רומאן נידח שאזל

נדפס לראשונה בהוצאת "ידיעות אחרונות" / 1994

פרק ז / חלק שני

"אורי בן-עמי מדאיג אותי." אומרת ציפה לבעלה נפתלי קפלן, שחוזר סוף-סוף למיטה.

 "ציפה, את יודעת כמה אני עייף ואיזה יום קשה מחכה לי מחר, אז באמת תסלחי לי שאין לי כוח להתעניין בתלמידים המפונקים שלך. לא שמעתי שמורה צריכה לעסוק גם בחופש בבעיות של התלמידים שלה."

 "אני חושבת שבבית מדכאים אותו."

 "את יודעת שלפי החוק העות'מני לא מקבלים בבית-משפט עדות של מורה שעבד יותר מעשרים שנה עם ילדים?"

 "מה אתה מנסה לרמוז?"

 "שלא צריך להיות יותר מדי מושפע מילדים."

 "אבל הם שלחו אותו לעבוד בכרם..."

 "אז מה? שיתחשל קצת."

 "הוא יותר מדי עדין בשביל החיים בכפר. הוא מאוהב בטלי רסקין. איך הוא משתדל לצוד את המבט שלה כל פעם, בכיתה."

 "הוא כבר לא ילד. הוא נער. מהמשפחה של הפרדסנים האלה מחובבי-ציון יצאו דון-ז'ואנים לא קטנים. על בן-עמי הזקן מספרים שהיה שוכב עם המשרתות הערביות, ושברח לשנים אחדות למצרים אחרי שמצאו פלחית הרה טבועה בבריכה שבפרדס שלו, ואיימו לרצוח אותו. הדוד של אורי, אלכס, התעסק כבר עם הפועלות העבריות, וגם עם נשים נשואות, במושבה. זה אצלם בדם. אם הבייקה בפרדס בן-עמי היתה יכולה לדבר, אני אומר לך, ציפה – זה היה דקמרון חדש! את בן-עמי שלנו כאן אני מחבב, אבל כל שאר האיכרים מגעילים אותי. הרחת פעם פלוץ של פרדסן שמילא את הבטן שלו טשולנט ותפוחי-זהב? – כמו חרא של סוס..."

 "באמת, נפתלי! איך אתה מדבר? אפשר לחשוב שאנחנו, הפועלים, לא אוכלים דברים כאלה."

 "אבל אף פעם לא שבעים כל-כך, כמוהם, לכן אנחנו לא מסריחים ככה..."

 "אורי לא דומה להם. הוא אחר, חלש, חולמני..."

 "טוב, לפחות באופי הוא לא דומה לדוד שלו..."

 "מה אתה מנסה להגיד? במה כן?"

 "אל תעשי את עצמך שאת לא יודעת את הסיפור שאלכס הוא האבא האמיתי של אורי."

 "שטויות."

 "שטויות? וזה שתופיק מאום-אל-זעתר דומה לאורי, רק שהעיניים של תופיק חולות?"

 "אז מה? אולי תגיד גם שגברת בן-עמי ילדה את תופיק?"

 "אל תצחיקי אותי. את יודעת איזו חגיגה היתה כאן בשנים הראשונות, כשהקימו את יוספיה? לאלכס בן-עמי היו רומאנים על ימין ועל שמאל. כל הפועלות העריצו אותו. צבר. גבר נאה. פרחי יסמין ריחניים בלטו תמיד מכיס חולצתו. הוא היה הנהג של מאיירסון, וגם מאיירסון היה אז צעיר יותר, וידע לא פעם להשתובב. היתה כאן אווירה של בניין, של חיים-יחד כל השבוע, של כאילו הכל מותר. דודל המסכן, עד היום הוא מנסה לחקות את אלכס, אפילו הצעיף על הצוואר, והיסמין מהשיח שנטע אלכס בשער של יוספיה."

 "זה מהמודיעים הערבים שלך שמעת את השטויות האלה?"

 "ציפה, את יודעת שאיתך על העבודה שלי אני לא דיברתי, לא מדבר ולא אדבר לעולם, ולא מפני שאין לי יחס אלייך. פשוט, לטובתך, אם פעם חס-ושלום יחקרו אותך..."

באותו רגע נשמעות נקישות קלות בדלת. קפלן קם. שפילר הרזה בפתח, עם השק המקופל תחת בית-שחיו, מדיף ריח גרעיני תבואה ופתיתי חרובים.

 "מה שוב קרה, דובז'ה?" שואל קפלן.

 "מצאו את המייג'ור."

 "תודה לאל. בריא ושלם?"

 "כן. יושב עכשיו אצל מאיירסון."

 "הודיעו למשטרה?"

 "כן."

 "אז נלך לישון."

