[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק חמישי: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות
חלק ראשון
באולם מוזיאון תל-אביב הישן, בשדרות רוטשילד, מכריז בן-גוריון ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, על הקמתה של מדינת ישראל, ומתמנה לראש הממשלה ולשר הביטחון של הממשלה הזמנית. למחרת פולשים לארץ צבאותיהן של חמש מדינות ערב, ובראשן סוריה, מצרים וירדן, אך קרבות מלחמת העצמאות מתחילים לפני כן, בעיקר עם ערביי ארץ-ישראל. התקפות קטלניות על יישובים עבריים ועל התחבורה בדרכים פורצות מייד לאחר כ"ט בנובמבר, היום שבו החליטה עצרת האומות המאוחדות, האו"ם, על הקמתה של מדינה עברית.
עדיין לא ברור אם המדינה החדשה תיקרא ישראל, כי רבים רואים בישראל את שם הממלכה הצפונית, שקמה לאחר הפילוג בין רחבעם וירבעם, לצד ממלכת יהודה. וכך מדברים וכותבים גם על ארץ-ישראל וארצישראלים, והסיסמה תחת שלטון הבריטים היא: "עלייה חופשית, מדינה עברית!"
כאשר מתחיל לפעול דואר עצמאי, לאחר צאת הבריטים, נושאת סדרת הבולים הראשונה רק את הכותרת "דואר עברי". השמות "יהודה", "מדינה עברית" ו"ארץ-ישראל" מהדהדים ברחוב העברי עד שנקבע סופית, כי שם המדינה החדשה יהיה ישראל. בהגדרות יהודי ויהודים ממעטים להשתמש לגבי היישוב העברי, הארצישראלי, אולי כדי להבדילו מהיהודים פליטי השואה, מששת המיליונים שנכחדו ומאלה שעדיין חיים בגלות.
חיילי "צבא ההצלה הערבי", שגויסו בסוריה בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י, מתקיפים באביב 1948 את משמר-העמק, ונכשלים. למרותו של קאוקג'י סר גם גדוד שכירי-חרב דרוזי שגוייס בסוריה, ובראשו עומד קפטן-לשעבר בצבא הסורי, שכיב וואהב שמו. הגדוד מוצב בשפרעם שבגליל. לאחר תבוסתו מבקש קאוקג'י מוואהב לתקוף את רמת-יוחנן וכפר-אתא, כדי להקל מעליו את הלחץ.
המערכה נמשכת ארבעה ימים, מ12- באפריל. זוריק, אחיו הצעיר של משה, משמש קצין בחטיבת "כרמלי". ביום השני לקרבות ברמת-יוחנן הוא מסתער בראש חייליו ונהרג מפגיעת כדור במצחו. הוא בן עשרים ושתיים, נשוי ואב לתינוק, עוזי, שעתיד להיות אחד מבכירי המפקדים בצה"ל.
רק בתום ימי הקרב מוצאים את גופתו של זוריק מושלכת בשדה, על פניו, ירוי בראשו. משה נוסע לזהותו בחדר האוכל של רמת-יוחנן. הוא עושה זאת בחברת גיסו, ישראל גפן, כי מראה הגופות לאחר הימים שהיו מונחות בשדה הוא איום ונורא. זהר דיין נקבר בשימרון – לפני הוריו, לפני אחיו הבכור ואחותו הגדולה ממנו. כולם עתידים להיטמן לידו, בבוא שעתם.
בתש"ח, 1948, נופלים בקרבות אלפי בחורים, ממיטב הדור הצעיר, ובהם בניהם של רבים ממנהיגי היישוב. יש משפחות, כמשפחת גובר וישראלית, ששוכלות כל אחת שניים מבניה. בשום מלחמה ממלחמות ישראל מאז אין מספר כה רב של נופלים, לא באופן יחסי ולא במספרים מוחלטים. ערב הקמת המדינה מונה היישוב העברי לא יותר משש מאות אלף איש, גברים, נשים וטף.
דבורה מקבלת באופן קשה ביותר את מות בנה הצעיר והאהוב. זוריק הוא הקרוב לה מכל ילדיה, ולדברי משה: "מעתה היא אשה מוכה. בחייה כבה האור." לעולם לא תתאושש מן המהלומה. תגובתו של משה-עצמו פטליסטית במקצת. הוא דואג בעיקר להוריו השכולים, לאמו שאליה הוא קשור מאוד. מרגיז אותו שאינו יכול להקל מעליה את מכאוב האובדן הנורא, אך הוא משתדל להישאר קר רוח. על חרדתה של יעל, בת התשע, הוא עונה בהבטחה: "אני כבר חטפתי את הכדור שלי ונשארתי בחיים, אין לי שום כוונה להיפגע שוב, כי עכשיו אני כבר יודע איך להישמר מפני הכדורים."
