במוצאי שבת של חנוכה, נערך בקיבוץ איילת השחר אירוע חגיגי לרגל הסמכתה של חברת הקיבוץ זוהר אופז ליפסקי לרבנות, מטעם התנועה ליהדות מתקדמת (הזרם הרפורמי). מועדון היישוב היה מלא מפה לפה, בעיקר בחברי הקיבוץ. אני מעריך שמספר חברי איילת השחר שהשתתפו באירוע מתקרב למאה.
לפני עשרים, שלושים שנה, אירוע כזה לא היה יכול להתרחש באף קיבוץ. הקיבוציות זוהתה באופן מובהק כהתגלמות החילוניות. שחברת קיבוץ תבחר בחיים דתיים, ועוד במסלול רבנות?! זה לא היה עובר. ואם באופן אישי הקיבוץ היה מכיל חברה "חריגה" שבחרה במסלול כזה, ודאי שהקיבוץ לא היה מארגן את האירוע וחבריו הרבים לבטח לא היו נוטלים בו חלק. אין ספק, משהו קורה בקיבוצים, משהו שלא היה בעבר. יש יותר ויותר התקרבות למסורת היהודית. מה שהחל כזרם דקיק שאיפיין עילית אינטלקטואלית והתאפיין בעיקר בצד האינטלקטואלי של לימוד יהדות, ולאחר מכן נראה כאיזה טרנד חולף, היה למרכיב יותר ויותר משמעותי ברבות מן הקהילות, בתרבותן, באורח חייהן.
זוהר אינה רבה של איילת השחר וגם לא תהיה. לא נראה לי שקיבוץ זקוק למוסד כזה. אבל באופן בלתי פורמאלי, עוד בטרם הוסמכה, הייתה זוהר למנהיגה רוחנית תרבותית ברוח היהדות ביישוב. לפני שבועות אחדים, ביקרתי יחד עם חברי קורס מובילי קבלות שבת קהילתיות אותו אני מנחה במרכז "יובלים" – בקבלת שבת בהנחייתה באיילת השחר. הדבר שהרשים אותי יותר מכל, הוא שלמעלה מחמישים מבוגרים, בגילאים שונים, ועוד מיספר דומה של ילדים ובני נוער, נטלו חלק באירוע. כך באותו ליל שבת וכך בכל ליל שבת וחג. כן, המהות היהודית הולכת ומקבלת מקום גדול הרבה יותר בקהילה הקיבוצית, ובכלל – במגזר החילוני בישראל.
חלקו השני של האירוע היה פאנל בו השתתפו, לצד זוהר, מוקי צור ושי זרחי, שאמרו דברים מהותיים ביותר אודות משמעות המסורת והתרבות היהודית בקהילה. לאחר הערב ניגשתי לשי, ואמרתי לו שדבריו טילטלו אותי ונתנו לי הרבה חומר למחשבה. מזה שנים רבות אני מסרב להכניס עצמי להגדרות האנכרוניסטיות של דתי / חילוני. איני דתי ואיני חילוני, אני מסביר. שי ניסח זאת אחרת – אני גם דתי וגם חילוני. יש בזהותי את הדתי ואת החילוני, והאתגר הוא החיים של שני המרכיבים הללו בצוותא.
חלקו הראשון של האירוע כלל ברכות ושירה. ברכה אחת ריגשה אותי במיוחד – הברכה של דבורה בר. דבורה היא אישה דתיה אורתודוכסית, שהופיעה בכיסוי ראש ובמראה המאפיין אישה "דוסית". דבורה הנחתה במשך שנים יחד עם זוהר תוכנית משותפת לנשים דתיות וחילוניות מטעם המדרשה באורנים. דבורה היתה המנחה הדתית ואילו זוהר, שאז עוד הגדירה עצמה כחילונית, היתה בת הזוג שלה בהנחייה הפריטטית. בדבריה, לא טייחה דבורה את המחלוקות הרבות ביניהן, לאורך השנים. דבריה היו יפים, מרגשים ומרשימים. אך מה שריגש אותי באמת, לא היו דבריה, אלא עצם נוכחותה. וכי מה בכך? אם במשך שנים היא הנחתה איתה בצוותא כשהיתה חילונית, קל וחומר שהיא תשתתף באירוע לכבוד הסמכתה לרבנות.
