חלק שני
 
החזית המערבית 1918-1914
כאחוז דיבוק התנדב אדי לשרת ברגימנט הרגלים הבווארי מס' 16 "רגימנט ליסט", על שם המפקד הראשון. טבילת האש הראשונה היתה בפלנדריה ליד איפר. אחרי ארבעה ימי לחימה הצטמק הכוח הלוחם של רגימנט ליסט מ-3,600 ל-611 איש. שיעור האבדות הראשונות, על פי האומדנים, היה קרוב ל-70 אחוז, במקצת גם בגלל אש של כוחות גרמניים אחרים, הרגימנטים של ויוטמברג וזקסון, שטעו בחשכה וחשבו את הבווארים לחיילים אנגליים. קולונל ליסט עצמו היה בין הנופלים. במהרה, למראה אלפי ההרוגים והפצועים, פינה את האידיאליזם הראשוני שלו להכרה "שהחיים הם מאבק תמידי ונורא."
ב-3 בנובמבר 1914 הועלה לדרגת רב-טוראי. סמל ראשון מקס אמאן המליץ על קידומו בדרגה בהמשך המלחמה. מטה הרגימנט שקל למנות אותו למפקד שאינו קצין, אבל הוא לא רצה בכך. הוא חשש שיעבירו אותו מן הרגימנט.
במטה הרגימנט קיבל תפקיד רץ תורן, אחד מקבוצה של שמונה עד עשרה רצים שתפקידם להעביר הוראות, ברגל או לפעמים על אופניים, מעמדת הפיקוד של הרגימנט אל מפקדי הגדור ומפקדי הפלוגות שבחזית, מהלך שלושה קילומטרים משם. בזמנים שהיתה החזית שקטה יחסית, יכלו הרצים לשבת בחיבוק ידיים במפקדות. אין ספק במפקדות היו התנאים טובים פי כמה מאלה שבחפירות.
במטה הרגימנט בפורן, ליד פרומל שבאזור איפר, עלה בידו למצוא זמן לצייר ולקרוא את חיבוריו של שופנהאואר, שנשא עימו לכל מקום.
בזמן הקרבות, כשהיה עליהם להעביר הודעות לחזית ולחצות את קו האש, היו סכנות של ממש. האבדות בקרב הרצים היו גבוהות. תמיד היו שולחים שני רצים כדי להבטיח את מסירת ההודעה במקרה שאחר מהם ייהרג. שלושה משמונת הרצים שסופחו לרגימנט נהרגו ואחד נפצע בהיתקלות עם לוחמים צרפתיים ב-15 בנובמבר. לשמחתו שיחק לו המזל. כאשר התפוצץ פגז של הצרפתים בעמדת פיקוד קדמית של הרגימנט והרג ופצע כמעט את כל אנשי המטה שהיו שם, הוא נמצא בחוץ, למזלו יצא מן העמדה דקות ספורות קודם לכן. בין הפצועים קשה היה מפקד הרגימנט, אוברסטלויטננט פיליפ אבגלהארדט, שעמד להמליץ עליו כראוי להענקת עיטור צלב הברזל, על חלקו, בעזרתו של חייל אחר, בהגנה על חיי המפקד תחת אש ימים אחרים קודם לכן.
ב- 2 בדצמבר הוענק לו סוף סוף צלב הברזל מדרגה שנייה, ובכך היה אחד מארבעה רצים ומשישים לוחמי הרגימנט שזכו לכבוד הזה. זה היה היום המאושר בחייו.
למחרת החליטו החברים בפלוגה לבקר בכפר הצרפתי הראשון שנגלה להם. הכפר דמה לכל כפר. הוא אפילו לא שם לב לשמו. הכפר הזכיר לו כל כפר דומה באוסטריה. החזירים, הפרות, התרנגולים, הריח, הכל היה דומה. אלא שכאן דיברו צרפתית.