האם אביה אינו פוחד מדבר? – תוהה הילדה. רק לאחר שנים היא נוכחת לדעת כי "פחדו האמיתי היה קשור לעין הבריאה, שמא גם היא תיפגע, והוא יישאר עיוור לחלוטין."
ימים לא רבים לאחר נפילת זוריק בא אליו אחד מעוזריו, גיורא זייד, בנו של השומר האגדי אלכסנדר זייד, המעורה היטב בקרב הערבים והדרוזים בגליל ובעמק. הוא מספר למשה, כי באמצעות השייח' צאלח חניפס משפרעם יצר קשר עם הגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, ויש סיכוי להעבירם לצד הישראלי. האם מסוגל משה להתגבר על כאבו הנורא ולהיפגש לשיחה עניינית עם הורגי אחיו?
למשה אין ספקות. בתיווכו של גיורא באה בלילה, לטבעון, חבורת קצינים מהגדוד הדרוזי. הם מופיעים עם נשקם, בצורה מסודרת. כאשר מציגים לפניהם את משה, ונאמר להם שאחיו היחיד נהרג בקרב ברמת-יוחנן, הם מחווירים. הם חושדים שמא הובאו בעורמה, כדי להתנקש בחייהם, כנקמת דם. ואולם משה אומר להם בערך כך:
"אחי נהרג בקרב איתכם, וחיילים שלכם נהרגו בקרב מולו. זאת הקללה שבמלחמה. אם תמשיכו להילחם בנו, יוסיפו ליפול עוד קורבנות, הרבה קורבנות, משני הצדדים. אבל אם באתם אלינו בלב נקי, לעשות הסכם של הפסקת מלחמה בין הגדוד שלכם לבינינו, אני מוחל על חשבון הדם של העבר, כי אחי נלחם למען השלום והחופש, שכל אדם ראוי לו."
סיכום הפגישה מפתיע: הגדוד הדרוזי מוכן לעבור לצד הישראלי. אמנם מפקדת ה"הגנה" אינה מאשרת, מחשש שנאמנות גמישה זו עלולה להתחלף פעם נוספת, אולם המטרה הראשונה מושגת – הגדוד הדרוזי משתכנע שלא לקחת עוד חלק במלחמה ומאפשר בכך את כיבושה של עכו, ואחדים מחייליו עוברים לצד הישראלי.
הגישה המעשית של משה כלפי האוייב – חבורת הקצינים הדרוזים שבקירבה יושב אולי האיש שהרג את אחיו – היא מדהימה ממש. לכאורה העיקר הוא האבל והנקם, וכל השאר טפל. אך לא, העיקר הוא המטרה – לנטרל גדוד של לוחמים דרוזים מעולים, וליצור איתם יחסים של אמון ושיתוף פעולה, שימנעו קורבנות נוספים ויחזקו את הצד הישראלי במלחמתו בערבים. לכן צריך להתגבר על רגשות נקם ואבל. אי אפשר לפעול ביעילות על סמך הרגש. צריך להיות מפוכח, ענייני, לא להירתע ממוסכמות ומדעת הקהל, ובלבד שלא להחמיץ שום הזדמנות.
*
משה בן שלושים ושלוש. חרף החשש המתמיד לעינו הימנית פן תיפגע, אפילו בסריטה, הרי לאחר מות אחיו הצעיר הוא חש שאינו יכול להמשיך בעבודת המודיעין, אלא עליו לחזור לפעילות קרבית. בעקבות הידיעות שהוא מקבל, הוא יוזם פיגועים בדרכים נגד יחידות לוחמים ערביות, אך מאחר שאין לו חיילים הסרים לפקודתו, אין תוכניותיו יוצאות לפועל. לזמן-מה הוא מתמנה לאחראי על חיפה הערבית, לאחר בריחת תושביה. ואולם אין הוא משתבץ בצמרת הפיקוד של הפלמ"ח וה"הגנה", של צה"ל ההולך ומוקם.
לדעת כותב תולדות חייו, שבתי טבת, סבורים במטה הכללי שמשה דיין טוב לעסקי מודיעין אפלים הקרויים "שווארצע געשפטן", ולא לפיקוד קרבי. רואים בו מעין פרטיזן: "שיש בו הרבה מן הפרחח, מההעזה הגובלת בחוסר אחריות, הנסבלת איכשהו בדרגות הביניים של מפקדי השדה אך פסולה מכל וכל בדרג הגבוה."
מצד אחד, משה אינו שייך לקצונה הבכירה, שקיבלה את הכשרתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייהה. מצד שני הוא מושבניק, איש מפא"י, ולא נמנה עם מפקדי הפלמ"ח, רובם אנשי הקיבוץ המאוחד, ממפלגת מפ"ם. אמנם בן-גוריון ומרבית מנהיגי המדינה-בדרך הם אנשי מפא"י, אבל לפלמ"ח יש מידה של עצמאות.