קל וחומר? בשיח הגיוני. אבל הרי לא תמיד השיח הוא הגיוני. הרי בקרב הזרם האורתודוכסי, באופן מסורתי, שלטת התובנה שמוטב שתהיה כופר מוחלט, ובלבד שלא תהיה רפורמי. "רפורמי" – אין מילת גנאי גדולה יותר. למה? בעיקר מתוך בורות. ולכן, כאשר אישה דתיה משתתפת באירוע לכבוד הסמכת אישה לרבה רפורמית ומברכת אותה בפומבי – זה אירוע מהפכני.
שבועות אחדים קודם לכן, העלתה זוהר, ולא בפעם הראשונה, נער בר מצווה באורטל לתורה. משפחתו של הנער היא יותר חילונית מכפי שחילונית יכולה להיות חילונית. והנה, הילד, כמו כל הילדים באורטל, בחר לעלות לתורה. חבר של אבי הילד, הוא שחקן וסלבריטאי מוכר, הנמצא בתהליך חזרה בתשובה, או כפי שקוראים לכך היום "התחזקות".
"טקס רפורמי?!?!" הוא צעק על חברו בזעזוע. "עדיף שלא יעלה לתורה כלל!"
 
בשנת תרע"ג, 1913, יצאה קבוצה של עשרה רבנים, בראשות הרב קוק והרב זוננפלד, ל"מסע המושבות" – מסע להיכרות וקירוב לבבות עם חלוצי העלייה הראשונה והשנייה.
בשנים האחרונות, מוסד הרב קוק מוציא מדי שנה סיור לשחזור מסע המושבות. בשנתיים האחרונות אני מוזמן לשאת דברים בפני משתתפי המסע. באחד מימי חנוכה השתתפתי בפאנל בפני המשתתפים – כמה עשרות גברים ונשים מן האצולה האינטלקטואלית של החברה הדתית לאומית בירושלים, ובהם רבנים ופרופסורים, בבית הכנסת הישן בראש פינה. השתתפתי בפאנל לצד הרב יהודה פליקס, דתי לאומי, מראשי מערכת החינוך הממלכתית דתית, והרב החרדי ישראל גליס.
בדבריי סיפרתי לקהל את הסיפור על הרבָּה זוהר ליפסקי ועל שתי התגובות אותן תיארתי לעיל. הבחירה, אמרתי להם, היא בין שתי התגובות.
בסך הכל, יצאתי מעודד מאוד מהפגישה הזו. ראשית, מכך שהקהל לא נפל מהרגליים כאשר סיפרתי על רבה רפורמית, ר"ל. לא נשמעה אפילו מחאה רפה מהקהל, גם לא תזוזות חוסר נחת על הכסאות, ולא מתוך נימוס, כיוון שהיה זה קהל עירני ופעיל למדיי.
שנית, מהתגובות שקיבלתי ממשתתפים רבים בתום הפאנל, שחשוב היה להם לברך אותי ובעיקר את מה שאני מייצג בעיניהם.
שלישית, מדברים שאמר בדיון הרב פליקס. הוא סיפר, שבשליחות בארה"ב נחשף למערכת חינוך משותפת של הזרמים השונים ביהדות – מערכת שלומדים בה במעגלים נפרדים אך באותו בית ספר, עם קמפוס משותף ופעילות משותפת, ילדים אורתודוכסים, רפורמים, קונסרבטיבים וכאלה שאינם מגדירים עצמם על פי הזרמים הללו. עיניו נצצו כשהוא סיפר על "הפלא". ונדמה לי שגם הקהל היה נרגש. בהתרגשות הוא סיפר על הפער בין הרפורמים שפגש, לבין מה שידע על הרפורמים – על סידור התפילה שלהם, על המנהגים שלהם וכו'. מיותר לציין שאני הזדרזתי להשוויץ בבית הספר המשותף לחילונים ודתיים העומד לקום בגולן בשנה הבאה. והרב פליקס מיהר להשוויץ שמועצת חמ"ד (חינוך ממלכתי דתי) שבה הוא חבר החליטה ימים אחדים קודם לכן להכיר בבית הספר ולקבל אותו לשורותיו.
