סיפורו של משה דיין
משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997
[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק שלישי: עם וינגייט בעמק, המאסר בעכו
חלק ראשון
צינור ארוך מוביל את הנפט הגולמי מן הבארות, בשדותיה העשירים של מוסול שבצפון עיראק, אל בתי הזיקוק החדשים במפרץ חיפה, שנבנו בטכניקה אנגלית. מכאן מספקים דלק לסוגיו לכל רחבי המזרח התיכון, עד קהיר שבמצרים, בקרונות-מכל גדולים, ההולכים על פני מסילת-הברזל. הדלק מועבר גם בספינות, המפליגות מהנמל החדש שנבנה בחיפה, לאירופה, לאנגליה וליעדים אחרים של האימפריה הבריטית. הצינור אינו טמון עמוק באדמה, והוא אחד היעדים הפגיעים ביותר של האימפריה. מדרום לקיבוץ גשר, הוא עולה וחוצה את עמק יזרעאל, ועובר אזור של כפרים ערבים. חברי כנופיות המרד, הנלחמים ביישוב העברי ובשלטון הבריטי, חופרים בלילות בורות בתוואי הצינור, יורים בו כדי לנקבו ואחר-כך מציתים את הדלק. אבוקות האש מאירות בלילות את העמק ומעוררות בערבים הרגשה של ניצחון גדול.
ממשלת המנדט מוצאת עצמה בעלת ברית ליישוב העברי במלחמתה במרד הערבי. אל מחנה הצבא הבריטי בעפולה מגיעים חיילי הגדוד הסקוטי המלכותי –
King's Own Scottish Borderers,
– כדי לפטרל ולהגן על צינור הנפט. לשם כך נדרשים להם מורי-דרך מקומיים. הבחירה נופלת על משה, שיודע אנגלית ומכיר היטב את האזור מטיוליו הרבים. הוא מגויס בתור מורה-דרך ל"חיל המשטרה של פלשתינה א"י", ונעשה נוטר. רק לשבתות הוא חוזר אל רות, לצריף שבשימרון.
הנוטרים או הגפירים, משרתים במסגרת משטרתית-צבאית, ותפקידם לשמור על יישובים ודרכים בארץ. הפיקוד הגבוה הוא בריטי, אבל הנוטרים כולם חברי ה"הגנה" ומצייתים גם להוראותיה. הם לובשים מדים, נושאים נשק ומקבלים משכורת חודשית מהממשלה. היישוב העברי מנצל את שיתוף-הפעולה הצבאי כדי לאמן מספר רב ככל האפשר של צעיריו.
*
לילה. למחנה הצבא בעפולה מגיעה ידיעה, ששוב עולה אבוקת-אש מעל צינור הנפט. משה יוצא עם כיתת חיילים בריטים בשני טנדרים חמושים במקלעי "ברן". תפקידם להגיע אל מקום הפיצוץ בדרך עקיפה, כדי ללכוד את המחבלים. הטנדרים מרעישים בנסיעתם. עם כל קפיצה בדרך העפר משקשקות בטני החיילים המלאות בירה והם מגהקים, מפליצים, מעשנים, מקללים ומספרים בדיחות בקול רם ובעגה, שמשה אינו מצליח לפענח. לא רק שאינם מסכנים את המחבלים, אלא שאם אלה היו רוצים בכך, יכלו לשים מארב קטלני לפטרול הבריטי.
לאחר נסיעה קשה של שעתיים – שבמהלכן נתקע אחד הטנדרים בגלל תקר, ומחליפים בו גלגל – הם חוזרים בידיים ריקות לבסיס, ואז, כמו כדי ללעוג להם, נשמע מרחוק קול פיצוץ נוסף, ואבוקת-אש חדשה מיתמרת מקטע אחר של צינור הנפט. האש שוככת רק לאחר שתחנת המימסר מקבלת הוראה לסגור את ה"שיברים", אלה המגופות הגדולות, כדי שזרימת הנפט בצינור תיפסק.
כאשר להבות הנפט הבוער מתנשאות למרומים, מאירות את פני השמיים ונראות למרחקים, חוגגים ה"שבאב", בני-הנוער הערבים, בשכם ובג'נין את ניצחון הערבים, מוחאים כפיים ושרים ברחובות: "אל טייארת ואל דבאבת מא יגדרוש לאל אסאבאת!" – המטוסים והטנקים לא יוכלו לכנופיות.
