ליום נישואיכם החל היום

וברכות להורים רות וג'ילברט, לאה ויאיר

שתרוו נחת מהזוג הטרי

וירבו צאצאיכם

בחנוכה קיבלה אגודת הסופרים לשורותיה 22 סופרים, משוררים וחוקרי ספרות חדשים ומאידך העניקה את "קסת הזהב" ל-16 סופרים ש"הגיעו לגבורות ותרמו לבניין הספרות העברית ולהעשרת השפה העברית." בין אלה האחרונים – יוסף יחזקאל, משורר מן הנגב. בנגב, שם חי שנים רבות, נעשה גם אקולוג חובב וארכיאולוג חובב. יחזקאל נולד בטקסס למשפחה יהודית פורטוגזית, שהיגרה לארה"ב עוד ב-1901. הוא "עשה עלייה" לפני 38 שנים, היה חבר קבוץ אורים, פירסם שלושה ספרי שירה. הראשון שבהם מוקדש כולו לנוף של אורים.

קיבוץ אורים נמצא על "כביש הרעב" – מערבה לאופקים, 30 ק"מ מבאר שבע. באזור עובר נחל הבשור וסביבו מעיינות. הנחל נזכר בספר שמואל. כבר בשנות השישים של המאה שעברה הבחין יחזקאל כי הנוף הולך ונפגע. מחצבות כרו את חלוקי הנחל ומחנה צבאי סמוך יצר מזבלה( במזבלה גילה תוכנית סיורים מפורטת, שהאויב היה עלול לנצלה למארבים). הוא ביקש לנקות את השטח והציע לראש המועצה האזורית שיכריז עליו כשמורת טבע. עוזי פז, ממייסדי רשת שמורות הטבע, בא לבדוק את התנאים במקום, ויחזקאל סייר עימו לאורך הנחל. השניים התרחצו בגבי המים הצלולים ודנו בהקמת שמורת טבע ופארק. "רעיון הפארק היה שלי," אומר המשורר. הקיבוץ אישר לו להשתתף בהקמת הפארק על חשבון ימי החופש שלו, ובמשך עשר שנים התקין מדרכות, בנה שולחנות – עד שהפארק הוכשר.

פארק אשכול, הנמצא באזור צחיח בצפון הנגב, מציע 3,500 דונם של מדשאות ואלפי עצי זית ודקל, מיתקני פיקניק ואפשרויות לינה בקיץ. הוא בדרך קצת צדדית שאינה מוכרת כל כך. הבאים מהצפון מגיעים אליו הארץ בכביש פלוגות או דרך צומת גילת. יחזקאל מקווה שהאגם הגדול שנחפר בפארק יתמלא מים בקביעות: מוקדי מים מהווים זרז תיירותי גדול. בהמשך הפארק משתרעת שמורת הבשור המגיעה עד צאלים. מנחל הבשור נובעים מעינות היוצרים בריכה. במלחמת העולם הראשונה הקים פה הצבא הבריטי משאבות להשקיית הסוסים של חיל הפרשים ולמילוי קטרים של הרכבות הצבאיות. עד מלחמת השחרור היה כאן משלט מצרי.

תוך כדי העבודה בפארק חיבר יוסף יחזקאל את "נהר": 44 שירי טבע על שירת השחרור, עקבות התנים, על עיט מורעל. "כל התמרים חיכו בשורות לקבל מנות מים, כחתולים לפני הדלת," הוא כותב. "שעתים לפני השקיעה, כמו מוזמנות לתה / מחליקות נמיות מעל לכביש." ("נמיות"). וגם "בהרת נוסעת על גבעות הכפר / קרן מחזרת על הסוגרים, / משתהה סבוכה בצללים / בהרת נוסעת בחישוק על הירח." ("טל"). הספר שופע מראות והתלחשויות.

יוסף יחזקאל השתתף בסדנת שירה בירושלים וב-1955 זכה בפרס ראש הממשלה ושיריו נתפרסמו בספר בהוצאת "סימן קריאה". כעבור חמש שנים הופיע, אף הוא ב"סימן קריאה", ספרו השני: "כלת בור הסיד": כשחי בארה"ב יצא יחזקאל מהאוניברסיטה והוכשר כבנאי, ובור הסיד מוכר לו יפה. השירים המלוטשים קשורים אף הם לנופים ודבוקים לנחל אך הם מחוברים לצד הנפשי. "האהבה היא "מעונת השסק עד עונת הרימונים." "שוב ציירתי את האגם הקטן / מבלי שראיתי אותו אי -פעם. / כבר צומחים עצים אחרים בפאתו המזרחית, / ...קנים משפתו... אני מקיפו גלילי גלים / וכשסלעיותו איננה משכנעת אני מכביד בעט, / מוסיף משבצות מעוקמות בצלעותיו." (השיר "נוף שקט"). שורות השירים ארוכות אך מילותיהם מתומצתות ומנופות: "ונכונה תשובה לזמירים שבקרוב יחל מסעם / מעולם לא ביקשתי מהם 'קחוני אתכם.' אני יושב חזק." ("בצד המואר").

הנחל פתח ליחזקאל צוהר לארכיאולוגיה. באזור ישנם אורים שרידים היסטוריים. לאורך הנהר היה רצף של שרידים כלכאוליתיים מראשית התקופה של עיבוד המתכות. בתל עין פארה הסמוך נמצאו אוסטרקונים (חרסים עם כיתוב) ביזנטיים. בפארק ישנה גם חפירה קטנה מתקופת השושלת הראשונה במצרים. אגף העתיקות הקים באזור רשת "מרגלים"-קיבוצניקים שדיווחו על פגיעות בעתיקות. יחזקאל היה מ"המרגלים". הם עסקו בעיקר בחצרות ובישובי-הבת העתיקים שקיימו קשר עין עם העיר-האם וגילו חרסים רבים. באמת מים קבורה באדמה מצאו חותם-גליל ועליו כתב חרטומים מלפני ההירוגליפים – הכתב הקדום ביותר שנחשף בארץ. במלחמה העולמית הראשונה מצאו פה חיילים אוסטרלים רצפת פסיפס יפהפייה המוצגת כיום בקנברה שבאוסטרליה.

כשנערכו בדיקות ארכיאולוגיות לאורך ים המלח בתקווה למצוא מגילות גנוזות נוספות, הצטרף יחזקאל למשלחת בראשות פסח בר-אדון וחפר בשתי עונות. "כשכבר נואשנו מתגליות," הוא מספר, "חשפנו באחת המערות מטמון עצום מלפני למעלה מ-5,000 שנה. ניצבנו על צוק על פי תהום ונכנסנו בסולם חבלים לתוך המערה תוך סכנה להידרדר." – כפי שכתב בשירו: "צעד אחד מיותר / ותהום של שלוש מאות מטרים נפערה לפניך / שיבתנו אל המערה מתמדת / ועם זאת בלתי אפשרית" בגלל הקושי להיכנס, השתמרה המערה. המטמון –יותר מארבעים כלים – שמור במוזיאון ישראל.

 ספרו השלישי "הנחלמים" (הוצאת כרמל 2007) אינטימי יותר. "הנחלמים אינם יכולים לעשות דבר כדי לצאת מהחלום..." הוא כותב : "לא תפילה ולא קללה יכולות לשנות / נתיב של נפש בתוך חלום." בספר ישנו שיר על מערת המטמון. השיר נכתב שנים הרבה לפני הופעתו בספר אך כתב-היד נגנב מהמכונית ויחזקאל שיחזר אותו ארבעים שנה אחר החפירה – האירוע הדרמטי עדיין היה זכור. כדבריו, "בשיר אני מחזיר את המטמון למערה." הספר מעוטר בתכשיט שנמצא במערה.

 הוא משורר שעבר תהפוכות – מטקסס לאורים, מאורים, בשנים האחרונות, לתל אביב. משמירת הטבע לחקר עתיקות, ועודו מחפש ביטויים נוספים לכוח היצירה שלו. לצד השירה תחביבו כיום הוא האמנות הפלסטית: ניפוח זכוכית אמנותית וציור על שעווה.

קונצרט חורף בכנסיית "המשיח"

כנסיית "המשיח" ממוקמת מול מגדל דוד בשער יפו בירושלים. הכנסייה הפרוטסטנטית הראשונה שנבנתה בעיר על ידי הארגון האנגליקני בשנת 1849, שבתוכה ישנם סמלים יהודיים וכתב עברי בחלונות הויטראז'. בתוך הכנסייה ישנו אולם שמשמש גם לקונצרטים ויחודו: אקוסטיקה נפלאה. אין צורך במערכות הגברה ומיקרופונים. הלכנו לשמוע שם את מקהלת "זמרי אורטוריו" הירושלמית. 45 זמרים וזמרות שהם חלק ממקהלה שמונה 140. מקהלה של חובבנים ברמה גבוהה שקנתה לה שם וקיימת למעלה מ-20 שנה, ומוזמנת להופיע ברחבי העולם. הקהל שמילא את האולם עד אפס מקום, הוא קהל אוהב מוסיקה שבא לשמוע את:"מיסה חגיגית קטנה של רוסיני".

בדף שחולק לקהל נכתב: "רוסיני בגיל 63 עבר עם רעייתו מפירנצה לפריס בגלל מצבו הבריאותי והנפשי שהיה לא טוב. בפרבר בשם פאסי הוא בנה וילה מפוארת וחזר להלחין אחרי כמעט שלושים שנות יובש יצירתי. הוא כתב שירים לאשתו אולימפיה, כ-150 יצירות לפסנתר, יצירות למקהלה ודואטים. בגיל 71 ארבע שנים לפני מותו חיבר את יצירת המופת שלו המיסה החגיגית 'הקטנה' שבוצעה בשנת 1864 בכנסיה פרטית קטנה. רוסיני התייחס אל היצירות האלו כ'משובה של זיקנה' ואסר על ביצוען והדפסתן. רק בשנות החמישים של המאה העשרים הן התגלו וזוכות לביצועים מחודשים. במקור נכתבה המיסה ל-12 זמרים כנגד 12 השליחים, שני פסנתרים והרמוניום. רוסיני גם הכין תזמור מחשש שיקום אחר ויעשה זאת שלא לרוחו."

את המיסה הוא מקדיש ל"אלוהים היקר, הנה היא לפניך מיסה קטנה זו. היטב אתה יודע כי נולדתי לכתוב אך Opra Buffa. קצת מיומנות, קצת לב, זה הכל. קבלני נא אל חיקך."

חייו של ג'ואקינו רוסיני היו חיים טובים מרגע לידתו. הוריו היו מוסיקאים ומגיל צעיר הוא התגלה כילד מוכשר. הוא לא סבל ממחסור, עוני, מסכנות. בגיל חמש-עשרה חיבר קנטטה שזכתה בפרס. במהלך חייו הלחין עשרים וחמש אופרות. בשנת 1866, עם העלאת האופרה "הספר מסיביליה", הוא התפרסם ברחבי אירופה וערך ביקורים בווינה שם התקבל בכבוד מלכים ובלונדון מלך אנגליה אירח אותו. הוא זכה להכרה והוקרה עוד בחייו.

רוסיני היה ידוע כנהנתן ואוהב חיים. הוא אהב אוכל משובח מהמטבח הצרפתי. מספרים שהמנה המפורסמת שנקראת על שמו "טורנדו רוסיני" היתה אהובה עליו במיוחד כי הוא המציא אותה. (לאוהבי הבישול והטעמים המתכון נמצא בספרו של אסקופייה שנקרא "מטבחי").

זמרי ה"אורטוריו" בניצוחו של עודד שמורוני הצעיר (רק בן 31), והסולנים כרמית נתן – סופרן, ניצן יוגב – מצו-סופרן, נדב ענבר – טנור, חמי לויסון – בריטון, טניה שצ'ופק – פסנתר ואינה דודקובה על האורגן – ריתקו את הקהל במשך שעתיים.

חברי הטוב סיכם את הערב המענג כך: "נכון שזו מקהלה של חובבנים. אבל ההתלהבות שלהם לשיר עושה אותם כל-כך טובים  ששוכחים מהר מאוד שהם לא מקצוענים. המיסה של רוסיני איננה יצירה שזכורה במיוחד. אבל רוסיני הוא רוסיני. המיסה הקטנה לפעמים נשמעת כמו חלקי אריות של אופרה מה שבעצם עושה אותה למענגת ותגובות הקהל היו בהתאם."

אביהם של אבנר, אבישי וטלי

איש שקט ואהוב, נעים הליכות וחרוץ

הלווייתו התקיימה ביום שלישי, 28.12.10

 בבית העלמין גבעת השלושה

הפרידה מאבא לא נפלה עלינו כרעם ביום בהיר. כשאני מסדר את המחשבות אני מבין שזו היתה פרידה ממושכת. שלוש שנים ומעלה אנחנו במקביל מטפלים באבא ונפרדים ממנו בהדרגה. וכיום, כשאני ניצב כאן לפניכם, אני נלחם על הזיכרון של אבא ויחד עם זה על הרגש כלפיו. כי נכון מה שאומרים – הזיכרון האחרון הוא שחזק – ואני נלחם בו שלא ישתלט.

