אנחנו ממליצים לכל מי שתולדות הארץ קרובים לליבו למהר ולבקר, אם טרם עשה כן, בתערוכת "המושל הראשון" סיר רונלד סטורס, מושל ירושלים בשנים 1918-1926 – הנערכת במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. התערוכה אמורה להיסגר בחודש אפריל אך ייתכן שיאריכוה גם לחודש מאי. אילו זה היה תלוי בנו היינו ממליצים להשאירה פתוחה אפילו זמן ממושך יותר, עד סוף שנת הלימודים.

אך גם למי שלא ביקר או יבקר בתערוכה ישנו פיצוי נהדר בדמות הספר הדו-לשוני עברי-אנגלי של התערוכה – "המושל הראשון", שנערך בידי האוצרת ד"ר נירית שלו כליפא ואוצרת המשנה רחל בונפיל, ואשר בהכנתו, כמו בהכנת התערוכה עצמה, לקחו חלק אנשי מקצוע רבים ובהם גם כותבי המחקרים ההיסטוריים: מוטי גולני, יאיר ולך, נועה הייזלר רובין, דני דותן, וכן פרק מאת יוסף נדבה ז"ל.

המוטו של התערוכה, של הספר, ובעצם של כל חייו של סטורס, היא אמירתו לאחר שהתמנה למושל קפריסין: "ישנן משרות רבות, גם בתוך הקיסרות הבריטית וגם מחוצה לה, המקנות לבעליהן יתר שררה ופרסום, אך – במובן-מה שלא אוכל לבארו – אין העלאה במשרה לאחר ירושלים!" (רונלד סטורס, "זכרונות", תרגום יצחק עבאדי, כרך ג', עמ' 697).

רק כשמונה שנים משל האיש בירושלים אך הוא הותיר בה עקבות בל תימחנה; קודם כל בקביעת התקנה של הבנייה באבן! – זו שקבעה את פני העיר לדורי-דורות. אלמלא הוא, ספק אם ירושלים היתה נבנית מאז ועד היום באבן. אפשר לומר שבשנות שלטונו נתן לעיר דחיפה עצומה להשתנות מעיר עות'מנית מלוכלכת ומוזנחת, בייחוד אחר השנים הרעות שעברו עליה במלחמת העולם הראשונה שבה גם נערות יהודיות מכרו עצמן לזנות בעבור פת לחם להן ולמשפחותיהן – לעיר מתוקנת ותרבותית, עיר כמעט-אירופאית על פי סדרי השלטון הבריטי ומסורותיו. הרבה דמגוגים, שהם גם בורים ועמי-ארצות, נוטים לשכוח את הברכה שהביא הקולוניאליזם, בהניחו תשתית מודרנית לארצות נחשלות – שאותן כמובן גם ניצל. ואנחנו, חרף כל מלחמתנו המוצדקת בבריטים בשנים שהיינו תחת שלטונם, עלינו להודות להם שהניחו לנו מסד ממלכתי מתוקן לישראל המודרנית, וזאת כמובן במקביל לבנייתנו את המפעל הציוני.

אפשר לומר שסטורס טבע בירושלים את הרומנטיקה שאיפיינה אותו ואת הבריטים בני-דורו, כלורנס איש-ערב שהיה ידידו, אנשים שבמידה מסויימת המציאו את המזרח ושעל כן לא כל כך אהבו את תנופת הבניין הציונית, שהיתה מאוד מערבית בקונצפציה שלה, כמו למשל באדריכלות, זאת חרף הניסיונות ללכת בעקבות המזרחיות.

התערוכה וגם הספר עושים חסד גדול לסטורס כי ממרחק השנים דמותו מצטיירת כמין שליט חכם ומורם-מעם שידע מה טוב לנתיניו, ערבים ויהודים כאחד, ונהג בהם בחוכמה ומתוך ידע רב. יש הרבה רומנטיקה גם באורחות חייו. ואולם אסור לנו לשכוח כי בתקופתו אירעו מאורעות הדמים של 1920 ו-1921, וכי ניסיונו לרצות את הערבים עלה לא פעם בדם של יהודים. היישוב העברי ועיתוניו ראו בו שונא ומתנכל. עמדה בפניו כמובן משימה בלתי אפשרית. לא היה אפשר למזג בין שני התרבויות, שני העמים, חרף ניסיונו ליצור מסגרת תרבותית משותפת ליהודים וערבים וגם אחרים – למען ירושלים.

המזרח הערבי ונימוסיו הילך קסם על הבריטים, ואולם במהותם הם היו אנשים אירופאיים ולא מוסלמים, כפי שהיו רוב-רובם של הציונים שבנו את הארץ, והדבר בא לביטויו הנחרץ ביותר בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר היישוב העברי התגייס לעזרת הבריטים במלחמתם במדינות הציר, וכך התעשייה העברית, מכון זיו [וייצמן], החיילים העבריים, כל אלה – ומולם הערבים שלא נקפו אצבע, לא כאן ולא במצרים, בעיראק או בסוריה-לבנון. להיפך, הם רק חיכו לבוא הנאצים שאותם חשבו בטעות לבני-בריתם.

מכל מקום, מהרו לראות את התערוכה וקנו את הספר, כי גם רוב צילומי התערוכה מצויים בו ויהיה לו קיום גם לאחריה.