[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק חמישי: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות
חלק שני
עוד בטרם מסתיים הקרב על חוף כפר-ויתקין נקרא משה בדחיפות לבן-גוריון ולמטכ"ל, ומוטלת עליו משימה חדשה: לטוס לארה"ב עם יוסף הראל ולשמש משמר כבוד לארונו של הקולונל דוד מרכוס, שעתיד להיקבר בטקס צבאי בבית-הספר לקצינים ב"ווסט-פוינט". מרכוס, קצין יהודי ששירת בצבא האמריקני, התנדב לבוא לישראל, התמנה למפקד ירושלים, ונהרג בשוגג על-ידי חייל ישראלי כאשר יצא מאוהלו בלילה.
מדוע דווקא משה? אולי משום שהוא מסמל בהופעתו, עם הרטייה, את הלוחם העברי מהגזע החדש, ואולי משום שהוא יודע אנגלית ומנוסה במגעים עם אנשי-צבא דוברי אנגלית; ושמא יש מי שחש שאין הוא רק חייל ומושבניק, אלא יש בו תכונות של מדינאי.
לנסיעה הזאת לוקח עימו משה את רות. כותב תולדות חייו, שבתי טבת, מתאר את הטיסה הארוכה: "להטסת גופת הקולונל מרכוס חכרה ממשלת ישראל מטוס תובלה. ארון המת נקשר לטבעות שברצפה, כמו מכלי הדלק שלידו. לארבעת הנוסעים היה מרחב רב, אולם לא מושבים. הם הוצרכו לדאוג בעצמם למקום תנוחה ביום וליצוע שינה בלילה. לבסוף נמצא כי המקום הנוח ביותר היה ארון המת, אם לישיבה ואם לשכיבה. הנשים מיאנו לנוח מעל הגופה. ואילו משה והראל פרשו על הארון שמיכות ועשוהו מושב וספה. האגדה מספרת, כי בלילה נבעתו לשמע רחש בתוך הארון. בדומה ללורד נלסון, שגופתו שומרה בחבית יי"ש שהשמיעה התפוקקויות שנחשבו לקולו המדבר, כך חשבו משה והראל כי מרכוס חי ומדבר אליהם. לפי משה, אכן הבדלי הטמפרטורות גרמו לכך שהארון יתפוקק בקול, אבל לא הוא, ולא הראל, חשבו אפילו לרגע אחד שמרכוס קם לתחייה."
המאורע החשוב ביותר שקורה למשה בניו-יורק הוא פגישתו עם קצין לשעבר בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה, גבר גבוה ומצולק קרבות ושמו אייב (אברהם) באום. משה מספר לאייב על התמוטטות ההתקפה הסורית בדגניות לאחר הישמע קול התותחים, ועל הנסיעה הלילית לצמח הריקה. למשה עדיין לא ברור לגמרי מה יהיה תפקיד גדוד הפשיטה הממונע שלו. האם מדובר בגדוד שיבצע פשיטות עמוקות בעורף האוייב, או בגדוד איכותי, שישמש חוד החנית בהתקפה חזיתית רגילה?
פעולתו הנועזת ביותר של אייב היתה פשיטה בראש טור משוריין לעומק קווי הגרמנים, לשם שחרור שבויים. הפשיטה נכשלה בדרך חזרה, ואייב נפל בשבי, ואולם אומץ-ליבו היה לשם-דבר.