בחודש מאי 1948 מטילים על יצחק שדה להקים חטיבה חדשה, חטיבה 8. שדה זוכר את משה מתפקידיו הקרביים שבע שנים לפני כן. הוא זוכר את אומץ-ליבו ואת גישתו הצבאית הנועזת, הקרובה לרוחם של וינגייט ושל שדה עצמו, ומציע למשה להקים גדוד קומנדו, גדוד הפשיטה 89, ולהתמנות למג"ד. משה מקבל את ההזמנה מייד, אף שדרגתו היא רק רב-סרן.
אך כרגיל הוא נקרא בדחיפות למשימה אחרת. הרמטכ"ל, יעקב דורי, ממנה אותו לפקד, לראשונה בחייו, על גזרת קרב קשה ביותר – בעמק הירדן, בדגניה, המקום שבו נולד, ושעלול ליפול בתוך שעות לא רבות לידי הצבא הסורי.
*
ב-15 במאי, מייד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פולשים הסורים לעמק הירדן, מפציצים מהאוויר ומפגיזים מהקרקע, ולאחר שלושה ימים הם כובשים את הקיבוצים מסדה ושער-הגולן ואת צמח. הכוח הישראלי שנסוג מצמח משאיר אחריו הרוגים ופצועים. הנשים והילדים מקיבוצי עמק הירדן מפונים למעלה, לכיוון עפולה. ניסיון של לוחמי הפלמ"ח לכבוש מחדש את משטרת צמח נכשל תוך אבידות קשות. ב-18 במאי המצב נראה קרוב לייאוש. הסורים מרכזים תותחים, טנקים, משוריינים וחיל רגלים להתקפה נוספת ומכריעה, בסיוע חיל האוויר שלהם, ששולט בשמיים ומפציץ מדי פעם את היישובים העבריים. אם יכבשו את שתי הדגניות, ואת גשר הירדן וקבוצת כינרת, תיפתח לפניהם הדרך צפונה לטבריה ומערבה – לפוריה וליבנאל. הם ישלטו על רוב רובה של הכינרת ויוכלו לפלוש לגליל ולעמק יזרעאל.
ומדוע שולחים לזירה זו דווקא את משה, שהוא מפקד ללא גייסות וללא ניסיון קרבי זה שבע שנים? אולי בתקווה שנטייתו ליזום פעולות בעורף האוייב תוכל לאזן את חולשת המגינים הישראליים מול הצבא הסורי. אולי משום שהוא בן האזור ופעל בו כל השנים עוד בתקופת וינגייט, לאורך קו הנפט, ולכן הוא מכיר רבים מן הלוחמים המקומיים ויכול להנהיגם. הרי נהלל עצמה היא על "נתיב הפילים", תידרס ותיכבש – אם יפרוץ הצבא הסורי לכיוון חיפה. ואולי צירוף מקרים הוא, שלאחר שהוטל עליו להיות מפקד גדוד קומנדו, שטרם הוקם, משה הוא המפקד הפנוי ובעל הסמכות היחיד שיכול הרמטכ"ל לשלוח למשימה הקשה של עצירת הצבא הסורי.
"בכל עת שהגעתי לדגניה, לא באתי אליה אלא חזרתי אליה," אומר משה. הוא מגיע לדגניה ב18- במאי במכונית פרטית שחורה של ה"הגנה", שנמצאת ברשותו מתפקידו הקודם. נשקו האישי הוא אקדח הצמוד לירכו. הוא מביא עימו שלושה פיא"טים, מטולים פשוטים להחריד, הנדרכים בקפיץ, ומשמשים נשק אנטי-טנקי מטווח קרוב ביותר – "נשק יקר-המציאות," כדבריו.
נוסף על כך יש עימו הבטחה מראש אגף המבצעים, יגאל ידין, באישור מיוחד של בן-גוריון, לקבל למשך עשרים וארבע שעות למרומי רכס פוריה, השולט על הכינרת, סוללה של ארבעה תותחים הרריים ישנים בקוטר 65 מילימטר, הקרויים "נפוליונצ'יקים", ולהחזירם מייד לחזית ירושלים. זו התגבורת היחידה לחזית הכינרת. כמו כן נמצאים בה ומוסיפים לבוא אליה – כיחידים ובקבוצות – לוחמים מנהלל, מבלפוריה, מיבנאל ומשאר יישובי העמק, ואף מטבריה; הם, השכנים, נזעקים לכבות את השריפה פן תתפשט האש ותכלה גם את יישוביהם.