"נלך לחפש צרפתיה!" נשמעה הקריאה אצל כולם.
"בוא אָדי," הפציר בו ברנדמאייר.
"ללכת אל צרפתיה?" הניד ראשו בשלילה.
"הצרפתיות עדיפות על הגרמניות," המשיך, "הן יודעות לעשות אהבה, לא כמו הפרות הגרמניות."
"מה? כבר לא נשאר בכם שום רגש כבוד גרמני?" הרים את קולו.
"למה? מה אתה נזיר?" שאל אותו ברנדמאייר בשמץ רצון לפגוע.
אָדי לא אהב את הכינוי הזה שנדבק אליו. הוא לא אהב שקראו לו "הנזיר". הוא העדיף את הכינוי שאחרים הדביקו לו: "אָדי האמן" הוא תמיד העדיף לראות עצמו אמן.
בלתזאר ברנדמאייר המשיך ולחץ עליו: "אף פעם לא זיינת בחורה?"
"תראה ברנדמוירי," השיב לו, "אף פעם לא היה לי זמן ואף פעם לא אגיע לזה."
ההפגזה שנחתה באופן פתאומי קטעה את כל התוכניות, הסמל נהרג ואיתו עוד שני חיילים. חלקי גופות וגפיים קטועים נחתו על החפירה. כולם קפצו למטה לחפירות, נקברו עמוק ככל שיכלו. רצו לצמצם את קיומם לאפס.
"האנגלים עומדים לצאת מהחפירות ולתקוף," נשמעה קריאה. לתדהמתם האש פסקה לפתע ונשתרר שקט מקפיא. והנה מהחפירה האנגלית בא ורץ לעברם גוש לבנבן-אפור, כלב.
הוא סיכן את עצמו קפץ למעלה תפס את הכלב והביאו לתוך החפירה. מיד מצא לו משהו לאכול. הוא ליקט את כל שיירי קופסאות הבשר משימורים, והכלב החל ללקק את הבשר ואחר פנה וליקק את בעליו החדש. אָדי התבונן בשמחה בכלב החדש שזימן לו הגורל וישב והתבונן בו. מאוד שמח על החבר החדש והצייתן. הכלב היה טרייר לבן גובה – כ-28 ס"מ. משקל 7 עד 10 ק"ג. פרוותו בינונית ובצבע לבן. כלב מאוד שרירי, מאוד חזק, לסת חזקה (כדי שיוכל להביא את הטרף), ציפורניים חזקות (כדי שיוכל לחפור במחילה ולהגיע לטרף). תוחלת החיים – כ-16 שנים. מוצאו כנראה מסקוטלנד. הסקוטישטרייר, חשב, הוא טהור גזע. בתחילה הציידים המגדלים היו מוותרים על הגורים הלבנים ולא משתמשים בהם, אך לאחר תאונת עבודה, כאשר בטעות צייד ירה בטרייר שלו שהיה בצבע כהה, הוא החליט להשתמש רק בכלבים הלבנים שמאוד בולטים במהלך הציד, כך הופרד הווסטי לגזע נפרד.
מאז אהבתו האמיתית היחידה של אָדי היתה נתונה לכלבו. הוא החליט לתת לו את השם "פוֹקְסְל", שועלון, הוא החל לאלף אותו ולימד אותו לבצע תעלולים. כמה נחת יש, חשב, מקשר עם כלב. מי עוד נאמן לאדם מכלב. פוֹקְסְל היה שמח יום-יום לקבלו כששב מתפקידו. חבריו הרצים ארנסט שמידט ואנטון בכמן, שמחו גם הם לשחק עם פוֹקְסְל, והשגיחו עליו בהיעדרו. תמיד אמרו "אנו הגרמנים, העם היחידי בעולם שיש לו גישה הוגנת לבעלי חיים."
