על הספר "לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה – עיון בין התקופות"
עורכת: יפה ברלוביץ, עורך משנה: יוסף לנג
הקיבוץ המאוחד 2010, 287 עמ'
כל ימי הייתי מעריץ גדול של חלוצי העליות השנייה והשלישית – ראיתי בהם את האחראים למהפכה הגדולה שעבר עם ישראל בארץ ישראל, מהפכה שהובילה בסופו של דבר לקוממיותו בארצו. אני היכרתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ, עם אנשי המידות, אנשי ההתיישבות העובדת, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי עם ישראל.
אני הייתי אז נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר – ואני עומד מולם משתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. ידעתי שלא אשתווה אליהם לעולם, ולכל היותר אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.
כשעליתי ארצה היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים, הם בראו יהודי חדש שמתעב עסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו.
עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בליבי ייאוש נורא משום שידעתי כי לעולם לא אצליח לעמוד בתחרות עימם בדילול תירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. למרות גילם, הם היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים. נדמו בעיניי ליצורים על-אנושיים. הם היו דואגים ואוהבים, ישרים וטהורים בכל מעשיהם. הם השאירו עליי רושם כביר, ואני מניח שעד סוף ימיי לא אחדל מלהעריץ אותם.
מן ההן ניתן להקיש אל הלאו – לא החשבתי במיוחד את בני העלייה הראשונה, והסיבות ידועות: התלות שלהם בפקידות הברון, הנסיעות התכופות של בנות המושבות לצרפת מאור התרבות, ההתנכרות לפועלים היהודים בני העלייה השנייה והעדפת הפועלים הערבים, ההתנכרות לאחים שהגיעו מתימן, הגישה הפוליטית "האזרחית" המהופכת לקו שבנה את המדינה שבדרך – הלא הוא הקו הציוני-סוציאליסטי.
בא הספר הנדון ברשימה זאת ושינה במידה רבה את נקודת המבט שלי אל אותה עלייה. הספר התחבר בעקבות כנס שנערך באוניברסיטת בר-אילן באפריל 2005, ויש בו 12 מאמרים שהתחברו על-ידי 14 חוקרים – כל המאמרים נסבים על מאפייניה של העלייה הראשונה.
בראש ובראשונה הספר מאשש את הדיעה המקובלת שהעלייה בסוף המאה ה-19 ראויה לשם העלייה הראשונה, שכן העליות שקדמו לה (למשל, זו של "הפרושים", תלמידי הגאון מווילנה בראשית המאה ה-19) לא היה בהן חזון של שחרור לאומי, לא כוונו ליישוב יהודים על הקרקע, לא היתה בהם כוונה לתיקון חברתי וגישה לכיוון הרציונליזם המערבי. העליות הקודמות דמו לכל העליות מאז ומעולם של שלומי אמוני ישראל שבאו לחיות בארץ (בעיקר מהחלוקה), או למות בה. רק העלייה הראשונה היתה באמת נחשונית וראשונה.
יוסף טובי מתאר במאמרו את משבר הפגישה שבין בני הישוב הישן ובין העלייה התימנית. מסתבר שגם היחס של המושבות (למשל, המושבה כנרת) היה יחס מתנכר. בעניין הזה חטאו הספרדים הוותיקים בדיוק כמו האשכנזים, ואולי אפילו יותר, ומה עלץ ליבי כאשר יוסף טובי מונה בזה אחר זה את האישים שסייעו לתימנים בחומר וברוח, וכל השמות הם של אשכנזים: ישראל דוב פרומקין, אליעזר בן-יהודה, יעקב מן, דוד ילין, אברהם צבי אידלזון, בוריס ש"ץ, אהרון אייזנברג. כך היה מאז ומעולם – דווקא מי שמסייע – לוקה במירב הגינויים.
יוסף שלמון וקרן דובנוב מתרכזים במאמרם בתרומתו של יחיאל מיכל פינס לתחיית הלשון העברית כלשון דיבור. מסתבר שהוא קדם לאליעזר בן-יהודה במגמה להפוך את העברית לשפה מדוברת.
יפה ברלוביץ מתארת את חידושיה של העלייה הראשונה: התרכזות בהשגת טריטוריה, חתירה לפרודוקטיביזציה, לחיי כפר ואדמה תוך התחברות לאתוס העבר ככתוב בתנ"ך, פטריוטיות. חגי ישראל המסורתיים מקבלים גוון לאומי, וחגים זניחים כמו ט"ו בשבט וט"ו באב זוכים לעדנה. מילות המפתח של היישוב בעלייה זאת הן: קדמה, השכלה, חירות. יש אפילו חלומות על הקמת צבא עברי שיכבוש את הארץ כמו שעשה יהושע. בן המושבה הוא אדם חדש – זקוף קומה, אמיץ, רוכב על סוס, נושא רובה על הכתף. לא החכם והלמדן בראש הקהילה אלא איש העשייה. עם העלייה הראשונה קמה גם התעוררות הנשים לדרוש שוויון זכויות, ועיקר העיקרים זכות הבחירה והיבחרות (פתח-תקווה – 1886), זכות אשר תתממש רק כעבור מספר עשורים.