ביממה שנותרה למשה לטפל במצב הוא מחזק את ההגנה על דגניה ב' שבאגף הדרומי. מהתגבורת שבאה מיבנאל הוא מבקש לתפוס את התל הנטוש של בית-ירח ולהתחפר במורד המזרחי שלו; זה ה"כרך" הנזכר בשירה הידוע של רחל, שהלחינה לימים נעמי שמר. תפיסת התל תבטיח שהאגף הצפוני של החזית, שממנו יש שליטה על מוצא הירדן מהכינרת, לא יהיה פרוץ. להערכת משה, ירכזו הסורים את ההתקפה בשתי הדגניות, ואם יצליחו, יפרצו מהן והלאה.
מוקדם מאוד בבוקר יום חמישי, 20 במאי, פותחים הסורים בהפגזה קשה מכל התותחים והמרגמות שברשותם. לאחר כחצי שעה מתחיל להתקדם לעבר שתי הדגניות, ממזרח, כוח סורי הכולל טנקים, שריוניות וחיל רגלים. מטוסים סוריים מטילים פצצות בכל הגזרה. למגינים אין נשק נגד-מטוסים לבד מן היריות ברובים. למרבה המזל, הפצצות הסוריות מחטיאות את מטרותיהן ואינן גורמות נזק ואבידות.
לכל אורך הקו משיבים המגינים ביריות, שגורמות לחיל הרגלים הסורי להתעכב. חשיבות רבה יש לאש הניתכת על הסורים גם מכיוון בית-ירח. נוסף על כך מתמקמת חבורה של לוחמים מהפלמ"ח ומבלפוריה מתמקמת בקצה הדרומי של קבוצת כינרת ומפעילה משם סוללה של חמש מרגמות שקוטרן שלושה אינץ'. פגיעותיהן בכוח הסורי מאטות את ההתקפה ומשבשות אותה, אך לפתע מתרחשת תקלה – פגז מרגמה סוטה ממסלולו מייד לאחר צאתו, נתקל בחוט-טלפון שנמתח מהעמדה, מתפוצץ, פוצע את מרבית הרגמים והורג אחד מהם.
השתתקות המרגמות מעודדת את ההתקפה הסורית. הטנקים ממשיכים להתקדם ללא הפרעה עד תעלות ההגנה והגדרות של דגניה א' ודגניה ב'. חלש במיוחד הוא מערך ההגנה של דגניה ב', שמגיניה לא התחפרו היטב. טנק סורי אחד פורץ לחצר של דגניה א' ורק שם, מקרוב, מצליחים המגינים להעלות באש אותו ואת צוותו, בכלי-הנשק היחידים שיש בידיהם – הפיא"ט ובקבוקי המולוטוב, בקבוקים ממולאים חומר כימי, הנזרקים בהינף יד וגורמים לתבערה בהתפוצצם. אך מצב הנשק בכי רע – מקצת בקבוקי המולוטוב כבו בטרם עת, יורק הלהבות אינו פועל, אין די תחמושת. החפירות אינן עמוקות דיין. חיילים צעירים, הרוגים ופצועים, נותרו בשדות שבין הדגניות לצמח לאחר נסיגת הכוח הישראלי, כיומיים לפני כן, מבלי יכולת לחבוש אותם ולפנותם.
לאחר זמן-מה מתאוששים רגמים אחדים ושבים להפעיל שתיים מהמרגמות, בעידודו ובהמרצתו של משה שנמצא לידם, בקבוצת כינרת. לקראת הצהריים נמסר לו מפוריה, כי התותחים מוכנים לפעולה, אך הוא מתייעץ ומחליט שלא להשתמש בהם עדיין. ההתקפה נעצרה בקטע הצפוני, הכולל את דגניה א' ומוצא הירדן עד בית-ירח. משה מעריך, שהסורים לא יוותרו אלא יחדשו את הסתערותם ביום המחרת. הוא יודע שיש רק מעט פגזים לתותחים. אם יבזבז אותם היום, לא יישאר בידו נשק הרתעה כדי להבטיח, שהחזית לא תתמוטט ביום המחרת. התותחים הם הנשק הסודי היחיד והאחרון של החזית.
זו גישתו של משה – בלהט הקרב ובשעות מצוקה ומשבר אסור לפעול רק על-פי הרגש; צריך להישאר קר-רוח ולהביא בחשבון את כל הנתונים. הניצחון הוא המטרה החשובה ביותר, לא הנקמה ולא עצם הסיפוק שבהפעלת כוח חזק.
