיצוצים ותמרות עשן, מדי פעם חבורת צעירים רצה פנימה ובעקבותיהם דולקים כוחות המשטרה ואנחנו רצים עוד לעומק הרחוב.

בתום שעה נראה כי שכחו הרוחות. חוזרים לנקודת ההתחלה, כוחות המשטרה נעלמו כלא היו, על הקרקע שטיח של תרמילים, קלעי ספוג ושרידי רימוני הלם. מתכנסים ליד המכולת השכונתית. מבטי הכרה, לחיצות ידיים, חיוכים של שורדי קרב משותף. גם זו דרך ליצירת סולידריות.

בדרך חזרה לבועה התל-אביבית חלקי הפאזל של היום הזה מצטרפים לכדי תמונה מדאיגה. התובנה שהמשטרה פעלה ליצור אסקלציה של המצב שוקעת, וההסבר כי אולי היה כאן לא יותר ולא פחות מאשר ניסיון לתרגל ב"חי" השתלטות על מחאה ברחוב הערבי, בהמשך "לתרגיל הטרנספר" לפני כחודש, נראה לי הגיוני מרגע לרגע.

המחלקה לחינוך

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

שלח: דודו אמיתי

"אירועי אוקטובר 2000 ומשמעותם הפוליטית והחברתית העכשווית"

לרגל עשור על אירועי הדמים באוקטובר 2000 מקדיש מדה את הגיליון הנוכחי לליבון הסוגיה הזו מנקודות מבט שונות. העורך האורח הוא ד"ר אמל ג'מאל.

בגיליון: מאמר תיאורטי מאת ד"ר אמל ג'מאל, ארבעה מאמרי דיעה מאת: פרופ' איליא זריק, הדוקטורנטית סוניה בולוס, ד"ר אסעד ע'אנם וד"ר מחמוד יזבק, וכן מאמר אינפורמטיבי מאת ג'נאן עבדו.

לקריאת המאמרים בעברית בקישור הבא:

http://jadal.mada-research.org/?LanguageId=3

בערבית:

http://jadal.mada-research.org/?LanguageId=2

באנגלית:

http://jadal.mada-research.org/?LanguageId=1

הרשו לי לפנות אליכם בפנייה אישית לגבי נושא חשוב ודחוף.

מזה מספר שנים אבי מתנדב בעמותת "אלטרנטיבה לעולה", אשר מסייעת למאות עולים חדשים בשנה במציאת מקומות עבודה בארץ.

לאחרונה, בעקבות דילול תקציבים ממשלתיים, נקלעה העמותה לקשיים כלכליים, המאיימים על קיומה. דבר זה יכול לגרום למאות עולים להישאר ללא מענה לבעיותיהם בנושא תעסוקה ומחייה. בעקבות המצב, נרתמו מתי כספי ושלישיית טוקאן (בה אני מנגן) לקיים מופע התרמה מיוחד למען העולים החדשים והעמותה.

המופע, הנקרא "ברזיל שעון קיץ" יתקיים ביום ב', 29 בנובמבר בשעה 20:00 בבית יד לבנים ברעננה ויכלול ביצועים חדשים לשיריו של מתי כספי וכן ממיטב הרפרטואר הברזילאי.

אנא היו נדיבים וקנו כרטיסים לכם ולחבריכם (מתנות לחנוכה). כמו כן אנא עזרו לנו להפיץ את המסר החשוב והעבירו מידע זה לכל חבריכם.

כרטיסים ניתן לרכוש ישירות מהעמותה בטלפון 09-9588447. או להזמין בכתובת:

info@alo.org.il

התרומות לעמותה מוכרות לצרכי זיכוי במס על פי סעיף 46א' לפקודת מס הכנסה.

תודה רבה על נדיבות לבכם.

מקווה לראותכם במופע,

אמיר מילשטיין

שבחים מגיעים למכתב העיתי על הפרסום המרגש והמזעזע של מוראות הפוגרומים שנערכו ביהודי לוב בשלהי מלחמת העולם השנייה, ובמיוחד הפואמה המופלאה "משא לוב" מאת יקירנו יוסי גמזו. ברשותך העברתי את העיתון לפעילי קהילת לוב, בארה"ב ובתל אביב, ובוודאי תשמע מהם.

בנוסף מועברים שבחים לאיתמר פרת (ולך) על פרסום החיבור המרתק "מת באופן דחוף" המתאר נכונה ובאורח ציורי את המתרחש בים המלח וסביבו, ומעמיד במקומם את להקות המרעישים והמכפישים בעיקר את מדינת ישראל על מבולקת התייבשות ים המלח. ההתייבשות מלווה בשני תרחישים מדאיגים: האחד, היווצרות ה'בולענים' עקב מי שיטפונות הממיסים את קרקע הגדה המלוחה, שהיתה מוגנת בעבר על-ידי מפלס הים, והשני, עקב שקיעת מלחים מיותרים, עולה מפלס בריכות האידוי באורח המסכן את קיום בתי המלון בסביבה.

לכן מושמעות קריאות נרגשות להרתמות להצלת ים המלח על-ידי בעלי עניין, שכבר 'ננעלו' על הפתרון השגוי ואפילו מסוכן, שלגביו הכריז אורי בן נון, בעבר מנהל מפעלי ים המלח וחברת החשמל, ש"כבר הצעדים הראשונים למימוש תוכנית 'עמק השלום' יהוו אסון ובכייה לדורות."

ואכן, תחת הסיסמה "חיים לים המלח" מתגייסים בעלי העניין ללא לאות לקידום מפעל הזוי בשטח ממלכת ירדן – לחפירת תעלה מאילת לים המלח, שתעביר לימה בעיקר 'תמלחת' כלומר ריכוז גבוה של מי מלח שאין בהם צורך, והם מסכנים את תיפעול המפעל בסדום, ואת קיום בתי המלון על החוף. בעלי העניין מבטיחים 'עולם ומלואו' למאות אלפי ישראלים מפריחת 'עמק השלום' שלא ניתן לממשו. 

כך התלהב בשעתו מנחם בגין ועורר התגייסות בעולם היהודי לכריית "תעלת הימים", מחוף עזה לים המלח. מדובר היה במנהרה באורך של למעלה מ-60 ק"מ מחוף עזה ומתחת לשפלת יהודה והר חברון, כאשר ביציאה במורד הר סדום אמורים היו מי הים התיכון להפעיל תחנת כוח שתפיק חשמל וכאמור "תחזיר חיים לים המלח." לאחר הוצאת סכומי עתק נוכחו בסיכונים הרבים, כולל שליטה ערבית על פתח התעלה, והעובדה כי לאחר שמפלס ים המלח יגיע לרמה הרצוייה, ניתן יהיה להזרים בתעלה ולתחנת הכח רק כמות מי הים התיכון השווה לכמות המים המתאדה מעל פני ים המלח. כלומר כמות זניחה שאינה מצדיקה כריית המנהרה!