 "ואתה לא צריך להודיע שוב לתל-אביב?"

 "איך אתה יודע שכבר הודעתי קודם?"

 "פגשתי את רוזין עם אווה בחצר."

 "לא, דובז'ה. לא צריך. אני מכיר אותם. במקום המייג'ור הם מסוגלים לחטוף מישהו אחר. לכן כדאי שהם ימשיכו לפחוד כל הזמן מהאזהרה שהעברנו לראש שלהם. אלה, צריך קודם כל להרביץ להם. הם כבר ידעו על מה. תגיד, מה זה השק הזה עליך?"

 "אה, זה שום דבר. מהתחלת הערב אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע," אומר שפילר בקול עייף, ועיניו עצובות.

*

מקס מוליך את אווה למשרד האחוזה החשוך.

 "הבטחת ללוות אותי הביתה."

 "רציתי להציל אותך מדודל. אני לא יכול לעזוב את המשרד," הוא מושך אותה פנימה.

 "עכשיו אמצע הלילה." מתעקשת אווה בפתח. "הבטחת."

 "אחר-כך. בואי. לא יקרה לך כלום. אני מחכה לטלפון. לא כדאי שתחזרי לבד."

 "מה פתאום שמישהו יטלפן אליך באמצע הלילה?"

 "אני לא יכול לגלות."

 "גם אתה? מה הכל כאן חשאיות כזאת מסביב? אפשר להשתגע. ובסוף עוד חושבים שאני מרגלת!"

 "מי חושב?"

 "דודל. ככה הוא אומר לי."

 "שטויות. סתם פטפטן דון-ז'ואן, קופייה של אלכס בן-עמי. אל תשימי לב אליו. את רוצה להתקשר מכאן לאסותא, אווה?"

 "לא."

 "לא מעניין אותך מה המצב של פטר?"

 "מצידי, שיחזור מתי שיחזור."

 "איזו מין אשה את? מה יש לך נגדו? מה עשה לך שאת מתנהגת אליו ככה?"

 "הוא בטח יישאר עכשיו אינווליד."

 "לא. אי-אפשר לדבר ככה. את בטח מסתירה משהו."

 "כל אחד מסתיר. גם אתה. מה אתה נדבק פה כל הלילה לטלפון במקום לחזור הביתה לישון עם האשה שלך?"

 "אווה!"

 "אני לא יכולה לראות גם אותו אינווליד!" היא פורצת בבכי.

*

המייג'ור מגלה לפתע בכיס חולצתו מעטפה קמוטה שעליה בולים עם דיוקנו של המלך ויקטור עמנואל, ושולף אותה. "היית מאמין? הדבר הזה היה איתי כל הלילה ונשאר שלם. שכחתי לשאול אותך בתחילת הערב. הגיעה מעטפה למטה הבולשת, הכתובת היתה רק: 'בנעמי, פלשתיין', ובפנים איזה מכתב מוזר. חושבים שזוהי הודעה מוצפנת. אומרים שיש בנעמי אחד אצלך?"

 "בן-עמי הם משפחה גדולה מחובבי-ציון ולא קשורים לטרוריסטים. בארוחת-הערב פגשת אחד מהם אצלי, עם אשתו." לוקח מאיירסון את המעטפה ומתבונן בבולים בעניין. "המכתב נשלח מרומא. אני מבין שכבר פתחו אותו."

 "אמרתי לך, צנזורה."

מאיירסון מרשה לעצמו לשלוף את המכתב ולבדוק אותו. תחת חותמת ועד-הקהילה של רומא, נכתב שם:

 "לכל בני משפחת בנעמי. להווי ידוע לכם שקרובכם אלכסנדר בנעמי נדרס בשעה שחצה רחוב ברובע היהודי, ונהרג. ועד-הקהילה קבר אותו בחלקת העניים. איש מכם בארץ לא בא ללוויה ולא פקד את קברו, וצריך לשלוח בהקדם האפשרי כסף להקים מצבה לפני החורף כי גם כך זאת בושה. אם לא נקבל כסף, נצטרך למכור את האקדח, ויש חשש שגם זה לא יספיק למצבה."

*

 "למה אתה רוצה תמיד לשכב איתי, הלא אני קרה, קרה כמו שלג אני... לא רוצה יותר ילדים... אם הייתי יודעת שתהיה מלחמה, לא הייתי רוצה בכלל ללדת..."

 "בואי, רוז'קה," שוכב אליהו שפירא על גבו ומפציר בקול חרישי בשושנה אשתו. "את לא אשה קרה. את רק מענישה את עצמך. מענה את עצמך... כמה שעות עוד תעמדי פה, על-יד החלון? אפילו ההתפוצצות לא הזיזה אותך!"