אבל לפתע, בצהריים, מגיעה אל משה ידיעה דחופה, שהמצב בדגניה ב' קשה מאוד. אמנם הטנקים הסורים עצרו, כי החיילים הרגלים שוכבים בשדה ופוחדים להתקדם בעקבותיהם, בגלל היריות, אבל בדגניה ב' מוטלים בשדה פצועים ואין דרך להגיע אליהם, מורגש מחסור בתעלות הגנה, ומקצת עמדות מנותקות. המגינים ממשיכים לירות, אך הכל תלוי עתה בסורים. אם יחליטו הטנקים שלהם להתקדם – לא יהיה אפשר לעוצרם, ותחל נסיגה מדגניה ב'.
להרף עין חוזר משה עשרים ושמונה שנים וחודש אחד לאחור, ליום ההתקפה באפריל 1920, והוא ילד בן חמש: מדגניה ב' הנתונה בסכנה מפנים את הנשים והילדים, גם אותו, לדגניה א'. הוא שומע את היריות ורואה את להבות האש העולות מדגניה ב' ואת קומץ המגינים הנסוג בבהלה לדגניה א', דרך שדות החיטה. אחרון מגיע אביו שמואל, מפקד דגניה ב', רכוב על סוסתו השחורה, במגפיו האדומים שרגבי החפירות דבקו בהם, רובה ה"קרבין" הגרמני בידו, ופניו שחורים מאבק השריפה ומעשן התבערה שהצית לפני הנסיגה ומהרגשת הכישלון הקשה.
לא, שנית דגניה ב' לא תיפול!
ומשה פוקד על סוללת התותחים בפוריה להתחיל בהפגזה.
רק שניים מתוך שלושת התותחים פועלים.
הפגז הראשון עובר מעל בית-ירח ונופל בכינרת. הוא נורה לשם טיווח. לפי נד המים שהוא מעלה מטווחים התותחנים ימינה, לעבר משטרת צמח והחושות של העיירה הערבית.
פגז שני, ועוד פגז – – –
קולות הירי ממרומי רכס פוריה מהדהדים ברחבי עמק הירדן, הפרוס לרגליו, כהלמות תוף אדיר ממדים, המתגבר על קונצרט היריות הבודדות ומרעיד את כל הסביבה.
עוד לפני שנראות פגיעות של-ממש מודיעים למשה, כי הטנקים הסוריים מסתובבים על שרשראותיהם ונסוגים לעבר צמח. המפקד הסורי סבור כנראה, שהתותחים הישראליים עומדים להרוס את העיירה. גם החיילים הרגלים, שהסתתרו בשדות, קמים ומתחילים לברוח מזרחה למשמע הפגזים השורקים מעל ראשיהם. בתוך זמן לא רב משתתקת החזית לגמרי, האיום מעל הדגניות סר.
בתום ההפגזה משתרר בצמח שקט מוחלט. גם במשקפת אין רואים שם איש, ובערב – שום אור או תנועת רכב. בלילה מחליט משה לצאת לסיור בצמח, במכוניתו האזרחית השחורה, עם כמה מאנשיו. השערתו מתאמת. הסורים נסוגו הרחק, עד תל אל-קאסר, כיום תל קציר, וצמח ריקה. בתעלות לצד הכביש מוטלות עדיין גופות הלוחמים הישראלים הצעירים, שנהרגו בהתקפה על משטרת צמח יומיים לפני כן. נשק וכלי-רכב סוריים פזורים בעמדות ובדרכים. משה לוקח משקפת סורית למזכרת, אולי תמורה למשקפת שרסיסיה חדרו לעינו השמאלית, וחוזר עם אנשיו במכונית אלחוט סורית.
הסורים היו קרובים לניצחון. עוד מאמץ קטן מצידם, עוד הסתערות – ודגניה ב' היתה נופלת לידיהם ללא קושי רב. התמוטטות התקפתם – עוד בטרם הצליחו שניים מתוך שלושה ה"נפוליונצ'יקים" המיושנים לפגוע ישירות בכוחותיהם הפזורים בשדה קרב – מדהימה את משה. תוצאות הקרב הראשון שניהל נגד הערבים משפיעות מעתה והלאה על התייחסותו לצבאותיהם. לכותב תולדות חייו, שבתי טבת, הוא עתיד לספר:
"זה עשה עלי רושם בל יימחה. הטיול לצמח בלילה, כשראיתי שהם השאירו הכל וברחו, זה חרט בי רושם אדיר. איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."
"לילה אחד שלח אבי רכב, כדי להביא את אמא לבקרו בדגניה," מספרת יעל. "מעשה שחזר על עצמו בכל הקרבות הבאים. כאשר שהה יותר מלילה אחד מחוץ לבית, היה שולח אליה והיתה מצטרפת אליו. הוא לקח אותה לסיורים בין החפירות, שוחח איתה והתעניין בנו ובמצב במשק."