כך התפוגג רעיון "התעלה" ואיתו ההשקעה העצומה בסקר ובהכנות; וחייבים גם היום לדעתי להתריע כי אין הצדקה לכריית תעלה מים אילת לים המלח, ממכלול הסיבות האמורות לעיל; כולל העובדה שגם בקעת הערבה מתרוממת לעבר עין יהב וחצבה, שם מתנשאת רמה מעל פני הים, ויהיה צורך בשאיבת המים לרמה מעל 200 מטר, או לכריית מנהרה ארוכה ויקרה. והעיקר, אי שליטה ישראלית בתפעול המוביל עלולה לסכן בעת מלחמה את קיום החיים בבקעת הירדן, מדרום ים המלח ועד לצפון לכינרת.

הנכון הוא שיש להיחלץ להצלת ים המלח שהמבקר לידו נדהם לגלות את גסיסתו המתמשכת של הים, ואת הבולענים הנפערים ומסכנים את הפעילות היצירתית מסביב. הימה אוצרת בחובה ובסביבתה מכמני טבע נדירים.חלקם מופקים במפעלי סדום הנודעים בעולם, בחקלאות ובתיירות הנופש וההחלמה בבתי המלון הרבים; שתפוקתם תורמת רבות לאוצר המדינה, ולפרנסה מכובדת במישרין ובעקיפין לאלפי משפחות. חוגי ה'ירוקים' מתרעמים על היצירה הזאת ומאשימים את המדינה ומפעליה בהוצאת "גזר דין מות על הים, תוך ניצול ציני ורצון להתעשר"; אך למעשה, וכפי שיוברר, מתייבש ים המלח בהתמדה מזה יובל שנים עקב מיעוט הגשמים, וניצול מתגבר של המים השפירים שהיו אמורים להגיע אליו בירדן וביובלים סביב הים עצמו.

גם מפעל החשמל שנבנה בנהריים על-ידי פנחס רוטנברג 'הזקן', בשלהי שנות ה-20, לא מנע כמויות מים מזרימה דרומה, אלא מיתן את הזרימה בימי החורף והעביר את המים במפעל באורח קבוע בכל ימות השנה. זאת, מבלי להשפיע משמעותית על מפלס ים המלח שהיה תלוי בכמות המשקעים הכללית שירדה באגן היקוות ה"שבר הסורי-אפריקאי" במרחב; וכמובן במידת ההתאדות העצומה מעל לימה. 

לאחר קום המדינה גברה בהתמדה צריכת המים השפירים עקב הגידול העצום באוכלוסייה החקלאית והעירונית, ומים רבים "נתפסו" במעלה עמק החולה לשימושים סביבתיים בגליל המזרחי, ובכנרת להזרמה דרומה ב"מוביל הארצי". גם ממזרח מנצלת סוריה כמויות של מי הירמוק, ואת מרבית שארית מי הירמוק וגם כמות מהכינרת, "תופסת" ממלכת ירדן בהסכמת ישראל, ומוליכה אותם דרומה בתעלת ה'רור' המשקה את כפרי עמק הירדן המזרחי. בנוסף, עוצרת ממלכת ירדן ו'תופסת' את המים השפירים בכל היובלים בירדן, ומונעת בכך מים רבים מים המלח ההולך ומתייבש לעינינו, גם עקב ההתאדות הרבה הייחודית לקטע העמוק של ה"שבר הסורי אפריקאי".

אנשי מפעלי ים המלח "ראו את הנולד" והגנו על המפעלים על-ידי בניית סכרים המבטיחים לאורך זמן את כמויות מי הים הדרושים לפעילות הייצור במפעלים, אך בכך הם מסכנים את בתי המלון עקב הרמת מפלס המים כתוצאה משקיעה והתאבנות מלחים במאגרים. 

גם בממשלת ישראל "ראו את הקולות", והועלו תכניות למילוי חסר המים בימה באמצעות "תעלות הימים" שכאמור יש לגנזן על הסף מהסיבות דלעיל, ועקב סכנות אחרות שלא ניתן לפרטן כאן.

התייבשות ים המלח עקב מיעוט גשמים היתה ידועה בימי קדם, וקיימים תיאורים ואיורים משנות העבר, אודות שיירות גמלים החוצות בחרבה את המרחב בין ה'לשון' למצדה; וגם ה'בולענים' נפערו באותן שנות בצורת. אולי לכך מכוון תיאור המלחמה במקרא בין מלכי סדום ועמורה וכדרלעומר מלך עילם ועמיתיו במילים ברורות:

"ועמק השידים בארות בארות חמר, וינוסו מלך סדום ועמורה, ויפלו שמה." בראשית י"ד,   

כך גם בימינו יבש ים המלח וסביבו נפערים בולענים, ולעומת החזון המרשים של תעלות הימים שלא ניתן להגשימן, קיים פתרון פשוט להתייבשות ים המלח ולשמירת מפלס סביר באמצעות מוביל בצינור ממפרץ חיפה דרך עמק יזרעאל ובקעת הירדן לצפון ים המלח כפי שהצעתי כבר בסוף שנות ה-70, כמפורט להלן:  

תוקם רשות "מוביל החיים לים המוות" אשר תערוך במזורז סקר מדעי של מאפייני הקרקע בעמקים ובבקעת צפון ים המלח, תחשב ותקבע את מפלס המים הרצוי לימה, כולל לבריכות המפעל בסדום שמפלסן הגואה עלול לסכן את פעילות בתי המלון. רמת המפלס תתואם, יחד עם שלטונות ירדן, למערך התעשייה, הישובים והמלונות סביב הימה, ותיחקרנה בעיות אקלימיות וביולוגיות הקשורות בהזרמת מי הים התיכון ועירובם במימי ים המלח.

בשלב השני יוחל בהנחת צינור המוביל, בקוטר של 150 ס"מ, מנקודה בגובה של כ-35 מטר על פני הים, באתר המכרה הנטוש של בית-החרושת נשר ליד חיפה. את מי הים ישאבו מאיזור נמל הקישון לנקודת ההתחלה, ומשם יוזרמו המים ב"מוביל" במורד העמקים, כאשר רק מדרום לעפולה יהיה צורך להעמיק את הצינור פחות מ- 10 מטר מתחת לפני האדמה. 

מכאן ואילך יונח הצינור קרוב לפני הקרקע במורד עמק יזרעאל המזרחי (חרוד) ובית שאן, עד לאיזור שדי תרומות, שם ברמה של 200- מטר (מתחת לפני הים), תופעל תחנת כוח שתייצר חשמל להפעלת המשאבות במפרץ חיפה, לתפעול המוביל ואולי גם לשימוש סביבתי.  המים, ביציאה מתחנת הכוח, ימלאו אגם, שאינו מחלחל, וישמש את תושבי הסביבה ואורחיהם לנופש, לשעשועי מים ואף לגידול דגים; ואת התאדות מי האגם ניתן יהיה לנצל להתפלתם. בדרום האגם יוזרמו המים שנית לצינור המוביל במורד בקעת הירדן עד לנקודה מתאימה בסביבת אנדרטת הבקעה ברמה של 300 מטר, שם תופעל תחנת כוח נוספת וייווצר אגם לנופש, לדיג ולהתפלת מים. בהמשך יוזרמו המים במורד לנקודה מצפון לים המלח, שם תופעל תחנת כוח שלישית וייווצר אגם כנ"ל בגובה של כמה מטר מעל המפלס העתידי הרצוי של ים המלח. מכאן יזרמו המים לאיטם במורד לים המלח, ויסייעו להרמה הדרגתית של מפלס הים; כאשר בהמשך יקבעו שיעורי ההתאדות בימה ובאגמים את קצב השאיבה במפרץ חיפה וזרימת מי הים התיכון במוביל.

