סיפורו של משה דיין
משרד הבטחון – ההוצאה לאור, 1997
[הספר אזל. שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק שני: נעורים בנהלל
חלק שני
יום חורף בשלהי דצמבר 1934. חבורה של צעירי נהלל חורשת במחרשות "בי-סוק" גדולות, רתומות לפרדות, חלקת אדמה בוואדי שימרון, ליד נהלל. האדמה שייכת לקרן הקיימת, אך מאחר שלא עובדה שנים אחדות, רעו עליה את עדריהם הבדווים מערב אל-מזאריב והפלחים מהכפר מהלול הסמוך. הצורך בחריש בא משום שאם לא תעובד הקרקע בידי הנהללים, יתבעו עליה הערבים "חזקה" והיא תחזור לרשותם, אף שנקנתה כדת וכדין. בראש החורשים צועד משה, נושא את משך הזרע, זו האמתחת הנישאת על מותני צד שמאל ברצועה אלכסונית, וממנה מושך הזורע את גרעיני התבואה ומפזרם בקצב אחיד, ואחריו באות המחרשות והופכות את האדמה וטומנות בה את הזרעים.
הבדווים והפלחים אינה מוותרים. הם נקהלים במדרון הוואדי ומקדמים את החורשים במטר אבנים. משה ממשיך לזרוע. כמה מחבריו משיבים בזריקות אבנים. צעקות וקללות ותגרת ידיים. שני הצדדים מזעיקים עזרה ומתפתחת קטטה גדולה. כלי-הנשק בה הם אבנים ומקלות, לא יותר. גם מי שחמוש בסתר בנשק חם, לרוב אקדח ללא רשיון, יודע שבסכסוכי שכנים כאלה אסור להשתמש בו אלא אם כן נשקפת סכנת חיים. אם מישהו יורה, ונהרג ערבי, מסתבכים למשך שנים ארוכות במשפט, במאסר ובנקמת דם, ולעיתים יש צורך להבריח את ההורג מן הארץ.
"אחד הבדווים," מספר משה ללא כל טינה, "כנראה ווחש ידידי, היכה על ראשי באלה. לרגע אבדה הכרתי. אחר-כך הושיבוני על סוס והוציאוני לכפר."
התגרה מסתיימת בכך ששוטרים בריטים באים ומפרידים בין המחנות; אוסרים מספר שווה של מתקוטטים מכל צד, ולימים קונסים כל אחד מהם בסכום שווה – לירה ארצישראלית אחת.
פצעו של משה זב דם רב. זו פעם ראשונה הוא נפצע בקרב. כאשר הוא מתעורר מעלפונו הוא פוסע בכוחות עצמו לוועד הכפר ומכריז לפני האחראי על הביטחון: "עשיתי את מה שהוטל עלי." משם לוקחים אותו למרפאה, חובשים את ראשו ופוקדים עליו לנוח מחשש לזעזוע מוח.
לאחר ימים אחדים הוא נשלח להחלים בבית-ההבראה "ארזה" שבמוצא, מקום שאליו נוהגת גם אמו להגיע מדי פעם, בייחוד לאחר ניתוחיה. משה אינו לבד. נוסעת עימו רות שוורץ, חברתו החדשה, הירושלמית, שהכיר בתחילת השנה, זמן לא רב לאחר שובו מתל-אביב, כאשר באה ללמוד בבית-הספר החקלאי לצעירות בנהלל.
את הקטטה עם ערב אל-מזאריב, שמותירה צלקת בראשו, אין משה מחשיב כחלק מהסכסוך המר בין יהודים לערבים, אלא כריב בין שכנים, שלכל אחד טענות צודקות מבחינתו. כחצי שנה לאחר התגרה הוא מזמין לחתונתו עם רות, בנהלל, את ידידיו מהשבט הבדווי, גם את ווחש, ולאחר היסוס הם באים בהמוניהם.
*
ליד עץ האגוז, בחצר האחורית של בית משפחת דיין בנהלל, לפנות-ערב, באחד מימי הקיץ של שנת 1935, עומד משה בן העשרים לשאת לאשה את רות, הצעירה ממנו בשנתיים. רחל, אמה של רות, מביאה עימה במכונית ה"מוריס" שלה מירושלים כיבוד שהנהללים אינם רגילים בו: עוגות, יינות, בשרים קרים ונקניקיות. פרייבט, כך קוראים למכונית פרטית, ואשה נוהגת במו-ידיה – הם חיזיון בלתי רגיל, העושה גם הוא רושם בכפר. מצד משפחת דיין טורח משה עצמו על חלקה בכיבוד. בבוקר הוא יוצא לכרם לבצור ענבים, אחר-כך לשדה – לקטוף תירס, שאת קלחיו הקלופים הוא מבשל בדודים גדולים, המשמשים בדרך-כלל לכביסה. משפחתה של רות שוכרת אוטובוס מיוחד, המביא את אורחיהם. בחתונה נוכחים גם אחדים ממנהיגי היישוב העברי ובהם משה שרתוק.