משה מרגיש שאין טעם לתפקידו. האנגלים האלה זרים לו לא פחות מאנשי לונדון. הוא חש, שהם עושים הכל רק לצאת ידי חובה. למחרת בבוקר, בעת הארוחה, הוא מנסה להסביר למפקד הבריטי כי יש לנקוט שיטה אחרת: לצאת בסתר, ברגל, מייד אחר חשיכה, ולשכב במארב על אחת הדרכים שבהן מתקרבים המחבלים לצינור; או לצאת בטנדר, להדמים מנוע ולחכות בשקט שעות ארוכות, ואז, כאשר תעלה אבוקת-אש – לנסוע לעברה מייד ולרדוף אחר המחבלים עד לבסיסם; ואפשר גם לנסוע לאור יום ולעקוב אחר העקבות שהותירו המחבלים, להיכנס לכפרים שאליהם נמלטו או שמהם באו, לעצור את כל הגברים הצעירים ולחקור אותם. אסור לשבת ולחכות, צריך ליטול יוזמה.
"תפקידך להיות מורה-דרך, ולא לתת עצות לאנשי-צבא מקצועיים," עונה הבריטי, "תפקידנו להראות נוכחות ולהרתיע, אם לא היום אז בעוד חודש; לבסוף ייווכחו הערבים לדעת שיש להם עניין עם הצבא של הוד מלכותו."
בסופו של דבר יוצאים למארב, ואולם החיילים מרעישים ומעשנים. נראה שאין להם שום עניין להסתכן בקרב יריות עם המחבלים. אחר שעתיים הם נעשים רעבים, פותחים קופסת בוליביף – בשר בקר משומר, ומעבירים מאחד לאחד, והאחרון משליך את הפחית הריקה בקול צלצול לעבר חלוקי-הנחל שבוואדי.
משה אומר לעצמו, שאילו היתה זו חבורת הצעירים מנהלל, שאותה הוא מאמן בתרגילי שדאות וא"ש לילה, היה יודע בדיוק מה לעשות. אוי ואבוי להם אם היו מתנהגים כך. אבל על הבריטים אין לו שום סמכות, ועליו לחרוק שיניים ולשתוק. ככה זה כשאין מוטיבציה, אין מנהיגות ואין שכל.
ואבוקות-האש מוסיפות להיתמר.
"בשמונת חודשי פעולתי עם צבאות הוד מלכותו," מסכם משה, "חזיתי באוזלת ידו של צבא סדיר, הפועל לפי שיגרה נגד מחבלים המכירים את השטח – נעים ברגל, מעורים ומעורבים באוכלוסי המקום ובוחרים להם מקום ושעה נוחים לפעולה."
*
בהזדמנות אחרת מתאר משה את פעילות הצבא הבריטי באופן קצת שונה. לדבריו, במקום גדוד הסקוטים בא "גדוד הרובאים של יורקשייר". מפקד הגדוד, קצין ג'ינג'י מקריח, בעל שפם מחודד קצוות, מתעניין בבר-המשקאות יותר מאשר בהמלצותיו של משה על מארבים מתוחכמים. כאשר הם עוברים בכפר הערבי עין-דור אומר לו המג"ד הבריטי לקרוא למוכתר הכפר.
המוכתר מתייצב, שופע קידות וחיוכים.
"אמור לממזר הזה," מורה המג"ד למשה, "שאם יחבלו בצינור אפוצץ את ביתו, ואם יוסיפו לחבל – נפוצץ את שאר הבתים בכפר."
משה מתרגם את הדברים לערבית בסיסית, והכוח ממשיך בסיור.
בלילה שוב מחבלים הערבים בצינור הנפט. למחרת מפוצצים האנגלים את בית המוכתר. פיצוצים הדדיים אלה נמשכים זמן-מה, עד שמתברר שיד ה"יורקשייר" על העליונה.
"לא באתי הנה," מסביר למשה המג"ד הג'ינג'י השתוי-למחצה, "ללמד את החיילים הבריטים לזחול בארצכם המזופתת; אני כאן כדי ללמד את הערבים המזופתים איך הבריטים פועלים!"
"דור דור ומושיעיו," מסיים משה את הסיפור.