*
משה נשאר רק עוד יומיים בעמק הירדן ואחר-כך הוא חוזר למחנה הצבאי תל ליטווינסקי, כיום תל השומר, להכין את גדוד הקומנדו שלו, גדוד הפשיטה הממוכן 89, במסגרת חטיבה 8, שבראשה עומד האלוף יצחק שדה. משה מביא עימו לגדוד חבורה של לוחמים מידידיו בעמק יזרעאל ובגליל התחתון: מנהלל, מיבנאל, מגבת ומעוד מקומות. הפלוגות האחרות בגדוד מורכבות ממתנדבים מחוץ-לארץ, בעיקר דרום-אפריקנים, מפלוגת בחורים תל-אביביים שעמדו קודם תחת פיקודו של הסמג"ד יוחנן פלץ, קצין בעל ניסיון בצבא הבריטי, וכן מפלוגה של לוחמי לח"י, ארגון הטרור היהודי שרובו התפרק (חוץ מבירושלים) ולוחמיו העמידו עצמם למרות צה"ל. מפקד הפלוגה הוא דב הבלונדי, יעקב גרנק, לוחם מפורסם בשורות הלח"י.
ב-11 ביוני 1948 נכנסת לתוקפה שביתת נשק זמנית בין ישראל לצבאות הערבים, הקרויה בשם הפוגה. היא משמשת לצה"ל, שזה עתה הוקם, פסק-זמן חיוני להצטיידות, לאימונים ולהכנת הכוחות לקראת התחדשות הקרבות של מלחמת העצמאות.
הדרך שבה מוקמות שלוש פלוגותיו של גדוד 89, בתקופת ההפוגה, דומה יותר להתארגנות גדוד פרטיזנים בעורף האוייב מאשר להקמת יחידה של צבא מסודר. חיילים עוזבים ללא רשות חטיבות אחרות, כדי לשרת בו. ג'יפים נגנבים בלילות, נצבעים ומקבלים מספרים צבאיים, מותקן בהם מקלע מלפנים ומקלע מאחור – והם הופכים לרכב מבצעי. הלוחמים מסתובבים בלי דרגות; הלבוש מרושל. לראשיהם כובעי היטלמאכר – מתנת יצרני הכובעים היהודים בארה"ב לחייל צה"ל. זהו כובע עגול ושטוח מבד חאקי בהיר, בעל מצחייה רכה. בצידו האחורי יריעת-בד מקופלת, שבהיפרסה היא מגנה על העורף, כנהוג באזור מדברי. תקופה ארוכה עתיד משה להיות מצולם כשהוא חבוש בכובע הפשוט הזה.
המפקדים בחטיבות האחרות מקימים קול צעקה ומאיימים להכריז על חייליהם כעל עריקים. אך ההילה של גדוד קומנדו ממונע, שאינו כבול לגזרה אחת, אלא נועד לפשיטות נועזות בעורף האוייב, קוסמת לדמיונם של הלוחמים שהתקבצו ובאו לגדוד. משה מצליח להלהיבם וללכדם סביבו. הוא גם רוצה להוכיח, כי אין לפלמ"ח מונופול על יחידות-צבא איכותיות ונועזות. משה נוטע באנשיו גאוות יחידה בבוז שהוא מפגין כלפי הדפוסים הפורמליים, מורשת הצבא הבריטי, שלתוכם הולך ונוצק הצבא הצעיר. אל השוטרים הצבאיים, למשל, הוא מתייחס כאל שומרי בסיס-האימונים של ה"הגנה" בג'וערה, לשם חדר בשעתו בלילה בראש אנשיו, תוך סיכון שיירו בהם באש חיה אם יתגלו.
אך כמו בפרקים קודמים בחייו, נקרא לפתע משה למשימה אחרת. הפעולה הצבאית הרצינית הראשונה שאותה הוא נדרש לבצע, כמפקד גדוד הפשיטה 89, אינה נגד הערבים. מתברר שמוטל עליו, כמו בימי ה"סזון", להילחם דווקא ביהודים שאינם מקבלים את מרות היישוב המאורגן המיוצג מעתה על-ידי הממשלה הזמנית והמטה הכללי של צה"ל.
עד זמן לא רב לפני כן היה האצ"ל ארגון טרור, שפעל נגד הבריטים. עתה, כאשר הבריטים כבר אינם בארץ, הוא פותח בפעולות לחימה נגד הערבים. כדי לחזק את כוחו, מביא האצ"ל ארצה נחתת עמוסה נשק, תחמושת ולוחמים, "אלטלנה" שמה. הספינה מטילה עוגן מול כפר ויתקין ב20- ביוני 1948, בעיצומה של תקופת ההפוגה הראשונה. הארגון ומפקדו, מנחם בגין, מסרבים להכיר במרות ממשלת ישראל, ומתכוונים לחמש בנשק שעל "אלטלנה" את יחידותיו, הפועלות בנפרד, בייחוד בירושלים. פירושו של דבר כי לצד צה"ל, שזה עתה נוצר, ימשיך להתקיים צבא פרטי של האצ"ל.
בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הוא מנהיגה ומעצב דמותה של המדינה הצעירה, בת החודש ושבוע. הוא גם עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, מפא"י. זוהי מפלגה סוציאליסטית, המאגדת את המושבים והקיבוצים, את העובדים השכירים בערים ובמושבות, ואת הממסד ההסתדרותי על שלוחותיו: "סולל בונה", "תנובה", "המשביר המרכזי" והקואופראטיבים הגדולים. בראייה למרחוק תובע בן-גוריון מחברי תנועתו, עוד לפני קום המדינה, לעבור "ממעמד לעם", כלומר ממאבק של מפלגת פועלים אל אחריות ממלכתית למדינה כולה. בהנהגת בן-גוריון נעשים הצבא, ומאוחר יותר מרביתה של מערכת החינוך, לשכות העבודה, וכמובן כל מוסדות המדינה ומשרדי הממשלה – לממלכתיים, סרים למשמעתה של ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי, ובשום אופן אינם סרים למרות מפלגתית.
הנהגת האצ"ל מעמידה למבחן את גישתו הממלכתית של בן-גוריון. אם ייכנע לה – עלולה ישראל להיות מדינה מפולגת בין צבאות פרטיים, ומי יודע אם בפירוד הזה תצליח בכלל להחזיק מעמד כנגד הערבים.
חוץ מקורס הסרג'נטים של הצבא הבריטי, אין למשה ניסיון רב בצד המרגיז של חיי צבא, הקרוי "בולשיט": מסדרים, משמעת, צחצוח, דרגות, הצדעות, לבוש מסודר וטרטורים. הוא נחשב ל"פרא אדם", מחפה על אנשיו גם כשהם מפרים את תקנות הצבא, ובלבד שהכל נעשה למען הגדוד ומתוך גאוות יחידה. אבל בהגיע שעת מבחן, פונה יצחק שדה, בשם בן-גוריון, דווקא אל משה ואל יחידות הפלמ"ח, ולא אל יחידה אחרת של צה"ל הנמצאת באזור, שאולי יש בה יותר גינוני סדר ומשמעת צבאיים, אבל יש סכנה שחייליה לא יסכימו לפעולה נגד האצ"ל, וחלקם אכן עורקים עם בוא "אלטלנה", כדי לעזור בפריקתה.
משה אינו שמח על התפקיד שנופל בחלקו אבל אינו מפקפק אף לרגע בנחיצותה של הפקודה ובחובתו למלאה. ליתר ביטחון הוא לוקח לפעולה רק שתי פלוגות – של בני המשקים ושל התל-אביבים, שעל נאמנותם לממשלה ולמטכ"ל הוא סומך. לא כן באשר לפלוגה המורכבת מאנשי הלח"י לשעבר. כדי להימנע מהפתעות משאירים אותם במחנה, ואפילו פורקים מעליהם את נשקם בתואנה כלשהי, ומוציאים בחשאי את הנוקרים מרוביהם, מחשש שישתלטו בכוח על הנשק. מדובר בפלוגה של לוחמים שעתידים להשתתף בכל הקרבות של גדוד 89, וחלקם ייפצעו וייהרגו, ובין ההרוגים – המ"פ דב הבלונדי.
משה מגיע עם שתי פלוגותיו לכפר ויתקין, ב-21 ביוני, ופוקד לכתר את אנשי האצ"ל, שכבר הספיקו לפרוק חלק מתכולתה של "אלטלנה". הוא סבור, שדי יהיה בקריאה להם להיכנע, כדי שיבינו את האבסורד שבמצב. אבל לא כך קורה. לוחמי האצ"ל, שתפסו רצועת חוף כדי לפרוק את הנשק, יורים בחיילי צה"ל, הורגים שניים מהם ופוצעים שישה. משה, שנקרא בדחיפות לעזוב את המקום, משאיר פקודה להפגיז את רצועת האצ"ל במרגמות. שישה אנשי אצ"ל נהרגים. יש גם פצועים. נחישות הפעולה גורמת להם להיכנע למחרת ללא תנאי, מה גם ש"אלטלנה" כבר הרימה עוגן והפליגה לכיוון תל-אביב. יש סברה שבפעולה משתתפים מתנדבים מפלוגתו של דב הבלונדי, והם אינם מהססים לעלות על אנשי האצ"ל בזחל"מיהם ולדורסם.