כי הזיכרון האחרון הוא של אבא חלש וחסר אונים, המעורר רגשות של אמפטיה ורצון לגונן ולהדוף את כוחות הטבע שקמו עליו. רוצה אני לשוב לזיכרון של שנותיך הרבות והטובות כאבא החזק, הבונה בניינים ובונה בסיס ועתיד לנו, למשפחתו.

סיפור חייו, שמעולם לא נופף והתגאה בו, מסופר כמין קפסולה המחזיקה בתוכה כמעט את כל סיפורי וגילגולי העם הזה במאת השנים האחרונות. סב-סבי בן ה-90 בליטא, התאווה להיקבר בארץ הקודש, בהר הזיתים. נענתה המשפחה ושלחה אותו, בדרך לא דרך, בסוף המאה ה-19, לארץ-ישראל, עם מלווה אחד ויחיד – נכדו בן ה-9, מאיר. הגיעו לירושלים, הסב נפטר ונכדו הובא לבית היתומים בירושלים. לימים שודך והיה למלמד ליטאי, מאותו פלג הידוע לנו כיום. ובן הזקונים שלו, גבריאל, הוא אבי, נולד בעיר העתיקה בירושלים, בבית החולים "משגב לדך", ולאורך חייו עשה את כל הדרך – מהחדר החרדי, לבית הספר "תחכמוני". לכיפה הסרוגה כמורה בקיבוץ יבנה של הפועל המזרחי, מורה לילדי טהראן, הילדים שהוברחו לארץ-ישראל מהתופת של השואה. ומשם, כבר כחילוני גמור, סטודנט בקורס א' להנדסת בניין בטכניון, ממנו נקרא לקרבות מלחמת השיחרור.

בספר קורות מלחמת העצמאות מסופר על שני חבלנים שזחלו תחת אש אוייב כדי לפוצץ גישרון ולבלום את המשוריינים של קאוקג'י שהתקדמו בגליל. אחד החבלנים היה גבי מרגלית.

ואחר-כך הקמת המשפחה עם חנה, אימי ז"ל, ושנים רבות של עבודה קשה והצלחה מקצועית בארץ ובחו"ל כמהנדס בניין. בגיל 70, כשבני-גילו כבר טוב-טוב בתוך הפנסיה, עוד התרוצץ כמהנדס הפיקוח הראשי של בניין "ציון", בניין אותו אני רואה יום-יום כשאני בא ויוצא מעבודתי, מהעבר השני של שדרות רוטשילד. כן, כולל יציקות בטון של מרתפים במשך לילות שלמים, וטיפוס לקומות הגבוהות ביותר.

אבא שלי, לא הרבית לחלוק עימנו רגשות. כזה היה הדור שלך או כזה היית אתה, כנראה גם וגם. נתת לאימא לנהל את הבית, אבל כל הזמן דואג ושואל – "אבישי התקשר? מה עם טלי?" עד שקראנו לך התרנגולת הדוגרת.

לסיום, אבא, אני מרגיש קצת כמו בנאום הבר-מצווה המפורסם, שהפך לקלישאה – "ותודה להוריי שהביאוני עד הלום..." ואני רוצה להודות לך, אבא, על מה שנתת לי. הרבה דברים, ובראש ובראשונה על התחושה הבסיסית של כוח וביטחון, שאני שייך למשפחה אוהבת וחזקה, שתמיד תעמוד לצידי, תחושה שליוותה אותי תמיד, וגם בשעות הקשות.

נוח בשלום על משכבך, אבא. אנחנו אוהבים אותך.

בסוף השבוע שעבר פורסם בעמודים אלו [של "מעריב"] מאמר תחת השם "יש פרטנר אמיתי" מאת יו"ר שלום עכשיו. תמציתו היא זו: ב-19 דצמבר זומנו 100 ישראלים למוקטעה בראמללה. ושם, "במסעדה ים-תיכונית משובחת וחמימה," בנוכחות כל הצמרת של הרשות הפלסטינית, כותב המאמר ראה, שמע והבין את הדברים הבאים: כל הנהגת הרשות הפלסטינית דברה על רצונה בשלום באמצעות משא ומתן שבבסיסו עקרון שתי מדינות, מדינת ישראל ומדינת פלסטין; אבו מאזן שולט ביד רמה בגדה, ומעולם היא לא היתה כל כך שקטה ובטוחה עבור הישראלים; ההתנערות מהטרור מהווה עכשיו מרכיב מרכזי בנרטיב הפלסטיני; הפלסטינים (לפחות אלו שברמאללה) אינם חוששים לדבר בגלוי על חילופי שטחים ועל ויתור בפועל של "זכות השיבה". כמו כן "בין עלי הגפן והכנאפה המתוקה" לא יכול היה הכותב שלא להבחין "בשינוי העצום שחל בחברה הפלסטינית ובהנהגתה ברמאללה."

אתה קורא ולא יודע האם לבכות או לצחוק. לצחוק – על כך שכמו בימי "אוסלו העליזים" כך גם עכשיו הפלסטינים מצליחים באוכל מזרחי דשן ובדברי חלקלקות מתוקים לשבות את לב אנשי השמאל ולשבש את שיקול דעתם; לבכות – על כך שהם חוזרים ומשמשים שופר הטעייה להנהגה הפלסטינית. באורח טבעי, מול זמירות ההתפעמות של יו"ר "שלום עכשיו" מהצמרת הפלסטינית, עולות השאלות הפשוטות הבאות: כשאתה כותב על עיקרון שתי המדינות כבסיס לשלום הפלסטיני המיוחל, מדוע אינך כותב על שתי מדינות לשני עמים? משום שאתה מסכים לעמדה הפלסטינית שיש רק עם אחד והוא פלסטיני ואין עם יהודי? האם אתה יכול לערוב לחיי משפחה ישראלית שתכנס מחר לשכם, האמורה לפי מסקנתך להיות מקום בטוח מאין כמוהו עבור ישראלים? מה פירוש הדבר לוותר בפועל על זכות השיבה בפועל? שמעת אי פעם מנהיג פלסטיני המכריז על כך בפומבי? על בסיס מה אתה מבחין בשינוי העצום שעברה החברה הפלסטינית? על סמך סקרי דעת קהל או סתם מחמת המתקתקות של הכנאפה?

אבל, במקום להציג עוד הרבה שאלות לכותב אני רוצה להציג כמה עובדות על המציאות הפלסטינית:

למשל, בסוגיית ההסדר. לך הפלסטינים אומרים שהוא יושג רק באמצעות מו"מ בינם לבין ישראל. אבל, מה לעשות והנהגת אש"פ עושה בזמן האחרון מאמץ מיוחד על מנת להביא לכך שמה שיותר מדינות יכירו במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67'? יום לפני שצאאיב עריקאת פימפם לך את השכל על מו"מ הוא הצהיר (ברשת אלערביה) שמדובר במדיניות של אבו-מאזן, וכי המאמץ העתידי הפלסטיני יתמקד מול מדינות באיחוד האירופאי ואסיה. וראש הממשלה פיאד אומר לטלוויזיה שלנו בקול רציני כי אינו רואה שום תועלת בהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 67', ובאותו זמן ממש הוא מברך את ברזיל וארגנטינה על שעשו כך! אז היכן כאן המו"מ?

או למשל, זכות השיבה. אותו צאיב עריקאת אמר בראיון לגרדיאן הבריטי ב-7 דצמבר השנה כי לא יהיה שום שלום אמת אם יתעלמו מהזכויות המקודשות של 7 מיליון פליטים, וכי לשום מנהיג אין מנדט לוותר על זכויותיהם. דברים דומים נאמרו בסיכום מושב של ה"מועצה המהפכנית" של פתח (שמנהיגו הוא אבו-מאזן) ב-26 נובמבר השנה. מי שקורא הודעה זאת מריח מרורים, לא כנאפה.

אי אפשר שלא לסיים בדבריו של הנביא ירמיהו: "שמע נא זאת עם סכל ואין לב. עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו".

פורסם לראשונה ב"מעריב" מיום 27.12.10

אהוד: הישראלים שהסבו במוקטעה עם צמרת הרשות הפלסטינית והאמינו לשקריה, שייכים כנראה לאגף האידיוטים המוסריים בעם הישראלי – חלקם טיפשים ותמימים וחלקם אינם מרגישים כיצד הם משמשים גיס חמישי המשרת את אוייבינו מבית ומחוץ, כולל הפלסטינים.

מכובדי,

רבות בשנים היו היהודים בגלות נתונים לחסדיהם של שליטי המקום, הפריץ, ונאלצו לספוג עלבונות וגידופים ולהבליג. הצרה שגם אחרי עשרות שנים וגם אחרי הקמת מדינה עצמאית, אין היהודים יכולים להשתחרר מהמנטאליות הגלותית.

לממשלת טורקיה אין שום עכבות להסית את ההמונים לקרוא "מוות לישראל" ולהשתלח בנו ללא רסן. באופן טבעי הגיב שר החוץ שלנו לעלילות הדם הטורקיות וכינה את ראש ממשלת טורקיה שקרן.

זו תגובה טבעית של ממשלה עצמאית בעלת כבוד לאומי. אך למרבה הצער התקשורת שלנו נתונה עדיין במנטאליות הגלותית של הבלגה על דברי שטנה ונאצה ונבהלה מהתגובה הטבעית של שר החוץ.

כתוצאה מכך, במקום להגיב לצורר הטורקי, התנפלה התקשורת על שר החוץ שלנו ודרשה את פיטוריו. מה גם ששר החוץ העיז לומר את האמת שהפלסטינים אינם שוחרי שלום אמיתיים.

רבותי השדרנים, חלפו ימי העיירה היהודית, ואנו חיים במדינה עצמאית. צאו מאנטבקה!

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

לא מזמן פגשתי מכר ישן. צעיר ממני בשנים רבות. הוא אינו יכול לשכוח מה שעבר עליו במלחמת לבנון בקיץ 1982. עשרים ושמונה שנים עברו מאז, אבל הוא זוכר הכול, כאילו קרו הדברים אתמול. הוא עצר אותי ושוחחנו קלות. לפתע התפרץ בהפתעה:

בעיקר אני זוכר את הנסיעה בשיירת הנגמ"שים, נסיעה מאובטחת ומתוחה, בדרך לביירות. הייתי חייל פשוט, חפ"ש, ביחידת חרמ"ש, ויצאתי עם חבריי ללבנון. עם חבריי לצוות הסתדרתי מצויין. החיים הקשים בצבא עשו אותנו למעין מיקשה אחת. היינו חבורה מלוכדת וידענו איך לחיות האחד עם השני. אני זוכר שכל הזמן לטשנו עינינו לפנים מתוך זעם. זעם לא-מודע שליכד את כל הצוות. ישבנו בנגמ"ש ואת הנשק לא עזבנו לרגע. כבר ראינו איך הופתעו אלה שלא היו מוכנים.

בכפרים המוסלמיים ובעיירות הדרוזיות שעברנו היו סימני הרס רבים. ותמונות ענקיות של ראשי הדתות כיסו את הקירות. מן הסדקים והמרתפים צפו בנו התושבים המבוהלים שלא העזו לעלות ולהתגלות. הפחד מהשיירה הבריח אותם למסתורים. אבל בסוף הדרך, לפני בירות, כבר לא נכנסנו לכפרים. המפקדים שלנו חששו להסתכן. הגבעות המסולעות והמצהיבות זחלו ממש עד לשפת הים.

ואז בא החום והתיש אותנו. הזבובים הציפו אותנו. אבל אנחנו לא נכנענו, והמשכנו לנסוע. הנסיעה קדימה היתה עכשיו העיקר. להמשיך, למהר ולהמשיך. ולא לעצור. אם נעצור, נהפוך מטרה נוחה לפגיעה לאויב המסתתר.

שעות על גבי שעות התבוננתי בצד הדרך. בשולי הכבישים הרעועים. באדמת הקיץ החרבה של לבנון. היה לי המון זמן למחשבות. לפחד, לחרטה. בין פרצי היריות והטיהורים הקצרים יכולתי להאשים את עצמי בלי סוף. איך נקלעתי לכאן, טיפש שכמותי, הלא יכולתי להיות עכשיו עם הכוחות שמאחור. במקומות קרירים ומוצלים. ליד הנהרות שופעי המים והמעיינות הצלולים. ולא מתערסל בנוקשות בתוך ה"זלדה" הרותחת והמצחינה שלי. מטרה נפלאה לכל מארב אנטי-טנקי בכביש הראשי לבירות.