בעונה זו היה אמור להיות קור אבל בניגוד לציפיות היום היה בהיר. השמש הופיעה ונעשה קצת חמים. היה שקט. האנגלים כהרגלם התכוננו לתקוף.
"משעמם לך, מה?" שמע קול.
הוא התבונן למעלה וראה את סגן הוגו גוטמן קופץ לחפירה, "מה אתה עושה?" גוטמן היה מופתע לראות את אָדי יושב בחפירה למטה מעליו כמה שקי חול ששימשו מגן והוא אוחז בידו מחבת ברזל גדולה על האש. מדי פעם תפס אָדי בידיו חולדה גדולה והשליך אותה למחבת כך היה צולה חולדות חיות באש. החולדות נעו זעו על המחבת תוך ציוץ נואש עד שמתו.
"אתה אוכל אותן?" תמה גוטמן.
"אני לא אוכל בשר," השיב. "בשר אינו בריא לגוף."
"אז למה לך לעשות את זה?" שאל.
האם היהודים אוכלים חולדות, חשב. "אתם כולכם קניבלים," אמר לו. "אדאג להכין לכם נקניקי דם מעודף הדם שלי, מדוע לא? הרי אתם כל כך אוהבים בשר!"
"אתה צמחוני?" תמה גוטמן.
"אכילת בשר מזיקה," השיב לו, "אנחנו חייבים להוקיר ולקדם בכל האמצעים את כבוד האדם. כפי שאין תחליף לאמן דגול, שהשאיר אחריו תמונה בלתי גמורה ואיש מלבדו לא יוכל להשלים אותה, כך גם אין תחליף למשורר, להוגה דעות, למדינאי גדול ולמצביא נערץ. וזאת ידוע היטב ליהודי מרקס ש'גדולתו' טמונה בהרס האנושות ותרבותה."
האופטמן גוטמן לא הבין בדיוק את התשובה וניסה לשנות את נושא השיחה, "שמע," אמר, "בזכות תגלית חשובה, יש עדיין סיכוי לנצח במלחמה. פריץ הַאבֶּר זכה היום בפרס נובל לכימיה לשנת 1918."
"מי זה פריץ הַאבֶּר?" שאל אדי בתימהון, "מה הוא כבר גילה?"
"לא שמעת על פרופסור הַאבֶּר?" שאל סגן גוטמן בהתנשאות קלה. "פריץ הַאבֶּר עומד בראש המכון לפיזיקה כימית על-שם הקיסר וילהלם בברלין. הוא גרמני פטריוט, ואת כל המצאותיו הקדיש לעם הגרמני."
"עוד גרמני פטריוט," חשב לו אָדי, "יהודי שהמיר דתו אינו גרמני! מה כבר מעניין אותי היהודי הזה? גוטמן מנסה עוד פעם לברבר על תרומת היהודים לגרמניה."
האופטמן גוטמן המשיך להסביר: "פרופסור הַאבֶּר קיבל את פרס נובל על פיתוח תהליך ההופך את החנקן שבאוויר לאמוניה. פיתוח חומר גלם לייצור דשן. התהליך הזה נקרא בגרמניה 'ייצור לחם מן האוויר'."
 "ומה זה קשור למלחמה?" שאל.
"ההמצאה שלו איפשרה שני דברים: פיתוח חומר גלם ליצור דשן ופיתוח חומרי נפץ וחומרים ללוחמה כימית."
סגן גוטמן החל להרצות בלי הפסקה: "האקדמיה הגרמנית הגדירה את הַאבֶּר מי ש'היטיב עם האנושות.' הַאבֶּר פתח את עידן הלוחמה הכימית המודרנית כאשר שיכנע את מפקדת הצבא הגרמני להשתמש בגזים הרעילים כלור ופוסגן כנגד חיילי האוייב. הוא אירגן את הייצור ואף היה אחראי ליישום הלוחמה הכימית בחזית."