*
משה חוזר לקבוצת שימרון, אך לא כחקלאי אלא כנוטר. הוא מתמנה למפקד משמר נע, מ"ן, בדרגת סמל, האחראי לשישה נוטרים וטנדר. בשעות היום הם מסיירים בדרכי עפר בגוש נהלל ובסביבתו, ובלילות הם מציבים מארבים בדרכים, שבהן עושים דרכם מחבלים ערבים כדי לפגוע ביישובים העבריים. הוא נשלח לקורס למפקדי מחלקות, מ"מים, של ה"הגנה", המתקיים בעמק חפר ובג'וערה שבהרי מנשה. בן עשרים ושתיים הוא מביא עימו כוח סבל גופני רב במסעות ובתרגילים, וראש שופע רעיונות מקוריים לדרכי פעולה צבאיות. אך התחרות קשה, והוא אינו מתבלט על פני חניכים אחרים, שעתידים להיות בתוך שנים אחדות לצמרת הפיקוד של ה"הגנה", הפלמ"ח וצה"ל. כאן הוא מכיר לראשונה את יצחק לנדוברג, שדה, המבוגר ממנו בעשרים וחמש שנים, והמשמש מדריך בקורס, ואת יגאל פייקוביץ, אלון, הצעיר ממנו בשלוש שנים, והמשתתף אף הוא כחניך בקורס.
בתור מ"מ, שב"הגנה" כמוהו כקצין, משמש משה מדריך בקורס מפקדי כיתות, מ"כים, בקיבוץ אלונים, ומדריך באיתות ובשדאות. לראשונה בחייו יש באפשרותו לפעול גם על-פי גישתו-שלו. את הדגש אין הוא שם בהפעלת נשק ובתרגילי-סדר, אלא בתרגילי שדאות. התקיפה, ההתגנבות והפריצה הן ההגנה הטובה ביותר. יש ללמוד היטב את תנאי השטח, להסתוות, להסתנן, לקחת את הציוד הנחוץ לביצוע המשימה ולא לשאת דברים מיותרים ומסורבלים, שהוראות הקבע מחייבות. חשובות ביותר היוזמה, הגמישות וההפתעה; אסור לשקוע בשגרה. את ניסיונו בהדרכה הוא מעלה בכתיבת חוברת בעקבות מערכי השיעורים שלו בשדאות, ואולם מפקדת ה"הגנה" עדיין אינה רואה בו כנראה סמכות צבאית, ואינה מדפיסה את החוברת.
צריך אפוא לתרגל הלכה-למעשה את תפיסת הלחימה הזאת. משה עוד עומד בראש יחידת הנוטרים. לילה אחד הוא מתקדם עימם בזחילה מתחת לגדר של בסיס הקורסים השמור ביותר של ה"הגנה" בג'וערה. הם מצליחים לחדור פנימה מפינה מגודרת היטב, שהשמירה עליה חלשה. איש מן השומרים אינו מרגיש בפריצה ואינו פותח לעברם באש. הכעס עליו רב, גם התדהמה. הוא מתעקש – בסך-הכול רצה להראות כי התרגול החי וההפתעה חשובים ביותר הן להגברת הנועזות של הפורצים הן לחידוד העירנות בצד המגינים.
הסתננות דומה הוא מבצע בקיבוץ כפר החורש. חודר עם הנוטרים בזחילה וחותך את הגדר במקום המבוצר ביותר, ששם השמירה דלילה. משה ונוטריו נכנסים לחדר-האוכל ויושבים לשתות תה. כאשר בא אחד השומרים, להודיע על רעשים חשודים שנשמעו בחשכת הלילה, מתברר לו שהוא מדבר עם הפורצים עצמם, שעל בגדיהם ניכרים עדיין עקבות האבק והקוצים מן הזחילה הממושכת.
"בלי להודיע מראש התגנבנו ליישובים מגודרים ושמורים," מספר משה. "על תרגילים אלה לא זכיתי למחמאות. על שאלות הממונים עליי, מה הייתי עושה לו הבחינו בנו השומרים ופתחו באש – לא היתה בפי תשובה משכנעת. בליבי ידעתי שכל זמן שאני זוחל בראש הטור – לא ניכשל. אבל נשמעתי להוראה והפסקתי את 'התרגילים החיים'."