יוסף לנג מזכיר פולמוס גדול שהתעורר בעקבות חיבור הספר לכבוד הראשונים במלאת יובל למושבה פתח-תקווה (1929) – כל אחד מהמחנות של מייסדי המושבה (הירושלמים, הביאליסטוקים, הירקונים וכו') לא היה מוכן למחול על כבודו, והמאבק חסר הפשרות הוביל לגניזת הספר. בין המתפלמסים המאוחרים בעניין הזה היה נכדו של יהודה ראב, הלא הוא עורך כתב בעת בו מתפרסמת רשימה זאת – אהוד בן-עזר (ראו עמ' 127).
מרגלית שילה מתארת את מצבה הקשה של האישה בימי העלייה הראשונה ואת מעט הקרדיט שהיא זכתה לו מכותבי הזיכרונות של אותם הימים – רובם גברים. המחברת מזכירה 4 כתבי זיכרונות של נשים, מהם ניתן להסיק על אומללות ממש של נשים באותה תקופה – המוות ממחלת הקדחת ארב בכל פינה, העבודה היתה מעל לכוחות אנוש, ומעמדן של הנשים נתפס כספח לעיקר – מעשיהם של הגברים בעבודה ובהגנה. כשרווח לאנשי העלייה הראשונה, הם נהגו לשלוח את הבנות ללמוד בצרפת, ארצו של הנדיב הידוע – דבר שהעלה את חמתו של אליעזר בן-יהודה, ושל שאר הלוחמים למען דיבור עברי במולדת הישנה-חדשה. אחת מנקודות האור ביחס לנשים בתקופה הזאת היה כנס המורים שנערך ב-1903 בזיכרון יעקב, שם זכו המורות לייצוג שווה לזה של המורים.
בת ציון עראקי-קלורמן מתארת את המאבק של העדה התימנית לקבל שוויון זכויות במושבות. התימנים נתפסו ככוח עבודה זול שיכול בסגולותיו להתחרות בפועל הערבי. משאר הבחינות היתה התנכרות כמו שיהודי גרמניה באותה התקופה סלדו מה"אוסט-יודן", יהודי המזרח, שהיגרו למערב אירופה. לבסוף, ניתנה לתימנים זכות בחירה והיבחרות לאחר שלקחו חלק בתשלום המיסים. בשנת 1944 הפכה השכונה התימנית שעריים חלק בלתי נפרד מהמושבה רחובות.
נילי ואריה ספיר כותבים על ספר גדרה שחובר על ידי הסבא של נילי ספיר, הוא הבן הראשון של הביל"ויים, הלא הוא אמנון הורביץ, שנולד ב 1886 בראשון לציון, והוא בנם של לאה וצבי הורביץ.
מרים קצ'נסקי מתארת במאמרה כיצד השתמשו פעילי חיבת ציון בקיסרות הרוסית בדרשני בתי הכנסת למען התעמולה הציונית. בין הפעילים במעשה הזה היה הרב שמואל מוהליבר שראה בדרשנים דרך מעולה להפצת רעיונותיה של חיבת ציון, כי הרי בסוף המאה ה-19 היתה שפתם של יהודי קיסרות רוסיה (97%!) – יידיש.
אליהו הכהן מתאר במאמרו את הדרך הפתלתלה שעבר הציבור היהודי לקראת אימוץ המנון לאומי. הוא מתחיל במפעל של מרדכי עמנואל נוח שרצה להקים לעם היהודי "אררט" בארצות הברית ונזקק לשם כך להמנון, דרך חנוכת בית ספר למל בירושלים, אז הושרו ההמנון של טורקיה, של אוסטריה ושיר המעלות מתהילים. אחר כך הוא מתאר את התחרויות השונות לחיבור המנון בהן השתתפו משוררים ידועים כמו פרוג ודוליצקי. לבסוף זכה שירו של נפתלי-הרץ אימבר לאחר שהושר במנגינה רומנית על ידי איכרי ראשון לציון.
רן אהרונסון מתאר את החידושים של העלייה הראשונה: הקצאת שדות לניסויים חקלאיים, שימוש גובר בידע מדעי בתחום החקלאות, תשתיות טכנולוגיות מודרניות בעיקר בייצור היין. ילדי המושבות זכו לחינוך מודרני בעל נטייה לרציונליות. המושבות הצטיינו גם בגישה הומנית, כאשר הציעו חינוך וריפוי גם לאנשי הישובים הערביים.
עפרה קינן ועמוס רון סוקרים את עשרת המוזיאונים המקומיים שהקימו בניהם ונכדיהם של אנשי העלייה הראשונה. היוזמה הייתה מקומית, אך היה סיוע ממלכתי, בעיקר לאחר שהליכוד עלה לשלטון.
היה נדמה לי שאני יודע די על העלייה הראשונה, והנה, ממלמדיי בספר זה השכלתי. אני עדיין מעדיף את אנשי העליות השנייה והשלישית על פני אנשי העלייה הראשונה, אבל ללא ספק הספר שלפנינו היטה את הכף, אם מעט ואם יותר ממעט, גם לכיוון מפעלם הגדול של חלוצי המושבות.
אהוד: משלוח בנות המושבות לצרפת הוא בעיקרו השמצה. זה למשל לא קרה בפתח-תקווה [למעט אולי לורת פסקל] שהיא המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. יותר ילדים של איכרי העלייה הראשונה קבורים בבתי הקברות של המושבות בתקופת סוף המאה ה-19 וראשית ה-20 – מאשר "בנות איכרים" שנסעו ללמוד בצרפת! אכן, היו בני איכרים מהעלייה הראשונה שהיגרו מהארץ, אבל הדבר נבע בעיקר ממצוקה כלכלית או מהסתבכות בנקמת דם עם ערבים.