מפעם לפעם היתה מופיעה לפנינו תמרת-עשן או פקעת-אבק מתחת לאיזה רכס מתעתע. המפקד נבח עלינו ואנחנו ירינו כמו רובוטים. אבל ידענו שאחרי הרכס מסתתר עוד רכס, ואחריו נחבא עוד אחד, ועוד אחד. ובראש כל רכס ניצבת חורשת אורנים כהה. כמו כרבולת ירוקה, שבתוכה מסתתר אוייב ואורב לנגמ"ש שלנו. ידענו אבל המשכנו לנסוע. כי היה חשוב לנו נורא להגיע מהר לביירות. קולות הירי היו הקולות היחידים ששמענו. אוזנינו נסתמו מרוב שאון ופיצוצים. אפילו את רעש המנוע לא יכולנו לשמוע. ולפעמים הייתי משתאה איך הנגמ"ש ממשיך להתקדם מבלי שנשמע את פעימות המנוע.

הקצינים שלנו פקדו עלינו בפנים עייפות ומלאות רצינות. הם היו תשושים לפחות כמונו מיממות הקרב. מדי פעם האטה השיירה וג'יפים קלים ומהירים חלפו בטיסה לאורכה. בתוך הג'יפים ישבו מפקדים בכירים, ועל פניהם חרדה, כאילו היו מרודפים בנבואות קשות. כשראינו אותם עוברים על פנינו חשבנו על האלופים המבוגרים, ועל שר הביטחון השמן בעצמו. היינו קצת מעורפלים, אבל דמותם החזקה הרגיעה אותנו והביאה לנו נחמה קצרה. ונורא רצינו שהם יעברו דווקא ליד השיירה שלנו. ודווקא ליד הנגמ"ש שלנו. רצינו שהם יעצרו לרגע קצר, יקפצו אל תוך תא הלחימה ויעודדו אותנו.

אבל הם לא באו, ואנחנו המשכנו לנסוע. ואז חברו עליי הזיכרונות. הזיכרונות מן הימים הטובים שלפני המלחמה. הם כירסמו את ליבי ועוררו בי געגועים נוראים. אל הקיבוץ הרחוק שלי, אל הפרדסים המצלים שעל גבעות החמרה הרכות. אל חליבות הלילה הנפלאות במכון החליבה הישן. הייתי שומע את געיית הפרות שסיימו את חליבתן, ומריח את הריח החריף של התחמיץ המעורב בקליפות התפוזים המרקיבות. השתגעתי ממש מגעגועים. אבל מסביבי דהרו השיירות אל בירות. והחברים שבתא הלחימה היו לרגע כל עולמי. כל עברי וכל עתידי. ואי-אפשר היה להתגעגע על משהו אחר.

מראה בית בוער או גוויות שרועות ליד הכביש, כבר לא הפליאו אותנו. ואפילו לא השתוממנו לראות את פגרי הסוסים בתוך האורוות שבצד הדרך. וגם חיילים שלנו, שנפגעו, כבר לא ריגשו אותנו. באדישות הבטנו אל חוליות-הפינוי המטפלות בפצועים, ואל המסוקים הממהרים לחלץ אותם, ולשאתם אל בתי-החולים שבארץ.

ואז, בהפתעה גמורה, נחת אחד המסוקים ליד השיירה שלנו ומתוכו הגיח ויצא שר הביטחון השמן, מוקף פמלייה מתרוצצת של קצינים זוטרים ועוזריהם. זה היה אחר הצהריים, כשהשמש החלה לנטות אל הים שמשמאל לדרך. הוא חייך אלינו, חיילי השיירה, עצר את הנגמ"שים ושוחח עם האנשים העייפים. פה ושם קפצו חיילים נלהבים מהרכבים המשוריינים, קרבו אליו ביראה ורצו ללחוץ את ידו. אבל הפמלייה שלו הרחיקה אותם במהירות. הוא טיפס על אחד הנגמשי"ם וקרא בקול רם, שכל השיירה תשמע וכל העוזרים שלו ישמעו. "בחורים, תשמעו בחורים, עכשיו זה כבר קרוב לסוף. עכשיו אנחנו בדרך לבירות."

הייתי צריך לשמוח ולהתמלא גאווה. אבל הרגשתי כמו משותק. פשוט ישבתי בצריח שלי ושתקתי. וכשקראו אליי לא עניתי. הרגשתי שאני רק בורג קטן במכונה אדירה ששועטת ללא מעצור בדרך לביירות. כאילו לא הייתי אף פעם בן אדם, ולא חייל. כאילו לא היו לי הורים, ולא קרובים, ולא פיסת מולדת ריחנית שם, בשרון. כאילו ריתקה אותי המשמעת הצבאית אל הרכב. כאילו ייבשה אותי הסבלנות. וכאילו רוקנה אותי העייפות הכבדה מכל מה שהיה בי לפנים. הפכתי לגוש אטום וריק. לא קיללתי את חיי, כי הרגשתי שהם מקוללים מזמן. לא כאבתי את גופי, כי הרגשתי שהוא התאבן מזמן. ולא חייכתי אל פמליית שר הביטחון השמן, שחלפה מתחת לצריח שלי. פשוט ישבתי על גב הנגמ"ש, יצוק אל תוכו, נוסע נסיעת-נצח שלעד לא תסתיים, בדרך לביירות.

הייתי המום מהתפרצות הווידוי של מכרי. עשרים ושמונה שנים ארוכות חלפו מאז, אמר לי, ושום דבר לא נמחק מזיכרוני. כמה שנים עוד תחלופנה, עד שאוכל לשכוח את המראות ההם? הנגמ"ש הרותח, הגוויות

על הכביש, ושר הביטחון השמן היורד בזריזות מפתיעה מהמסוק.

2. שיעור מולדת: אוקיינוס לבן בלבנון

לאחר השריפות הגדולות, מעשה ידי האדם או הטבע, צומחים הפרחים הקטנים והמפגש בינם ובינינו הוא מדהים ומעורר מחשבה. במפגש המדהים ומעורר המחשבה, שבין כוחו הקמאי של הטבע לבין אסונות האדם, כבר הייתי. ראיתי את הסתווניות בוקעות מתלי הבזלת השרופים, בינות לשלדי הטנקים והקסדות, בחורף שלאחר מלחמת יום הכיפורים. ראיתי את הפעמונים של המישויות בלבנון, וכנראה, אראה גם את פריחת הכרמל המדהימה שלאחר השריפה.

בקיץ של 1982 נקלעתי שלא בטובתי להרי השוף שבדרום לבנון. המלחמה תפסה אותי בחטף, ולא הספקתי להתארגן כהלכה בהכרת הפאונה והפלורה. לפתע מצאתי את עצמי במרומי הרי השוף ואפילו במרומי המרומים של ג'בל ברוך. שמות עיירות שלא שמעתי אפילו בהפטרה צצו – לא במפות, אלא ממש בשלטי הדרכים החבולים. דיר-אל-קמר, בית-א-דין, דרוזים, נוצרים, סונים ושיעים חברו יחדיו לבלבל אותי. ובלטו ביניהם השמות בעלי הסיומת הארמית.

 חורשות הארזים הדלילות במרומי הברוך היכוני בתדהמה. ועוד יותר מהארזים הזקנים התפעלתי ממפעל השינטוע שערכו הצרפתים עבור הלבנונים העצלנים. בתעלות ארוכות ומתפתלות נעו לאיטם ברוח הנעימה שתילי ארז לבנון רכים, שאין עוד מקום בשבילם בעולם, לבד מפסגות ההר הגבוה של מה שקרוי הר הלבנון. שרידי אשפת הצבאות, שחלפו כאן בשבוע האחרון, ניכרו היטב. חורבות "האנטנה", המכ"ם הצרפתי, שחרב בהתקפת חיל האוויר בשנת 1976, היו מוקפים בארזים, ומסוקים נעו הלוך וחזור בין קריית שמונה לבין פסגת הג'בל.

כבר בפיתולי העלייה הציוריים ראיתי את חומותיו המצהיבות של האחירותם. הוא פרח כאן חודשיים מאוחר יותר מאשר בארץ, ודומה שגם הפיץ ניחוח כבד יותר, משכר יותר. השתדלתי להתעלם מייסורי המלחמה מסביב ולהתרכז בפלורה ההררית המפתיעה. דומה ולא דומה. גליל ולא גליל. כמו בארץ ולא כמו בארץ. הדקויות הללו של השינויים הזעירים – בצורה, בפריחה בתפוצה – שימשו לי מפלט ומרגוע מהמתח של הלחימה שעוד נמשכה מסביב. האורנים כהי הכיפות לא היו האורנים שלנו. אבן החול האדומה, שנחשפה כמו צלקות של פצעים, לא היתה כמו בארץ. המוכר ולא מוכר בעת ובעונה אחת – היה בכך משהו מושך, מפתה ומסקרן.

 וכך, בצהרי אחד הימים האחרונים לקרבות, פגשתי על אם הדרך בהרים, בין דיר-אל-קמר לבית-א-דין, את ידידי הוותיק יוסי מהקיבוץ בעמק. נפגשנו במקרה, שיירתו חנתה בצד הכביש הצר ואנחנו ממש נתקלנו זה בזה. הוא היה מאוד מתוח ומודאג. בנו שירת ביחידת צנחנים במבואות ביירות, וזה כמה ימים שלא שמע ממנו. יוסי היה חובב מושבע של הפאונה ועוד יותר של הפלורה. משכתי אותו אחריי לאיזו פינת סלע אקראית שבצד הדרך. ובעודנו עומדים ומשתינים, כמו חיילים מנוסים, הוא פרץ בזעקה. תראה תראה, צעק אליי מרוגש כולו – אוקיינוס של מישויה פעמונית! 

חמישים שנה יחלפו, אבל אני לא אשכח את הרגע המרגש הזה: קיץ 1982, תום הקרבות בלבנון, שני ידידים בני ארבעים וחמש, חיילי מילואים שעבר זמנם, האחד מבקש בדאגה אחר בנו והשני משתדל לחמוק ממראות המלחמה הקשים – עומדים שטופים באקסטזה אל מול שדה מדרוני של מאות דונם, צחור כולו מפרחי המישויה הפעמונית!

 הכרתי את הפרח המיוחד הזה משנים של שירות צבאי בגבול הצפון. לא פעם ראיתי מישויה בודדת מציצה בגניבה באזור מטולה, בלוויית האודם הסגול של לוע הארי. אבל נדהמתי מכמויות הענק של הפרחים הנהדרים שבמורד הרי השוף. הצמח הנדיר הזה, מצפון לגבול הבינלאומי, חגג כאן איזו חגיגת שחרור מופלאה! באלפי אלפיו! אפשר היה ממש לחוש את ענן הניחוח שלו. אם היה וגם אם לא היה... עמדנו דוממים דקות ארוכות על שן הסלע, מעל לשדה המישויות העצום. יוסי זכה בזכות הפרח הנהדר הזה לדקות ארוכות של שכחת דאגתו לבנו. ואני כבר קיבעתי את הפרטים בזיכרוני, לכתבם באחת מגלויות המלחמה ששלחתי לעיתון מלבנון, בסתיו שלאחר המלחמה.

וכבר נשמעו הצפירות וצעקות הכינוס, השיירות הניעו את המנועים, ושעת ההפוגה הבלתי נשכחת הזו עמדה להתפוגג. קול נפץ מרוחק הזכירני שאנחנו עדיין במלחמה. נפרדתי מיוסי, והבטחתי לו שעוד אשוב פעם אל הרגע הזה. בנו נמצא, והוא אף קיבל ממנו שיחה חטופה כבר בערבו של היום המתוח ההוא. ואני עוד התגלגלתי כמה שבועות ברצועת החוף שבין צידון לראש הנקרה. וכשחזרתי הביתה, השתקעתי לכמה ימים בהיכרות יסודית של הפרח המופלא הפעמוניתי. לימים, באו צרות רבות חדשות שדחו את זיכרונות המלחמה הרחוקה ההיא, והסיפור לא היה כלל צף אצלי ושב אל הכתוב, אלמלא ההלם והתדהמה של שריפת הכרמל הנוראה. שוב נוכחתי שהכוח הקמאי של הטבע חזק מכל תחכומי האדם.

3. ועוד בעניין הרברט מרקוזה

אהוד היקר שלום,

אודה לך אם תביא דברים קצרים אלה בפני קוראיך:

קראתי את זיכרונותיו המרתקים של פרופ' מנחם מילסון בעניין רב. ובעיקר את הפרק על ביקורו של הרברט מרקוזה בשכם, 1971. הרשה לי להוסיף כמה דברים מידע אישי.