עתה מקבל משה מאייב מעין קורס מזורז בתורת הקומנדו: הדברים החשובים ביותר בהתקפה הם המהירות, התנועה וההפתעה. עדיף להסתכן ולפרוץ בטור ממונע לתוך עורפו של האוייב, אפילו במחיר ניתוק זמני מכוחות העתודה, מאשר להתקדם צעד אחר צעד בחזית רחבה ותוך חיפוי הולם. יש להשתדל לנוע כל הזמן, ולנצל את ההשפעה הפסיכולוגית של מכת האש הפתאומית, שבאה מכיוונים בלתי צפויים. יש לשלוט על הפעולה בשעת הקרב עצמה, ולכן על המפקד להימצא בקו החזית הקדמי, או באחד מכלי הרכב הראשונים שבטור הפורץ. תפקיד כוח הקומנדו הוא לערער את חזית האוייב, להלום בו, לבלבל את מערכותיו ולשבשן – ולדהור הלאה. לא להתחפר ולא להיעצר. את השלמת הכיבוש יש להשאיר לכוחות האחרים, הפועלים חזיתית ומטהרים גזרה אחר גזרה.
ככל שהדבר נראה דמיוני, ואולי גם לא רציני, עתיד משה לדבוק בעקרונותיו של אייב באום ברוב מהלכיו הצבאיים בעתיד, ולימים אף לעצב ברוח זו את צה"ל ולהותיר בו את חותמו כרמטכ"ל. בתקופה של ראשית המדינה ומלחמת העצמאות נדרשים אנשים להגיע להכרעות מהירות – לא שגרתיות ולעיתים גורליות – בנושאים שבתקופה נורמלית לומדים אותם ומתכוננים לקראתם במשך שנים.
הארגזים שעליהם מניח משה את המזרנים והשמיכות בטיסה הארוכה בחזרה לארץ, נושאים בתוכם הפעם את שטרות הכסף הישראלי הראשון, שהודפסו בארה"ב עבור המדינה הצעירה.
*
משה חוזר ארצה בליל שבת, 9 ביולי 1948, היום שלפני תום ההפוגה, שעתידה להיקרא בשם "ההפוגה הראשונה". עוד באותו ערב הוא מגיע לגדודו, ומתברר לו שזה נערך ליציאה מתל-ליטווינסקי לכפר-סירקין, כדי להשתתף במבצע "דני", העומד להיפתח למחרת, בשבת בבוקר. על גדוד 89 הוטל בשלב ראשון לכבוש את שני הכפרים הערביים קולה וטירה שמדרום-מזרח לפתח-תקוה. הכפרים בנויים על רכס הגבעות הראשון, שממנו והלאה נמצאות רמאללה, לטרון וירושלים. מן הכפרים הללו דרומה נמצאים בית נאבללה, דיר טריף, לוד ורמלה שבידי הערבים, ובית-הספר החקלאי בן-שמן, הנצור בתוכם. זה האזור שבו עובר כיום הכביש המהיר לירושלים, בקטע שבין נמל-התעופה בן-גוריון לבין הכניסה לעמק איילון.
הסמג"ד יוחנן פלץ, יליד פולין, הוא לוחם ותיק, שהיה מייג'ור (רב-סרן) בצבא הבריטי ומפקד פלוגה בבריגדה היהודית. אין בצה"ל רבים בעלי ניסיון קרבי כשלו, והכשרתו הצבאית הסדירה עולה על זו של משה. בהעדרו של משה הוא עורך תוכנית התקפה כמקובל, שיש בה ריכוך היעד במרגמות של שלושה אינץ' והקצאת גזרת הסתערות לכל פלוגה, עם חיפוי מהעורף.
לאחר שהוא מוסר למשה את תוכנית ההתקפה הולך יוחנן לישון, כדי לאגור כוח ליום המחרת. אך לא איש כמשה, ה"צבר" בעל הביטחון העצמי, שראה את הערבים נפחדים משלוש יריות תותח בקרב על הדגניות, שעבר שבוע לפני כן קורס מילולי מזורז בתורת הקומנדו, אצל אייב כהן בניו-יורק – לא איש כמוהו יאמץ תוכנית התקפה שמרנית, שאינה הולמת גדוד קומנדו עברי הנלחם בערבים. הוא אוסף את המפקדים ומודיע להם, שהפריצה תיעשה ללא פיצול כוחות, אלא כל המכוניות והזחל"מים ינועו בטור אחד קדימה, במלוא עוצמת האש, מבלי לעצור, ואם יצליחו – יעלו דרך רמאללה עד לירושלים!
