על אדם
"וַיְהִי בִּהְיוֹתוֹ בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיַּעֲזֹב אֶת מוֹלַדְתּוֹ וְאֶת נַחַל מוֹלַדְתּוֹ,
וַיֵּלֶךְ אֶל הֶעָרִים. שָׁם חָיָה עַל רוּחוֹ וְעַל בְּדִידוּתוֹ וְלֹא שָׂבַע אוֹתָן עֶשֶׂר שָׁנִים,
וּמִקֵּץ הַיָּמִים הָאֵלֶּה נֶהְפַּך נֶהְפַּךְ עָלָיו לִבּוֹ, וִיְהִי בֹּקֶר-יוֹם וַיַּשְׁכֵּם עִם-הַשַׁחַר,
וַיֵּצֵא אֶל הַשֶּׁמֶשׁ וִיְדַבֵּר אֵלֶיהָ לֵאמֹר: "אַתָּה הַכּוֹכָב הַגָּדוֹל! אֲנִי "Übermensch
 
ליאונדיג – כפר בפאתי לינץ 1900
קלרה היטיבה את סינרה ואמרה בקול רך: "אָדי, בוא לאכול! דבר ראשון צריך לאכול, אחר כך כל השאר. כשהאדם שבע אין לו פרפרים בראש."
אָדי התבונן באימו מכינה את המזון האהוב כל כך על בעלה – Blutwurst – נקניקיות הדם המפורסמות שלה.
היא ערכה את המצרכים:
Blutwurst
2 ק"ג של דם חזירים
1/2 1 ק"ג תערובת בשר חזיר
ק"ג שומן חזיר
3 כפות מלח
2 כפות סוכר
2 כפיות פלפל לבן
1/2 כפית אגוז מוסקט
1 כף אבקת בצל
1/2 כפית שום כתוש דק
90 גרם אבקת חלב
היא עירבבה הכול. טחנה את הבשר טחינה דקה, טחנה את השומן טחינה דקה. שמרה כל דבר בנפרד. הניחה את הבשר הטחון בקערה, הוסיפה את השומן ואת הדם הקרוש, אחרי כן עירבבה הכול. לאחר העירבוב הוסיפה אבקת חלב והמשיכה לערבב. את הכול הכניסה למעיים מנוקים של חזיר ושמה אותם להתבשל בסיר ברזל גדול על האח. במהרה עלה באוויר ריח הבשר הטוב, וחדר לאפו.
אָדי התיישב ליד השולחן והחל לאכול בתיאבון. הוא נתן מבט אל אביו שישב מולו וכבר כילה את הצלחת המלאה שהוגשה לו. דם החזירים היה מרוח על שפתיו. תחושה של בחילה קלה עלתה מלמטה אל גרונו.
הוא חשב על אימו, כמה אהב אותה. קלרה היתה אישה פשוטה, צנועה, וטובת לב. עיניה אפורות-כחולות, מלאות הבעה. תמיד היתה כנועה שקטה. מעולם לא הרימה קול. מבקרת בכנסייה ומטפלת בילדיה, גם היא כמוהו, היתה תמיד מוכה על ידי אבא.
אימא הטובה תמיד הירבתה ללטף אותי וניסתה להשיג במזגה הרך מה שאבא לא השיג בקשיחותו. תמיד היתה מחכה לי מחוץ לדלת כאשר הולקה. אתמול בלילה שמע היטב את הקולות שעלו מחדרם. שמע היטב איך אלויס כפה את עצמו עליה בגסות ואלימות.
כשהבוקר האיר, נראה היה שהעולם טוב מתמיד. השמש זרחה ועצי השיטה פרחו.
מהבית בליאונדינג לבית הספר התיכון בלינץ נדרש מסע של רגלי של שעה. בית הספר ממש מאוס, הרהר לו. לו יכולתי פשוט לא ללכת. בייחוד היה מתעב את מורהו אדואר הומֶר שתמיד התלונן עליו בפני אביו וכינהו חסר התמדה, עקשן, דוגמטי, חם מזג, שתלטן, וילדותי. במקום לשמוע את נאומיו המשמימים היה כבר עדיף להישאר בבית וליהנות מסיפורי האינדיאנים של קארל מאי.
מבין כל המורים רק המורה להיסטוריה, דוקטור ליאונרד פֶטְש, הצית את דמיונו. הוא סיפר תמיד עלילות גבורה מרתקות מעברה של גרמניה, בעיקר על המלחמות נגד בית האבסבורג. הוא דיבר על אהבת גרמניה כאהבת האם – Mutterlande אימא-אדמה. הוא לא הבין איך אבא תמך באימפריה שעושה Ausrottung, עקירה משורש של הלאומיות הגרמנית. גרמניות זו אמר ד"ר פֶטְש יכולה להינצל רק על ידי Vernichtung – ההשמדה של אוסטריה.