צבי שוורץ, אביה של רות, הוא עורך-דין ידוע בירושלים. שנים אחדות שהה בלונדון עם אשתו ובנותיו, לצורך לימודים באוניברסיטה ועבודה בקרן היסוד. אשתו רחל פעילה בתחום החינוך. שניהם שולטים בכמה שפות ושייכים לעילית החברתית הירושלמית. הם גם שותפים להנהגה של תנועת העבודה והיישוב העברי, וזאת עוד מתקופת לימודיהם בגימנסיה "הרצליה", שבה למדו משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז. ביתם האמיד והתרבותי נמצא בשכונת רחביה ומשמש מקום מפגש לאישי צמרת בירושלים, יהודים ואנגלים, אנשי תנועת העבודה, מורי האוניברסיטה העברית וכן הפקידות הגבוהה של הסוכנות והשלטון הבריטי.
רות עזבה את הגימנסיה העברית בירושלים ובאה ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל, כי כרבים מבני-חוגה היתה חברה בתנועת הנוער "המחנות העולים" וחלמה על עבודת האדמה והליכה לקיבוץ. משפחתו של משה היא אמנם משפחה בעלת ייחוס בתנועת העבודה, ממייסדי דגניה ונהלל, ואולם מבחינות מסוימות משה הוא קצת כבן-כפר לעומת רות המשכילה ממנו, בייחוד בידיעת האנגלית, ולעומת משפחתה העירונית, שאורחות-חייה שונים מאורח-החיים הכפרי ורצוף הקשיים של משפחתו.
על התרשמותה ממשה וממשפחתו מספרת רות לכותב תולדותיו, שבתי טבת. משה בלט כמארגן וכדובר, הצטייר כקשוח וכרגיש גם יחד, נוח לבריות ושאפתן, היודע להגשים את רצונו. אלה לא היו תכונות שלו בלבד, אלא משותפות לכל בני שבט דיין הנהללי – עיקשים, אמיצים ובעלי אינטליגנציה גבוהה.
את הזוג משיא הרב-השוחט התימני של נהלל, זכריה כהן. רק לאחר החופה מגיע במכוניתו מירושלים עורך-הדין ד"ר ברנרד ג'וזף. הוא מחפש את הכלה ומוצא אותה – ברפת, לשם מיהרה כדי להספיק לחליבת הערב של הפרות. נראה שהיא משתדלת מאוד להתאים עצמה לעקרונות הנוקשים של הדיינים ולהוכיח שלא דבק בה שמץ של פינוק עירוני. הסתגלותה לחיי המושב אינה קלה, לפחות בהתחלה. אפשר לומר שהוריה מקבלים את משה ביתר קלות משהוריו מקבלים אותה, את "בת הבורגנים משכונת רחביה".
ד"ר ג'וזף מביא לזוג מתנה – שתי מזוודות מסע. צבי שוורץ עובד עימו במשרדו, וממנו נודע לד"ר ג'וזף כי מתנתם של הורי הכלה לזוג הצעיר היא נסיעה ללונדון. לאחר החליבה שבה רות למסיבת החתונה. הנהללים רוקדים ושרים בעברית. הבדווים של ערב אל-מזאריב, ועימם ווחש, רוקדים דבקה ומחללים בחלילים, ואחר-כך הם רוכבים על סוסיהם ועורכים פנטזיה מלווה יריות באוויר, כנהוג בחתונות הבדוויות. ברגעיו הקשים ביותר, בקרבות ובעיתות משבר, אולי לא ישכח משה שבחתונתו שמחו יחד יהודים וערבים, ובהם אחד שהכהו זמן לא רב לפני כן באלה על ראשו.
*
משה ורות מפליגים באונייה למרסיי. באחת ממזוודותיהם צרורה שמיכת פוך גדולה. הם נועלים סנדלים. ברכבת הם מגיעים לפריז ומשם ממשיכים ברכבות ובספינה, דרך התעלה, ללונדון, ושוכרים חדר בשכונת סוויס קוטג'.