הרברט מרקוזה נישא לריקי שרובר-מרקוזה שנים אחדות לפני מותו. אלה היו נישואי שערוריה. ריקי, אריקה, ז'ל, ילידת שנת 1938, היתה צעירה ממרקוזה בכשלושה עשורים. היא היתה בתו הבכורה של מיילס שרובר, המיליארדר היהודי מעסקי הנפט. שרובר התגרש מאימה של ריקי והן שלושתן, כולל אחותה הצעירה, התיישבו בניו יורק. לימים נשא שרובר את גיטה שרובר, הנדבנית הידועה, בנישואים שניים. והשאר חרוט ובנוי בירושלים ובעמק הירדן ובמקומות נוספים בארץ. 

ריקי שרובר-מרקוזה חיה עם הפרופסור המפורסם בברקלי, קליפורניה, והתמסרה לקירוב לבבות בין אמריקאים למקסיקאים. היא היתה יהודייה וביקרה בארץ, אך את אהבתה נתנה למקסיקאים. בסוף שנות החמישים וראשית השישים היא שהתה כמתנדבת בקיבוץ עין החורש. היא עבדה בפרדס ובבריכות הדגים ובכרם, והיתה להוטה ללמוד עברית במהירות. היה לה כישרון בלתי-מצוי לשפות, והיא היתה בלשנית במקצועה האקדמי. כעסה על אביה העשיר לא התפוגג במשך השנים והיא סרבה לראותו בעת ביקוריו בארץ.

 לימים הקימה מרכז גדול לטיפוח הקירבה בין האמריקאים למקסיקאים בקליפורניה. ולאחר פטירתה הפתאומית, 1988, בגיל חמישים! – קיבלה עליה אחותה את ניהול המרכז. ניתן בנקל למצוא את האתר של המרכז ברשת, ובו יש גם דברים לזכרה של ריקי, אריקה, שרובר-מרקוזה.

תמהני אם היא נלוותה לבעלה המפורסם בביקורו בשכם. האם מנחם מילסון זוכר את הביקור? האם יוכל להשיב על השאלה?

בברכה,

אלישע פורת

נ.ב.

הרברט מרקוזה, נולד 1898, היה מבוגר מאריקה שרובר-מרקוזה ב-40 שנה. היא היתה אשתו השלישית. הוא נפטר בשנת 1978 והיא נפטרה עשר שנים אחריו.

אהוד: אכן, מבירור שערכנו מסתבר שמרקוזה בא לארץ בדצמבר 1971 עם אשתו אינגה נוימאן. אינגה נוימאן (אשתו השנייה של מרקוזה) נפטרה בקיץ 1972. את ריקי שירובר נשא לאישה בשנת 1976. מכאן שלריקי שירובר אין קשר לביקורו של מרקוזה בארץ בדצמבר 1971. פער השנים בינה לבין הרברט מרקוזה היה 40 שנה – היא היתה ילידת 1938 והוא – 1898!

בברכה שלמה,

יואל רפל

ההבדל היחידי הוא שלואיס מסקוטה נשפט בבית משפט צבאי, שם עדיין יש סדר, הגיון וצדק ואילו ענת קם נשפטת בבית משפט אזרחי, שם האנרכיה והטמטום חוגגים. שם לוקח שנים לדון בתיק ושם פדופיל/אנס/רוצח על הכביש מקבל שנת מאסר ואילו זורק נעל על שופטת בעליון מקבל 3 שנים...

יעקב פדהצור

אירית שושני

"ישכח" נכתב על טלאי צהוב בכרזה שהונפה בהפגנת הפליטים ותומכיהם בתל-אביב ביום שישי (24.12). "ישכח" במקום "יזכור". "ישכח", על תקן של נזיפה בחברה הישראלית  בכללותה על אטימותה וערלות הלב שלה. על שאינה עושה את ההשוואה בין הגורל היהודי בשנות הארבעים ובין זרם המסתננים מסיני בימים אלה. "ישכח" כחלק מאוסף של סיסמאות מתעות כמו "פעם אתם היום אנחנו" או "גם רבים מסבינו וסבתותינו נכנסו לישראל בדרך שהיום היתה נקראת הסתננות – על ספינות המעפילים."

אין ספק, יש בעייה קשה של פליטי חרב מאפריקה (שמשום מה אינם נחשבים כפליטים ואינם נקלטים במצרים בדרכם לכאן). אין גם ספק, רבים מאוד מהמסתננים הרבים דרך הגבול הדרום-מערבי של ישראל אינם פליטים כאלה אלא פליטי מצוקה חומרית או מהגרי עבודה. ואין גם ספק, הניסיון לצבוע את הבעיה בכללותה באנלוגיות היסטוריות-מוסריות הוא דמגוגי. ודוגמה אחת תוכיח.

שום פוליטיקאי ושום פרשן אינו מתנגד להקמת גדר אפקטיבית לאורכו של גבול ישראל-מצרים. אף לא אחד ממארגני ההפגנה האמורה ומהנואמים המשולהבים שהופיעו בה לא יצא נגד הרעיון הזה. כל בר-דעת מבין שגדר כזאת תפחית את ממדי הכניסה הלא-חוקית – ההסתננות – מסיני, ובכל זאת הגדר, המתמהמהת, כשרה אליבא דכול הדעות. כך בדיוק, שום אדם שפוי לא הציע עד לרגע זה שממשלת ישראל תפתח את כל נמלי המדינה ואת כל רצועות החופים הזמינות לכניסת כלי שיט עמוסים במהגרים חסרי אשרות.

אם זה המצב, אם היקפה של אוכלוסיית המסתננים הוא תוצאה של מחדל ביצועי בחסימה לגיטימית ומתבקשת של הגבול, נא לצמצם את הממד המוסרי של המחאה. אם זה המצב, נא להפסיק עם ה"ישכח" הצדקני, הציני והמסולף. אם זה המצב, הדיבורים על סבא וסבתא שהסתננו לכאן בספינות המעפילים הם קשקוש נבער שמשתלב היטב במאמצים מבית ומחוץ לדה-לגיטמציה של המדינה.

סבא וסבתא שגויסו לעזרת המסתננים הנוכחיים עברו בזמנם על חוקים של שלטון זר שהתנגד להקמת מדינה ריבונית יהודית בארץ הזאת (וחסם את השערים לכניסת יהודים לקראת השואה, במהלך השואה ואחריה). אותם סבא וסבתא היו שותפים למאבק של היישוב והתנועה הציונית על הקמת המדינה האמורה.

מי שחושב שאותו מאבק לא היה צודק ומדינת ישראל נולדה בחטא כבד יכול להציג אותם כמסתננים, ואין סיבה שיעצור בנקודה הזאת. מותר לו גם להזכיר שסבא-רבא עשה אלף ואחד תרגילים להשתמט משירות צבאי בחו"ל, וראוי לניניו המקומיים ללכת בעקבותיו. 

אבל כל אלה שחושבים אחרת צריכים להתייצב מול העובדות ששום טענה על גזענות או על שכחת העבר הקרוב אינה מטשטשת אותן. המצב הנוכחי מזמין הצפה של המדינה באוכלוסיית מצוקה זרה על כל המשתמע מכך: פגיעה במאזן הדמוגרפי הרגיש, התנכלות קשה לאיכות החיים באזורים טעוני טיפוח (לא בסביון ובכפר שמריהו) ויצירת מוקדי חיכוך נפיצים באזורים כאלה, עומס כבד מנשוא של בעיות הומניטריות (פליטים רבים, קבלה אחת ממארגנות ההפגנה, אינם יכולים לשלם שכר דירה ומוצאים עצמם ברחוב), וכן הלאה.

אין דרך למנוע את התרחיש הקודר הזה אלא בהיענות לדרישה שהועלתה בהפגנה. "אנחנו פונים לממשלה לגבש מדיניות," נאמר שם בלי לגלוש לפרטים ולנקוב ביעדים. אכן, הממשלה צריכה לגבש מדיניות רלבנטית וליישמה בדחיפות. אבל ביסודה יש להעמיד את הצמצום של ממדי ההסתננות עד לבלימתה המלאה. כמקובל בכל מדינה מתוקנת, ובכל הכבוד הראוי למטען ההיסטורי שרובץ על כתפינו.

פורסם לראשונה בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 26.12.10.

אהוד: הישראלים שמשווים את סבך וסבי למסתננים האפריקאים כיום – שייכים כנראה לאגף מתרחב והולך של אידיוטים מוסריים בישראל, שחלקו מאושפז בדפי הפובליציסטיקה של עיתון "הארץ".

כל מי שמכיר את ההתייחסות החיובית הבסיסית בעבר של תורכיה לישראל, ואת ההתייחסות החיובית הדומה בעבר של האיראנים אלינו – ממשיך להיות מופתע מהמיפנה החמור של מדינות אלו נגדנו בשנים האחרונות.

יש בינינו המאשימים בכך את האיסלם הקיצוני, מאשימים בכך את ההתנחלויות, מאשימים את הבעייה הפלסטינית ומלחמתנו בטרור האיסלמי  – ופשוט לא מבינים שכל הגישה העויינת הזו של שתי מדינות אלו  לא קשורה ישירות אלינו אלא  למאבק בעולם המוסלמי בין השיעים לסונים, והשאיפות האיפריאליסטיות של איראן ותורכיה. האם מישהו בעולם שם לב למערכת הטרור הפנימית המשתוללת בעיראק, בפקיסטן באפגניסטן ובאיראן, בהן סונים ושיעים קוטלים במרץ ובאכזריות נוראית אחד את השני ?

הבעייה היותר גדולה באזורנו בעצם התחילה עם שאיפתה של איראן להתרחב לאימפריה פוליטית וכלכלית אשר תחלוש על כל המפרץ הפרסי מעיראק ועד, וכולל, סעודיה. למטרה זו הם מבקשים לקבל לגיטימציה בעיני כל ההמונים המוסלמים בעולם כמגיני ולוחמי האיסלאם –  ומה יותר פשוט מאשר להתייצב בחוד החנית נגד ישראל ולמטרה זו  אפילו לשתף פעולה עם סונים קיצונים כמו החמאס ?..

מכיוון אחר, תורכיה הנלחמת בכורדים, חוששת כל הזמן מכך שהכורדים בצפון עיראק יקימו בחסות האמריקאים מדינה עצמאית, מדינה אליה ישאפו להיספח הכורדים שלהם עם שיטחי מגוריהם בתורכיה. לכן, מאז הודיעו האמריקאים על כוונתם לעזוב את עיראק (לפני כשנתיים), החל לפתע המסע התורכי נגד ישראל שמקורו בניסיון נואש לשמור על הגמוניה במזרח-התיכון ולהקים גוש נגדי לאיראן השיעית, ולמנוע התרחבות מרד הכורדים במניעת הכורדים בצפון עיראק להכריז עצמאות עם עזיבת האמריקאים.

במערכות המודיעין במערב ובמדינות ערב, ברור כיום שנכרת הסכם סודי בין האוייבים, הסוני-התורכי והאירני-השיעי , לתאם פלישה בו-זמנית לעיראק עם צאת האמריקאים. לפי זה, איראן תכבוש ממערב את השטח העיראקי הדרומי שהינו שיעי ברובו, ותורכיה תשתלט על צפון עיראק , כולל איזור הנפט בכירכוך וכל האזור הכורדי. עד אז, כאמור, שתי המדינות הללו, תורכיה ואיראן, חייבות להוכיח לעולם הערבי והמוסלמי, עד כמה הן דתיות-אדוקות ובעיקר – עד כמה הן נגד ישראל, "כובשת האדמות המוסלמיות הקדושות!" – ובכך הן מקוות להקהות מראש את הביקורת הקשה נגדן ברגע שיתחילו לטבוח בכורדים מצד אחד ובסונים העיראקים מהצד השני.

בסיכום ניתן להבין שמדינת ישראל, כרגע, אינה מהווה כלל בעייה לגבי איזו מארצות אלו אלא פשוט הפכנו לאובייקט להתלבש עליו ולנצלו למטרתן האסטרטגית-והתעמולתית המכוונת לכיבוש עיראק. יש להניח שגם בארה"ב הבינו שכל צחצוח החרבות האיראני כלפי ישראל הינו אמצעי תעמולה ולא מטרה,  והפיתוח הגרעיני באיראן אינו מכוון נגד ישראל אלא בעיקר נגד מדינות המפרץ, אם אלו ינסו להתערב ולעצור את איראן במהלכיה ל"התרחבות", ובראש מעיניה של איראן להוכיח שהיא גם אימפריה גרעינית חזקה.

מדבר זה בדיוק חוששת ארה"ב יותר מכול. הצעדים האחרונים לחימוש סעודיה, המאבק המתנהל נגד האיסלאם הקיצוני בכלל, ובמדינות המפרץ ובתימן בפרט,  מראים עד כמה הבינה ארה"ב שהאינטרס הראשי שלה הוא לא רק בפקיסטן ובאפגניסטן אלא במדינות המפרץ, ולכן היא מחזקת את בסיסיה שם ומעבירה את כובד המשקל של כוחותיה לאזור מדינות המפרץ .  יש פה מקום לשער שהנסיגה מעיראק תעוכב לעוד מיספר שנים לא קטן, כל זמן שלהערכת ארה"ב ומדינות אירופה, עתודות הנפט הערביות במדינות במפרץ הפרסי תימצאנה בסכנה.

