סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
פרק שישי: מפקד ירושלים. חלק ראשון
מיום שנתמנה למפקד ירושלים משתנים חייו של משה כמעט לבלי הכר. אם עד סיום תפקידו כמג"ד 89 מצטייר סיפורו האישי על רקע המאורעות הכלליים: ילד בדגניה, נער בנהלל, אסיר בעכו, לוחם בסוריה, מפקד הפשיטה ללוד, חקלאי ולוחם – הנה מעתה הולך ומתגבש דיוקנו החדש: מדינאי ומצביא. לא זו בלבד שחייו מתנהלים על רקע המאורעות הכלליים, אלא הם נעשים חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של ישראל ושל מלחמותיה. מעתה קשה להפריד בין האיש לבין התפקידים שהוא ממלא, אם כי הוא-עצמו מנסה לשמר את עצמאותו, את מנהגיו וגם מקצת זכותו לפרטיות בדרכים שונות, ולעיתים גם משונות.
משה, מג"ד במלחמת העצמאות, עתיד להיות רמטכ"ל. מרבית אלופי צה"ל במלחמה הזאת, בהם גם בני גילו ודורו, והבולט שבהם יגאל אלון – לא יגיעו לרמטכ"לות ולתפקיד שר הביטחון. רק יצחק רבין עתיד להיות רמטכ"ל, ראש הממשלה ושר ביטחון ראשון מבין מפקדי הפלמ"ח לשעבר.
הסיבה לכך אינה צבאית או אישית, אלא בעיקר פוליטית. יצחק שדה, ישראל גלילי, יגאל אלון ומפקדים בכירים אחרים בפלמ"ח ובצה"ל בחודשיו הראשונים הם חברי מפלגת "אחדות העבודה". למפא"י, מפלגתו של בן-גוריון, אין השפעה רבה בפלמ"ח. מרבית הלוחמים משורות הפלמ"ח מקבלים את מנהיגותה של "אחדות העבודה", ובראשה יצחק טבנקין, יריבו של בן-גוריון. למפ"ם, שקמה בעקבות האיחוד בין "אחדות העבודה" ו"השומר הצעיר", יש שתי תנועות קיבוציות גדולות וחזקות: "הקיבוץ המאוחד" ו"השומר הצעיר".
בן-גוריון, המתנגד לצבא פרטי של האצ"ל ושל הלח"י, חושש שאם יונצחו מסגרות מפלגתיות-צבאיות גם בצד השמאלי של המפה, בדמות הפלמ"ח, לא יתקיים צבא ממלכתי אחד, של כל העם, ותחת מרות ממשלתית אחת. אמנם הפלמ"ח אינו מפר פקודות, אבל העומדים בראשו, והם ממחנה מתנגדיו של בן-גוריון, עלולים להשתמש ביוקרתם ובהשפעתם הצבאית לחיזוק מעמדם הפוליטי והמפלגתי. בתוך המאמץ הגדול של המלחמה באוייב החיצוני, אסור לזלזל בסכנות מבפנים, שיכולות לפורר את המדינה הצעירה ולגרום בה למלחמת אזרחים.
לכן, לאחר קרבותיו המפוארים, וחרף מאות לוחמיו שנהרגו ונפצעו – עתיד בן-גוריון לפרק את הפלמ"ח כדי שלא תהיינה בצה"ל יחידות מפלגתיות, וכדי שהצבא יהיה תחת מרות אחת, ממלכתית.
לכן הוא מעריך מאוד את הקצינים המקצועיים, בוגרי הצבא הבריטי והבריגדה היהודית; ועם זאת, הוא שם עינו על רב-סרן משה דיין. בשעה זו, ובהמשך המלחמה, אמנם אין למשה הזדמנות להוכיח עצמו כמפקד גייסות גדולים, מבצעים וחזיתות, כפי שמוטל על יגאל אלון, אבל משה הוא בשר מבשרה של תנועת המושבים, שרובה ככולה מפא"י. משה נולד לתוך מפא"י. וכך, אף שהוא פרא אדם במובנים רבים, הרי בדבר אחד אפשר לסמוך עליו ללא עוררין – תמיד יישאר נאמן לממלכתיות, ובשעת מבחן לא יהסס לנקוט צעדים קשים, אפילו נגד בני עמו, כאשר מדובר בצבאות פרטיים ובאי קבלת מרות הממשלה.