בהנחה שבקעת הירדן נשארת בריבונות ישראל, המוצע כאן מהווה פתרון ראוי לבעיית התייבשות ים המלח, וניתן לממשו במשך זמן קצר במכשור ובידע ואמצעים המצויים בידי חברות הבניה בארץ.

בניית המוביל והפעלתו אינם כרוכים בהוצאה חריגה וניתנים לביצוע מזורז באמצעים מקומיים, כאשר כבר עם השלמת השלב הראשון ניתן יהיה לחוש בתועלת "מוביל החיים" לעמקים, לבקעה ולים המלח. בניית המוביל וזרימת המים במורד עמק בית שאן והבקעה לא תפגע בנוף ובערכי טבע ולהיפך, תספק חשמל לשימוש סביבתי וכן תיתן תעסוקה מכובדת ויצרנית לרבים מתושבי העמקים ובקעת הירדן אשר יחד עם אורחיהם גם יהנו משלושת האגמים החדשים. הנטיעות סביבם יושקו במים מותפלים, יחזירו את החי והצומח לנוף המדברי, ויאפשרו נופש ודיג ושעשועי מים וסיורי טבע; והעיקר, המפעל יעניק חיים לים המלח, ויחזיר בו את המפלס הרצוי.

לאחר ניסוי התפעול במשך תקופה מוגדרת, כולל בדיקת השפעת עירוב מי הים התיכון במי ים המלח; תתאפשר קביעת היקף הזרימה החיונית להבטחת המפלס הרצוי לים המלח וניתן יהיה להגדיל בהתאם את קיבולת המוביל ולהבטיח את קיום הימה, על-ידי הוספת צינור מקביל לצינור הקיים ולהזרים באורח מבוקר כמויות מים החסרות עקב השאיבה למפעלי סדום, וההתאדות באגמים ובים המלח.

אהוד: בתור הדיוט אני שואל מה תהיה ההשפעה של ההזרמה של מי הים התיכון המלוחים לרוחבה ולאורכה של ארץ-ישראל? התוכנית שלך נראית קצת הזוייה, ויש בה מגרעת דומה לתוכנית התעלה המלוחה מים סוף וגם "תעלת הימים" מחוף עזה. אגב, תוכניתך דומה במקצת לתוכנית לאודרמילק, שהמוביל הארצי צמח בהשראתה, אלא שבלאודרמילק היה מדובר במים מתוקים ולא במי ים התיכון המלוחים.

אני מפנה את תשומת ליבך לגבי הכנס הבינלאומי של ביאליסטוק. למיטב זיכרוני, כאשר קראתי את "רשמי מסע לפולין" שכתבת, התעכבת הרבה על ביאליסטוק – עיר הולדתו של אבי אישתך, ועיר מגוריו של אבי פנחס אדלר ז"ל. בשנת חייו האחרונה של אבי, יצרה איתו קשר ד"ר אולשבסקה, פולנייה מאוניברסיטת ביאליסטוק בפולין, מתוך כוונה לעורר את לימודי יהדות ביאליסטוק בעבר ולהקים קתדרה באוניברסיטת ביאליסטוק. הנושא קרם עור וגידים ולפני שנה היה הכנס הראשון בעיר ביאליסטוק. כעת, בחודש נובמבר, יהיה הכנס בישראל.

נהנים תמיד לקרוא את עיתונך – יישר כוח!

רותי (אדלר) שמואלביץ

להלן מידע על הכנס הבינלאומי של ביאליסטוק. קיצור דרך אל:

https://docs.google.com/viewer?a=v&pid=gmail&attid=0.1&thid=12c11079e7a4e3de

mt=application/pdf&url=https://mail.google.com/mail/?ui=2&ik=606d0a7c

bf%26view%3Datt%26th%3D12c11079e7a4e3de%26attid%3D0.1%26disp%3Dattd%26realat

tid%3Df_gg1b045n0%26zw&sig=AHIE

אהוד: מביאליסטוק באו גם ראשוני פתח-תקווה שעברו קודם תקופת הכשרה ביהוד. אם איני טועה משפחת בעלך נמנית גם היא עליהן. כתבתי על כך ביומני הנ"ל: "פולניה ללא יהודים".

רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ז / חלק ראשון

ולטר שיינקראוט מניח את המשקפת לצד טיוטת המכתב לפרופסור בובר, ועולה בגבעה לצריף של ויוי דהאן. הלילה חשוך, ורק באופק המזרחי נותר עדיין פס אדמדם-חיוור של שריפת הרכבת. הדלת פתוחה. הצריף כולו הוא חדר אחד, מואר במנורה עמומה. דמות מוזרה, דומה לוויוי, יושבת, ראשה גזוז ופניה חיוורות. ולטר נבהל. הוא לא מכיר אותה.

 "מי זו? ור איסט, איפה... פראו ויוי?"

 "ששש... " היא מבקשת שלא יעיר את הילדה הישנה במיטה לצידה, ועונה בקול כבד. "זאת אני. סיפרו אותי."

עכשיו הוא שם לב שהרצפה מלאה קווצות-שיער שחורות, כמו במספרה.

 "פיל גלוק! וי זאגט מאן אוף הברעאיש? – מזל טוב!?"

 "אידיוט!" תופסת ויוי את מצחה בידה. "לא מבין אפילו מה קרה!"

 "בבקשה?"

 "ולטר," היא קמה, "כרמלה נעלמה. אני מוכרחה לצאת לחפש אותה. תוכל להישאר פה לשמור לי על אילנה?"

 "טוף, טוף," הוא אומר. "הכל תהיה, אלס אין אורדנונג, בסדר..."

*

טרטור הBSA- הכבד של דוקטור וולף קורע בחשכה את הסמטה הריקה ונבלע בחצר ביתו של הווטרינר, במושבה חובבי-ציון. הדוקטור מדמים את המנוע, פורק את התיק שלו, מסיר את משקפי-הנסיעה הגרמניים, ובתנועה אלכסונית, ידיו מחזיקות בכידון, הוא מתקדם עם האופנוע למחסן המשמש גם כדיר. כאן רובצת עז לבנה, חולה, שאחר-הצהריים תקע מזרק זכוכית גדול ליד עינה.

הוא מתכופף להאיר את עינה החולה בפנס-כיס, ואוזנו קולטת רחש חשוד. הוא מזדקף, ניגש לפינת המחסן ומגלה את קלוץ וינוקא עומדים שניהם, רועדים.

 "מה אתם עושים כאן, חבר'ה?"

 "אאא... אנחנו נכנסנו רגע לראות מה קרה לעז שלך, שעשתה כל הזמן מממ... מממ..." עונה קלוץ.

 "כן, טיילנו ברחוב רוטשילד..." מוסיף ינוקא.

דוקטור וולף, גבוה, במגפי-עור ובידיים קשות וגרומות, מתקרב לקלוץ ולינוקא ותופס כל אחד מהם ביד אחת, בעורפו, זה מול זה. "עשתה כל הזמן מממ... מממ...?"