האופטמן גוטמן המשיך בדבריו שהפכו להרצאה משמימה עוד יותר: "בין היתר הַאבֶּר פיתח את החומר צקלון B. מימן ציאנידי [נקרא בפשטות כציאניד]. הוא תרכובת כימית של אטום מימן וקבוצת ציאנו שנוסחתה H−C≡N, והיא המפורסמת ביותר מבין הציאנידים. תמיסה של מימן ציאנידי במים מכונה חומצה פרוסית. המימן הציאנידי הוא נוזל נדיף מאוד, שנקודת הרתיחה שלו היא מעלה אחת מעל טמפרטורת החדר (26°C), ובה הוא הופך לגז. המימן הציאנידי הוא חומר רעיל ביותר וחסר צבע. ריחו חלש, מריר, ודומה לזה של שקדים. המימן הציאנידי הוא חומצה חלשה, והוא מגיב כחומצה בהופכו ליון הציאניד־CN בתמיסה מימית, תמיסה זו נקראת חומצה הידרוציאנית.
ייצור של מימן ציאנידי בכמויות גדולות נעשית בשתי תהליכים כימיים. בשני התהליכים נעשה שימוש בתגובת אמוניה ומתאן בטמפרטורה של 1200 צלסיוס על גבי זרז. מסוג פלטינה. השוני ביניהם הוא, שהאחד מתרחש בנוכחות נמוכה של חמצן. והשני בנוכחות גבוהה של חמצן. ניסוח התהליכים הם:
CH4 + NH3 → HCN + 3 H2
CH4 + NH3 + 1.5 O2 → HCN + 3 H2O
 מימן ציאנידי הוא חומר רעיל ביותר, וריכוז של 300 יחידות ממנו למיליון יחידות אוויר מספיק כדי להרוג אדם מבוגר תוך דקות. היון-C≡N שבציאניד נקשר לאנזים המשמש בכל תאי הגוף כזרז לתגובת החיזור של חלבון הציטוכרום C אשר בקרום המיטוכונדריון. בכך משובשת פעולת המיטוכונדריון, והתא לא מבצע נשימה תאית."
האופטמן גוטמן שם לב שאָדי איבד את חוט הקשר ואינו מקשיב לו יותר. "קשה לך להבין נוסחה מדעית אה?" גיחך לעברו.
"אם הגזים של 'היהודי' כל כך יעילים למה אין הם הורגים את האוייב?" חשב אָדי בליבו. היהודי בטח זייף שם משהו למען הכסף. גם האופטמן גוטמן, היהודי, ודאי קנה את הדרגות שלו בכסף. תמיד היהודי המושך בחוטים מאחורי הקלעים.
הוא ניגש אל חפציו ונטל מתרמילו את הספר "מין ואופי" והחל לסכם את עיקריו במחברת:
1. יש קשר אנתרופולוגי בין תכונות פיזיולוגיות של היהודים לאותם תכונות אצל הגזע הכושי (NEGROID) והמונגולי.
2. היהודי חסר רגש ונפש, לעומת הארים.
3. ההיבט היחיד אשר היהודי מוצא ברפואה הוא ההיבט הכימי ולא בטיפול בבני אדם.
4. היהודי אינו מאמין בדבר ואינו לוקח דבר ברצינות. ליהודים אין הבנה ברעיון המדינה והאזרחות.
5. הטענה שהטבע היהודי נובע מנסיבות היסטוריות טראגיות היא לא נכונה.
6. היהודי לא מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, מנגד – אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (הארים).
7. יהודים טישטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כקומוניסטים. עם הופעת היהודים הקו המפריד בין "טוב" ל"רע" נעשה לא ברור, היהודים והקומוניסטים שניהם הורסים את המוסר.
לאחר רשימת העיקרים שרטט קו ולמטה רשם במודגש את המסקנות:
ליהודי אין יכולת של להתגבר על "דמו" בדרך של המרת דתו לנצרות. יהודי הממיר דתו לא מסוגל להיגאל מכיוון שאין לו נפש – אין לו אופי – הוא לא יכול להשתנות.