תורכיה מנסה כיום להתחמש בכל כוחה. היא מנועה מלפעול בעיראק גם בגלל קשריה לנאט"ו והאספקה הצבאית מארה"ב, אבל הבעייה הגדולה של אירופה וארה"ב (וישראל) היא שדהירתו של ארדואן לכוון האיסלאם הקיצוני הינה מסוכנת, ולא תישאר בגדר "זמנית", כי לא נראה שמישהו יצליח להחזיר בזמן את הגלגל אחורה ולהפוך שוב את תורכיה לחצי חילונית.

תורכיה מיואשת מהמערב. היא יודעת שאירופה לא רוצה בה. היא מאמינה שהאלטרנטיבה כאימפריה איסלאמית קיצונית וחזקה ביותר, יחד עם הנפט של כירכוך וחצי עיראק – היא תהווה כוח משמעותי באזור, ומכאן נובע הסיכון רב למדינת ישראל (ומה עוד שהיא הופכת יותר ויותר לבת-ברית של האוייב המסוכן שלנו – סוריה). סוריה מצידה מפתחת לאחרונה תלות רבה במים המגיעים אליה דרך תורכיה ולכן יצירת גוש סוני חזק כנגד גוש שיעי (וכנגד ישראל) הינו החלום של ארדואן בתוכניותיו לעתיד.

בעוד שאנחנו מודעים לכך שארה"ב מחויבת לנטרל את ההתפשטות האיראנית במפרץ הפרסי, אין כיום מי שיפעל נגד תורכיה ושאיפותיה, המסוכנות לישראל, בגין תמיכתה האקטיבית באויבינו. לכן על ישראל להתחיל ולתמוך בכורדים בעיראק ולחמש אותם ולהדריכם צבאית. עשינו זאת בהצלחה בעבר ונוכל לעשות זאת עכשיו. מדינת ישראל חייבת להבהיר בכך לארדואן שהיא שחקן עיקרי באזור ולא ניתן לדברים לקרות נגדנו ועל חשבוננו.

העתיד להתפרסם במסגרת כרך י"ג של כתב העת

"משפט ועסקים" של המרכז הבינתחומי הרצליה

לחופש האקדמי פנים רבות. מאמר זה עוסק בהיבט אחד של החופש האקדמי והוא החופש האישי של איש האקדמיה. במאמר אעמוד על הבעייה במדינת ישראל מאחר שהמעמד הנורמטיבי של חופש זה אינו ברור, אעמוד על ההצדקות העיקריות לחופש זה, וכן על היקף תחולתו ומגבלותיו בנושאים מרכזיים העולים על סדר היום הציבורי בישראל.

1. הטעמים לחופש ביטוי אקדמי: בחברה אזרחית הקיימת במדינה דמוקרטית, יש צורך בקיום גרעיני דעת-קהל עצמאית מהמערכת הפוליטית והציבורית. תפקיד האקדמיה הוא גם לערער על מוסכמות, להעלות רעיונות חדשניים וחריגים ולא להיות בהכרח חלק מהקונסנזוס הלאומי. האקדמיה צריכה להיות מוכנה גם לאתגר קונפורמיזם כללי. תפקיד זה חיוני במיוחד במדינות השרויות במצב מלחמה, טרור או מתח לאומי – בשל הפגיעה האפשרית בחירויות יסוד אגב ההתמודדות עם הסכנות והאתגרים הללו – ואין כמו האקדמיה, עם אי-התלות האישית של חברי הסגל שלה, כשירה לתפקיד זה.

2. אין לנו הגדרה ממצה של החופש האקדמי בפסיקה, כל שכן אין גדרים התוחמים את היקפו של חופש הביטוי האקדמי.

3. הבסיס לחופש הביטוי האקדמי הוא מיגוון הדעות, דהינו לאפשר גם דעות חריגות. נשאלת השאלה האם אין כלל זה חל גם על קונפורמיזם אקדמי, לרבות קונפורמיזם המאמץ דעה חריגה בציבור? האם אין כאן מקרה שהוא בבחינת "קל וחומר" – אם הגנת החופש האקדמי פרושה גם על דעה שרוב הציבור מתנגד לה, האם אין הגיונה חל גם על הצגת דעה שרוב הציבור תומך בה? שאלה זו בולטת בהיעדרה מהדיון הציבורי והאקדמי בישראל, למרות שקיימות טענות בדבר העדר מיגוון כזה בחוגים אקדמיים שונים.

4. החובה לקיים דיון אקדמי: הדיון האקדמי מחייב, לפי החלטות בתי-משפט בארצות הברית ובגרמניה דיון בעובדות, בתיאוריות או בנורמות החלות על עובדות אלה ובהסקת מסקנות לגביהן.

5. היחס בין אמת לאי-אמת: יש להבחין בין הבעת דעה שהיא תמיד נופלת במסגרתו של חופש הביטוי האקדמי לבין קביעה לגבי עובדות – בבחינת "היה או לא היה" יש בעייה כיצד מבחינים בין השניים. הפתרון הנכון במקרים אלה הוא חיבורו של קוד אתי פנימי שיאפשר לקהילה האקדמית לתבוע תיקון הממצא העובדתי השגוי, או לפחות, להצביע על כך שהממצא שנוי במחלוקת.

6. החופש האקדמי בכנסים בנושאים פוליטיים: בשל מעמדה המיוחד של האוניברסיטה בחוק והמעמד החצי-מונופוליסטי שלה היא חייבת לדאוג לכך שכנסים בעניינים פוליטיים וחברתיים שנויים במחלוקת לא יבטאו עמדה פוליטית וחברתית אחת, אלא ישקפו לפחות חלק ממיגוון הדעות הקיימות בנושאים הנדונים.

7. השמעת דעות פוליטיות במהלך הרצאות: כאן, בניגוד לדברים שאומר המרצה "בחוץ", ניתן לדבר על "קהל שבוי": הפשרה הראויה במקרה זה היא אחת משתיים: או שהאוניברסיטה תיתן פטור לסטודנט הטוען שמרצה מסויים פוגע בחופש המצפון שלו, או שאיש הסגל לא יהיה מנוע מלהביע עמדתו האישית, אך יוסיף כי זו עמדה אישית וכי יש גם עמדות אחרות המבטאות את ערכי היסוד של ישראל. מרצה חייב להתנהג בצורה נאותה, לכבד את שומעיו ולהתנהג כיאה למעמדו וסמכותו. בריונות, הפחדה, שימוש בשפה מרושעת הפוגעת בנורמות הבסיסיות של התרבותיות, ושימוש לא נאות בזמן של הכיתה אינם יכולים להתקבל במוסד חינוכי ואינם חלק מהחופש האקדמי.

8. קריאה לסרבנות: שתי שאלות עולות לדיון: האחת שאלת החוקיות והשניה שאלת המרות. לשאלת החוקיות: שירות בצה"ל וכלל הפעולות הנלוות – שירות בשטחים, פינוי יישובים או כל פעולה אחרת ובלבד שאינה פעולה בלתי-חוקית בעליל – מתחייב על-פי החוק הישראלי. אכן, ניתן לראות בקריאה לסרבנות לשירות בצה"ל, הדחה לפעילות בלתי-חוקית, ובמסגרת האיזון החוקתי יש לקחת בחשבון את טיב הקריאה ואת חומרת המעשה שאותו היא מעודדת. באשר לשאלת המרות: קריאה בעלמא, המבטאת דעה פוליטית קיצונית וחריגה היא, לדעתי, מוגנת מאחר והיא מבטאת דעה יוצאת דופן שאין למנוע את השמעתה בשיח הציבורי. לעומת זאת, אם הקריאה מופנית באופן אישי לסטודנטים על-ידי המרצה, הרב או המורה שלהם, ניתן יהיה לטעון כי אין כאן הבעה של דעה חריגה גרידא אלא שימוש לרעה בסמכות שמקנה המוסד למרצה, לרב או למורה.

9. חובת גיוון ואיזון דעות בפרסומים של האקדמיה: הכלי המרכזי להבטחת מיגוון הדעות הוא חובת הבקרה וההערכה של עמיתים למקצוע. יש לשים לב שההערכה מתבצעת לפי הסטנדרטים האקדמיים המוכרים ויש לשמור על כר-נרחב של חופש פעולה שיאפשר לאיש האקדמיה לפתח חשיבה עצמאית ואף חריגה לעמדה שתומך בה רוב בקהילה האקדמית. פרסומים המבטאים גישה חד-צדדית הנמשכת בעקביות זמן רב, פוגעים בחובה להבטיח את שיווי המשקל בין "החדשנות" ל"יציבות". בכתב-עת המהווה "נישה אידאולוגית" יכול וראוי שיינתן תוקף לגישתו, וזאת בכפוף לעקרונות ולסטנדרטים אקדמיים.

10. מעקבים אחר פרסומים של monitor groups: אין ספק בכך שאם מעקבים אלה הם מכשיר להפעלת לחץ על האקדמאים המדווחים יש בפרסומים אלה פסול, אך למעקב כשלעצמו יש הגנה של חופש הביטוי וקשה לראות בהם פגיעה בחופש האקדמי של הזולת. ביקורת המושמעת, בלא איומים, אינה "סתימת-פיות" ואינה חותרת תחת מחוייבות האקדמיה ל"דעת". כאשר המעקב, מביא את דבריהם של אנשי האקדמיה בלשונם ומבקר אותם בלשון אקדמית, אין בכך יצירת סביבה עויינת המגבילה את הגיוון האקדמי.

11. איומים של חברי סגל על חבריהם: התבטאויות פוגעניות בסגל האקדמי, העלבת עמיתים ופגיעה ביושרם מהווה לדידי הפרה של החובה האקדמית. פנייה של מרצה לתורמים מחו"ל של האוניברסיטה כדי שיפסיקו את התרומות אינה נופלת בתוך חירותו של העובד.

12. ביקורת ובקרה על סילבוסים: הסילבוסים – לפחות בלימודי חובה – צריכים לשקף את הסטנדרטים האקדמיים ואת "מיגוון הדעות האקדמי" – לפחות בזרמיו העיקריים – כדי שבאמת יתקיים דיון אקדמי פורה הבוחן ומעמת בין הגישות השונות. כך ינתנו לתלמידים הכלים לחשיבה ביקורתית, לחשיבה יוצרת, ולניתוח מעמיק. גוף אקדמי בתוך האוניברסיטה רשאי, על-פי עקרונות מקובלים, לפקח על התוכן האקדמי – להבדיל מתוכנו הפוליטי-ערכי – של הקורס והסילבוס שלו, במיוחד כאשר מדובר בקורס חדש. חשוב מאוד לדון בטקסטים ביקורתיים, אך לצידם יש להניח טקסטים מקובלים או להתייחס לגישות המבקרות את אותם המבקרים כאשר זה נדרש לפי אמות המידה האקדמיות. ניתן ללמד נושא מנקודת מבט מסויימת אך דבר זה צריך להעשות באופן סביר וראוי כך שאין מתעלמים מגישה מסויימת באופן שאינו עולה בקנה אחד עם המקצועיות האקדמית.

אין זה רצוי כלל ועיקר שגוף פרלמנטארי-פוליטי ידון בקורסים ובסילבוסים הנלמדים באוניברסיטאות. זהו תקדים לא בריא לחופש האקדמי. אך התשובה הנכונה להתערבות זו היא להנהיג בישראל בקרה על ידי עמיתים אקדמאים בדומה לנוהג האמריקני.

13. אוניברסיטאות ייעודיות: חופש הביטוי האקדמי יכול להיות מוגבל הגבלה נוספת – בשל אופייה הפרטיקולארי של האוניברסיטה. אולם, מדובר רק בביטוי המתנגש ישירות עם מטרות האוניברסיטה, "האני מאמין" שלה, ולא כל ביטוי.

14. לדעת המחבר, אוניברסיטה הקרוייה על שם דוד בן-גוריון היא בהכרח בעלת אוריינטציה ציונית ושנית, אין לראות בייעוד ציוני בישראל ייעוד ספציפי או פרטיקולארי אלא ביטוי לאומי כללי.

15. נושאים שאינם חלק מהחופש האקדמי:

א. קריאה להחרמת ישראל או להחרמת האקדמיה הישראלית פסולה משום שהיא חותרת תחת החופש האקדמי עצמו. באין אקדמיה – בשל החרם המוצע – אין גם חופש אקדמי. מקריאה להחרמת ישראל והאקדמיה שלה נודף ריח של ניסיון לכפות דעות ולמנוע ניהולו של פולמוס ער בעל דעות מגוונות. אכן, יש משמעות לאופי המחאה, לבמה עליה וממנה נעשית הקריאה, ולסוג הקהל שאליו מופנית הקריאה.