דבר נוסף משותף לבן-גוריון ולמשה – איש מהם אינו בעל השכלה צבאית מסודרת, וודאי שלא בניהול מערכות מלחמה גדולות. ניסיונו הצבאי של בן-גוריון מסתכם בהיותו חייל בגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה. הכשרתו הצבאית הפורמלית של משה מבוססת על קורסים של ה"הגנה" בג'וערה ועל קורס סרג'נטים בריטים בסרפנד. הכשרתם נופלת בהרבה מזו של הקצינים ששירתו בצבא הבריטי ובבריגדה, ועם זאת עתידים שניהם להטביע חותם מכריע על מלחמות ישראל ועל דרכה המדינית במשך שלושים שנותיה הראשונות.
קרוב לוודאי שבן-גוריון מוקסם מעצם דמותו הצברית של משה: אמיץ לב, מקורי, מחוספס, ישיר בדיבורו, בעל קסם אישי רב וקורן ביטחון עצמי. בני-דורו של בן-גוריון, אנשי העלייה השנייה והשלישית, מעריצים את הדור העברי הראשון הגדל בארץ, וגם מתבטלים בפניו. אמנם הם שומרים בקנאות על כך שהצעירים לא יידחקו בטרם עת להנהגה הפוליטית, אבל רואים בהם סמל לדמות האדם העברי, בן הארץ, היפה, החזק והבריא, שגדל בתנאים נורמליים של עם בארצו, של תרבות לאומית חדשה, ואין בו שמץ מהעקמומיות ושאר המגרעות של היהודי הגלותי.
בן-גוריון עתיד לראות בכך קו אידיאולוגי. יש קפיצה בהיסטוריה היהודית – מגיבורי התנ"ך היישר אל הדור העברי הצעיר, הזקוף, בן-דמותם, המוסר את נפשו על הגנת הארץ ובניינה. מה שקרה באמצע, אלפיים שנות גלות, אינו מעניין ואפילו מבייש, ואפשר לדלג עליו. מפקדים צעירים כידין, אלון ודיין, ומאות הבחורים שנהרגים במלחמת העצמאות, הם בעיני בן-גוריון כגיבורי המקרא, הלוקחים חלק במלחמות ישראל. בטווח רחוק יותר הוא כנראה מעדיף כי שרביט ההנהגה יעבור בבוא היום היישר ממנו אל צעירי מפא"י, ולא אל עמיתיו בצמרת המפלגה – שרת, לבון, אשכול וגולדה מאיר.
משה מתייחס לבן-גוריון בהערצה, אך ללא שמץ של התבטלות או חנופה. הוא רואה בבן-גוריון כל מה שאביו שמואל לא הצליח להיות – מנהיג אמיתי, אמיץ, החלטי, אדם בעל עוצמה, סמכות והעזה, שמעלותיו מחפות על מגרעותיו, והיודע לעורר יראת כבוד כלפיו בקרב סביבתו. במשך כל שנות הנהגתו משמש בן-גוריון למשה "מטרייה" של סמכות עליונה, של ראייה מפוכחת של המציאות, של כישרון להתרכז בעיקר ובחשוב ביותר, של חזון מרחיק ראות, של זהירות מרבית ונשיאה באחריות. ומשה חש תמיד שאסור לאכזבו.
עם זאת, הוא משועשע שוב ושוב מאי-התמצאותו של בן-גוריון בפרטים, גם בתחום הצבאי. הערצתו ל"צברים" באה דווקא משום שהוא שונה מהם לחלוטין. בן-גוריון נשאר סמל היהודי החכם, ה"גלותי", שיש בו שמץ מן הגאונות, ואשר פרץ בבת-אחת מהעיירות הקטנות של מזרח ומרכז אירופה אל במות העולם המערבי – בפילוסופיה, בספרות, ברפואת הנפש, בפיסיקה, במוסיקה, במרבית האמנויות והמדעים.
*
החלטתו של בן-גוריון לחזק את חזית ירושלים על-ידי מינוי משה למפקדה אינה מצליחה לשנות בהרבה את מצבה. העיר חצויה ומוקפת כוחות צבא ערבי מצפון, ממזרח ומדרום, ואף במערב, למעט מסדרון צר, שתחילתו בשפלה, בנתיב – רמלה, בית-שמש, שער הגיא. באזור הזה נסללת "דרך בורמה". היא עוקפת מדרום את הכביש הישן לירושלים, שחיבר עד 1948 את רמלה לשער הגיא בדרך הקצרה, העוברת את עמק איילון ולטרון. אזור לטרון נשאר בידי הירדנים עד למלחמת ששת הימים ביוני 1967.