למשה אין תעודת בגרות והוא אינו יודע אנגלית. הוא מתחיל ללמוד את השפה אצל מורה פרטי ונרשם למבחן קבלה במוסד האוניברסיטאי הידועThe London School of Economics – בית-הספר של לונדון לכלכלה. צבי שוורץ דואג גם למכתבי המלצה ולדמי קיום חודשיים צנועים לזוג. אם חלם משה לצאת מנהלל, ללמוד ולהרחיב את אופקיו, עתה ניתנת לו האפשרות לכך. חותנו מקווה שהמושבניק המחוספס והשאפתן יסיים לימודי כלכלה או משפט, יסגל לעצמו את השפה החדשה וגם קצת נימוסים והליכות של העולם הגדול, ובשובו ארצה אולי יעבוד עימו במשרדו. איש מחבריו של משה בנהלל אינו זוכה בקפיצת-דרך ראוייה לקנאה שכזו, ובגיל עשרים.
רות יודעת אנגלית, אוהבת את לונדון ומכירה אותה היטב משנות נעוריה. היא שמחה לחזור לעיר, מוצאת עד מהרה עבודה כמורה לעברית, מטיילת בה עם משה ומשתדלת לחבב אותה עליו.
בסתיו 1935 לונדון, עיר הבירה, היא ליבה של האימפריה הבריטית, שבה "השמש אינה שוקעת לעולם." באטלס, שבו למד משה גיאוגרפיה, מכסה הצבע הוורוד של הקיסרות הבריטית את שטחיהן של אנגליה, אוסטרליה, הודו, קנדה, מרבית יבשת אפריקה, וגם ארץ-ישראל הקטנטנה. בפינה הימנית למעלה, בכל בולי מושבות הכתר הבריטי, מופיע דיוקנו של המלך.
רחובותיה הרחבים של לונדון, שנוסעים בהם אוטובוסים אדומים דו-קומתיים, מוניות שחורות ומכוניות פאר של האצולה; המוזיאון הבריטי, הגלריה הלאומית, הכנסיות, בתי הפרלמנט וארמון המלוכה, הפארקים, מנהרות הרכבת התחתית, הגשרים על התמזה, בתי החנויות הגדולים והמפוארים, המשרדים הממשלתיים ומשרדי חברות הענק שמהם מנוהלת האימפריה הגדולה – כל אלה משדרים עוצמה, עושר, תרבות ומסורת שלעומתן לא רק נהלל, אלא ארץ-ישראל, כולה נראית ככפר נידח.
אילו החליט משה להישאר בלונדון וללמוד שנים אחדות באוניברסיטה, ייתכן שמהלך חייו היה שונה. אך לא כך קורה. אחת מהנאותיו הגדולות היא הפשטות, כמעט הרישול, בלבוש – ללכת בסנדלים, במכנסיים קצרים ובחולצה פתוחה וקצרת שרוולים, ששוליה בחוץ, ללא עניבה וללא ז'קט. להרגיש את האוויר באצבעות הרגליים ולחככן אלה באלה. לא להיות כבול לנימוסים מיותרים; לאכול זיתים וירקות ופירות חיים. להשתזף בשמש ולנשום מרחבים של שמיים כחולים ללא ענן, ולכל היותר, בחורף, לשים את הרגליים בנעלי עבודה גבוהות או במגפיים, ברפת.
בלונדון הוא מרגיש כאילו שמו את רגליו בסד. קשה לו. הוא אינו מסתגל לחליפה המעונבת, למגבעת ולמטרייה. מתעקש ללכת בסגנון הארצישראלי. אך עד מהרה בא חורף אנגלי קר, ועימו ימים ארוכים ללא שמש, ושם קץ לתופעת הנהללי המוזר בסנדלים. העיר מתכסה בענן של סמוג, ערפיח – ערפל מעורב בפיח, הבא מעשן ההסקה בפחם ובעץ העולה מארובות הבתים. בעיני משה, שסבל בילדותו מטראכומה, מתפתחת עתה דלקת, שמקשה עליו אפילו לכתוב. הזרות בלונדון הגשומה, הריחוק מהארץ, מעיקים עליו מאוד. בגלל אי-ידיעת השפה אין הוא מצליח למצוא עבודה. הוא יודע, שרמת ידיעותיו מהשנתיים בבית-הספר החקלאי בנהלל אינה מספיקה כדי לעמוד בבחינות כניסה לאוניברסיטה אנגלית.