 "כן, דוקטור וולף..."

 "מממ... ככה, או מממ... ככה?" הוא חוקר.

 "מממ... ככה, בדיוק – " משתדל ינוקא לרצות אותו.

 "מממ... ככה?" מטיח דוקטור וולף את שני הראשים זה בזה, מצח לעומת מצח.

 "אי!... אי!..." הם נאנקים מכאב.

 "עכשו ספרו בדיוק מאיפה אתם באים?" מטיח הווטרינר את שני הצעירים זה בזה פעם נוספת.

 "מראש המועצה..." נאנק קלוץ. "הכריחו אותנו, בחיי..."

 "אתם זרקתם אצלו את הפצצה?"

 "כן."

על כך הווטרינר מטיח אותם פעם נוספת ראש בראש, והחבטה מעירה אפילו את העז, שמתחילה לגעות.

 "דחילכ, דוקטור וולף, דחילכ, רחם עלינו..."

 "בושה! יכולתם להרוג יהודים!"

 "רצינו... רק להפחיד את סלומון..."

 "כן, שלא ילשין על יהודים..."

 "יהודים? שודדים, זה מה שאתם, והחברים שלכם. עכשיו תסתלקו מכאן, ותגידו תודה שאני לא מסגיר אתכם לאף אחד..." הוא משליך את השניים אל מחוץ למחסן, ומבלי לפנות לאחור, עולה לביתו. "הלוואי שהיה לבני-אדם שכל כמו לבהמות..."

*

הטנדר מתקרב לתחנת האוטובוס החשוכה של כפר-מאהלר. לפניו, מימין, כבר מסתמנת בראש הגבעה חומת יוספיה, על גגות בנייניה, ורחוק יותר מזרחה עוד מהבהבים שולי האופק בשריפה הדועכת. בצד הכביש חונה מכונית המוריס הצבאית של סרג'נט מורטון.

 "יש לכם אולי מספריים?" שואל המייג'ור ומראה את פרקי ידיו, שעל כל אחד מהם קשורה עדיין עניבת חבל.

 "אם תרשה לי." מחטטת אווה בארנקה למצוא את מספרי המניקור שלה, אך אינה מוצאת.

 "תגידי לי אווה," שואל דודל. "אם פטר לא בעלך, ושניכם רק חצי-יהודים, אז מה הוא שלך..."

 "ששש... אתה לא יכול לחכות? כשהאנגלי פה..."

 "הוא לא מבין."

 "סליחה, אני לא מוצאת מספריים," היא מתנצלת בפני האנגלי, ולדודל: "אספר לך בתנאי שיותר לא תציק לי, לעולם. ותישבע באמא שלך."

 "אני נשבע."

 "פטר חצי-אח שלי... יש לנו אמא אחת..."

 "מה!?..."

נזעק דודל, כי באותו רגע מופיעה משמאל, מצד כפר-מאהלר, דמות דקה ואוורירית, לבושה לבן. היא רצה מהר, כנמלטת, עוד מעט תיתקל בטנדר. דודל מאט כדי לעצור, אך הפורד מהיר מהדמות הקטנה, שחוצה את הכביש כבר מאחוריו, בחשכה, ונבלעת בשדה מהעבר האחר. מייג'ור קמפבל, מתוך רוגז או התרגשות, שואל: "מי זה? מה זה? מה עושה כאן הילדה?"

 "אנחנו מכירים אותה, מכפר-מאהלר."

ברגע הקצר האחד צד גם ג'ו את מראה פניה של יונת-הלילה הדקה, בהירת-הכנפיים –

כרמלה!

הוא מקיש באגרופו על הגג המקומר של הקבינה. הטנדר עוצר סופית. ג'ו הצנום קופץ למטה, מסמן בידו לדודל להמשיך, ורץ אחרי כרמלה אל השדה החרוש של יוספיה.

 "כרמלה! כרמלה, חכי..."

 "זאת כרמל?... כרמל מכפר-מאהלר?..." ממלמל לפתע המייג'ור במלרע, בקול רגשני שאינו אופייני לו. דודל עושה באצבע תנועה אל רקתו, לרמוז לאווה שמשהו אולי השתבש במוחו של החטוף המשוחרר, רם-המעלה.

*

הצנחנים הצעירים, אדומי הכומתות, מגיעים לרחוב הלא-סלול בקצה המושבה, על גבול שכונת התימנים. תושבי השכונה מקימים בכוונה רעש גדול, מעירים ילדים ותינוקות, מכים בפחי-נפט ריקים, משחררים עזים, מפריחים תרנגולות מקרקרות, דוקרים חמור באחוריו כדי שיתחיל לנעור בקול רם כאזעקה. גם העזים גועות. תימני אחד תוקע בשופר.

כאשר מתקרבים הצנחנים לבית מזל צדוק הנכה, "הראש" הנמוך נמלט לגג הבטון השטוח ונשכב שם, לבוש עדיין כחכם תימני, עם מצנפת, פיאות, משקפיים שחורים ונעלי-בית.

שני צנחנים נכנסים לחדר המרכזי, המלא בובות גדולות. מזל צדוק יושבת ביניהן כמי שאינה מבינה מה רוצים ממנה.

 "יש כאן מישהו?" הם שואלים, נדהמים מממדי הבובות.

 "יא בה יה!" היא קוראת, כמופתעת לראותם. "יא בה יה!" מחבקת בובות ומצביעה על רגליה, שאינן נשמעות לה.

 "מדוע יש לאשה הזאת טלפון?" מושך חייל אחד במכשיר השחור ומנסה להאזין לו. "מה את? ראש-מועצה? מכבי-אש? מה פתאום נתנו לך?"

 "עזוב אותה," רומז השני על נכותה. "לאן זה?" הוא מבחין במדרגות הפנימיות העולות לגג.

 "יא בה יה!" חוזרת מזל צדוק על המשפט האחד, ומעלה על פניה חיוך של התפעלות אווילית. "יא בה יה!"

החייל האנגלי עולה במדרגות ומקיש על דלת הברזל הפונה לגג. "הראש" פורש כנפיים וקופץ בחשכה למטה. הוא נוחת על חול רך, רגלו נפגעת אך הוא אינו נכנע, ומקרטע לעבר הפרדס הקרוב. החייל שמגיע לגג צועק:

 "עצור! מי זה?"

הוא דורך את נשקו כדי לירות אך חברו שעולה אחריו עוצר בעדו: "עזוב! לפי הגובה, זאת בטח רק עז לבנה שיצאה לטייל כאן במהומה."

 "הראש" נמוך-הקומה נבלע בחשכת עצי-ההדר כמו ביער אפל.

*

דודל מתניע את הפורד פעם ועוד פעם, ולהכעיס – המנוע שוב נותר דומם. הוא יורד עם המנואלה, מתכופף בחושך, מבקש מאווה למשוך את הסטארטר מבפנים, ומתניע את הטנדר. סיבובי המנוע צוברים תאוצה, דודל קופץ חזרה לקבינה והטנדר יוצא לדרך. הוא אינו מספיק ללחוץ הרבה על דוושת הדלק ולהתקדם מהנקודה שבה אסף את המייג'ור. פנסי הפורד מגלים זוג ניצב בשולי הכביש הצר, משמאל.