משה נוסך קסם ותחושת ביטחון בלוחמיו. אנשים הולכים שבי אחר חיתוך הדיבור הנהללי שלו, עם הרי"ש המתגלגלת, רכה וגרונית כאחת, עם החיוך המסתורי והמפחיד-קמעא. הם חשים שהאיש הלא-איכפתי הזה, האדיש לסכנות, אינו מגלה את כל אשר על ליבו, ובעודו מדבר הוא כבר יודע מה עשוי להתרחש בקרוב. כאילו יש לו השפעה או ידיעה אינטואיטיבית על העתיד.
הוא יודע שהוא מסתכן. מקצת הלוחמים, אולי גם הוא, ייפצעו מחר. יהיו גם הרוגים. אבל בהתקפה חזיתית "על-פי הספר", שאין בה מיסוד ההפתעה, הפריצה וההפחדה – עלול הקרב להימשך זמן רב יותר, וההכרעה תושג במחיר נפגעים רבים יותר.
למחרת, בשבת, השכם בבוקר, מסתער הגדוד על הכפרים הסמוכים: אומזירה, טירה וקולה. אומזירה נופלת לידיהם ללא התנגדות, ואולם תוכניתו של משה לפריצה מהירה הלאה, ללא ריכוך במרגמות, נתקלת באש חזקה של הלגיון הירדני. טור הזחל"מים נתקע. משה מבקש עתה, באיחור, את סיוע המרגמות. יוחנן, בסכנו את חייו שוב ושוב, מצליח להפעיל את המרגמות כנגד קולה, ואולם משה מרגיש שבכך אין די. "כל הגדוד חדל להתקדם," הוא מספר. "לא היה ביטוי ליכולתו הקרבית. במקום להטיל את מלוא משקלו של הגדוד באש ובהסתערות, נבחו רק חצי תריסר מרגמות."
משה נדרש להכרעה מהירה. זחל"מים אחדים כבר מתחילים לנוע אחורה, לתפוס מחסה. הוא יוצא מרכבו, רכב בעל שריון קל, מזלזל ביריות השורקות סביבו, ובו-במקום פוקד על הכוח "להפסיק להתמזמז" ולפרוץ קדימה, כשהוא עצמו מוביל את חוד ההתקפה לעבר טירה. מוכרחים להסתכן. ברביצה על המקום ובחילופי אש עם האוייב, ללא הכרעה, יפלו יותר קורבנות ובלא שתושג המטרה.
בתוך שעה וחצי נכבשים שני הכפרים הנותרים, אף כי לא בקלות, ותוך פעולת איגוף והרעשה נוספת של המרגמות. "מתברר כי משה טעה בהערכתו," כותב שבתי טבת, "אבל לא הרבה. המחיר ששילמה פלוגה ב' בכיבוש קולה והצומת היה חמישה פצועים בלבד."
*
ואולם, עוד קודם שמסתיים הקרב על קולה, נקרא משה בדחיפות לתל-אביב, להתייצב אצל בן-גוריון, שטרם פגש בו מאז שב ביום האתמול מארה"ב. בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, דורש מרב-סרן משה דיין לעזוב מייד את הפיקוד על גדודו ולהתמנות למפקד גזרת ירושלים, בדרגת סגן-אלוף. כוחות האצ"ל והלח"י בעיר אינם מקבלים את מרות הממשלה. הם טוענים שהממשלה מוכנה לאמץ את החלטת החלוקה מכ"ט בנובמבר 1947, ולפיה ירושלים היא אזור בין-לאומי, שאינו נתון לריבונות ישראל אלא לחסות האו"ם. לכן לא יתפרקו מנשקם עד שתחליט הממשלה לספח את ירושלים, ואז יחול החוק הישראלי גם עליהם.