כאשר עולה בוקר 21 ביוני מתגלה הנחתת "אלטלנה" תקועה על שרידי אוניית המעפילים "פריטה" מול חוף תל-אביב. שמש הבוקר מאירה את החרך הצר שבבטן הנחתת, אשר אינה מצליחה לפתוח את דלתותיה. נראה שם בבירור "ברן-קרייר", זחל נושא מקלע, מוכן לפלישה. לרוע מזלם של אנשי "אלטלנה", לא זו בלבד שעלו על שרטון, אלא נחתו מול מטה הפלמ"ח, השוכן במלון "ריץ". הלוחמים במטה הפלמ"ח הם בעיקר אנשי השלישות והסעד, ובהם בנות, פצועים מחלימים, חברי להקת ה"צ'יזבטרון" וחיילים בחופשה. במקרה מזדמן לאזור גם סא"ל יצחק רבין, מפקדה של חטיבת "הראל" של הפלמ"ח, ולוקח את הפיקוד. המטה כבר מוקף כולו אנשי אצ"ל. הרחוב היחיד שממנו אפשר לצאת לכיוון מרכז תל-אביב הוא רחוב מאפו. ואילו רחוב הירקון, צפונה ודרומה בקטע רחב למדי, הוא בידי אנשי האצ"ל. חסקות וסירות גומי שטות מן הספינה אל החוף ועליהן נשק. הנשק אינו נמסר לצה"ל, וזאת חרף העובדה שלאחר הקמת צה"ל נערך הסכם עם האצ"ל, ולפיו נאסר קיומו של כל ארגון צבאי נפרד. מפקדת האצ"ל מסרבת לתביעת הממשלה, למסור את הנשק לידי צה"ל. אנשי האצ"ל מקרבים מקלעי "ברן" ופיא"טים, נשק אנטי-טנקי, לעבר מטה הפלמ"ח. חוליות של אנשי אצ"ל פושטות על צמתים שונים בתל-אביב, פורקות ומחרימות את הנשק מאנשי "הגנה" קשישים, ומתחילות לכוון את התנועה בעיר. יש גם ידיעות על התמרדות יחידות של האצ"ל, שכבר מסופחות לצה"ל.
באווירה הזאת, של פוטש צבאי וניסיון לכבוש את תל-אביב, אין ברירה אלא לפתוח באש. נוסף על חילופי היריות בין הספינה לחוף, מפגיז תותח הניצב במחנה "יונה", בסביבת מלון "הילטון" כיום, את הספינה ומעלה אותה באש. יחידות של הפלמ"ח, הנאמנות לחלוטין לממשלה ולמטכ"ל, מוזעקות על זחל"מיהן מסרפנד כדי לחזור ולהשתלט על ראש-הגשר של האצ"ל בתל-אביב. אנשי האצ"ל שעל הספינה ממשיכים לירות גם כאשר ספינתם עולה באש. כאשר משתלט צה"ל על האזור מפנים את כל התושבים ברדיוס גדול, כי יש שמועות שבבטן הספינה מצוי מטען גדול של חומרי נפץ, שעתיד להעיף את כל רחוב הירקון. חיים חפר, מחבר הפזמונים של ה"ציז'בטרון" ועד למאורעות הללו, לוחם בחלון המרכזי של מלון "ריץ". עם עוד שניים מחבריו הוא נשאר שם, במטה הפלמ"ח, גם לאחר פינויו, כדי לשמור שלא יוציאו ממנו מסמכים.
הקרב מוכרע. צה"ל מנצח. זה מאורע טרגי שטרם היה כמוהו בארץ. ב"אלטלנה" העולה באש יש הרוגים, אבל נקבע כלל ברזל: לא יהיו עוד צבאות פרטיים בישראל. קולות הנפץ של שארית הנשק והתחמושת שהיו באונייה האומללה נשמעים למרחוק. חורים ענקיים נפערים בה, אך היא אינה טובעת, אלא נשארת תקועה על השרטון. כך היא ניצבת עוד חודשים רבים, שחורה ומפויחת, יעד לשחיינים נועזים שמביאים ממנה כלי-נשק מעוותים, שמתכתם התעקמה בחום השריפה וחלקם הועפו עד לחוף עצמו.
מפקד האצ"ל, מנחם בגין, נושא אותו יום נאום נרגש מתחנת השידור הפרטית של ארגונו, ובמהלכו הוא פורץ בבכי. לדבריו, פקד על אנשיו שלא לירות. למעשה, לא נשמעו לו אלא נכנעו לכוחו העדיף של צה"ל. בכיו עושה רושם נורא. "מנהיג אמיתי אינו בוכה בשעת משבר!" – אומרים אנשים, ובכך מדביקים לו תווית של מנהיג לא רציני, תווית שעתידה להשתנות רק לאחר עשרים ותשע שנים, בהיותו ראש ממשלת הליכוד, כאשר הוא מביא, עם נשיא מצרים סאדאת, את השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים.
ובן-גוריון? – הוא מכנה את התותח שירה ב"אלטלנה" בשם "התותח הקדוש".
המשך יבוא