חניכיו מעריכים את אומץ ליבו, את הבנתו העמוקה לתנאי השטח ואת הליכתו תמיד בראש, אבל הם חשים וחוששים, שיש בו גם איזשהו יסוד חמקמק ונסתר מהם. לא בכל הוא משתף אותם. הוא שומר על ריחוק מסוים ומעורר יראת כבוד. הסודיות היא חלק מן הפעילות הצבאית, ובייחוד בתקופה זו של קשר בעייתי עם השלטון הבריטי. אצל משה בולטת במיוחד תכונת הזהירות, ואולי הכוחניות, שבאי-אמירת כל האמת.
*
כל עוד המרד הערבי נמשך, נמשך גם שיתוף הפעולה בין היישוב העברי לממשלת המנדט. בשלהי 1937 נשלח משה לקורס סרג'נטים, סמלים, במחנה הצבא הבריטי בסרפנד, כיום צריפין. בצבא הבריטי יש מסורת נוקשה של תרגילי סדר, צחצוח נשק והברקת נעליים, גיהוץ המדים, משמעת ללא פשרות המלווה עונשים משפילים – והכל באנגלית. עדיין "פרא אדם", אין משה מתלהב מה"בול-שיט" הצבאי, בלשונו, כשם שלא התלהב מהליכות הנימוס שנכפו עליו בלונדון. הצבאיות הבריטית חסרה גמישות, העזה, אלתור ורוח התנדבות, שרק בזכותן יכול היישוב העברי להתמודד עם הסביבה הערבית. עם זאת, זו פעם ראשונה הוא לומד איך פועל צבא גדול, השולט באימפריה גדולה חרף מגרעותיו וסירבולו, ובתוך שנתיים-שלוש עתיד להיות חוד החנית במלחמתו של העולם החופשי בצבאותיהם של היטלר, הפיהרר הגרמני, ומוסוליני, רודן איטליה, עד לניצחון המלא.
לכאורה, דרכו של משה קבועה מראש, כדרכם של מרבית בני דורו בארץ. אף שעדיין אין חובת גיוס לצבא, רואים עצמם הצעירים כמגויסים מרצון להתיישבות, להגנה ולביטחון. אך הוא עדיין אינו בטוח שהצבאיות היא מקצועו בחיים. הוא חולם על שיבה לנהלל, לעבודה החקלאית במשק עם רות, על פנאי לקריאת ספרים, אולי גם להמשך הלימודים. הוא מצפה ליום שבו תירגע המתיחות הביטחונית והוא יוכל לפשוט את מדי הנוטר.
*
ואולם ההיפך קורה. התקפות הערבים נמשכות. ביישוב העברי מתנהל ויכוח מר. הרוב מצדד במדיניות ה"הבלגה" ובשיתוף פעולה עם הבריטים, על-פי הוראת המוסדות של "היישוב המאורגן", שהם הסוכנות היהודית והמפקדה הארצית של ה"הגנה". המיעוט קורא לשבור את ה"הבלגה", לנקום בערבים ללא הבחנה ולגרום גם אצלם להרג של חפים מפשע. ממשלת בריטניה ממנה ועדה מלכותית, בראשות הלורד פיל, כדי לחקור את המצב בארץ-ישראל ולהגיש את המלצותיה, שהמרכזית מביניהן עתידה להיות תוכנית החלוקה של מרבית הארץ בין שני העמים.
חרף מאורעות הדמים נמשכת ההתיישבות העברית, בשיטת "חומה ומגדל". מטרתה לקבוע עובדות בשטח לקראת שרטוט מפת החלוקה. בחודש מרס 1938 מוכרזת התגייסות כללית לקראת העלייה על אדמת חניתה ההררית, שעתידה לקבוע את גבולו הצפוני של הגליל המערבי. יצחק שדה מתמנה על-ידי ה"הגנה" למפקד כוח ההגנה על חניתה; משה דיין ויגאל אלון מתמנים לסגניו. בתצלום היסטורי מיום העלייה נראים השלושה – שדה ניצב באמצע, במכנסיים קצרים, חובק את כתפי שני הצעירים המחזיקים ברובים, כמושח אותם או כמסמיכם ללכת בדרכו. יש הרואים אותו כשמואל הנביא, הממליך את שאול ואת דוד אחריו, ויש הרואים במעמד הזה את נקודת הזינוק בתחרות, שבמהלכה יגיעו שני הצעירים להיות מגדולי המצביאים של ישראל.