וינינגר הוא היהודי היחידי שיש לו זכות קיום. ברוב אצילותו הבין כי מחובתו לשחרר את הגזע הארי מנוכחותו המטמאת.
 
הרגימנט נסוג מפלנדריה לסום. סגן הוגו גוטמן הבטיח צלב ברזל לשני רצים אם יצליחו להעביר העברת שדר תחת אש מהמפקדה לחזית. פגז שהתפוצץ והרג כמה רצים, פצע את אדי בירכו השמאלית. חודשיים בילה בבית חולים שדה בבליץ ליד ברלין. הצליח לבקר בכמה גלריות. הוא שם לב, כל פקיד שם היה יהודי. במהלך ההפגזה קרה לו אסון, פוֹקְסְל נעלם. ייתכן שנלקח משם, ברח, או נהרג. "החזיר שלקח אותו לא יודע מה עשה לי," טען במרירות.
לאחר חזרה קצרה לחזית עבר לאלזס. לראשונה יצא לחופשה בברלין ב-4.8.1918. בברלין נכונה לו הפתעה נעימה. הוענק לו צלב הברזל מדרגה ראשונה הישג נדיר לרב טוראי. הממליץ היה הקצין היהודי גוטמן. מעולם לא היה כל כך גאה ומאושר.
 
פַּזוואלק ליד שטֶטין - פומרניה 1918
"בוקר טוב אָדי," הוא התעורר והרים ראש.
ד"ר הלמוט אויסטרמן אחז בידיו את הסטטוסקופ. "הלב שלך, אָדי, פועל טוב."
הוא כמעט לא ראה. הכול היה מטושטש. לאט-לאט החל להיזכר. אפילו נזכר בתאריך בו קרה הדבר 14.10.18 הוא ידע בוודאות שנפגע מגז חרדל על הגבעות מדרום לווריק. הוא זכר את הצריבה הקשה ואת התדהמה שחש כאשר ניסו, הוא והחיילים שהיו איתו, לצאת מהחפירה בניסיון לסגת לקו אחורי, והנה פתאום נתקלו בענן הגז הרעיל ולקו בעיוורון. הם טופלו במקום על-ידי החובש הגדודי ונשלחו להתרפא בפַּזוואלק ליד שטֶטין בפומרניה.
"אני צריך לקחת ממך דם לבדיקה," שמע קול מולו.
"מי אתה?" שאל, בקושי הבחין בצללית.
"אני החובש," ענה הקול, "שמי היינץ קלוגר."
היינץ כרך לו רצועת גומי סביב הזרוע, חיכה מעט שיוכל לראות את הוריד ונעץ בו את המחט. דמו האדום החל לאט לאט להתנקז בכלי הקיבול של המזרק.
"זהו, תודה." אמר לו בעודו משחרר את רצועת הגומי. "בוא תן פה שתן וצואה," בא אליו חובש נוסף שאחז בידו שתי מבחנות, הוא ראה את שמו – יצחק צוליכט.
הוא יכול היה לשמוע את הכול. בית החולים היה שרוי בהתרגשות מוזרה. בין החולים והסגל הרפואי החלו להסתובב שמועות מביכות. הנה-הנה המלוכה קרובה ליפול. המלחמה עוד מעט תיגמר. בכל מקום יש שביתות ופריקת עול. עריקים רבים חמקו מהצבא. רבו השמועות על בני-בליעל יהודים שלא היו בחזית והגיעו לבית החולים בדרך מה שקורים "בית חולים לזיבה" והניפו את הדגל האדום. רוב הרופאים והחובשים כאן, כמו ד"ר אויסטרמן, קלוגר וצוליכט, היו יהודים. בבית החולים הוא שוכב בין שורות-שורות של מיטות. "טר"ש אָדי, אל תקום! טר"ש אָדי אל תלך!" כל הזמן נותנים לו הוראות, ד"ר יהודי ועוד ד"ר יהודי. עוד אויסטרמן ועוד קלוגר, ועוד ליכט, לוקחים לו דם, שתן וצואה, חושבים שהם מצילים את גרמניה ואת העולם. איך יהודי יכול לרפא כשהוא המחלה עצמה?