 "מה זאת החגיגה הלילה, כולם מטיילים פתאום בכביש בין חובבי-ציון ליוספיה?" הוא מעיר.

 "הוא מאותת לך לעצור," עונה אווה.

 "כן? ושיחטפו עוד פעם את האנגלי?" הוא רומז למייג'ור. "תודה רבה. לא על אחריותי."

 "אתה לא רואה שלבחורה קרה משהו? היא נופלת על הכביש, מתקפלת!"

 "ואם זה הכל הצגה והם מסתירים נשק? אני מעדיף לשבת בבית-סוהר אצל האנגלים מאשר ליפול בידיים של חבר'ה ארצישראלים שמוכנים להרוג זה את זה."

הפורד עובר על פני הזוג בלי לעצור, מותיר אותו מאחור בחשכה, פונה ימינה ועולה בדרך החול לאחוזת יוספיה.

*

ג'ו הצנום מקפץ מתלם אל תלם, ותוך כדי ריצה מניח יד על אפו לבל יפלו המשקפיים. לבסוף הוא משיג את כרמלה בלב השדה החרוש, ותופס בכתפיה.

 "מדוע את לא ישנה עכשיו בבית שלך?"

היא שותקת.

ג'ו מבוגר ממנה בשנים אחדות, אך לא גבוה ממנה בהרבה. הוא מנער אותה מולו. "תעני!"

 "ומדוע אתה לא ענית לי? כתבתי לך. לא קיבלת?"

 "על זה נדבר פעם אחרת. עכשיו תסבירי לי, כרמלה, מדוע את רצה בלילות בכתונת-לילה? ומה זה הריח המשונה מהשיער שלך?"

 "כרמל..." היא מתקנת אותו, במלרע. "גם אני כבר אנגלית... קר לי. אמא חפפה לי את הראש בסבון-קרבול. כשאני אהיה גדולה יהיה גם לי ריח בושם טוב כמו לאחות שלך לורט..."

היא מחבקת אותו, היא והוא יחידים בשדה, תחת שמיים זרועי כוכבים.

 "אתה אוהב אותי? אני צריכה פיפי, ג'ו – "

 "תתאפקי. מדוע את תמיד פראית כזו? את באה איתי עכשיו ליוספיה." הוא מושך אותה איתו לעבר האחוזה, שחומתה מתרוממת מצפון לשדה. "הי! מה פתאום את אנגלייה?"

 "אני לא יכולה." היא נשמטת ממנו, מדלגת שני תלמים, וכורעת כשהיא מפשילה את כתונת-הלילה הלבנה שלה. הוא שומע קילוח בא ממנה ומרווה את הרגבים המפוררים. נראה שהתאפקה זמן רב. "ג'ו, אני מרגישה שאני צריכה גם לעשות אאה." היא אומרת, ואחרי רגע נאנחת. "גמרתי. יש לך נייר בשבילי, ג'ו? אני נורא מצטערת שזה ככה קורה לי, אני כבר לא ילדה."

ג'ו בודק בקפדנות את כיסיו ומוצא רק דפי מכתב אחדים ומוסר לה אותם. בחשכה נשמע קול קריעת נייר. היא קמה וחוזרת לקראתו. מתנשמת. "ראית איך אצלי הכל הולך מהר?"

 "עכשיו בואי."

 "זה היו המכתבים ששלחתי לך?"

 "כן."

 "וכל הזמן שמרת אצלך? לא שכחת אותי?"

 "כן. לא. רציתי לדבר איתך. עכשיו תגידי לי סוף-סוף מה את עושה פה, כרמלה?"

 "תגיד כרמל... אני נלחמתי בשביל אמא שלי המסכנה. זה מה שאני עשיתי. עכשיו לא איכפת לי שישימו אותי בבית-סוהר כי אני אספר להם את האמת. אל תצטער, ג'ו, אתה ממילא יותר מדי צעיר בשבילי, אתה כמו אח שלי." היא מלטפת קלות בכף-ידה את פניו.

 "בואי!" הוא מנסה להשתמט ממנה בעדינות, מבלי לפגוע בה.

 "תגיד, איפה התחפשת לך משקפיים מצחיקים כאלה? זה זהב אמיתי?" היא צוחקת לפתע.

 "אומרים – חיפשת."

*

הטנדר עולה בגבעה ליוספיה ועוצר. דודל יורד מהקבינה. קוטף ענף דק של פרחי יסמין לבנבנים וטומן בכיס-חולצתו. טובל בתיעוב את נעליו בתמיסת הליזול שבתוך תבנית הפח, ליד קיר החומה החשוך. נכנס לחצר בפשפש הברזל ופותח מבפנים לרווחה את שערי הברזל הגדולים בקול חריקה ותיפוף של לוחות מתכת רועדים. מימין, ליד מדרגות הברזל החיצוניות של האסם, הוא פוגש את הנוטר דב שפילר, ושק מקופל מתחת לזרועו.

 "דובז'ה, מצאנו את המייג'ור!" הוא מבשר לו.

דודל שב ומסיע את הפורד. צמיגיו חורשים גלים בשוקת בטון רדודה, לרוחב השער, המלאה אף היא תמיסת ליזול. האורות הקלושים מאירים סככה ובה מחרשות, קולטיבטורים, מקצרות ושני טרקטורים, שנסמכת לקיר הדרומי. הפורד מקרטע מתחת לעץ התות האפל, מסתובב ועוצר ליד השברולט הירוקה, בפתח המחלבה. המייג'ור, דודל, ושפילר הרזה, עולים במדרגות החיצוניות לדירת המאיירסונים שבקומה השנייה.

*

ראשה של הפרה דיצה מכוסה שק, והיא מתעקשת. איברהים מושך את צווארה בחבל, ועבד ונואר דוחפים אותה מאחור בגבה הלח, המכוסה אניצי-קש, שניכרים בו עדיין סימני דם השלייה ושיירים אחרים, לאחר ההמלטה.

הם יורדים בחשכה בדרך העפר הנמשכת לאורך שדרת הברושים של הפרדס, מחצר יוספיה לבית-האריזה הגדול, חוצים את גן-הירק ונכנסים לחלקת הפרדס הצפוני. בגדר שם, מעל לוואדי, יש פרצה, שהמרחק ממנה לאום-אל-זעתר אינו גדול.

*

דודל יורד לבדו. אווה עדיין יושבת בקבינה.

 "מה שלומו?" היא שואלת.

 "מי, המייג'ור? הלא ראית."

 "לא. מאיירסון."

 "שלומו. מה זה פתאום חשוב לך?"

 "מדוע לא עצרת לי בכביש, להוריד אותי על יד הבית שלי?"

 "אני רוצה סוף-סוף לדעת, פטר ואת בעל ואשה, או לא? יש לכם אותו שם-משפחה, לא?"

 "זה שם-משפחה של אמא שלנו, בסרטיפיקט."

 "אמרת – שלנו?"

 "כן."

 "מה? אתם אח ואחות?"

 "אתה לא מבין? כשבאנו לכאן כבר רשמו אותנו כאילו אנחנו זוג."

 "אח ואחות?"

 "ככה רצה אדון מאיירסון."