תורתו צבאית של שדה מקובלת על משה. שדה מביא למהפכה בטקטיקה של ה"הגנה" בהעלותו את רעיון "ההגנה הנודדת", שמטרתה לתקוף את האוייב במקומות ההתארגנות שלו, ולא להסתפק בהגנה פסיבית עד שזה יתקוף. שדה משפיע על הקמת המשמרות הנעים, המ"נים, ועל הקמת הפו"ש, פלוגות השדה, שמהן עתיד לצמוח הפלמ"ח, פלוגות המחץ. המשותף לכולם הוא תפיסת הניידות, היוזמה, ההרתעה – ריכוז כוחות מעטים ואיכותיים, כדי להכות חזק במקום אחד, כאגרוף, במקום לפרוס את הכוחות בדלילות על פני מקומות רבים, ככף יד פתוחה. לפני עלותו ארצה שירת שדה בצבא הצאר הרוסי ובצבא האדום, והיה מעורב בעלילות רבות, לרבות הוצאה להורג של אדם, שנחשד על-ידי חבריו בבגידה. הוא אדם מוצק-גו, בעל עבר ספורטאי של מתגושש.
כבר בלילה הראשון מותקפת חניתה משלושה עברים. המגינים משיבים אש מתוך הנקודה, אך טרם עלה בידם להקיף את כולה בחומת ביטחון ובעמדות. רוח חזקה נושבת ומקשה על השמירה. שני בחורים נהרגים ואחדים נפצעים. שדה מבקש להוציא בחשאי קבוצת בחורים אל מחוץ לגדר ולהפתיע מאחור את הערבים היורים, ואולם אין הוא מקבל רשות לכך ממפקד "יום העלייה", הבכיר ממנו, שנמצא במקום. פעולה כזאת עדיין נחשבת לסיכון מיותר. וכך נסוגים התוקפים ללבנון ללא פגע.
לאחר ימים אחדים באה התקפה ערבית נוספת, לאור יום, על פועלים העובדים בסלילת הכביש לחניתה. שדה פוקד על חלק מהכוח שחש לעזרתם, ובו משה ויגאל, לעקוף בהליכה מהירה את האזור שממנו יורים התוקפים ולהפתיעם מאחור. האיגוף כמעט מצליח, אך הערבים זריזים יותר ומסתלקים בעוד מועד להרים.
לניסיון המצטבר של משה נוסף פיקוד על משאית ששוריינה בלוחות פלדה, המקיימת את הקשר בין חניתה לנהריה. לאחר שהכוח המגויס מתפזר, מסיים גם משה את תפקידו וחוזר לשימרון. חניתה היתה פרק נוסף בניסיונו הקרבי ובפיתוח חשיבתו הצבאית.
*
ערב אחד, בראשית הקיץ של שנת 1938, מטפסת לאיטה בדרך לגבעת שימרון מכונית ישנה, ומתוכה יוצא, לבוש מדי חאקי, קפטן מודיעין של הצבא הבריטי, אורד צ'רלס וינגייט שמו. הוא רזה, ממוצע-קומה ועורו בהיר. על ירכו תלוי נרתיק עור חום ובו אקדח, ובידו ספר תנ"ך קטן, שמתברר כי הוא משמש לו ללימוד השפה, כמדריך גיאוגראפי והיסטורי לארץ, וכמקור לפסוקים שהוא משלב בדבריו. לעיניו מבט מרוכז והחלטי, כמביא בשורה חדשה. לפני בואו לארץ שירת בסודן והתמחה בלחימה בקבוצות גרילה מקומיות, שפעלו נגד השלטון הבריטי. עתה נתמנה לבחון את דרכי המלחמה בכנופיות המרד הערבי.
האורח מדבר עברית בלתי מובנת, ומזעיקים את משה לקבל את פניו באנגלית. בפגישה בחדר האוכל מבקש וינגייט ללמד את החברים מניסיונו בסודן, ומתעקש להרצות בעברית. בספרו על דיין, מצליח שבתי טבת לשחזר את העברית של וינגייט:
"מעטים פעמים הייתי בסודן, וכל המעטים הפעמים הצליחו. שמיים את הרובה בגב ואז יורים. המוצלח מהמארב הוא שאתה מחכה לו בגב עד שהרובה נוגע."