ב. אנטישמיות: יש סיבות טובות לצמצם מאוד את החופש האקדמי בכל מה שיש בו קורטוב של אנטישמיות וזאת בשל העובדה המיוחדת במינה שההסתה האנטישמית הולידה רצח מיליוני יהודים. במדינה יהודית, תהיה הגדרתה אשר תהיה, אין להגן על התבטאות נגד היהודים באשר הם יהודים. התבטאות כזו פוגעת ב"אני מאמין" של המדינה שבמסגרתה – ולרוב גם במימונה – פועלת האקדמיה. הגדרת האנטישמיות כפי שאומצה על ידי הסוכנות לזכויות יסוד של האיחוד האירופי (FRA) כוללת גם את שלילתה של ישראל כמדינת העם היהודי. גם מחלקת המדינה האמריקנית נזקקה להגדרה זו בדו"ח משנת 2008.

16. חובות איש האקדמיה: הזכות לחופש ביטוי של איש האקדמיה כרוכה גם בחובה שלא לפגוע באותה אקדמיה עצמה.

17. הפתרון: אימוץ קוד אתי במוסדות להשכלה הגבוהה. על-מנת לשמור על האוטונומיה המוענקת לכל מוסד, הפעלת הקוד צריכה להעשות במוסדות הפנימיים של האוניברסיטה, ויש ליתן רשות ערעור גם לגוף אקדמי דוגמת המל"ג. גוף שיוכל לפסול את ההחלטה ולהחזירה לוועדה הפנימית של האוניברסיטה כדי שתיתן פתרון אחר. יש לשער שהיווצרותו של קוד כזה תקטין גם את הצורך להיזקק לערכאות – תוצאה חיובית למעמד ההשכלה הגבוהה.

סיכום: החופש האקדמי מבטא את מעמדה המיוחד של האקדמיה ושל אנשי האקדמיה ואת תרומתם לקיום מיגוון של דעות – לרבות דעות חריגות ומתסיסות – בחברה הדמוקרטית-הליברלית. אך גם חופש זה, כמו זכויות יסוד אחרות, אינו נטול מגבלות.

דבריו של נשיא הרש"פ אבו מאזן, השולל הימצאות חיילים ישראלים בכל כוח בינלאומי שיוצב במדינה הפלשתינאית, נועדו לרכך את רושם דבריו הקודמים, שביטאו את רחשי ליבו – שלילת הימצאות חיילים יהודיים בכוח מעין זה. עיקר המשמעות של דבריו היא ההתייחסות לעצם קיומו של כוח בינלאומי, שישמור על השלום והביטחון, כאל עובדה מוגמרת, וכל שנשאר הוא לדון בשאלת הרכבו.

מן הראוי להעלות את האקסיומה של קיומו של כוח כזה על סדר היום הציבורי ולערער עליה. כוח בינלאומי כזה מנוגד לאחד מעקרונות היסוד של תורת הביטחון הישראלית שעיצב בן גוריון – צה"ל הוא הצבא היחיד שיגן על מדינת ישראל. חיילים זרים לא ישפכו את דמם בהגנה על ישראל.

אם יוצב כוח כזה, הוא לא יהיה הסטייה הראשונה מעקרון הברזל הזה. בעצם, הראשון שסטה מן העיקרון היה ב"ג עצמו. המשותף כמעט לכל המקרים שבהם הסתמכנו על כוחות שלום בינלאומיים, הוא העובדה שנחלו כישלון חרוץ בתפקידם, ויותר משתרמו – הזיקו.

אמנם ב"ג לא איפשר הכנסת כוחות מגן בינלאומיים, אולם הוא הכניס כוחות פיקוח. כוח המשקיפים של האו"ם, שנועד לפקח על מימוש הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת העצמאות, לא מנע את התוקפנות הסורית נגד יישובי הצפון ואת ניסיונם להטות את הירדן, אולם הוא היקשה מאוד על היכולת של ישראל להגיב בעוצמה ראויה.

כוח המשקיפים שהוכנס לסיני ולרצועת עזה בעת הנסיגה הישראלית ב-1957, לאחר מלחמת סיני, ברח מסיני כאשר הנשיא המצרי נאצר דרש זאת ממנו, ערב מלחמת ששת הימים. כוחות יוניפי"ל בלבנון חסרי כל ערך בהתמודדות עם הטרור, לאורך למעלה מ-30 שנות קיומו.

הכוחות האמריקאיים והצרפתיים שהוצבו בביירות ב-1982 נמלטו לאחר פיגועים המוניים של חיזבאללה. כך קרה גם במקומות אחרים בעולם. כוח רב לאומי בגבולות ישראל שלא נכשל, הוא כוח המשקיפים בסיני, המוצב לאורך הגבול עם מצרים כבר 30 שנה. אולם למען האמת, הכוח זה כלל לא הועמד במבחן, מאחר שמצרים מקיימת באדיקות את הסעיפים הביטחוניים בהסכם השלום עם ישראל. אם ישנו המצרים את דרכם, וינהגו בהסכמים הביטחוניים כפי שהם נוהגים בהסכמים האזרחיים – יפרו אותם מן היסוד, אין זה מן הנמנע שגם בגבול זה יתגלה הכוח הרב לאומי כחסר ערך, כמשענת קנה רצוץ. גם כוח האו"ם המוצב לאורך גבול ישראל סוריה מאז 1974 לא הועמד במבחן, מאחר ועצם ישיבת ישראל על הגולן והחרמון מספקת את ההרתעה הנחוצה למניעת מלחמה.

אם ישראל תיסוג משטחי יהודה ושומרון, הסבירות שהפלשתינאים ינהגו כפי שנהגו לאחר הנסיגה הישראלית מרצועת עזה גבוהה למדי. משמעות הדבר ירי טילים יומיומי על תל-אביב וערי גוש דן, ירושלים ונתב"ג. לנוכח כל התקדימים ההיסטוריים, הסיכוי שכוח בינלאומי כלשהו יוכל למנוע זאת, קלוש ביותר. הדרך היחידה להתמודד עם מציאות כזאת, תהיה בפעולה צבאית של צה"ל. מציאותו של כוח בינלאומי תגביל מאוד את יכולת הפעולה הישראלית, ותפגע במימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל.

האם המשמעות של דבריי היא שבמקרה של נסיגה ישראלית, עדיף שכלל לא יהיה כוח בינלאומי, כלומר שמולנו יהיו הפלשתינאים בלבד? נסיגה כזאת תחייב אותנו לבחור בין הרע לרע יותר. כן, מציאותו של כוח בינלאומי רע ומזיק יותר מהיעדרו.

אולם בשום אופן אל לישראל לתמרן את עצמה לבחירה בין שתי הרעות הללו. על ישראל לעמוד על זכותה לגבולות בני הגנה, שישאירו בידיה את בקעת הירדן רבתי, את עוטף ירושלים ואת גושי ההתיישבות לאורך "הקו הירוק". הצבא היחיד באזורים הללו יהיה צה"ל.

נדפס לראשונה בחינמון "ישראל היום"

סיפורו של משה דיין

משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997

[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]

פרק שני: נעורים בנהלל

חלק שני

יום חורף בשלהי דצמבר 1934. חבורה של צעירי נהלל חורשת במחרשות "בי-סוק" גדולות, רתומות לפרדות, חלקת אדמה בוואדי שימרון, ליד נהלל. האדמה שייכת לקרן הקיימת, אך מאחר שלא עובדה שנים אחדות, רעו עליה את עדריהם הבדווים מערב אל-מזאריב והפלחים מהכפר מהלול הסמוך. הצורך בחריש בא משום שאם לא תעובד הקרקע בידי הנהללים, יתבעו עליה הערבים "חזקה" והיא תחזור לרשותם, אף שנקנתה כדת וכדין. בראש החורשים צועד משה, נושא את משך הזרע, זו האמתחת הנישאת על מותני צד שמאל ברצועה אלכסונית, וממנה מושך הזורע את גרעיני התבואה ומפזרם בקצב אחיד, ואחריו באות המחרשות והופכות את האדמה וטומנות בה את הזרעים.

הבדווים והפלחים אינה מוותרים. הם נקהלים במדרון הוואדי ומקדמים את החורשים במטר אבנים. משה ממשיך לזרוע. כמה מחבריו משיבים בזריקות אבנים. צעקות וקללות ותגרת ידיים. שני הצדדים מזעיקים עזרה ומתפתחת קטטה גדולה. כלי-הנשק בה הם אבנים ומקלות, לא יותר. גם מי שחמוש בסתר בנשק חם, לרוב אקדח ללא רשיון, יודע שבסכסוכי שכנים כאלה אסור להשתמש בו אלא אם כן נשקפת סכנת חיים. אם מישהו יורה, ונהרג ערבי, מסתבכים למשך שנים ארוכות במשפט, במאסר ובנקמת דם, ולעיתים יש צורך להבריח את ההורג מן הארץ.

 "אחד הבדווים," מספר משה ללא כל טינה, "כנראה ווחש ידידי, היכה על ראשי באלה. לרגע אבדה הכרתי. אחר-כך הושיבוני על סוס והוציאוני לכפר."

התגרה מסתיימת בכך ששוטרים בריטים באים ומפרידים בין המחנות; אוסרים מספר שווה של מתקוטטים מכל צד, ולימים קונסים כל אחד מהם בסכום שווה – לירה ארצישראלית אחת.

פצעו של משה זב דם רב. זו פעם ראשונה הוא נפצע בקרב. כאשר הוא מתעורר מעלפונו הוא פוסע בכוחות עצמו לוועד הכפר ומכריז לפני האחראי על הביטחון: "עשיתי את מה שהוטל עלי." משם לוקחים אותו למרפאה, חובשים את ראשו ופוקדים עליו לנוח מחשש לזעזוע מוח.

לאחר ימים אחדים הוא נשלח להחלים בבית-ההבראה "ארזה" שבמוצא, מקום שאליו נוהגת גם אמו להגיע מדי פעם, בייחוד לאחר ניתוחיה. משה אינו לבד. נוסעת עימו רות שוורץ, חברתו החדשה, הירושלמית, שהכיר בתחילת השנה, זמן לא רב לאחר שובו מתל-אביב, כאשר באה ללמוד בבית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל.

את הקטטה עם ערב אל-מזאריב, שמותירה צלקת בראשו, אין משה מחשיב כחלק מהסכסוך המר בין יהודים לערבים, אלא כריב בין שכנים, שלכל אחד טענות צודקות מבחינתו. כחצי שנה לאחר התגרה הוא מזמין לחתונתו עם רות, בנהלל, את ידידיו מהשבט הבדווי, גם את ווחש, ולאחר היסוס הם באים בהמוניהם.

*

ליד עץ האגוז, בחצר האחורית של בית משפחת דיין בנהלל, לפנות-ערב, באחד מימי הקיץ של שנת 1935, עומד משה בן העשרים לשאת לאשה את רות, הצעירה ממנו בשנתיים. רחל, אמה של רות, מביאה עימה במכונית ה"מוריס" שלה מירושלים כיבוד שהנהללים אינם רגילים בו: עוגות, יינות, בשרים קרים ונקניקיות. פרייבט, כך קוראים למכונית פרטית, ואשה נוהגת במו-ידיה – הם חיזיון בלתי רגיל, העושה גם הוא רושם בכפר. מצד משפחת דיין טורח משה עצמו על חלקה בכיבוד. בבוקר הוא יוצא לכרם לבצור ענבים, אחר-כך לשדה – לקטוף תירס, שאת קלחיו הקלופים הוא מבשל בדודים גדולים, המשמשים בדרך-כלל לכביסה. משפחתה של רות שוכרת אוטובוס מיוחד, המביא את אורחיהם. בחתונה נוכחים גם אחדים ממנהיגי היישוב העברי ובהם משה שרתוק.

צבי שוורץ, אביה של רות, הוא עורך-דין ידוע בירושלים. שנים אחדות שהה בלונדון עם אשתו ובנותיו, לצורך לימודים באוניברסיטה ועבודה בקרן היסוד. אשתו רחל פעילה בתחום החינוך. שניהם שולטים בכמה שפות ושייכים לעילית החברתית הירושלמית. הם גם שותפים להנהגה של תנועת העבודה והיישוב העברי, וזאת עוד מתקופת לימודיהם בגימנסיה "הרצליה", שבה למדו משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז. ביתם האמיד והתרבותי נמצא בשכונת רחביה ומשמש מקום מפגש לאישי צמרת בירושלים, יהודים ואנגלים, אנשי תנועת העבודה, מורי האוניברסיטה העברית וכן הפקידות הגבוהה של הסוכנות והשלטון הבריטי.