הבוקר הצטרף אליו אויגן וזנר למסע הרגלי ללינץ. אויגן למד עימו בעבר בליאונדינג ומסיבה כלשהי היה עליו להגיע לעיר במצוות אביו.
הדרך היתה יפה ומזג האוויר היה צלול ובהיר. היה נעים ללכת. מאחורי עיקול הגבעה נראה לפתע תיש לוחך עשב. "הבט!" אמר לו אויגן, "יש לתיש זקן של יהודי."
אָדי גיחך. אויגן ניגש לתיש והחל למשוך לו בזקן, התיש נרתע אבל אויגן החזיק בו חזק. התיש בטש באדמה, הרים את ראשו, והשתחרר מידיו.
"יש לי רעיון," אמר אָדי, "תפוס לו את הראש, תחזיק חזק, ותראה מה אני עומד לעשות לו."
"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל אויגן.
"תחזיק לו את הראש ותראה, אני הולך להשתין לתיש בפה..."
אויגן צחק מעצם הרעיון. "לא תצליח! התיש לא יתן הוא יסגור את הפה..."
"בוא נתערב! תראה שאצליח. רק תתפוס אותו בזקן ותפתח לו את הפה."
אויגן אחז בתיש בחוזקה, אחז בו בכל גופו ובידו משך למטה את זקנו. אָדי נעמד ליד התיש הפשיל את מכנסיו והחל להשתין. כאשר הגיע הזרזיף אל ראש התיש הוא קפץ על שתי רגליו האחוריות, השתחרר מאויגן ובחמת זעם השתער על אָדי. התיש פתח את פיו ונגס במקור הזרם הצהוב. אָדי החל לזעוק ונפל על האדמה. אויגן חש אליו לעזרה. התיש נתן לו נגיחה ונמלט הלאה לגבעה.
"יש לך דם," התבונן במקום אויגן. "מה נעשה?"
אָדי כבש את כאבו.
בעמל רב הם נגררו חזרה לבית. אָדי נתמך על כתפו של אויגן "גברת קלרה," צעק אויגן כמה מטרים מהבית, "אָדִי נפצע, צריך מיד לקרא לרופא."
היהודי – ד"ר בלוך הגיע לאחר שעתיים. "אתה חייב לשכב בבית ולהירפא. שכיבה מוחלטת לפחות חודש ימים," אמר לו לאחר שהפסיק את הדימום וחבש את הפצע.
בצאתו מהבית בעודו שם את כליו בתיקו, לחש לקלארה, "אל דאגה פראו קלרה, הוא יחלים. ניתן בהחלט להיות גבר גם בלי אשך אחד..."
 
וינה 1909
כוחו המסתורי של הגורל, העסיק את מחשבותיו כל היום, כאשר התרוצץ בקור הגדול, בדרכו לשינת הלילה ב"בית המחסה הגדול לדרי רחוב" Asyl fÜr Obdachlose במיידלינג, קרוב לארמון שנברון. ערב חג המולד היה קר מתמיד. כל גופו היה גוש קרח. בקושי הניע את רגליו.
כשהגיע לגלג עליו האניש: "מן הסתם אתה יהודי. כי רק לעיתים רחוקות יש לנוצרי זקן כשלך, ורגליים כאלו גדולות כמו לנוודים."
למחרת בבוקר כשקם לצאת פגש את יוזף נוימן ששמח לקראתו, "טוב שאני רואה אותך," אמר לו, "הצלחתי השבוע למכור שלוש תמונות שלך."
יוזף היה יהודי, סוחר זעיר שהצליח לא אחת למכור את תמונותיו.
"אתה רואה? הם עוד יכירו בערך האמנותי של היצירות שלי," ענה לו ביובש.
נוימן הושיט לו כמה שטרות. "הנה זה חלקך."
הוא נטל את הכסף, ובלי לספור את השטרות, שלשל אותם לכיסו. בלי מילת פרידה נטל את כובעו ויצא לרחוב. "היהודי לא יודע ליצור אמנות, אבל יודע למכור," חשב. "כמה מתסכל להיות תלוי ביהודים."