משה מבקש מווינגייט לחזור על דבריו באנגלית והוא מתרגמם. וינגייט נוכח לדעת שלא כל דבריו נקלטו, וביוזמתו יוצאים עוד באותו לילה למארב מול הכפר הערבי מהלול. עד כה נהגו לשים מארבים סמוך ליישובים העבריים, כדי להפתיע תוקפים ושודדים בבואם למקום. וינגייט מוליך את הבחורים למארב סמוך ליציאה מהכפר הערבי ומחלקם לשתי חוליות, שרווח ביניהן, כדי לכתר את אנשי הכנופיות מייד בצאתם לפעילות החבלנית.
אותו לילה לא מתרחש דבר, ואולם משה, כרבים מחבריו, נשבה בקסמו של הקצין הסקוטי התמהוני, שהכשרתו הצבאית היא של קצין תותחנים. עד מהרה מאפשר הצבא הבריטי לווינגייט להקים יחידה מיוחדת בשם "פלגות הלילה", שמשרתים בה חיילים וקצינים בריטים לצד בחורים מה"הגנה". משה אינו משתייך ל"פלגות הלילה", אבל עם הנוטרים שתחת פיקודו הוא משתתף במארבים הליליים שיוזם וינגייט.
וינגייט אינו חזק בגופו. בלילות חמים הוא מתעייף מן ההליכה הממושכת ולמשה נדמה שהנה יתעלף מאפיסת כוחות. אך יש לו כוח רצון חזק והוא חדור תחושה עזה של הזדהות עם התנ"ך ועם עם ישראל. בתנ"ך הוא מוצא צורות לחימה ומקומות קרב, המבשרים לדעתו גם כיום את ניצחון היהודים על אוייביהם.
לפנות-בוקר, בחוזרם מן מהמארב, מכינים הלוחמים ארוחה במטבח של קבוצת שימרון, בצריף חדר האוכל. מקקים מתרוצצים על הרצפה. משה מטגן חביתות וצ'יפס במחבת מפוחמת על פרימוס רועש, ומכין סלט עגבניות בבצל ושמן זית. וינגייט יושב בפינה עירום לגמרי או בתחתוניו, מתגרד במברשת, קורא בתנ"ך, אוכל בצלים טריים כאילו היו אגסים בשלים, ומדי פעם שולה מפח אחד זיתים ירוקים ומפח שני חריצי גבינה לבנה, ממלא בהם את פיו ולועסם לתיאבון.
לראשונה פוגש משה בריטי, בעצם סקוטי, שהוא ממש לרוחו – לא פורמלי. לא מכופתר, שאינו מתחשב במוסכמות. הוא מתרשם עמוקות מהידע שלו בלוחמת לילה, בניווט ובשדאות, משנאתו למיסדרים ומהקפדתו כמעט רק על תקינות הנשק ונקיונו, מהתכנון המדוקדק של כל אחת פעולותיו, מתכסיסי ההסחה וההטעייה שלו, ומהקפדתו על מתן דוגמה אישית לפקודיו. תמיד הוא הולך ראשון בטור, אבל כאשר מפסיקים למנוחה הוא האחרון לשתייה ולאכילה. באחת הפעמים הוא מכה בקת אקדחו קצין בריטי, המעז לשתות, ממעיין, לפני ששתו חייליו. יום קיץ אחד, במסע, בהרגישו שהוא הולך להתעלף, וכדי שלא להשתמש במים שבמימייתו, הוא מבתר בסכינו דלעת גדולה שצומחת במיקשה ומוצץ את בשרה, להרוות את צימאונו. "לא נורמלי," מסכם משה את התרשמותו ממי שעתיד להיות אחד משלושת האישים שישפיעו עמוקות על חייו, "אבל גאון צבאי ואדם מופלא."
השניים האחרים הם יצחק שדה ודוד בן-גוריון.
*
בתחילת ספטמבר 1938 נודע לווינגייט כי כנופיה של מורדים ערבים נמצאת ליד הכפר אל-עוואדין שבעמק יזרעאל ומתכוונת לצאת לפעולות רצח ביישובים העבריים ולפגוע בצינור הנפט. ביום השלישי בחודש הוא עורך סדרה של פעולות הסחה. הוא שולח את מכוניות הכוח שלו לכיוון חיפה, בעוד חייליו יורדים מהן בחשאי והולכים בחשיכה, ברגל, בחזרה לקיבוץ שריד, כדי שלא ייוודע לערבים היכן הם נמצאים. בלילה מצטרפים אליהם משה עם נוטריו. לפני עלות השחר יוצא הכוח של וינגייט מקיבוץ שריד לעבר הכפר הערבי ומתפצל למארבים מצידו הצפוני-מערבי. במקביל יוצא מעפולה כוח אחר בפיקוד סגנו של וינגייט, הלויטננט הבריטי ברידן, ומתפרס למארבים הסוגרים על צידו המזרחי של הכפר.
