דבריו של נשיא הרש"פ אבו מאזן, השולל הימצאות חיילים ישראלים בכל כוח בינלאומי שיוצב במדינה הפלשתינאית, נועדו לרכך את רושם דבריו הקודמים, שביטאו את רחשי ליבו – שלילת הימצאות חיילים יהודיים בכוח מעין זה. עיקר המשמעות של דבריו היא ההתייחסות לעצם קיומו של כוח בינלאומי, שישמור על השלום והביטחון, כאל עובדה מוגמרת, וכל שנשאר הוא לדון בשאלת הרכבו.

מן הראוי להעלות את האקסיומה של קיומו של כוח כזה על סדר היום הציבורי ולערער עליה. כוח בינלאומי כזה מנוגד לאחד מעקרונות היסוד של תורת הביטחון הישראלית שעיצב בן גוריון – צה"ל הוא הצבא היחיד שיגן על מדינת ישראל. חיילים זרים לא ישפכו את דמם בהגנה על ישראל.

אם יוצב כוח כזה, הוא לא יהיה הסטייה הראשונה מעקרון הברזל הזה. בעצם, הראשון שסטה מן העיקרון היה ב"ג עצמו. המשותף כמעט לכל המקרים שבהם הסתמכנו על כוחות שלום בינלאומיים, הוא העובדה שנחלו כישלון חרוץ בתפקידם, ויותר משתרמו – הזיקו.

אמנם ב"ג לא איפשר הכנסת כוחות מגן בינלאומיים, אולם הוא הכניס כוחות פיקוח. כוח המשקיפים של האו"ם, שנועד לפקח על מימוש הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, לא מנע את התוקפנות הסורית נגד יישובי הצפון ואת ניסיונם להטות את הירדן, אולם הוא היקשה מאוד על היכולת של ישראל להגיב בעוצמה ראויה.

כוח המשקיפים שהוכנס לסיני ולרצועת עזה בעת הנסיגה הישראלית ב-1957, לאחר מלחמת סיני, ברח מסיני כאשר הנשיא המצרי נאצר דרש זאת ממנו, ערב מלחמת ששת הימים. כוחות יוניפי"ל בלבנון חסרי כל ערך בהתמודדות עם הטרור, לאורך למעלה מ-30 שנות קיומו.

הכוחות האמריקאיים והצרפתיים שהוצבו בביירות ב-1982 נמלטו לאחר פיגועים המוניים של חיזבאללה. כך קרה גם במקומות אחרים בעולם. כוח רב לאומי בגבולות ישראל שלא נכשל, הוא כוח המשקיפים בסיני, המוצב לאורך הגבול עם מצרים כבר 30 שנה. אולם למען האמת, הכוח זה כלל לא הועמד במבחן, מאחר שמצרים מקיימת באדיקות את הסעיפים הביטחוניים בהסכם השלום עם ישראל. אם ישנו המצרים את דרכם, וינהגו בהסכמים הביטחוניים כפי שהם נוהגים בהסכמים האזרחיים – יפרו אותם מן היסוד, אין זה מן הנמנע שגם בגבול זה יתגלה הכוח הרב לאומי כחסר ערך, כמשענת קנה רצוץ. גם כוח האו"ם המוצב לאורך גבול ישראל סוריה מאז 1974 לא הועמד במבחן, מאחר ועצם ישיבת ישראל על הגולן והחרמון מספקת את ההרתעה הנחוצה למניעת מלחמה.

אם ישראל תיסוג משטחי יהודה ושומרון, הסבירות שהפלשתינאים ינהגו כפי שנהגו לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה גבוהה למדי. משמעות הדבר ירי טילים יומיומי על תל-אביב וערי גוש דן, ירושלים ונתב"ג. לנוכח כל התקדימים ההיסטוריים, הסיכוי שכוח בינלאומי כלשהו יוכל למנוע זאת, קלוש ביותר. הדרך היחידה להתמודד עם מציאות כזאת, תהיה בפעולה צבאית של צה"ל. מציאותו של כוח בינלאומי תגביל מאוד את יכולת הפעולה הישראלית, ותפגע במימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל.

האם המשמעות של דבריי היא שבמקרה של נסיגה ישראלית, עדיף שכלל לא יהיה כוח בינלאומי, כלומר שמולנו יהיו הפלשתינאים בלבד? נסיגה כזאת תחייב אותנו לבחור בין הרע לרע יותר. כן, מציאותו של כוח בינלאומי רע ומזיק יותר מהיעדרו.

אולם בשום אופן אל לישראל לתמרן את עצמה לבחירה בין שתי הרעות הללו. על ישראל לעמוד על זכותה לגבולות בני הגנה, שישאירו בידיה את בקעת הירדן רבתי, את עוטף ירושלים ואת גושי ההתיישבות לאורך "הקו הירוק". הצבא היחיד באזורים הללו יהיה צה"ל.

נדפס לראשונה בחינמון "ישראל היום"