המצב בעיר קשה. המפקד הנוכחי אינו נמרץ דיו. בן-גוריון מקווה, שמשה יצליח לשנות את המצב בירושלים כמו שעשה בדגניה, ואולי יביא גם לכיבוש העיר העתיקה, ובעיקר הרובע היהודי.
משה בן שלושים ושלוש, אב לשלושה ילדים קטנים. אחיו הצעיר נהרג. אמו השכולה חרדה יום ולילה פן יאבד לה גם בנה השני במלחמה. ואולם חרף האפשרות לעבור לתפקיד מסוכן פחות, וגם להתקרב בדרגתו לשאר המפקדים בני-דורו, מסרב משה בתוקף ואומר לבן-גוריון:
"עדיין לא נלחמתי. הבוקר התחלנו את הקרב הראשון, ואני לא מוכן להיפרד מחיילי ומתפקידי כמפקד גדוד קומנדו, שנלחם ממש בראש אנשיו. בירושלים יהיה עלי להורות לאחרים להילחם. כאן אני עושה זאת בעצמי."
והוא מקבל ארכה מבן-גוריון – לשוב לגדוד 89 רק עד תום מבצע "דני".
*
לפנות-ערב חוזר משה מתל-אביב, בג'יפ, דרך פתח-תקוה ווילהלמה לכיוון דיר-טריף. זהו כפר ערבי נוסף שנכבש על-ידי גדודו, ומקומו ממזרח לשדה התעופה לוד, כיום נמל התעופה בן-גוריון. היום כבר החשיך, ומשה עוד עושה את דרכו מזרחה. לפתע הוא נקלע לדרך-עפר צדדית ונטושה, וקרוב לוודאי ממוקשת, ממש על גבול החזית של אתמול. אם ימשיך – רבים סיכוייו לעוף השמימה. הלילה ליל קיץ חמים, ואצלו נצטברו חוסר גדול בשינה ועייפות רבה מאז שובו מהטיסה הממושכת והמתישה במטוס התובלה היישר אל שדה הקרב. משה מחליט לחכות לאור ראשון ושוכב לישון בשדה דורה סמוך.
חרף היותו מפקד גדוד פשיטה ממוכן, הנלחם כבר על גבי זחל"מים וכלי-רכב בעלי שריון קל, "לא היה לי דבר קרוב ומרגיע מן האדמה. החום השופע ממנה, החול והעפר התחוח, המחסה והמסתור שבקפליה – היו לי כבני משפחה. בלי חציצות ובלי בגידות. אפשר לסמוך עליהם בקרב ולהניח את הראש על כתפם למנוחת לילה."
עם אור ראשון מצליח משה להגיע אל אחת היחידות של הגדוד ופוגש את יוחנן, סגנו, ישן על הקרקע בחורשת זיתים. כל הלילה רץ יוחנן ממקום למקום, לארגן את פריסת הגדוד, ועתה ניצל את השעות המעטות שנותרו לו למנוחה. בעודו מנומנם הוא מספר למשה מה מצב הגדוד ואחר שב לישון, כי נותרה עוד שעה להשכמה.
משה רותח מכעס. "הגדוד, במקום שיהיה אגרוף-ברזל מרוכז, יורק אש ומסתער – מפוזר ומפוצל למשימות שמירה על הכפרים הערביים שכבר נכבשו."
לדעת משה, גדוד קומנדו חייב להישאר קומנדו – להסתער ולחתוך בגזרת האוייב כבסכין חדה, ואילו השמירה על השטחים שנכבשו, אפילו ספיגת התקפות-הנגד הקשות, מלאכה זו צריכה להיות מוטלת על יחידות אחרות. הקומנדו אינו מתפצל אלא עובר מגזרה לגזרה, כובש ומוסר לאחרים.