רות עזבה את הגימנסיה העברית בירושלים ובאה ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל, כי כרבים מבני-חוגה היתה חברה בתנועת הנוער "המחנות העולים" וחלמה על עבודת האדמה והליכה לקיבוץ. משפחתו של משה היא אמנם משפחה בעלת ייחוס בתנועת העבודה, ממייסדי דגניה ונהלל, ואולם מבחינות מסוימות משה הוא קצת כבן-כפר לעומת רות המשכילה ממנו, בייחוד בידיעת האנגלית, ולעומת משפחתה העירונית, שאורחות-חייה שונים מאורח-החיים הכפרי ורצוף הקשיים של משפחתו.

על התרשמותה ממשה וממשפחתו מספרת רות לכותב תולדותיו, שבתי טבת. משה בלט כמארגן וכדובר, הצטייר כקשוח וכרגיש גם יחד, נוח לבריות ושאפתן, היודע להגשים את רצונו. אלה לא היו תכונות שלו בלבד, אלא משותפות לכל בני שבט דיין הנהללי – עיקשים, אמיצים ובעלי אינטליגנציה גבוהה.

את הזוג משיא הרב-השוחט התימני של נהלל, זכריה כהן. רק לאחר החופה מגיע במכוניתו מירושלים עורך-הדין ד"ר ברנרד ג'וזף. הוא מחפש את הכלה ומוצא אותה – ברפת, לשם מיהרה כדי להספיק לחליבת הערב של הפרות. נראה שהיא משתדלת מאוד להתאים עצמה לעקרונות הנוקשים של הדיינים ולהוכיח שלא דבק בה שמץ של פינוק עירוני. הסתגלותה לחיי המושב אינה קלה, לפחות בהתחלה. אפשר לומר שהוריה מקבלים את משה ביתר קלות משהוריו מקבלים אותה, את "בת הבורגנים משכונת רחביה".

ד"ר ג'וזף מביא לזוג מתנה – שתי מזוודות מסע. צבי שוורץ עובד עימו במשרדו, וממנו נודע לד"ר ג'וזף כי מתנתם של הורי הכלה לזוג הצעיר היא נסיעה ללונדון. לאחר החליבה שבה רות למסיבת החתונה. הנהללים רוקדים ושרים בעברית. הבדווים של ערב אל-מזאריב, ועימם ווחש, רוקדים דבקה ומחללים בחלילים, ואחר-כך הם רוכבים על סוסיהם ועורכים פנטזיה מלווה יריות באוויר, כנהוג בחתונות הבדוויות. ברגעיו הקשים ביותר, בקרבות ובעיתות משבר, אולי לא ישכח משה שבחתונתו שמחו יחד יהודים וערבים, ובהם אחד שהכהו זמן לא רב לפני כן באלה על ראשו.

*

משה ורות מפליגים באונייה למרסיי. באחת ממזוודותיהם צרורה שמיכת פוך גדולה. הם נועלים סנדלים. ברכבת הם מגיעים לפריז ומשם ממשיכים ברכבות ובספינה, דרך התעלה, ללונדון, ושוכרים חדר בשכונת סוויס קוטג'.

למשה אין תעודת בגרות והוא אינו יודע אנגלית. הוא מתחיל ללמוד את השפה אצל מורה פרטי ונרשם למבחן קבלה במוסד האוניברסיטאי הידועThe London School of Economics – בית-הספר של לונדון לכלכלה. צבי שוורץ דואג גם למכתבי המלצה ולדמי קיום חודשיים צנועים לזוג. אם חלם משה לצאת מנהלל, ללמוד ולהרחיב את אופקיו, עתה ניתנת לו האפשרות לכך. חותנו מקווה שהמושבניק המחוספס והשאפתן יסיים לימודי כלכלה או משפט, יסגל לעצמו את השפה החדשה וגם קצת נימוסים והליכות של העולם הגדול, ובשובו ארצה אולי יעבוד עימו במשרדו. איש מחבריו של משה בנהלל אינו זוכה בקפיצת-דרך ראוייה לקנאה שכזו, ובגיל עשרים.

רות יודעת אנגלית, אוהבת את לונדון ומכירה אותה היטב משנות נעוריה. היא שמחה לחזור לעיר, מוצאת עד מהרה עבודה כמורה לעברית, מטיילת בה עם משה ומשתדלת לחבב אותה עליו.

בסתיו 1935 לונדון, עיר הבירה, היא ליבה של האימפריה הבריטית, שבה "השמש אינה שוקעת לעולם." באטלס, שבו למד משה גיאוגרפיה, מכסה הצבע הוורוד של הקיסרות הבריטית את שטחיהן של אנגליה, אוסטרליה, הודו, קנדה, מרבית יבשת אפריקה, וגם ארץ-ישראל הקטנטנה. בפינה הימנית למעלה, בכל בולי מושבות הכתר הבריטי, מופיע דיוקנו של המלך.

רחובותיה הרחבים של לונדון, שנוסעים בהם אוטובוסים אדומים דו-קומתיים, מוניות שחורות ומכוניות פאר של האצולה; המוזיאון הבריטי, הגלריה הלאומית, הכנסיות, בתי הפרלמנט וארמון המלוכה, הפארקים, מנהרות הרכבת התחתית, הגשרים על התמזה, בתי החנויות הגדולים והמפוארים, המשרדים הממשלתיים ומשרדי חברות הענק שמהם מנוהלת האימפריה הגדולה – כל אלה משדרים עוצמה, עושר, תרבות ומסורת שלעומתן לא רק נהלל, אלא ארץ-ישראל, כולה נראית ככפר נידח.

אילו החליט משה להישאר בלונדון וללמוד שנים אחדות באוניברסיטה, ייתכן שמהלך חייו היה שונה. אך לא כך קורה. אחת מהנאותיו הגדולות היא הפשטות, כמעט הרישול, בלבוש – ללכת בסנדלים, במכנסיים קצרים ובחולצה פתוחה וקצרת שרוולים, ששוליה בחוץ, ללא עניבה וללא ז'קט. להרגיש את האוויר באצבעות הרגליים ולחככן אלה באלה. לא להיות כבול לנימוסים מיותרים; לאכול זיתים וירקות ופירות חיים. להשתזף בשמש ולנשום מרחבים של שמיים כחולים ללא ענן, ולכל היותר, בחורף, לשים את הרגליים בנעלי עבודה גבוהות או במגפיים, ברפת.

בלונדון הוא מרגיש כאילו שמו את רגליו בסד. קשה לו. הוא אינו מסתגל לחליפה המעונבת, למגבעת ולמטרייה. מתעקש ללכת בסגנון הארצישראלי. אך עד מהרה בא חורף אנגלי קר, ועימו ימים ארוכים ללא שמש, ושם קץ לתופעת הנהללי המוזר בסנדלים. העיר מתכסה בענן של סמוג, ערפיח – ערפל מעורב בפיח, הבא מעשן ההסקה בפחם ובעץ העולה מארובות הבתים. בעיני משה, שסבל בילדותו מטראכומה, מתפתחת עתה דלקת, שמקשה עליו אפילו לכתוב. הזרות בלונדון הגשומה, הריחוק מהארץ, מעיקים עליו מאוד. בגלל אי-ידיעת השפה אין הוא מצליח למצוא עבודה. הוא יודע, שרמת ידיעותיו מהשנתיים בבית-הספר החקלאי בנהלל אינה מספיקה כדי לעמוד בבחינות כניסה לאוניברסיטה אנגלית.

מאביו, שהתנגד תחילה לנסיעה, הוא מקבל מכתבי תוכחה, שמעוררים בו רגש של אשמה: המצב במשק קשה. שוב פרצה ברפת מחלת הפה והטלפיים. חסרות ידיים עובדות. "אנחנו שוקעים בבוץ ואתה עושה חיים בלונדון!"

האב שכח את השנים שבהן נסע הוא-עצמו לאירופה ולאמריקה לתקופות ארוכות, ומשה הנער נשא על כתפיו את עול החזקת המשק המשפחתי.

בעוד רות משדלת את משה להישאר בלונדון וללמוד לקראת בחינות הכניסה, נודע לשניים כי קבוצה מחבריהם, בני הדור הראשון בנהלל, מקימה התיישבות עצמאית בגבעת שימרון, הסמוכה למושב. ואם לא די בנימוק המעשי הזה כדי לחזור, מגיעה עד מהרה מהארץ הידיעה המרה כי ב11- במרס, השנה היא 1936, רצחו ערבים את אברהם גלותמן, המורה למטעים בבית-הספר החקלאי בנהלל. המורה היה אהוב מאוד על משה, ובהשפעתו התקין משתלה משלו. גלותמן היה חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע, ושתקן מטבעו.

האופק מתקדר ולא רק בגלל השמיים המעוננים בחורף הלונדוני. רצח גלותמן מבשר את תחילת המאורעות של השנים 1939-1936 בארץ-ישראל, הידועים גם בשם "המרד הערבי". הנאציזם המתגבר בגרמניה, בהנהגת היטלר, מטיל צל כבד על אירופה ועל אזורים אחרים בעולם, אך ממשלת המנדט אינה מרשה ליהודים הבורחים מפניו לעלות לארץ-ישראל. גם מדינות אחרות בעולם מסרבות לקבלם כפליטים. משה מרגיש שבלתי אפשרי לו להישאר בלונדון בירת אנגליה, בעוד ארצו, הנמצאת תחת שלטון בריטי, שוקעת בגל של טרור ערבי נגד יהודים.

רצח גלותמן משפיע מאוד על דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, שהכירה אותו כאשר היה פועל, מצעירי העלייה השנייה, וסבל מיחס האיכרים אליו במושבתה פתח-תקוה. היא כותבת עליו שיר קינה בשם "אלם-ברוש", המתאר רצח של עלם הרוכב על סוס שחור בלילה, בשדה. השיר מוקדש "לזכר גלותמן" ומתפרסם בעיתון "הארץ" ב-3 באפריל 1936. לאחר פירסומו, ומסיבות אחרות לגמרי, באה על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה. בבוקר אותו יום שישי, 3 באפריל 1936, נולדתי אני. אסתר הכירה את שמואל דיין בהיותו פועל בפתח-תקוה, עוד בטרם הגיעה דבורה ארצה. כאשר ברחה אסתר מפתח-תקוה לדגניה, בשלהי 1913, היתה מאוהבת גם בשמואל, שכבר נמצא בדגניה, וכינתה אותו ביומנה בשם "דין הגלילי". נשתמר אפילו מכתב נרגש ששלח לה באביב 1913. בואה של דבורה לדגניה שינה כנראה את יחסו של שמואל לאסתר. אילו נישא שמואל לאסתר, היה משה בן-דודתי.

*

קבוצה קטנה של בחורים ובחורות יושבת בצריפים על גבעת שימרון, הצופה אל פתחו של עמק יזרעאל. הם מעבדים במשותף את השדות מסביב. הבחורים רובם בני נהלל, והבחורות חלקן מבית-הספר החקלאי. כאשר הנוער רוקד במעגלי ההורה, הוא רוקע ושר בהתלהבות עד כלות החושים: "לעבודה! להגנה! לקיבוץ! להכשרה!" – ואף שמשקי ההורים משוועים לעזרת הבנים הבוגרים, חשים הללו צורך ליצור משהו חדש, דומה יותר לקיבוץ מאשר למושב. הם מתיישבים בגבעה ששימשה, חמש-עשרה שנה לפני כן, מחנה זמני ראשון להוריהם.

אחרי לונדון הערפילית והקרה שמח משה להסתובב שוב במכנסיים קצרים ובסנדלים, או יחף, לדבר עברית, לטייל בשמש, לנשום את אוויר העמק, לאכול זיתים וירקות ופירות חיים ולעסוק בחקלאות, במקום לשמוע הרצאות משעממות בשפה זרה לו. הוא ורות הם הזוג הנשוי היחיד, וניתן להם צריף קטן לעצמם. זה רחוק מאוד מבית הוריה האמידים ברחביה, ואפילו מהחדר בסוויס-קוטג' שבלונדון, אבל רות עושה הכל כדי לתת למשה הרגשה של בית משלו, לראשונה בחייו.

רות, שלא נולדה בנהלל, מתקבלת מייד כחברה בקבוצת שימרון, ואילו למשה נכונה אכזבה. חבריו, רובם בני נהלל, אינם מוכנים לקבלו מייד כחבר, אלא דורשים ממנו לעבור תקופת מועמדות של חצי שנה. דווקא הם, שמכירים אותו היטב, חוששים אולי משתלטנותו, מנטייתו ללגלג על מי שנופל בכישוריו ממנו, נרתעים מהיותו עצמאי מדי וגם קצת "פרא אדם".