מאביו, שהתנגד תחילה לנסיעה, הוא מקבל מכתבי תוכחה, שמעוררים בו רגש של אשמה: המצב במשק קשה. שוב פרצה ברפת מחלת הפה והטלפיים. חסרות ידיים עובדות. "אנחנו שוקעים בבוץ ואתה עושה חיים בלונדון!"
האב שכח את השנים שבהן נסע הוא-עצמו לאירופה ולאמריקה לתקופות ארוכות, ומשה הנער נשא על כתפיו את עול החזקת המשק המשפחתי.
בעוד רות משדלת את משה להישאר בלונדון וללמוד לקראת בחינות הכניסה, נודע לשניים כי קבוצה מחבריהם, בני הדור הראשון בנהלל, מקימה התיישבות עצמאית בגבעת שימרון, הסמוכה למושב. ואם לא די בנימוק המעשי הזה כדי לחזור, מגיעה עד מהרה מהארץ הידיעה המרה כי ב11- במרס, השנה היא 1936, רצחו ערבים את אברהם גלותמן, המורה למטעים בבית-הספר החקלאי בנהלל. המורה היה אהוב מאוד על משה, ובהשפעתו התקין משתלה משלו. גלותמן היה חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע, ושתקן מטבעו.
האופק מתקדר ולא רק בגלל השמיים המעוננים בחורף הלונדוני. רצח גלותמן מבשר את תחילת המאורעות של השנים 1939-1936 בארץ-ישראל, הידועים גם בשם "המרד הערבי". הנאציזם המתגבר בגרמניה, בהנהגת היטלר, מטיל צל כבד על אירופה ועל אזורים אחרים בעולם, אך ממשלת המנדט אינה מרשה ליהודים הבורחים מפניו לעלות לארץ-ישראל. גם מדינות אחרות בעולם מסרבות לקבלם כפליטים. משה מרגיש שבלתי אפשרי לו להישאר בלונדון בירת אנגליה, בעוד ארצו, הנמצאת תחת שלטון בריטי, שוקעת בגל של טרור ערבי נגד יהודים.
רצח גלותמן משפיע מאוד על דודתי אחות-אבי, המשוררת אסתר ראב, שהכירה אותו כאשר היה פועל, מצעירי העלייה השנייה, וסבל מיחס האיכרים אליו במושבתה פתח-תקוה. היא כותבת עליו שיר קינה בשם "אלם-ברוש", המתאר רצח של עלם הרוכב על סוס שחור בלילה, בשדה. השיר מוקדש "לזכר גלותמן" ומתפרסם בעיתון "הארץ" ב-3 באפריל 1936. לאחר פירסומו, ומסיבות אחרות לגמרי, באה על אסתר תקופת שתיקה של אחת-עשרה שנה. בבוקר אותו יום שישי, 3 באפריל 1936, נולדתי אני. אסתר הכירה את שמואל דיין בהיותו פועל בפתח-תקוה, עוד בטרם הגיעה דבורה ארצה. כאשר ברחה אסתר מפתח-תקוה לדגניה, בשלהי 1913, היתה מאוהבת גם בשמואל, שכבר נמצא בדגניה, וכינתה אותו ביומנה בשם "דין הגלילי". נשתמר אפילו מכתב נרגש ששלח לה באביב 1913. בואה של דבורה לדגניה שינה כנראה את יחסו של שמואל לאסתר. אילו נישא שמואל לאסתר, היה משה בן-דודתי.
*
קבוצה קטנה של בחורים ובחורות יושבת בצריפים על גבעת שימרון, הצופה אל פתחו של עמק יזרעאל. הם מעבדים במשותף את השדות מסביב. הבחורים רובם בני נהלל, והבחורות חלקן מבית-הספר החקלאי. כאשר הנוער רוקד במעגלי ההורה, הוא רוקע ושר בהתלהבות עד כלות החושים: "לעבודה! להגנה! לקיבוץ! להכשרה!" – ואף שמשקי ההורים משוועים לעזרת הבנים הבוגרים, חשים הללו צורך ליצור משהו חדש, דומה יותר לקיבוץ מאשר למושב. הם מתיישבים בגבעה ששימשה, חמש-עשרה שנה לפני כן, מחנה זמני ראשון להוריהם.