ברחוב הכניס את ידיו לכיסו לבדוק אם הכסף עדיין שם. אלף פעמים עבר על פני הבית אבל תמיד התרגש והמשיך הלאה. מבחוץ זהו בית בורגני ומהוגן. המיקום אמנם קצת צדדי, אבל ממש במרכז וינה. ליד מרכז "הרינג". הוא הגיע לרחוב, שוורץ-לוך שטראסה. הפעם – ייכנס ויהי מה.
הוא נקש על הדלת. אין תגובה. לוח הנחושת על הדלת היה מטושטש. אולי הגעתי מוקדם מדי, הרהר. ניסה לדחוף את הדלת והיא נענתה לו ונפתחה. מוזר שלא היתה נעולה. הוא נכנס ועמד במבוכה במסדרון. פתאום הרגיש שהוא חייב ללכת לשירותים, הוא חייב להתנקות. מה יעשה עכשיו? למה זה תמיד קורה לו?
"מה אתה מחפש כאן?" שמע קול נשי צרוד מעשן הסיגריות.
"סליחה, סליחה..." לא ידע מה לומר, והנה יצאה למסדרון אישה בערך בת 30 אבל שמורה טוב. שערה בלונדיני ארוך, עיניה כחולות. נראית ארית טהורה, חשב, אבל מי יודע, השם גוטמן הוא שם יהודי. לראשה היתה מגבת, דומה היה שזה עתה יצאה מהרחצה.
"מה אתה מחפש כאן איש צעיר?" שאלה. הוא שם לב שבדיבורה יש שמץ מבטא גליצאי.
"אני, אני... את פראו גוטמן?"
"יש לך כסף?" שאלה בלי לחכות לתשובה. "בוא כנס".
הם נכנסו לחדר. בחדר היתה מיטת עץ גדולה ללא כיסוי מיטה. לידה שידה מצויצת ועליה מנורת חשמל מברונזה בדמות אישה ערומה. הוא לא הוציא מילה.
"חמשת אלפים שילינג," אמרה.
הוא הושיט לה את השטרות, היא שילשלה את הכסף לארנקה.
"בוא" תתפשט!" אמרה. "תתפשט אל תתבייש. זו הפעם הראשונה שלך? אל תדאג. נו למה אתה מחכה. אתה חושב שיש לי את כל הזמן?"
למרות שהחדר היה חמים למדי הרגיש קפוא. הוא פשט את המעיל ואחר את החולצה, המכנסיים ולבסוף הסיר את הגופיה ונשאר בתחתונים. ידיו משוכלות כאילו מסתירות את מרכז גופו.
"תוריד הכל ובוא! אין לי הרבה זמן!" גערה בו.
"אולי נכבה את האור?" לחש.
"בוא אין לך מה להתבייש." היא פשטה את חולצתה, הורידה את החזייה. נתגלו לו שדיה שהיו גדולים אבל קצת נפולים. הוא התבונן בפטמות. היא פשטה את תחתוניה ושכבה במיטה. הוא התקרב. היא אחזה בתחתוניו והתחילה להסיר אותם. הוא עצר בה. הוא התבייש באברו וחשש שתביט בו ותבחין במה שעולל התיש, ויותר מכך התבייש בעובדה שלא יכול היה לשנות את מצבו.
"נו, שְׁנֶל! שְׁנֶל! מהר! תגמור כבר."
הבושם הזול שנדף מגופה גרם לו לערפול חושים קל. הוא נשכב מעליה ולא ידע מה לעשות.
הוא קם מעליה בתחתוניו ניגש אל מכנסיו והושיט לה חבילת שטרות נוספת. "עכשיו תעשי מה שאומר לך!" אמר בטון מאיים. קולו הפך לצרוד. "תתפשטי ותעמדי מולי!" פקד.
היא שילשלה את הכסף לארנקה וצייתה מרצון או מפחד. הוא ירד מהמיטה ונשכב על הרצפה – פרקדן. על גבו.
"בואי, תכרעי בפישוק על פניי!" פקד עליה.
היא נעמדה מעליו ופתחה רגליה. הוא הרגיש שזה מביא אותו לריגוש. הוא חש באברו המתקשה. סוף סוף, נאנח בהקלה. הוא המשיך להביט למפתח רגליה ושיחק באברו. "אל תביטי עלי! פתחי את הרגליים ועכשיו תשתיני!" פקד עליה.
היא הטיבה את עמידתה בשקט והנה זרם צהבהב דקיק החל לזרום על גופו. הזרם הלך והתחזק. בין רגע הוא הגיע לשיאו.
"גוט טוב," גער בה. "גינוק מספיק, די! לכי תתלבשי!"
הוא קם מעליה לבש בחופזה את בגדיו ויצא לרחוב. מביט היטב שאינו מכיר מי מן העוברים והשבים.