 "מה הקשר שלו? תיכף תגידי שהוא דוד שלכם?"

 "למשפחה של אמא, הרצברג, היה בית-מסחר גדול לטקסטיל בברלין. הם קנו כל השנים בד מהפירמה 'ג'וזף מאיירסון אנד סאן' באנגליה. עד שהנאצים החרימו הכל."

 "וכל הזמן את חיה איתו יחד, ככה?" צווארו של דודל מרקיד מדי פעם את ראשו הצידה, כנוגח בכדור-משחק בלתי-נראה.

 "עם מי?"

 "מה זאת אומרת עם מי? עם פטר, אח שלך!"

 "מה שביני לבין פטר זה לא העניין שלך, דודל, ולא של אף איש אחד אחר בעולם."

 "אבל היית בהריון לפני כמה שנים. כולם ידעו. ונסעת."

 "אמרתי לך, זה לא העניין שלך!"

 "תשמעי אווה, יש לי רעיון! אני רעב. לא אכלתי שום דבר מהצהריים. למה שלא אלווה אותך הביתה, ותכיני לנו משהו לאכול, ולשתות."

 "לא. אני מצטערת. אני מוכרחה לישון."

 "או.קיי."

 "מה או.קיי. דודל, תוריד ממני את היד שלך..."

 "מה הצניעות הזאת פתאום? נמאס לי לישון בחדר אחד עם ברל הרפתן, שנוחר בדיוק כמו שהוא מגמגם. נוחר יותר חזק אפילו מאליהו שפירא. את לא מורעבת כבר קצת לגבר אמיתי, אווה..."

בחשכת הקבינה מטפסות ידיו על גופה. הוא פורם את חולצתה, מזיז בכוח את החזייה הקשה, המרופדת, מבלי להתיר אותה מאחור, ומתנפל על אחד משדיה הקטנים –

 "ואללה איך שאני מורעב עלייך עכשיו, אווה, תגידי, כשאתם שניכם יחד זה גרמני אחד שלם, ורק אמא יהודייה נטו? אה, תגידי? את זה אח שלך מצץ, ואת זה?" הוא מעסה את חזה בכפות-ידיו ומנשק את פטמותיה.

 "די! די!" היא נאנחת. "בהמה אחת, איך אפשר להסריח ככה ליזול ויסמין ביחד? תפסיק לסובב לי את הטיטי, הטיטי שלי זה לא מנואלה! די, תפסיק! אני אצעק!"

 "תגידי – איזה חצי שלך הגרמני, אווה, הלמעלה או הלמטה? הזה משמאל, או מימין?"

 "די, דודל... אל תהיה מנוול כזה... בטיטי שלי... ככה לא מתנהג יהודי..." היא מושכת בשערותיו כדי להרחיקו ממנה.

 "יהודי? אני יהודי? ממה את מפחדת? אדון מאיירסון ישמע אותך? יאללה, תני כבר לגעת בפיזדה שלך..."

בגלל ההיאבקות, הטנדר מתנועע על קפיציו, וכדי החלב הריקים משמיעים מאחור קול צלצול עמום.

 "די, דודל..." היא בוכה. "אם תעזוב אותי, אני מבטיחה שאולי, בפעם אחרת..."

דפיקות אגרוף על שמשת הקבינה מפסיקות את ההתעלסות הכפויה. דודל מתיישר ואווה מכסה את חזה הערום.

*

הנקישות על שערי הברזל הגבוהים של יוספיה, בכניסה הראשית, ממערב, משמיעות בחצר הסגורה הד מתכתי עמום. רפי המ"מ יורד במדרגות-הברזל מהאסם שבקומה השנייה, ועימו ספקי ועוד בחור, ופותח בחריקה את פשפש הברזל המיועד להולכי-רגל. לפניו, בחשכה, ניצב הקאובוי, נושם בכבדות וגורר עימו את הג'ינג'ית המעולפת.

 "מה שוב עשיתם? נבלות? לא די שחטפתם את המייג'ור?"

 "חבר'ה, צריך להגיש לה עזרה ראשונה... לקרוא לרופא..."

בעוד הקואובטי מתחנן, מתקפלת הג'ינג'ית, נשמטת מבין זרועותיו ומשתטחת על פניה על האדמה, והמספריים תקועים בגבה.

ספקי והבחור השני מתכופפים מיד להרים אותה, הקאובוי פוסע צעד לאחור ומתחיל לרוץ. כהרף-עין קופץ עליו רפי ומפיל אותו ארצה, טומן פניו בחול העמוק, ויושב עליו היטב.

 "איתך עוד לא גמרנו, חתיכת חרא אחד... את שניכם צריך לחקור."

*

אילנה מסתובבת לא-שקטה בשנתה. שערה הזהוב זורם על הכרית מצד אל צד. תווי פניה פשוטים ובולטים, כשל ויוי. יש משהו נערי, מפחיד, במראה של הקטנה, אך ולטר יושב לצידה מוקסם. היא שוכבת על גבה, מכוסה רק בסדין. מחניק בצריף. הגג מצופה נייר-זפת שחור השומר את חום השמש. ולטר שולח את כף-ידו השעירה ומניח על הסדין. מחכה שהילדה תסתובב שוב. הסדין לא זז ומתגלה גופה הענוג בכתונת-לילה קטנה, דקה, שתפרה לה ויוי. ידו של ולטר מרחפת מעל בטנה. מעל ירכיה. עיניה נפקחות רגע ומיד נסגרות, מבלי שירגיש בכך. בזהירות הוא מפשיל את שולי כתונת-הלילה כלפי מעלה. שתי גבעות זעירות, חמימות, ללא שמץ שיער, נוגעות בכרית הרכה שבקצה אצבעו העבה. פרפור קל עובר בילדה הערומה ומרעיד אותה. רגע זה הוא מעבר לכוח התאפקותו של ולטר. בלי לקום ממקומו הוא משחרר את עצמו בלפיתה עזה וסוחט ומתיז על הרצפה, העשויה מרצפות בטון גדולות, כמו מדרכה. אחר-כך הוא מכסה היטב את הקטנה, ומחפש סמרטוט ודלי לשטוף את הסימנים שהשאיר על רצפת הצריף של ויוי, המלוטשת מקרצופים רבים, חרף חספוס הבטון.

*

 "אתה השתגעת, דוד, אתה תשבור ככה את האוטו!" פניו המוארכים ולחייו השקועות של פקיד האחוזה מקס רוזין ניבטים בחשכה מבעד לשמשת הקבינה של הפורד, מבחוץ. הוא מקיש עליה באצבעותיו דקות-הציפורניים, ומאותת באגודל המעוקל לפתוח דלת או חלון.

 "מה אתה עושה פה, רוזין?" מוריד דודל באי-רצון את שמשת החלון שבצד ההגה.

 "קטנים דחקו בי."

 "אולי תדבר עברית?"

 "הלכתי לבית-כיסא."

 "מדוע אתה לא בבית? בחובבי-ציון? ומה אתה רועד כל כך? מה כבר גנבת?"

 "ומדוע אתה מענה את אווה? בואי." היא יוצאת ומיישרת את בגדיה. "אני אלווה אותך. ואם אתה רעב, דוד, נישארו לי עוד כמה סנדוויצ'ים מהבוקר במשרד, אבל אחר-כך תעלה לחדר שלך ותלך לישון. שמעת?" – פיקת גרונו הבולטת של רוזין עולה ויורדת בדברו, כלועס בפה ריק.