כאשר מתעורר יוחנן, הוא מתפלא למצוא עצמו לבד בכרם הזיתים, מבלי שאיש העירו. מתברר כי בשעה שישן, הודיע משה לכל היחידות לנוע מייד לדיר-טריף, "ושלא ישכחו שמייד זה מייד – אחרי!" – ולהתלכד שוב לאגרוף משוריין אחד. בדיר-טריף נמצאת פלוגת הזחל"מים של הגדוד הנאחזת בכפר, שביממה האחרונה כבר עבר פעם מיד ליד. בעזרת אחד מאנשיו מצליח משה לחלץ משדה הקרב, תחת אש, משוריין ירדני הפוך מסוג "מארמון-הארינגטון", בעל תותח שתי ליטראות, על תחמושתו. המשוריין נפגע מאש הג'יפים של הגדוד. מייד כותבים עליו את השם "הנמר הנוראי" ולומדים להפעילו, כדי שיעמוד בראש הטור המשוריין, שכולל רק זחל"מים, שריוניות קלות וג'יפים.
משה עושה הערכת מצב. במזרח, בגבעות שמעל דיר-טריף, פרוס כוח רציני של הלגיון הירדני, מצויד בתותחים ובמשוריינים נושאי נשק אנטי-טנקי. לנסות ולהכריעו בפשיטת-פתע – הרי זו התאבדות. לעומת זאת במערב, במישור שבלב הפרדסים וכרמי הזיתים, משתרעת העיר לוד.
"אין לשער כי לוד מבוצרת ומוגנת כראוי בגזרתה המזרחית, הפונה אלינו," מהרהר משה. "הרי כאן המסדרון, המקשר בינה לבין כוחות הלגיון בשטח שמבית-נבאללה ועד רמאללה. ולכן, אם צריך לפרוץ, מוטב לעשות זאת עתה, כאשר לוד אינה מוכנה. אמנם הגדוד ספג אבידות מאז יצא לקרב, אך גם צבר ניסיון והתחזק וביכולתו לבצע את הפשיטה."
והוא אוסף את מפקדי הפלוגות ומודיע בקול רם, כדי שישמעו כל החיילים: "צריך לגמור, וללכת על לוד!" כלומר, אנחנו קומנדו, לא באנו להתמזמז כאן בשמירה על כפרים ערביים כבושים, אלא לעשות את המוטל עלינו ולחזור לבסיס למשימות נוספות. משה חושש, שאם יניח לגדוד להתפרס ולהיתקע בהחזקת קטע של החזית, כמו גדודים אחרים, הוא עשוי לקרקעו, ומי יודע אם ישוב הגדוד להמריא למשימות פשיטה מיוחדות, במסגרת "העתודה המטכ"לית".
בדרך ללוד עובר הטור את בן-שמן הנצורה, שתושביה שמחים עתה עם הסרת המצור. החבלנים מפרקים את המוקשים והמחסום שהגנו על בן-שמן מצד לוד. השעה היא כבר לפנות ערב. משה נותן הסבר אחרון ללוחמיו:
"אנחנו לא יוצאים מכלי-הרכב ולא תופסים עמדות בשטח. תפקידנו רק לנסוע הלוך וחזור ולירות לכל עבר, כדי לזרוע בהלה בערבים ולגרום להם לברוח. נגרום מהומה ונשתדל להביא לכניעה או לבריחה. בנתיב שנכבוש ימשיכו אחרינו חיילי חטיבת 'יפתח', והם כבר ישתלטו על העיר כולה."
מגיני הפלדה של הרדיאטורים נסגרים. החיילים מהדקים את קובעי הפלדה ופותחים את מכשירי-הקשר. בבת-אחת מותנעים כל המנועים ויוצרים רעש בלתי רגיל. בראש השיירה עומד "הנמר הנוראי" בעל תותח שתי הליטראות, המכוון לעבר לוד, ואחריו הטור כולו, הנראה למרחוק; קצהו, שני ג'יפים, נמצא עדיין בתוך בן-שמן ומטעה את הערבים לחשוב שכלי-רכב רבים נוספים עתידים לצאת נגדם. הרעש האדיר נשמע היטב בלוד הסמוכה, במשך דקות רבות, ויוצר בהלה בקרב ערביי העיר. יש סברה, שבריחתם מתחילה טרם יציאת הטור לדרכו.