הוא שכב חצי עיוור ושמע את כל הסיפורים. ב-10 בנובמבר הודיעו לכולם כי הפאסטור של בית החולים עומד לנאום בפניהם. הוא הצטופף עם כולם בחדר האוכל, כדי להיטיב לשמוע. הוא התבונן בפאסטור. למרות הקושי הבחין שהפסטור היה קרח לגמרי. ראש ריק, חשב. הפאסטור עמד לפני החולים. ביניהם חולים קשים חסרי גפיים, והתחיל את הנאום לפני החולים במילים הקשות: "בצער רב אני רוצה להודיע לכם על קץ המלוכה, בית ההונצולרן נפל."
הוא שם לב שלא כולם נדהמו או הצטערו. הפאסטור המשיך ומנה את שבחי בית המלוכה. "גרמניה היא עתה רפובליקה!" הודיע להם.
"מה יהיה?" שאלו מהקהל.
"המלחמה אבודה והגרמנים נתונים לחסדי המנצחים. אין לצפות לחסדיהם."
הכול התערפל אצלו. הוא חשב על התבוסה המזעזעת. הוא חשב על מעשה הנבלה הגדול שנעשה לאומה. לא היה יכול לסבול את זה עוד. אפילו דקה אחת נוספת לא היה יכול לשבת שם. הכל השחיר שוב מול עיניו. בצעד כושל גישש את דרכו לחזור אל אולם השינה, הטיל את עצמו על המיטה וקבר את ראשו הבוער בתוך השמיכה והכר. למן היום שעמד ליד קברה של אימו לא בכה כך... אבל עכשיו לא היה יכול להתאפק.
הכול היה לשווא אפוא. האם כל זה קרה רק כדי שכנופיה של פושעים עלובי נפש תניח את ידיה על המולדת?
כל כמה שניסה להבהיר לעצמו באותה שעה את האירוע הנורא, בערו במצחו הבושה הזעם והחרפה, מה היה כל הכאב שבעיניו לעומת הפורענות הזו? בלילות צמחה שינאה בליבו, שנאה לאחראים למעשה הזה.
בימים שלאחר מכן התחוור לו מה הועיד לו הגורל. הוא בא לכלל מסקנה ש"אין לעשות הסכמים עם יהודים; לגביהם יכולה להיות רק ההחלטה הנוקשה: כך או כך." והוא החליט את ההחלטה ששינתה את חייו: "אשר לי, אני מחליט להיכנס לפוליטיקה, זוהי חובתי."
"מילוי חובה" – מילה המבטאת בצורה כה נפלאה את התנהגות האדם: היינו, לא לשאוף לסיפוק העצמי, אלא לשרת את הכלל – וזאת להבדיל מאנוכיות ותועלת עצמית – אידיאליזם. פירושה של זו הוא אך ורק כושר ההקרבה העצמית של הפרט למען כלל החברה, למען זולתו. האידיאליזם איננו ביטוי רגשי מיותר, אלא התנאי המוקדם האמיתי, למה שאנו מכנים תרבות אנושית, וכי הוא, מתחילה ולבדו, ברא את המושג "אדם", מעמדו של הארי בעולם נובע מאמונה עמוקה זו. בלא אמונה אידיאליסטית, הכישורים הרוחניים המזהירים ביותר, נותרים רוחניים בלבד, כעין מראה חיצוני, חסר ערך פנימי, ונטולי כוח יצירה.