 "נחש! אתה נחש, רוזין, עמדת והקשבת."

 "אתה לא מתבייש? כשהבעל שלה שוכב פצוע, באסותא?"

*

בטרקלין דירתו, בקומה השנייה ביוספיה, יושב ג'ייקוב מאיירסון עם מייג'ור קמפבל. הם שותים לימונדה קרה בכוסות קריסטל כבדות, וליקר בכוסיות קטנות כאצבעות. על ראשו של המייג'ור מתנוססת תחבושת-קרח עשויה מטפחת בהירה, שהוא מהדק ביד לקרקפתו בהירת-השיער, במקום שהוכה.

 "אתם רוצים לאכול? נשאר במקרר צלי מארוחת-הערב. המייג'ור בטח רעב אחרי כל מה שעבר עליו," מופיעה בפתח החדר, בחלוק, ליזה כבדת-הרגליים. אור החשמל מדגיש את עורה הבהיר, המנומר בנמשים.

 "לא, תודה," מסרב המייג'ור. "אני לא מבין מדוע מילי עוד לא התקשרה בטלפון."

 "אין צורך באוכל, ליזה. לכי לישון."

ליזה בוהה בהם רגע מבעד למשקפיה, ויוצאת.

 "הם הורידו רכבת בקו חיפה-ראס-אל-עין?" שואל המייג'ור. קולו שונה עתה, כאילו החבטה בראשו, או דבר-מה אחר שאירע לו הערב, שינו משהו ממנהגו הרגיל, כאילו נתרכך מעט, ונעשה הססני.

 "קשה להגיד בדיוק. ברור שהשריפה נראתה מכיוון מסילת-הברזל."

 "בתור אחים מאסונים, אנחנו יכולים לדבר גלויות. מה אתה חושב יהיה הסוף, ג'ייקוב?"

 "הגעתי לגיל שבו אדם כבר לא שואל הרבה מה יהיה אלא מברך על מה שהיה ושמח על כל יום נוסף שעובר בשלום," משיב מאיירסון בנימה פילוסופית, סיגר כבוי בזווית-שפתיו, ופני התינוק המגודל, פני צ'רצ'יל שלו, נראים נזופים ועייפים. "הרצון לחיות נחלש. הכסף לא נחשב. רק הזמן שעוד נשאר לחיות הוא האוצר הכי חשוב. ככל שהוא פוחת, ככה הוא נעשה יקר יותר. אפילו שארית קטנה של זמן היא אוצר גדול. כל יום אני פורט מהזמן שעה אחרי שעה ומרגיש עשיר יותר מאשר בכל הדברים האחרים שרכשתי בחיי. אבל אני יודע שהקביעות הנעימה של החיים בכפר, הפרדס, הכרם, התבואה, הרפת, כל סדר העונות החקלאי של יוספיה, שמתנהל שנה אחרי שנה כמו מעשה בראשית – הם חסד זמני שעוד מעט כבר לא יהיה, ואולי זה יקרה עוד לפני שאני עצמי אמות."

 "אם לא יהיו עוד אנשים כמו ג'ייקוב מאיירסון, שהקימו בארץ גן-עדן כמו יוספיה, אז מדוע באתם בכלל לכאן? להילחם בנו? בערבים? בשביל מה? אם לבנות את כל פלשתינה כמו תל-אביב – הלא אז היה אפשר לבנות אותה אולי באוגנדה או בבירוביג'אן ולא לקלקל את ארץ התנ"ך!"

 "לאנשים כאן לא חשוב היופי הרומנטי של הארץ, למרות שזה היה חלק מן הקסם שמשך אותם אליה. חשוב להם רק העם. המצוקה. הפליטים במחנות. אחרי המלחמה הנוראה באירופה, שיהיה סוף-סוף מקום ליהודים לחיות כמו שהם רוצים, וצריכים, אפילו אם זה יהיה אוטונומיה, בית לאומי, דומיניון, תחת הכתר הבריטי. שתפתחו כבר את הגבולות ותתנו לפליטים שלנו להיכנס לארץ."

 "וזה הכל? בשביל זה כמעט תלו אותי הלילה?"

 "כן מייג'ור, אין מה לעשות. אל תשכח שאני ציוני. אחרת לא הייתי עוזב את ארצך ובא לכאן להקים את יוספיה. וגם אלה שאתה קורא להם – טרוריסטים, הם אנשים נואשים שנלחמים כדי להשיג חופש למולדת שלהם, אמנם – בדרכים שאני שולל לחלוטין."

 "אם הארץ הזאת תזכה בחופש, זה יהיה, כמו שאמרת, בגלל המלחמה הנוראה ואחרי שדעת הקהל העולמית והאומות-המאוחדות ואמריקה ורוסיה כולם היום בעדכם מפני שמיליונים מבני-עמך הושמדו בתאי הגאזים במחנות הריכוז. זאת הסיבה, ולא הפנאטים המטורפים שניסו לחסל אותי הלילה! הם פשוט פושעים, שמסכנים את כל היישוב העברי שלכם. יש אצלנו אנשים שאומרים שצריך לתלות אותם אחד-אחד, אני הייתי מסתפק בגירוש שלהם מהארץ!"

 "אתה יודע שאני נגד תליות, מכל צד. וגם גירוש לא יעזור. כידיד וכאח אני אומר לך – לא תצליחו להפחיד אותנו."

המשך יבוא

אהוד: אם שמתם לב, הרומאן התקופתי "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" בנוי כתסריט (שנכתב אחרי שספרי "המחצבה" עובד לסרט, 1990, אגב, סרט שנחל כישלון חרוץ, ואחת המבקרות המשכילות אף כתבה במקומון ש"לא פלא שמרומאן גרוע עשו סרט גרוע"). וכמובן שמעולם גם לא קיבלתי הצעה לעבד את "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" לסרט, שהרי מהיותי סופר נידח, אין כל ספק שהביקורת לא היתה חנפה כלפיי אלא קוטלת את הסרט, וגם הוא, כמו "המחצבה" – היה נחשב לכישלון גמור.

 I weep as I witness outrageous verbal attacks on Israel. What makes these verbal assaults and distortions all the more painful is that they are being orchestrated by President Obama.

For me, the situation today recalls what occurred when the Roman emperor Vespasian launched a military campaign against the Jewish nation and its ancient capital of Jerusalem. Ultimately, Masada, a rock plateau in the Judean desert became the last refuge of the Jewish people against the Roman onslaught. I have been to Jerusalem and Masada. From the top of Masada, you can still see the remains of the Roman fortifications and garrisons, and the stones and earth of the Roman siege ramp that was used to reach Masada. The Jews of Masada committed suicide rather than let themselves be taken captive by the Romans.

In Rome itself, I have seen the Arch of Titus with the sculpture showing enslaved Jews and the treasures of the Jewish Temple of Solomon with the Menorah, the symbol of the Jewish state, being carted away as booty during the sacking of Jerusalem.

Oh, you may say, that is a far fetched analogy. Please hear me out.