"ככה זה כשנלחמים עם ערבים," משוכנע משה מאז הקרב על הדגניות: "אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים."
משה נמצא בפלוגת הזחל"מים, מייד אחרי "הנמר". לדעתו, חייב מפקד גדוד קומנדו להימצא קרוב לראש הטור, ולא מאחור, וזאת כדי לנסוך אומץ בחיילים וגם כדי להתאים את פקודותיו לכל מצב משתנה.
רק עכשיו, לאחר שהרעש עשה את שלו, ניתנת הפקודה לזוז.
המרחק מבן-שמן עד הכניסה ללוד אינו רב. "הנמר", בראש הטור, יורה מתותחו ומחסל עמדות. בכניסה ללוד חצוי הכביש בתעלה נגד טנקים. אש חזקה ניתכת לעבר הטור, "הנמר" נעצר, ואחריו כל השאר. על-פי ההוראות מתפרסים מייד כלי-הרכב לצדדים, ופותחים בירי לעבר האוייב. משה חש שהעצירה הזאת – מול קו ההגנה של האוייב, וללא אפשרות לפריצה – מסוכנת מאוד. בתוך היריות הוא יורד מרכבו, מסתכל סביב, רואה דרך-שדה צדדית העוקפת את התעלה, ומכוון במו ידיו את הטור לדרך זו, כדי לפרוץ ממנה אל העיר. כדור אחד – והוא עתיד להישאר בזיכרון הלאומי כגיבור הפשיטה לסוריה, שנפל בראשיתו של מבצע "פרטיזני", שסופו עדיין לא ברור.
"מה יהיה אם הדרך ממוקשת?" שואלים אותו.
"אז תעופו למעלה!" הוא משיב בקור-רוח. בשעת הקרב הוא פועל בצלילות עילאית. ברור לו שהסכנה שבעצירה מול אש האוייב גדולה פי כמה מהסיכון של המיקוש.
למרבה המזל אין מוקשים בדרך הזאת, וכל הטור נע בדרך הצרה ומתקרב לעיר כשהוא עובר תעלות ומנפץ מחסומים. הג'יפים המצוידים במקלעים יורים כל הזמן לצידי הדרך ומרססים את משוכות הצבר שלאורכה.
אש כבדה ניתכת על הטור ממצודת המשטרה הבריטית לשעבר, מסוג "טיגרט", ברחוב הראשי בלוד. אך הטור ממשיך לירות לכל עבר, ובחודרו ללב העיר נתקפים הערבים בהלה. הם בטוחים שהעיר נכבשה בידי הישראלים. "הנמר" פונה ימינה לצד אחד וממשיך במלחמתו לבד, ואילו הטור חולף על פני לוד, עובר מצודת משטרה נוספת שבין לוד לרמלה, העומדת כיום במרכז כלא רמלה, וממשיך עד תחנת הרכבת יפו-ירושלים, בכניסה המזרחית לרמלה, שם הוא נערך לחנייה קצרה.
ג'יפ אחד נפגע מרימון, שהושלך אליו מבניין המשטרה, ונותר בוער מאחור. לידו נשארים חיילים פצועים. יש גם ארבעה הרוגים. חלק גדול מכלי-הרכב נפגעו – יש חורי כדורים ברדיאטורים, שכבר רותחים, וצמיגים נקובים.
עתה בא החלק היותר קשה של הפריצה – לעשות את כל הדרך חזרה, לאסוף את הפצועים וההרוגים, לחצות שוב את לוד ולשוב לבן-שמן. ברמלה עצמה אי-אפשר להישאר, כי כוחות הלגיון הירדני כבר מתארגנים למכת-נגד.