משה עצמו מספר על אותה פרשה מוזרה ומודה ששותפות, חברותיות ושיוויוניות אינן מתאימות כלל לאופיו ולהליכותיו. ואמנם, גם כאשר ישתלב במערכות גדולות בצבא ובמדיניות – כמפקד, וכמי שעומד תחת סמכות של אחרים, או פועל בשותפות עימם – עתיד הוא להישאר "זאב בודד" ולעורר לא מעט חששות, חשדות והתנגדויות. אבל לעולם, לעולם לא יהיה מוכן לשנות מטבעו ולהיכנע למוסכמות חברתיות שתגבלנה אותו, אפילו אם בכך ירחיק עצמו מן הסיכוי לזכות במלוכה – כלומר, להיות ראש ממשלת ישראל ולשאת על כתפיו את מלוא האחריות להנהגת המדינה.

לאחר חצי שנה מתקבל גם משה כחבר מלא בקבוצת שימרון, ואולם אז הוא כבר עסוק בדברים אחרים.

המרד הערבי, שפורץ ב-1936, אינו מכוון רק נגד היישוב העברי; מטרתו לפגוע גם בממשלת המנדט הבריטי ולערער את שליטתה בארץ. חרף ההגבלות על העלייה מצליח היישוב העברי להגיע לארבע מאות אלף נפש. אחרי העלייה השנייה, שאליה שייכים הוריו של משה, באה בראשית שנות ה-20 העלייה השלישית, ובה אלפי צעירים יהודים מרוסיה ומפולין, שמקימים עשרות קיבוצים, מושבים ושכונות; ואחריה העלייה הרביעית של יהודים מהמעמד הבינוני, שמרחיבים את תל-אביב ומתיישבים בירושלים, בחיפה ובמושבות הגדולות, כמו פתח-תקוה, ראשון-לציון וחדרה. בשנות השלושים, בצל השלטון הנאצי, באה תקופת העלייה החמישית, של יוצאי גרמניה "הייקים", שמתרכזים אף הם בשכונות בערים הגדולות, במושבות ובמושבים. למרות מאורעות הדמים והמשברים הכלכליים, מתפתח היישוב העברי היטב בחקלאות, בתעשייה הקלה והכבדה, בבניין, במסחר, בבנקאות, ברפואה, במדע, בחינוך ובחיי התרבות: מוסיקה, תיאטרון, ספרות ועיתונות. העלייה "הייקית" מעניקה ליישוב מעין שיפוץ נוסף של תרבות אירופית מהרמה הגבוהה ביותר. ממשלת המנדט הבריטי אף היא אינה קופאת על שמריה. פחות מעשרים שנה לאחר שעזבו התורכים את הארץ ניבנית בה, לראשונה בתולדותיה, רשת כבישים טובה, מסילות-ברזל מודרניות, תחנות-משטרה מבוצרות ובעלות מראה אחיד, הקרויות על שם הקצין הבריטי שתכנן אותן, טיגרט; מחנות צבא, צינור נפט מעיראק לחיפה, שלטון מקומי וארצי מסודר ומערכת משפט חדשה, המבוססת על החוק האנגלי. שנים אחדות אחר-כך, כאשר תפרוץ מלחמת העולם השנייה, ונתיבי האימפריה ינותקו, ייעשה היישוב העברי בארץ-ישראל לאחד מבסיסי הכוח של הבריטים בזכות התשתית המודרנית שלו בתעשייה, בבניין, בחקלאות ובמדע, ובזכות כוח האדם היהודי המעולה.

המשך יבוא

אהוד: ועם הרוצחים האלה אתם רוצים לעשות שלום, ותמורת "חוזה שלום" שאינו שווה את הנייר שהוא כתוב עליו – לתת לסורים את רמת הגולן?

* מחפשים עורך או עורכת לכתב-יד של ספר פרטי של מכתבים באנגלית ובצרפתית. נא להתקשר אלינו באי-מייל של המכתב העיתי, ולצרף גם מיספר טלפון. אנחנו ניצור עבורכם את הקשר עם הכותבת, שעליה אנחנו ממליצים מאוד.

* "אנחנו בטוחים, מוגנים וחיים בשלווה ובשלום, אבל אנחנו מדינה רקובה, עם פערים בלתי נתפסים בין עניים לעשירים, עם כמה משפחות הון שעושות כרצונן במערכת הפוליטית ועם רוב של עובדים במדינת ישראל שלא משתכרים יותר מ-20 שקלים ו-70 אגורות בשעה. איפה החזון הציוני, ועל מה אנחנו מגינים?" סיכמה חברת הכנסת שלי יחימוביץ את דבריה. ["דה מארקר", "הארץ", 28.12].

 רקובה? חיים בשלום ובשלווה? 20.70 שקלים לשעה? מה, את הטריבון של מדינת ישראל? – והדרך שבה ערקת, מעריכת כתבה בטלוויזיה על פרץ – לרשימה לכנסת במקום בטוח ב"עבודה" בראשותו – לא היתה "רקובה"? – הלא צריך לרשום אותך בספר השיאים של גינס בתחום עיוות הנתונים, הצביעות והדמגוגיה!

* מן הפח אל הפחית: אוי ואבוי לנו שהעוף המוזר שרה פיילין היא כיום האלטרנטיבה הרפובליקאית לנשיא הסכל אובמה!

* גם אנחנו רוצים להיות דולה, מדריך לידה, ולהכניס אצבע לתחת של אישה הרה, בייחוד אם היא אישה יפה – בשעת האימונים לקראת הלידה. יש לנו תחתונים מיוחדים שסופגים זרע ולא רואים לנו כתם על המכנסיים, ואנחנו גם יכולים לקרוא לה בה-בעת פרק קצר של מאיר שלו על נחום גוטמן.

* לא. אין גזענות בישראל. זוהי מדינת יהודית שקיים בה מיעוט ערבי גדול שחלקו רואה בה אוייב ושואף למפלתה גם באמצעים לא חוקיים, וככלל – דומה שאינם מסכינים עם מגורי יהודים ביישוביהם. # וגם בקרב הרוב היהודי יש מיעוטים מסוגרים, כגון החרדים, שלא יסכימו למגורי אנשים שאינם כמותם בשכונותיהם. # ויש קיבוצים ומושבים ויישובים קהילתיים שיושבים על אדמת הלאום והם לב-ליבה של הציונות ובניין הארץ ומעצם טבעם נועדים ליהודים בלבד, אחרת עלול להתחולל בהם תהליך של הרס בסיוע רוכשים זרים הנעזרים בכספי ערב הסעודית וקרנות פלסטיניות גלויות או מוסוות. # ויש עשרות אלפי מסתננים ועובדים זרים, לא חוקיים, שפולשים ומאכלסים שכונות יהודיות בעלות פרופיל סוציו-אקונומי נמוך – וכך הם מגרשים מהן את התושבים היהודיים המקוריים. # אבל אם מישהו מעז לומר משהו נגד הרס רקמת החיים הפלוראליסטית בישראל – מיד האידיוטים המוסריים מבית מדרשו של עיתון "הארץ" (ועוד נפשות יפות מבין הגרים בשכונות הומוגניות של ישראלים עשירים שחלקם מצביעי מר"צ) –  מתנפלים עליו בכותרות מהסוג של "החברה היהודית מידרדרת לתהום של גזענות!"  

ואסור להתעלם מכך שבמקביל, וברוב המקרים – מתקיים דו-קיום יהודי-ערבי מוצלח בחיי יום-יום בישראל, בתנאים ובחופש שאינם קיימים בשום מדינה מוסלמית בעולם.

* לידיעת הנמענים ובייחוד הסופרים שבהם, לא התקבלה שום תשובה משרת התרבות לימור לבנת על פנייתנו אליה, למרות שסופרים רבים הצטרפו לדברינו שגם נאמרו בשידור ישיר בטלוויזיה הישראלית. היא כנראה עסוקה מאוד בתיקון החוק המזיק והמיותר להגנה על הספרות והסופרים בישראל, נושאים שהיא כנראה לא כל כך מבינה בהם.

* בשנת 1984, כלומר לפני כ-27 שנים, ערכנו להוצאת "מסדה" את אלבום נחום גוטמן, שזכה להצלחה רבה ונמכר מדי שנה במאות עותקים. בשנת 1997, לאחר ש"מסדה" נמכרה להוצאת "מודן", יצאה מהדורה חדשה של האלבום וגם היא נמכרת מדי שנה במאות עותקים. בשנת 2009 אף הופיעה מהדורה רוסית יפה, והרוסים אינם מרימים כוסית וודקה מבלי לדפדף קודם באלבום. דא עקא, שעד היום לא יצאה מהדורה אנגלית של האלבום, שוודאי לא היה תייר בארץ שלא היה רוכש ממנה עותק, אלא שהמו"ל אינו מבין זאת ודורש מאיתנו לקנות מראש 15,000 אלבומים כתנאי להפקת המהדורה האנגלית!  

לכן אנחנו פונים אליכם, שמא אתם יודעים על משקיע שהיה מוכן להיות שותף עם המו"ל שלנו בהוצאת המהדורה האנגלית – או לקנות ממנו את זכויותיו. זו עשוייה להיות השקעה מצויינת, וההוכחה לכך היא שבכל האירועים לציון 30 שנה למות נחום גוטמן, אותנו לא הזמינו לדבר על אודותיו.

* מה אתם מתלוננים על השריפה ועל חוסר היכולת של הנוסעים להיחלץ מהקרונות הממונעים והמשוכללים של רכבת ישראל? הרי הקרונות האלה אינם מוליכים את הנוסעים לשריפה באושוויץ ובבירקנאו. הם בסך הכול מציעים להם אופציה של שריפה בדרך, ללא צורך לצאת מהקרונות ולעבור סלקציה.

בתקליטור ישנם רק קבצי הוורד ולא הצרופות, שמדי פעם צורפו לגיליונות וקיומן צויין בגוף הגיליון. כל המבקש צרופה מסויימת כדאי לו להמשיך לשמור את הגיליון שבו (או בצמוד לו) נשלחה בראשונה, או לפנות אלינו ונשלח לו פעם נוספת באי-מייל את הגיליון הישן עם צרופותיו או לחפשו באתר של יוסי גלרון.

כל המקבל תקליטור רשאי לצרוב ממנו עותק ולשלוח לכל מי שמבקש ממנו, יחד עם הפרטים הכתובים על גביו – ובכך גם יקל מאוד עלינו את המשלוחים!

מי שקיבל תקליטור לפני זמן רב ומבקש תקליטור מעודכן יכול לפנות אלינו שנית ויקבלו חינם.

עד כה נשלחו חינם בדואר תקליטורים ל-160 מנמעני המכתב העיתי לבקשתם.

http://benezer.notlong.com

החל מ-29 בינואר 2010 עד 12 בנובמבר 2010

מיספר הכניסות לאתר היה – 34,976 – מ-92 מדינות!

פילוח הכניסות – 32,766 מישראל, 1,022 מארה"ב, 124 ממצרים, 98 מדרום-אפריקה, 96 מגרמניה, 78 מקנדה, 77 מבריטניה, 57 מצרפת, 44 מהרשות הפלסטינית, 35 מאוסטרליה, 31 מסנגל, 31 מהולנד, 27 מרוסיה, 21 מאיטליה, 20 משוויץ, 20 מערב הסעודית, 18 מאוסטריה, 18 מתאילנד, 17 מירדן, 17 מבלגיה, 14 מרומניה, 14 מספרד, 13 מארגנטינה, 13 מדנמרק, 12 מברזיל, 12 מהונגריה, 11 מסין, 11 מתימן, 11 מטורקיה, 9 מבולגריה, 9 מאיראן, 8 מאוקראינה, 8 מיפן, 7 מנורווגיה, 7 מפינלנד, 7 משוודיה, 7 מפולניה, 7 מצ'כיה, 7 מאיחוד האמירויות, 7 ממקסיקו, 6 ממרוקו, 5 מעיראק, 5 מטוניסיה, 5 מאלג'יריה 5 מיוון, 5 מסודן, 5 מדרום קוריאה, 5 מלוב, 5 מכווית, 4 מחוף השנהב, 4 מסוריה, 4 מלבנון, 4 מקולומביה, 4 מלטביה, 3 מהודו, 3 מקטאר, 3 מאירלנד, 3 מעומאן, 3 מניו-זילנד, והשאר כניסות בודדות (1-2) מהפיליפינים, סנגל, עומאן, אנגולה, גיאורגיה, קוסטה ריקה, גיברלטר, פרו, קניה, פורטוגל, ליטא, צ'ילה, אינדונזיה, פנמה, ניגריה, אקוודור, אזרבידג'אן, קאזאחסטאן, מולדובה, ונצואלה, לוכסמבורג, קפריסין, סלובניה, אסטוניה, אוראגוואי, איסלנד, גינאה המשוונית, גאנה, בלו-רוס, מאלזיה, הונג קונג, מיקרונזיה, ובחריין.

יוסי גלרון: "מסתמנת עלייה מתמדת במספר המבקרים."

אהוד: "יש לנו הרגשה שסטודנטים מצריים הלומדים עברית נעזרים במכתב העיתי שלנו."