The most recent sacking of the old city of Jerusalem — its Jewish quarter — took place under the Jordanians in 1948 in the first war between the Jews and the Arabs, with at least five Muslim states — Egypt, Jordan, Lebanon, Syria and Iraq — seeking to destroy the Jewish state. At that time, Jordan conquered East Jerusalem and the West Bank and expelled every Jew living in the Jewish quarter of the old city, destroying every building, including the synagogues in the old quarter and expelling from every part of Judea and Samaria every Jew living there so that for the first time in thousands of years, the old walled city of Jerusalem and the adjacent West Bank were "Judenrein" — a term used by the Nazis to indicate the forced removal or murder of all Jews.

Jews had lived for centuries in Hebron, the city where Abraham, the first Jew, pitched his tent and where he now lies buried, it is believed, in a tomb with his wife, Sarah, as well as other ancient Jewish patriarchs and matriarchs. I have visited that tomb and at the time asked an Israeli soldier guarding it — so that it was open to all pilgrims, Christians, Muslims and Jews — "where is the seventh step leading to the tomb of Abraham and Sarah," which was the furthest entry for Jews when the Muslims were the authority controlling the holy place? He replied, "When we retook and reunited the whole city of Jerusalem and conquered the West Bank in 1967, we removed the steps, so now everyone can enter," whereas when Muslims were in charge of the tomb, no Jew could enter it. And I did.

I am not a religious person. I am comfortable in a synagogue, but generally attend only twice a year, on the high holidays. When I entered the tomb of Abraham and Sarah, as I recall, I felt connected with my past and the traditions of my people. One is a Jew first by birth and then by religion. Those who leave their religion, remain Jews forever by virtue of their birth. If they don't think so, let them ask their neighbors, who will remind them. I recall the words of the columnist Robert Novak, who was for most of his life hostile to the Jewish state of Israel in an interview with a reporter stating that while he had converted to Catholicism, he was still a cultural Jew. I remain with pride a Jew both by religion and culture.

My support for the Jewish state has been long and steadfast. Never have I thought that I would leave the U.S. to go and live in Israel. My loyalty and love is first to the U.S. which has given me, the son of Polish Jewish immigrants, so much. But, I have also long been cognizant of the fact that every night when I went to sleep in peace and safety, there were Jewish communities around the world in danger. And there was one country, Israel, that would give them sanctuary and would send its soldiers to fight for them and deliver them from evil, as Israel did at Entebbe in 1976.

I weep today because my president, Barack Obama, in a few weeks has changed the relationship between the U.S. and Israel from that of closest of allies to one in which there is an absence of trust on both sides. The contrast between how the president and his administration deals with Israel and how it has decided to deal with the Karzai administration in Afghanistan is striking.

The Karzai administration, which operates a corrupt and opium-producing state, refuses to change its corrupt ways — the president's own brother is believed by many to run the drug traffic taking place in Afghanistan — and shows the utmost contempt for the U.S. is being hailed by the Obama administration as an ally and publicly treated with dignity. Karzai recently even threatened to join the Taliban if we don't stop making demands on him. Nevertheless, Karzai is receiving a gracious thank-you letter from President Obama. The New York Times of April 10th reported, "…that Mr. Obama had sent Mr. Karzai a thank-you note expressing gratitude to the Afghan leader for dinner in Kabul. 'It was a respectful letter,' General Jones said."

On the other hand, our closest ally — the one with the special relationship with the U.S., has been demeaned and slandered, held responsible by the administration for our problems in Afghanistan and Iraq and elsewhere in the Middle East. The plan I suspect is to so weaken the resolve of the Jewish state and its leaders that it will be much easier to impose on Israel an American plan to resolve the Israeli-Palestinian conflict, leaving Israel's needs for security and defensible borders in the lurch.

I believe President Obama's policy is to create a whole new relationship with the Arab states of Saudi Arabia, Jordan and Egypt, and Iraq as a counter to Iran — The Tyrannosaurus Rex of the Muslim world which we are now prepared to see in possession of a nuclear weapon. If throwing Israel under the bus is needed to accomplish this alliance, so be it.

I am shocked by the lack of outrage on the part of Israel's most ardent supporters. The members of AIPAC, the chief pro-Israel lobbying organization in Washington, gave Secretary of State Hillary Clinton a standing ovation after she had carried out the instructions of President Obama and, in a 43-minute telephone call, angrily hectored Prime Minister Benjamin Netanyahu.

Members of Congress in both the House and Senate have made pitifully weak statements against Obama's mistreatment of Israel, if they made any at all. The Democratic members, in particular, are weak. They are simply afraid to criticize President Obama.

What bothers me most of all is the shameful silence and lack of action by community leaders — Jew and Christian. Where are they? If this were a civil rights matter, the Jews would be in the mall in Washington protesting with and on behalf of our fellow American citizens. I asked one prominent Jewish leader why no one is preparing a march on Washington similar to the one in 1963 at which I was present and Martin Luther King's memorable speech was given? His reply was "Fifty people might come." Remember the 1930s? Few stood up. They were silent. Remember the most insightful statement of one of our greatest teachers, Rabbi Hillel: "If I am not for myself, who is for me? And if I am only for myself, what am I? And if not now, when?"

We have indeed stood up for everyone else. When will we stand up for our brothers and sisters living in the Jewish state of Israel?

If Obama is seeking to build a siege ramp around Israel, the Jews of modern Israel will not commit suicide. They are willing to negotiate a settlement with the Palestinians, but they will not allow themselves to be bullied into following self-destructive policies.

To those who call me an alarmist, I reply that I'll be happy to apologize if I am proven wrong. But those who stand silently by and watch the Obama administration abandon Israel, to whom will they apologize?

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 25 ביוני 2010

מיספר הכניסות לאתר הוא – 17,993 – מ-78 מדינות!

פילוח הכניסות – 16,918 מישראל, 566 מארה"ב, 63 ממצרים, 40 מגרמניה, 29 מבריטניה, 16 מאוסטרליה, 13 מרוסיה, 10 משוויץ, 17 מהרשות הפלסטינית, 18 מהולנד, 3 מבלגיה, 35 מקנדה, 41 מדרום-אפריקה, 16 מסנגל, 10 מספרד, 3 מחוף השנהב, 4 מדנמרק, 7 מבולגריה, 15 מצרפת, 7 מאוסטריה, 4 מנורווגיה, 4 משוודיה, 3 מעומאן, 3 מתאילנד, 5 מהונגריה, 7 מפולניה, 9 מאיטליה, 9 מירדן, 9 מבלגיה, 7 מערב הסעודית, 6 מארגנטינה, 5 מברזיל, 4 מצ'כיה, 4 מתימן, 4 ממקסיקו, 4 מחוף השנהב, 4 ממרוקו, 3 מלבנון, 3 מטוניסיה, 7 מרומניה, 4 מסין, 3 מתאילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, סוריה, עומאן, פינלנד, אירלנד, קטאר, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, אלג'יריה, יפן, קניה, איראן, סודן, צ'ילה, טורקיה, איחוד האמירויות, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, מולדובה, ונצואלה, אוקראינה, לוכסמבורג, כווית, קפריסין, סלובניה, דרום קוריאה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, לוב, עיראק, יוון, גינאה המשוונית, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."