הטור מתניע ועולה צפונה באותה דרך ממש. הוא נתקל שוב במכת אש ליד מבצר המשטרה בין רמלה ללוד. ההגנה היחידה היא האש הבלתי פוסקת שהטור מייצר מהזחל"מים, מהשריוניות ומהג'יפים, וזאת כדי שהלוחמים הערבים לא יוכלו להרים ראש. "תקוותנו היחידה לחזור היתה תלויה באש המדוייקת שלנו," מספר משה. "התפרסנו, יצאנו מן הזחלים כדי לאסוף את הפצועים ואת ההרוגים. לא היה צורך להאיץ באיש. כולם נשכו ככלב בוקסר המחזיק בשיניו בלי שים לב למהלומות שהוא סופג."
בתוך הנסיעה שומע משה בקשר את דב הבלונדי, המודיע שחיילי הלגיון כבשו מידי פלוגתו את דיר-טריף. דב מבקש עזרה. במידה מסוימת היתה זו קלות דעת מצד משה להפקיר את דיר-טריף ולצאת לפשיטה על לוד ורמלה, כאשר הוא עצמו אינו מובטח מעורפו במזרח. כיצד יעזור עתה לחייליו, כאשר הוא עצמו בראש הכוח הנשחק והולך? בכל זאת הוא מצליח לעודד את דב, ובייחוד כאשר מתברר לו, שדב אינו מוכן לסגת. ואכן, דב אוסף את שרידי הפלוגה והם כובשים מחדש את דיר-טריף. זו פעם שלישית שהכפר נופל בידי צה"ל מאז החל מבצע "דני".
בהגיע הטור חזרה ללוד מצטרף אליו "הנמר", שלא נפגע כלל. האש הערבית פוחתת, אך הטור מתקדם צפונה בכבדות בגלל הפגיעות הרבות. כלי-רכב תקינים דוחפים לפניהם כלי-רכב פגומים. ג'יפ דוחף משוריין שמנועו התקלקל, וזחל"ם דוחף את רכבו של משה, ששלושה מצמיגיו ניקבו.
לוד דוממת ותריסיה מוגפים, כאילו כבר ברור לתושביה שהם חיים בעיר כבושה. היום מחשיך. כאשר מגיע משה לנקודה שממנה החלה הפריצה, במבואה הצפוני של לוד, מצד בן-שמן, הוא מסתכל בשעון – ארבעים ושבע דקות בלבד נמשכה הפשיטה! תשעה לוחמים נהרגו, שבעה-עשר נפצעו. כולם נאספו וחולצו, ורק ג'יפ בוער אחד נעזב. כוח של חיילי פלמ"ח מחטיבת "יפתח" כבר מחכה להשלים את ההשתלטות על העיר, לאחר שהחזית הערבית התמוטטה כמעט כליל.
בחולפו על פני המחסומים המנותצים והעמדות העזובות של הערבים חוזר הטור הממונע של גדוד הקומנדו 89 לבן-שמן.
עוד באותו לילה פוקד משה על הגדוד, כנראה על דעת עצמו, לחזור לבסיסו במחנה תל-ליטווינסקי. לילה שלם תועים הלוחמים בשדות, רכב אחד עולה על מוקש, ויש הרוג ופצועים. רק לפנות-בוקר שב הגדוד לבסיסו, חבוט, פגוע ומוכה. שמונה-עשר חיילים נהרגו בשני ימי הקרב. יש פצועים רבים, רובם מקרב המפקדים, ומצב כלי-הרכב רע מאוד; רובם זקוקים לתיקון.
בחצות הלילה עוזבים חיילי הלגיון את העיר. למחרת, יום שלישי, 12 ביולי, נכנעות לוד ורמלה לצבא הישראלי.