 "לא מעליב אותך לעשות לי את זה ככה, כמו להכניס צינור לג'ורה, כשאתה כל פעם מכריח אותי."

 "זה לא ככה. את יודעת שלא."

 "טוב!" שושנה החיוורת ניגשת אליו בצחוק משונה ומפשילה את הסדין במשיכה אחת. "מאיפה יש לך תמיד דבר נורא כזה? השיחי-עגבניות בגן-הירק עושים לך אלרגיה מנפחת? אתה לא יודע שזאת מחלה מנפחת?"

 "למה את מדברת כל הזמן, רוז'קה. תירגעי קצת... תירגעי..."

 "מפני שאני קרה. אתה יודע שאני קרה כמו שלג ושהזה שלך לא עושה לי כלום... נכון? תגיד שלא עושה... אני לא יודעת בכלל איך אתה מצליח להיכנס לי... אפילו צינור השקאה יותר קל להיכנס לי מאשר הדבר העבה שלך... פוי... פוי... אתה מטונף, אליהו, כמה שאתה שקט – אתה מטונף נורא אליהו, אני לא רציתי בחיים שלי בעל עם ידיים כאלה, אצבעות של מיץ ירוקות מהשיחי-עגבניות על השדיים שלי – אתה עושה לי כתמים בעור כשאתה נוגע בי, פוי, פוי, מטונף אחד, מהאדמה."

 "בואי עלי."

 "בתנאי שלא תיגע בי."

 "טוב."

 "ושתקרא לי שמוטציגה הונדין!"

 "את לא כלבה. למה את מדברת ככה, ועוד בגרמנית?"

 "אתה שתגיד לי שמוטציגה הונדין, שתשפיל אותי, אחרת אני לא ניגשת אליך."

 "אבל אסור לעשות את זה ככה," תוחב אליהו את ידיו מתחת לגבו. "גם הדוקטור אמר... טוב, שמוטצינגה הונדין... בואי... אם ככה את רוצה, רק אל תקשרי את עצמך..."

 "רוצה שאני אצעק, שוב?" היא מתעלמת מבקשתו. לבושה עדיין בכתונת הבד העבה של אליהו, המשמשת לה כחלוק, היא פושטת רק את תחתוניה, קושרת מטפחת על עיניה, מטפחת על פיה, ומרגע שאינה רואה משתפר מצב-רוחה והיא מתחילה לזמזם שיר-עם ביידיש, מגששת דרכה בקלילות ומתיישבת על אליהו, נשענת בגבה על ברכיו המורמות וממשיכה את המנגינה במילים חנוקות משלה: "באמת היא קרה, היא כמו השלג ההוא, באמת היא – "

וכך היא מזמזמת בפה חסום רגעים ארוכים, עולה ויורדת, עולה ויורדת עד שגופה ופניה נעשים לפקעות-פקעות מפותלות בעווית, כמו ציור שרירים במפת גוף האדם, הנפתחת שיכבה אחר שיכבה.

ואז עפה מפיה המטפחת, כמו ביריית רובה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

*

הפרה דיצה, שראשה עטוף בשק, מתחפרת במקומה ואינה זזה. קשה להוריד אותה בפרצה, למטה אל הוואדי. איברהים, עבד ונואר דוחפים אותה מאחור, אך היא תקועה באמצע. זנבה, הטבול בשיירי דם ולכלוך שלאחר ההמלטה, מצליף על פניהם. אחוריה לחים וחלקלקים מאוד. כשהם מצליחים לבסוף להשחיל אותה, היא מידרדרת והם אחריה במורד החשוך אל קרקעית הוואדי, ספק יורדים ספק נופלים. במהלך הזה השק נשמט מראשה והיא מוציאה קול געייה צרוד ועז, "ממואואו... ממאואו..." – קול שמתגלגל מקצה עד קצה ברחבי אחוזת יוספיה, קול זעקה כמעט אנושית, שכולה געגועים לעגל הרך, שנותקה ממנו –

*

 "כרמל היא ילדה מוזרה," אומר לעצמו סרג'נט מורטון. "יותר טוב שהיתה היא הבת שלי ולא אילנה, שירשה ממני רק את השיער הבהיר." רגלו שנפגעה בתאונה אחר-הצהריים, כואבת עדיין. האקדח דרוך בידו. "אלה שהניחו את חומר-הנפץ מוכרחים לעבור כאן בוואדי, בדרך חזרה לשכונת-התימנים." הוא כבר איבד את תחושת הזמן, אך חושיו דרוכים.

הוא שומע קול צעדים מתקרבים.

 "עצור!" הוא קורא, ודווקא בעברית, משתדל שלא יורגש מבטאו הזר.