אחרי לונדון הערפילית והקרה שמח משה להסתובב שוב במכנסיים קצרים ובסנדלים, או יחף, לדבר עברית, לטייל בשמש, לנשום את אוויר העמק, לאכול זיתים וירקות ופירות חיים ולעסוק בחקלאות, במקום לשמוע הרצאות משעממות בשפה זרה לו. הוא ורות הם הזוג הנשוי היחיד, וניתן להם צריף קטן לעצמם. זה רחוק מאוד מבית הוריה האמידים ברחביה, ואפילו מהחדר בסוויס-קוטג' שבלונדון, אבל רות עושה הכל כדי לתת למשה הרגשה של בית משלו, לראשונה בחייו.
רות, שלא נולדה בנהלל, מתקבלת מייד כחברה בקבוצת שימרון, ואילו למשה נכונה אכזבה. חבריו, רובם בני נהלל, אינם מוכנים לקבלו מייד כחבר, אלא דורשים ממנו לעבור תקופת מועמדות של חצי שנה. דווקא הם, שמכירים אותו היטב, חוששים אולי משתלטנותו, מנטייתו ללגלג על מי שנופל בכישוריו ממנו, נרתעים מהיותו עצמאי מדי וגם קצת "פרא אדם".
משה עצמו מספר על אותה פרשה מוזרה ומודה ששותפות, חברותיות ושיוויוניות אינן מתאימות כלל לאופיו ולהליכותיו. ואמנם, גם כאשר ישתלב במערכות גדולות בצבא ובמדיניות – כמפקד, וכמי שעומד תחת סמכות של אחרים, או פועל בשותפות עימם – עתיד הוא להישאר "זאב בודד" ולעורר לא מעט חששות, חשדות והתנגדויות. אבל לעולם, לעולם לא יהיה מוכן לשנות מטבעו ולהיכנע למוסכמות חברתיות שתגבלנה אותו, אפילו אם בכך ירחיק עצמו מן הסיכוי לזכות במלוכה – כלומר, להיות ראש ממשלת ישראל ולשאת על כתפיו את מלוא האחריות להנהגת המדינה.
לאחר חצי שנה מתקבל גם משה כחבר מלא בקבוצת שימרון, ואולם אז הוא כבר עסוק בדברים אחרים.
המרד הערבי, שפורץ ב-1936, אינו מכוון רק נגד היישוב העברי; מטרתו לפגוע גם בממשלת המנדט הבריטי ולערער את שליטתה בארץ. חרף ההגבלות על העלייה מצליח היישוב העברי להגיע לארבע מאות אלף נפש. אחרי העלייה השנייה, שאליה שייכים הוריו של משה, באה בראשית שנות ה-20 העלייה השלישית, ובה אלפי צעירים יהודים מרוסיה ומפולין, שמקימים עשרות קיבוצים, מושבים ושכונות; ואחריה העלייה הרביעית של יהודים מהמעמד הבינוני, שמרחיבים את תל-אביב ומתיישבים בירושלים, בחיפה ובמושבות הגדולות, כמו פתח-תקוה, ראשון-לציון וחדרה. בשנות השלושים, בצל השלטון הנאצי, באה תקופת העלייה החמישית, של יוצאי גרמניה "הייקים", שמתרכזים אף הם בשכונות בערים הגדולות, במושבות ובמושבים. למרות מאורעות הדמים והמשברים הכלכליים, מתפתח היישוב העברי היטב בחקלאות, בתעשייה הקלה והכבדה, בבניין, במסחר, בבנקאות, ברפואה, במדע, בחינוך ובחיי התרבות: מוסיקה, תיאטרון, ספרות ועיתונות. העלייה "הייקית" מעניקה ליישוב מעין שיפוץ נוסף של תרבות אירופית מהרמה הגבוהה ביותר. ממשלת המנדט הבריטי אף היא אינה קופאת על שמריה. פחות מעשרים שנה לאחר שעזבו התורכים את הארץ ניבנית בה, לראשונה בתולדותיה, רשת כבישים טובה, מסילות-ברזל מודרניות, תחנות-משטרה מבוצרות ובעלות מראה אחיד, הקרויות על שם הקצין הבריטי שתכנן אותן, טיגרט; מחנות צבא, צינור נפט מעיראק לחיפה, שלטון מקומי וארצי מסודר ומערכת משפט חדשה, המבוססת על החוק האנגלי. שנים אחדות אחר-כך, כאשר תפרוץ מלחמת העולם השנייה, ונתיבי האימפריה ינותקו, ייעשה היישוב העברי בארץ-ישראל לאחד מבסיסי הכוח של הבריטים בזכות התשתית המודרנית שלו בתעשייה, בבניין, בחקלאות ובמדע, ובזכות כוח האדם היהודי המעולה.
המשך יבוא