כך תם יום הקרב העיקרי, ובעצם – ארבעים ושבע הדקות המכריעות, שבהן קונה לעצמו רב-סרן משה דיין שם עולם בתולדות מלחמת העצמאות; זאת לצד אלופי צה"ל, רובם בני-גילו, המופקדים על חטיבות וחזיתות שלימות. למעט קרב נוסף – שבו הוא מפקד על גדוד הקומנדו 89 בכיבוש הכפר כרתיה בחזית הדרום, בלילה שבין 1 ל18- ביולי – מסתיים עיקר תפקידו הקרבי של משה בפשיטה על לוד ורמלה; הקרב החשוב הראשון וכמעט גם האחרון שהוא מנהל בעצמו, בעומדו בראש חייליו. בכל שאר דרכו הצבאית והביטחונית, בשנים שתבאנה, יישם משה את לקחי הקרבות שהשתתף בהם בעשרת הימים הללו, שבין ההפוגה הראשונה לשנייה, אבל שוב לא יוליך את הלוחמים לקרב בקו הראשון אלא ינהל אותם כמפקד, כמצביא וכמצביא עליון: רמטכ"ל מבצע "סיני" באוקטובר 1956, ושר הביטחון במלחמת ששת הימים ב-1967 ובמלחמת "יום הכיפורים" ב-1973.
*
"נוכחותו בבית היתה פיזית מאוד." מספרת יעל. "תמיד נישק אותנו על השפתיים, חיבק וליטף אותנו. שלושתנו היינו מטפסים למיטתו כאשר היה נח, והוא היה מוצא רגע של פנאי לשחק איתנו משחק אהוב עלינו, להקשיב לסיפורינו, ולספר על מה שעבר עליו. מעולם לא חשדנו כי נשיקת הפרידה שלו עלולה להיות האחרונה, כי בזמן ההוא נראה כה מוגן ובלתי פגיע."
*
ב-15 ביולי נקרא משה אל בן-גוריון ומספר לו על הפריצה ללוד ועל אבידות הגדוד. שבתי טבת מספר, כי בן-גוריון התרשם מדבריו והכניס ליומנו את פרטי הפעולה, אולם לא קיבל את דברי משה, כי הפעולה בלוד צריכה לשמש מעתה דוגמה לדרך הלחימה של צה"ל. לדעת בן-גוריון היתה זו הצלחה חד-פעמית ולא דרך או שיטה חדשה. "ככה לא עושים מלחמה!" הוא אומר למשה, אך משה אינו משתכנע.
לא כולם מתפעלים מהפשיטה על לוד ורמלה, ויש הרואים בה הוכחה נוספת להיותו של משה פרא אדם חסר אחריות, וללא השכלה צבאית פורמלית, המסתכן ומסכן אחרים; אינדיווידואליסט חסר משמעת, שאי אפשר לסמוך עליו. לדעת ראש אג"ם, האלוף יגאל ידין: "חיזקה פריצתו של משה ללוד את הרושם של בן-גוריון, כי משה הוא בעצם פרטיזן." ידין כועס על עצמאותו היתרה של משה ועל הסתלקותו המהירה של הגדוד מזירת הקרבות, ואולם הוא אומר: "אין דבר מצליח יותר מהצלחה!"
"הפרטיזן" משה מוכנס בעול, ודווקא משום נועזותו. בן-גוריון מודיע לו, כי מייד עם תחילת ההפוגה השנייה, ב-18 ביולי 1948, עליו לקבל לאחריותו את חזית ירושלים. משלחת קצינים מגדוד 89 באה לבן-גוריון ומבקשת שלא לקחת את משה, או לפחות שכל הגדוד יעלה איתו לירושלים. הקצינים אומרים שמשה קנה את ליבם בזכות הליכתו לקרב בראש הגדוד, והודות לכנותו ולדיבורו הישיר אל החיילים. "חיזקתם אותי בדעתי," משיב להם בן-גוריון. "ירושלים זקוקה למפקד קרבי טוב, והיא קודמת לכל מקום אחר."
ב-23 ביולי 1948 מתמנה משה למפקד ירושלים ולמח"ט חטיבת "עציוני", הפרוסה בעמדות לאורך החזית העירונית. העיר עדיין מוקפת כמעט מכל עבריה. ב-1 באוגוסט הוא מתחיל בתפקידו החדש.
המשך יבוא