הסבל ואלי הארוך זורקים עצמם כל אחד לצד אחר של קיר הוואדי, מורטון יורה פעם, ועוד פעם. דממה. השניים זוחלים בחשאי. הסבל מתרומם וזורק רגב בעורפו של מורטון, כדי לבלבל אותו.

אז נשמעת מצפון וממערב, מכיוון שדרת הברושים שעל גבול הפרדס, געייה לילית מוזרה וצורמת, כקול בהמה מובלת לשחיטה או אשה באביונתה או ציפור-לילה מבוהלת. כל מרחבי האחוזה מזדעזעים מן הצריחה הצרודה הזו. מורטון מפנה ראשו לאחור ובכך נחרץ גורלו. הסבל והארוך קופצים עליו ומשכיבים אותו ארצה ומפילים מידו את האקדח. הוא נאבק בהם. גבר חזק. גבוה וגרמי. אבל הם מתגברים עליו.

 "הי! זה לא משלנו," אומר הסבל.

 "מה זה שלנו? כאן כל הסביבה נגדנו, מושבניקים..."

 "אתה לא מבין? זה לא בן-אדם עברי. אני מריח אותו. אנגלי..."

 "נביא גם אותו למרתף?"

 "אין ברירה. טובים השניים מן האחד... צריך לקשור לו את הידיים. 'הראש' כבר יחליט ויתן את הפקודה..."

הבעירה של קרונות הרכבת דועכת, אך האופק במזרח הולך ומתבהר. הירח עולה.

*

 "איפה המייג'ור הבריטי?" שואל רפי את הקאובוי.

 "על מי אתה מדבר בכלל?"

האסם חשוך. בחורים אחדים ישנים, השאר בתורנות שמירה וחקירה. במרכז האסם, על מצע שקים הפרוש מעל לחציר ריחני, יושבת חבורה קטנה. בחור אחד מסנוור בפנס את פני הקאובוי, וספקי לופת את ידו מאחור כעומד לסובבה על צירה.

 "אל תעמיד פנים. יצאתם הלילה לחטוף בריטים. איפה מייג'ור קמפבל?"

 "בטיז א-נבי! מה אתה שואל אותי?"

בתגובה על כך ספקי מסובב את ידו של הקאובוי מאחור, ורפי סוטר על לחיו.

 "טיז-אמכ, אתה עוד תזמר לנו."

 "חבר'ה, חבר'ה... דבר אחד אני מבקש – מה עם הג'ינג'ית?" נאנק הקאובוי.

 "אל תדאג, החברה שלי מטפלת בה אצל בעל-האחוזה. אולי אתה יודע במקרה מי תקע לה מספריים בגב?"

 "אני לא יודע."

שוב כיפוף היד מאחור בתנועה סיבובית נמרצת, וסטירת-לחי. הקאובוי נאנק. "אני מבקש שלא תסגירו אותה."

 "על מה? איפה היית עם הג'ינג'ית לפני שנדקרה?"

 "בכפר-מאהלר."

 "מה יש לכם לחפש שם אצל היקה-פוצים?"

 "גזזנו שיער של אשה אחת, ששוכבת עם אנגלים. זה כל מה שעשינו."

 "יא-חרא, אתה יודע שאתה מחליא אותי?!"

 "ואתם, הזבל של האנגלים, אתם משרתים שלהם..."

 "יש לכם מזל שהמייג'ור הצליח להשתחרר מכם. אפילו לחטוף בריטי אתם לא יודעים, קאליקערס! מה שאתם כן יודעים זה לשים מוקשים לאנשים שלנו, שמנסים לעצור את הפעולות המטורפות שלכם!"

 "לפחות אנחנו לא יושבים כל הלילות באסם ומגרדים את הביצים."

 "מאנשים כמוך אני לא זקוק לציונים. אנחנו לא צדים חיילים אנגלים סתם כך ברחובות, בשביל להרוג. אנחנו מביאים מעפילים. בונים צבא. מקימים נקודות-התיישבות חדשות. אנחנו פוגעים באוניות הגירוש, בתחנות החוף לגילוי אוניות..."

אותו רגע נפתחת דלת הברזל של האסם, ומופיע הנוטר שפילר הרזה עם השק המקופל תחת זרועו. רפי ניגש אליו, ושפילר לוחש: "הודיעו למאיירסון בטלפון ששריונית בריטית יוצאת ליוספיה, להחזיר את המייג'ור לחובבי-ציון ומשם לביתו בשרונה. צריך לסלק מיד את התכשיט הזה, כדי שלא נסתבך עם האנגלים."

 "מה אתה מסתובב כל הערב עם השק הזה, שפילר?" שואל רפי.

 "אה, זה שום דבר. אני צריך לגשת לסדר משהו, וכל פעם צץ משהו אחר שמפריע." עונה שפילר, קולו נשמע איטי ועצוב.

המשך יבוא