בליל 17 באוגוסט 1948 תוקף כוח של צה"ל מגדוד "בית חורון" של חטיבת "עציוני" את האזור שלמרגלות ארמון הנציב, במטרה לתקוע טריז בין הלגיון הירדני הנמצא בצפון-מזרח החזית לבין הצבא המצרי, ששולט בדרום-מזרחה, בבית-לחם ובחברון. ההתקפה נכשלת. אחד-עשר חיילים נהרגים, חמישה נופלים בשבי ועוד עשרים נפצעים. הפעם אין משה דוהר ברכבו המשוריין בראש הטור. הפעם זהו קרב של חיל רגלים, בפיקודם של המג"ד מאיר זורע וקצין המבצעים החטיבתי הלל פפרמן. נוסף על הנשק והתחמושת נושא כל אחד מן התוקפים מטען כבד של חומר-נפץ על גבו, כדי להתחפר בין הסלעים.
הכישלון נובע מכך, שמראש נאסר על הכוח הישראלי לכבוש את ארמון הנציב, כי יושבים בו אנשי האו"ם, ולפי הסכם שישראל התחייבה עליו, יישאר הארמון בידיהם. הפעולה חייבת להסתיים בתוך עשרים וארבע שעות. החיילים אינם אנשי גדוד פשיטה הדוהרים על רכבם, אלא מגינים, שהתרגלו למלחמת עמדות מתישה וממושכת לאורך הקו העירוני. משה טוען כי הקושי להחזיק בשטח, בלי לכבוש את ארמון הנציב, היה עלול לתת אותותיו בחריפות בשעות היום, ואילו המשבר ותחילת הנסיגה, שהפכה למבוהלת, היו כבר בשעות הלילה.
כדי לתת תמונה מלאה ראוי להביא את דברי שבתי טבת: "כאשר האיר היום כינס משה את חיילי גדוד 'בית חורון', וייסר אותם בשבט פיו. הוא אמר להם שלחמו כבטלנים וכי ביזו את הנשק שניתן להם. ייתכן שעשה כך, כדי לעורר בהם רוח של היענות לקריאתו למתנדבים שיפרצו בכוח מחודש, מסתייע במשוריינים, שיתקוף שנית את הגבעה, הרכס והשיפולים גם יחד. לדעת פפרמן היה זה דיבור של סתם, שהרי איסור המטכ"ל עדיין היה בתוקפו. כך עוררו דברי משה מורת-רוח בחיילי הגדוד והכאיבו במיוחד למפקדם, זרו (מאיר זורע). לדעתו, לחמו אנשיו בגבורה ולא היו ראויים לגערה.
"גם בסיכום החטיבתי, שנערך מייד לאחריה, היו חילופי דברים מרים. עם זאת שלא פקפק לרגע באומץ האישי של זרו, אמר משה כי היה עליו ללכת בראש אנשיו. מנהיגותו בשדה הקרב עשויה היתה לחרוץ את גורלו לטובה. ואילו זרו טען, כי בחשכת הלילה אין לנוכחות הפיסית של מג"ד השפעה של מנהיגות על חייליו, אלא רק על הסמוכים אליו. עדיפה היתה בעיניו נוכחותו במוצב הפיקוד, שאיפשרה לו קשר וממילא שליטה על כל הכוח. זרו מיקד את ביקורתו גם כנגד שעת הקשר החסרה, השעה שבה לא היה אפשר ליצור קשר עם דיין (היה זה במהלך הערב, כאשר נדרשו הכרעות אם לתפוס את ארמון הנציב או לסגת).
"מורת רוחו של פפרמן היתה כה עמוקה, שיצא מהישיבה, ממשרדו של משה, באורח מופגן ובלא לומר לו שלום. הוא רגז על חוסר המקצועיות של משה בהכנת הפעולה, 'מין תיאור בשתי ידיים על המפה, לוקחים מפה ולוקחים משם.' הוא אפילו ניסה לשכנע את זרו ללכת עימו במשלחת אל ידין, בתביעה להדיח את משה מתפקידו בירושלים. דבר שזרו, מחמת משמעת טובה, דחה בשתי ידיו."
*
ב-17 בספטמבר נרצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, בנוסעו בג'יפ לשכונת רחביה בירושלים. מדיניותו היתה להבטיח את המעמד הבין-לאומי העצמאי של ירושלים, כפי שנקבע בהחלטת החלוקה שנתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. יחד עם ברנדוט נהרג ראש מטהו, הקולונל סרו. השניים נרצחים בידי יהודים, חברי הלח"י. ארגון זה, כמוהו כאצ"ל, טוען לחופש פעולה מדיני וצבאי בירושלים כל זמן שיש לעיר מעמד "בין-לאומי", מעמד שלדעת היורים ושולחיהם עתיד הרצח למנוע ולבטל.