לאחר שעה קלה קרבה משאית בדרך עפר, המקבילה למסילת הברזל של רכבת העמק, זו המוליכה מחיפה, דרך בית-שאן, לצמח ולדמשק. המשאית עוצרת לא הרחק מהכפר ויורדים ממנה פועלים אחדים, וכלי עבודה בידיהם. הם מתחילים לטפל בתיקון המסילה. קול נקישות פטישיהם נשמע למרחוק.
הפועלים נראים היטב מהכפר, ובידודם בולט לעין. עד מהרה מתקדמים לעברם לוחמי הכנופיה, והם חמושים ברובים ושמחים על ההזדמנות שנפלה בחלקם, להרוג בקלות קבוצה של יהודים חסרי הגנה.
אך בהתקרבם מצפה להם הפתעה נוראה –
הדלת האחורית של ארגז המשאית נפתחת, ומתוכה נורית לעברם אש עזה משני מקלעי "לואיס", שהיו מוחבאים בה כל אותו הזמן על צוותיהם. אש גיהנום ביום קיץ חם של תחילת ספטמבר. גם פועלי המסילה שולפים את כלי-נשקם החבויים עליהם, ויורים. הערבים מקצתם נפגעים ונופלים בשדה ומקצתם מתחילים לברוח, ומיד הם נתקלים באש המארבים המכתרים של וינגייט וברידן. וינגייט עצמו צופה על הקרב מגבעה קרובה, וכאשר נראה לו שאש המארבים עשתה את שלה, הוא פוקד על חייליו להתקדם אל הכפר מכל העברים. הם נכנסים פנימה, יורים, עורכים חיפושים, עוצרים ולוקחים בשבי חלק מהלוחמים הערבים וגם שלל רב של נשק. אנשי כנופייה רבים נהרגים בפעולה, נפצעים, נשבים, ורק מעטים מצליחים להימלט.
לדברי משה, וינגייט צוהל למראה כל רובה נוסף שנתפס, הוא זורקו ותופסו באוויר בשמחה פראית. משה עצמו אינו מרבה לספר, אבל שבתי טבת, שריאיין את חבריו לפעולה, כותב כי משה היה אחד מפועלי המסילה ששימשו פיתיון ואף סייע לווינגייט בתיכנון הפעולה.
וינגייט מצליח למנוע פגיעות בצינור הנפט. הערבים יודעים שאין להם שביל בטוח, בכל מקום הם עלולים להיתקל במארבים, אך הם ממשיכים לרצוח אזרחים יהודים. בתגובה נערכות עוד פשיטות ופעולות תגמול, שמטרתן להרוג את הרוצחים ולפוצץ את בתיהם. היוזמה באה מצד וינגייט, מצד ה"הגנה", ולעיתים גם ללא אישור ה"הגנה", כי יש פעולות נועזות שעומדות בניגוד למדיניות ה"הבלגה". משה משתתף בפעולות תגמול אחדות, גם כמפקד. מטרתן לפגוע ברוצחים הפועלים בסביבה הקרובה לנהלל. הוא אינו יוצא בגלוי נגד מדיניות ה"הבלגה" אלא מציג זאת כחיסול חשבונות מקומי. העדר התגובה עשוי להיתפס כחולשה, המעודדת מעשי רצח נוספים של יהודים.
בסוף 1938 עוברים חברי קבוצת שימרון להתיישבות קבע בחניתה. רובם כבר אינם בני נהלל, כי נוספו חברים חדשים לתקופת הכשרה. משה ורות עוברים לזמן קצר לחניתה ושבים לנהלל. הם שוכרים צריף, ובו שני חדרים, מטבח, גן ירק קטן וכלבה ושמה לבה. רות, בחודשי הריונה האחרונים, מטפחת את הצריף ועובדת קשה, ומשתדלת להוכיח למשה ולהוריו שאינה עירונית מפונקת. משה מצידו סבור, שעתה יוכל לחזור להיות מושבניק ולעבוד רק בחקלאות. בפברואר 1939 נולדת בתו-בכורתו יעל.
אבל קצב המאורעות אינו מניח לו לשבת זמן רב בנהלל.
המשך יבוא