חצי עיוור הבין, היתה לו התגלות. עליו הוטל הכול. בחיי היומיום הגאון זקוק כביכול לעילה מיוחדת, ובעצם לעיתים קרובות לדחיפה ממש, כדי שיאיר... בחדגוניות של חיי-יומיום לעיתים קרובות אפילו אנשים בעלי-משקל יכולים להיראות נטולי-משקל, כאילו אינם מתרוממים כמעט מעל לממוצע של סביבתם. אולם כאשר אך יקרב אליהם מצב שבו האחרים מאבדים את תקוותם או תועים מדרכם, או-אז הטבע הגאוני מתרומם בעליל מן הילד הממוצע והעלום, לעיתים לא רחוקות, לתדהמתם של כל אלה שעד אז ראו אותו בקטנוניות של החיים הבורגניים. לולא באה שעת מבחן זו, ספק אם אי-פעם היה איש מנחש שגיבור צעיר היה חבוי בנער הזה חסר-הזקן: הלמות-הפטיש של הגורל המפילה איש אחד ארצה יוצקת פתאום פלדה במשנהו.
הוא ידע: חלק מבני הגזע היהודי אכן מודה במעמדו כעם זר. בו בזמן שהציונות מעמידה פנים בפני העולם כאילו שאיפותיה הלאומיות תמצאנה את סיפוקן ביצירת מדינה פלשתינאית, הם היהודים שוב מוליכים שולל את הגויים המטופשים בצורה ערמומית ביותר. אין הם חושבים כלל לבנות בפלשתינה מדינה יהודית, כדי ליישב אותה ולחיות בה, אלא הם רק חותרים להקמת מרכז ארגוני, בעל סמכות מדינית עצמאית, שאיננו נתון בהישג ידיהן של מדינות אחרות, ויאפשר לקיים את מעשי הרמייה הבינלאומיים. תהיה זו ארץ מקלט לנוכלים שאשמתם כבר הוכחה וכן בית ספר גבוה לרמאים מתלמדים.
השמדת היהודים ע"י הארים הכרחית. צריך רק סניטר טוב, שינקה את הלכלוך, שישמיד את החיידקים ואת האשמים בלכלוך, בזוהמה החברתית, בזנות, בסטייה המינית, העגבת. צריך סניטציה טוטלית. צריך רק להסתיר את זה לעת עתה, עד שנתחזק. היום לא אוהבים לשמוע JUDA VERECKE הישמדו יהודים! חיסול בגזים של עשרות אלפי יהודים ב-1918 היה מציל את גרמניה מהבוגדנות הזו. במאבק נגד האוייב הוא אינו מזמין אוייב חזק להילחם. ולא אומר: הילחם! מפני שהוא רוצה להילחם. במקום זה הוא אומר: "אני אשמיד אותך! ועכשיו תבונה, עזרי לי לתמרן אותך לפינה כדי שלא תוכל להשיב מלחמה, ואחר כך תחטוף את המהלומה ישר בלב. היהודים צחקו עליו, הם לא יצחקו יותר...
יד הגורל שלחה לו את החיזיון, הוא קיבל השראה או מעין מסר. עליו מוטל לשחרר את העם הגרמני ולהשיב לגרמניה את גדולתה.
אילו הרעילו בגז שהמציא הַאבֶּר 12 עד 15 אלף משחיתים יהודים של עמנו בתחילת מלחמת העולם לא היה מותם של מיליונים בחזית בחינת קורבן שווא.
היהודי וינינגר לימד אותו שצריך להשמיד. היהודי הַאבֶּר הראה לי איך.
גדולת הנצרות איננה בניסיונות פשרה עם דעות פילוסופיות דומות, בתקופה קדומה, אלא בבשורה קנאית ונוקשה, המייצגת את תורתה היא.
"אין ספק, נשלחתי על-ידי ההשגחה העליונה. אני אדולף היטלר – אני ישו הארי!"