לפתע הכה בו הרעם. אין ספק היא נגועה בעגבת. "אני עכשיו נגוע!"
ראשו כאב. הרגיש בלחץ בחזה. הוא טייל ללא מטרה ברחובות העיר מתבונן באנשים. אני חייב לשתף את גוּסטְל. איפה בכלל הוא נמצא, אוגוסט קוביצ'ק, אולי הוא יוכל למצוא פתרון. הוא ודאי מכיר איזה רופא. אבל קוביצ'ק השותף לשעבר לדירה תמיד עסוק בלימודים בקונסרבטוריון וודאי לא יהיה לו פנאי. מלבד זאת, מן הסתם הוא אינו מכיר בכלל רופא טוב. אני חייב לנסוע ולדבר עם ד"ר בלוך. מרוב חרדה החל להזיע. הוא התבונן בהמונים החולפים מולו ברחוב. כל האנשים כאן, כולם כולם, חשב, כל ההמונים, לא יהיו כאן בעוד מאה שנה. את מי מכל האנשים תזכור ההיסטוריה? המונים המשיכו לחלוף על פניו.
הנה מישהו חוסם את הדרך. מי זה הטיפוס הזה שעומד מולי? מולו עמד אדם לבוש בקפטן שחור, ובעל פאות שחורות ארוכות. מי זה? האם זהו יהודי? זה מוזר, בלינץ, היהודים לא נראו כך. ד"ר בלוך נראה כמו כל גרמני. הוא המשיך להסתכל בדמות, כן, זהו יהודי. ככל שהסתכל יותר בפרצוף הזר הזה, המחשבה בראש השתנתה "האם זהו גרמני?" החיצוניות העידה עליו שאינו מאוהבי המים. הריח של נושא הקפטן הזה העלה בו גועל. מעבר לאי הניקיון הגופני, קיים ודאי אי ניקיון מוסרי, של "עם נבחר זה". אני חייב להתנקות. אני חייב להשיג את ד"ר בלוך. בעצם גם הטיפול שלו מסוכן.
סמוך לבית המחסה היה קיוסק למימכר טבק, עיתונים וספרים. הוא חשב לקנות את הגיליון החדש של העיתון "אוֹסטַרָה" של אדולף לאנץ. הוא התבונן בגיליון שהיה עטור בציור Hakenkreuz – צלב הקרס. מה מבטא הסמל המיסטי הזה? כשהתקרב לקחת את העיתון ראה שעל ידו מונח ספר עם הכותרת המעניינת: Geschlecht und Charakter – "מין ואופי", הוא החל לקרא ככל שקרא המשיך ונסחף, זה נראה לו מרתק. "מוזר," אמר לעצמו, "המחבר הוא יהודי, אוטו וינינגר."
הנה, זה כנראה יד הגורל – עכשיו אוכל ללמוד משהו אמיתי על היהודים.
 
מינכן 1914
"ובכן הרגו לנו את הפרדיננד שלנו," אמרה לו עובדת הניקיון של בית המחסה כשחזר אליו לעת ערב.
"איזה פרדיננד גברת מילר?" ענה בלי להפסיק לשפשף את ידיו על מנת להתחמם. "אני מכיר כמה פרדיננד שעל כולם אין מה להצטער."
"אדוני, זה הארכידוכס פרדינאנד. ההוא מקוֹנוֹפִּישטֶה, השמן, האדוק."
"אהה," אמר, "ואיפה זה קרה?"
"דפקו אותו בסריאבו אדוני, באקדח, אתה יודע, הוא נסע לשם באוטומוביל עם הארכידוכסית שלו."
באותו יום ראשון 28 יוני 1914 כששמע על ההתנקשות בחיי יורש העצר האוסטרי, הארכידוכס פרדיננד ואשתו – חשש תחילה שמא ידם של סטודנטים גרמניים היתה בדבר בשל תמיכתו של פרנץ פרדיננד במדיניות פרו-סלאבית. כשהתברר במהרה שהוא נרצח ע"י לאומנים סרביים רווח לו. "סוף סוף," אמר, "המלחמה בלתי נמנעת."
ב-2 באוגוסט עמד בין ההמונים אחוזי התזזית הלהוטים למלחמה שהתאספו באודאונפלאץ. אחוז התלהבות סוערת נפל על ברכיו, ובלב מלא על גדותיו הודיה לאל על שמינה לי את המזל הטוב לחיות בעת הזאת. קולו ניחר משירת Die Wacht am Rhein  – ששאגו ההמונים בכיכר. ו- Deutschland Deutschland Über alles
 
המשך יבוא