משהו טוב קורה בחברה הישראלית. נכון, באותו שבוע התפרסמה גם עצומת הרבנים נגד השכרת בתים לנוכרים. כן, יש גם הקצנה, ונעשים ונאמרים דברים חמורים. אך משהו טוב קורה, הן במגזר "החילוני", הן במגזר "הדתי". יש יותר ויותר מגמות של פתיחות והתקרבות הדדית.
בברכתי במסיבה לכבוד הרבה זוהר, אמרתי בין השאר: "מרכז 'יובלים', השותף ביוזמה ובביצוע של ערב זה, הינו מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית באצבע הגליל. מהות המושג 'פלורליזם יהודי', בעינינו, אינו זהה ל'יהדות אלטרנטיבית' או ל'יהדות חילונית הומאניסטית' ושאר הגדרות מסוג זה, אלא להיות התרבות היהודית מצע משותף למגוון הרחב של כל הדרכים ביהדות, דתיות וחילוניות, אורתודוכסיות וליברליות. השתתפותנו בערב זה אינה הזדהות עם הזרם הרפורמי, אלא עם המגוון היהודי הרחב, שהזרם הרפורמי הוא מרכיב חשוב בתוכו."
את המצע המשותף הזה – חשוב לטפח. זה המסד לחברה ישראלית יהודית בריאה ומאוחדת. החלום שלי, הוא שהגולן יהיה המופת הלאומי של חברה המושתתת על המצע המשותף הזה.
 
אהוד: שם משפחתה של אימי מלפני נישואיה הוא ליפסקי – מלודז' ומצ'נסטחוב. האם הרָבּה היא קרובה שלי?
דבר נוסף, לאחרונה יצא לנו לארח בתל-אביב קרובת משפחה צעירה החובשת שביס ולובשת בגדים ארוכים, בחורה נפלאה וחברותית, ילידת הארץ, בוגרת סמינר למורות דתי – ולבקר עימה במוזיאון תל-אביב. לחרדתנו נוכחנו שזו לה כנראה פעם ראשונה בחייה שהיא מבקרת במוזיאון. היא לא שמעה שמו של אף צייר ישראלי או עולמי עד כה. כאשר חלפנו על פני האישה הרוחצת של רנואר, שגבה ערום, האורחת שלנו הפנתה לה מיד את הגב וככה חלפה בהליכת-צד על פניה מבלי להסתכל בה! מתברר שזו היתה לה פעם ראשונה בחייה שראתה אמנות אימפרסיוניסטית ואמנות ציור בכלל. כאשר אמרנו לה שאולי ניקח אותה יום אחד לבקר בעין-הוד, היא שאלה מה זה עין-הוד? [וזה היה עוד לפני השריפה]. כשהציצה לתערוכה של גרשוני שאלה למה בכלל מציגים דברים נוראים כאלה? מתברר גם שמימיה לא שמעה קונצרט של מוסיקה קלאסית, לא ראתה תיאטרון, בקיצור, היא חיה עימנו יחד בארץ אחת ומדברת איתנו בשפה עברית אחת – אבל נמצאת בפלנטה אחרת. כל מה שקשור לתרבות העברית המוכרת לנו, ולאמנות הישראלית – לא מעניין אותה ואפילו מעורר בה מראש דחייה כמשהו טרף. אבל על המצוות היא שומרת קלה כחמורה.
לכן ההתפעלות שלך, אורי, מהמפגשים בין דתיים לחילוניים מעוררת בי תמיד חשש. תמיד זה צריך להיגמר, משום-מה, בכניסה שלנו לעולמם הנפלא, ואף פעם לא בכניסה או לפחות בהצצה שלהם לעולמנו, עולם שלעיתים הוא גם מיוסר ואפילו רליגיוזי, על פי ביטוייו באמנות ובספרות שלנו. וזה נובע לא רק מהמיסיונריות ומהצדקנות שלהם, כאילו הם אוחזים בזנבו של הקב"ה – אלא גם מן הבורות הנוראה המאפיינת חלק ניכר מהם, בורות שקשה ממש להאמין שהיא מתקיימת כאן, ממש לידינו, כאן בישראל המודרנית של המאה ה-21 ובמערכות החינוך שלה!
הו, כמה טוב שבאו אלינו מיליון עולים מרוסיה!