הדוגלים בטרור סבורים שעל-ידי הפחדה ורצח ניתן לשנות עובדות מדיניות. אילו נכנע להם בן-גוריון, היתה ישראל נקלעת מתחילתה לתהליך הרסני של מלחמת אזרחים. מה גם שלהיותה של ירושלים בירת ישראל אין ולא עתיד להיות שום קשר לרצח המיותר של ברנדוט, שרק מזיק למדינה הצעירה בזירה הבין-לאומית.
משה נשלח לירושלים, גם כדי להתגבר על הפעילות הצבאית הנפרדת של האצ"ל והלח"י. הוא אינו מצליח למנוע את רצח ברנדוט, אך אינו רואה זאת ככישלונו האישי. בעקבות החלטת הממשלה לפרק סופית את הלח"י, מקיפה יחידה של צה"ל את מחנה הלח"י בעיר, והנצורים נכנעים על נשקם ללא התנגדות. אנשי האצ"ל מודיעים אף הם על הצטרפותם לצה"ל. תחת פיקודו של משה נעלמים אפוא שרידי העצמאות הצבאית של ארגוני "הפורשים".
בגדוד הקומנדו 89 שירתה, כזכור, פלוגה של יוצאי הלח"י בראשות דב הבלונדי, שזכה לידידותו ולהערכתו של משה. עתה, כמו בתקופת ה"סזון", מבצע משה ללא היסוס את מדיניות ההנהגה, אך ללא שנאה. להיפך, יש בו אהדה לאומץ הלב ולמומחיות של לוחמי האצ"ל והלח"י. תגובתו על הרצח חמקנית; הוא מנסה לראות צד חיובי במשבר שנוצר: "השפעת רצח ברנדוט על מצבה המדיני של ישראל לא היתה ידועה לי, לא היתה בתחום טיפולי והאמת שאף לא העסיקה אותי. אבל סיום הפיצול הממלכתי, וידיעתי שבתור מפקד ירושלים אני עומד בראש כל החיילים היהודים שבעיר, הקלו ועודדו."
*
הקרב האחרון שנערך תחת פיקודו של משה, במלחמת העצמאות, הוא הפעולה לכיבוש בית-ג'לא בליל 21 באוקטובר. למחרת אמורה היתה להיכנס לתוקפה הפסקת-אש נוספת, שנקבעה בידי מועצת הביטחון של האו"ם. כמו בהתקפה על ארמון הנציב, מוקצבת גם הפעם יממה בלבד לפעולה. זלמן מרט, מצילו של משה בסוריה, בפגיעה שבה איבד את עינו, הוא עתה מפקד גדוד "מוריה", שעליו מוטלת הפריצה לבית-ג'לא. בדרכו ליעד מסתבך הטור בירידה קשה וממושכת בוואדי תלול ורצוף סלעים. כיתת החוד עולה על מארב, ואחד מאנשיה נהרג. מרט בא לידי מסקנה, שלא יהיה אפשר להספיק להעפיל ברכס שמנגד ולכבוש את בית-ג'לא לפני שיאיר השחר. הוא מבקש ממשה רשות לנסיגה. משה מאשר, כי הוא סומך על שיקול דעתו של המפקד בשטח, אבל הכישלון מרגיז אותו מאוד. הוא עתיד להישאר בידידות עם מרט, אבל לעולם לא יקדם אותו בסולם הפיקוד.
תגובתו של משה כאן דומה לביקורת שהטיח בחיילי גדוד "בית חורון". הוא מסכים שההתקפה היתה נכשלת בבוקר, אבל לדבריו: "גם כאן גורם הכישלון לא היה החישוב מה עלול לקרות בבוקר, אלא מה שאירע למעשה, בלילה." מצד אחד הוא יודע, שבשתי הפעולות היו תנאים שמנעו מראש את ההצלחה, ואף גרמו אבידות בקרב החיילים. מצד שני, עם מציאת סיבות לקשיים ועם חשש מפני סיכונים אין מנצחים בקרב. מפקד החוזר ממשימה בלא להשלימה, אפילו סיבותיו מוצדקות, צריך להוכיח קודם כל שלפחות מחצית מאנשיו נפגעו בניסיון להשלימה, ולא – אין הוא מפקד קרבי. זוהי תביעה אכזרית, שיש בה סיכון חיי אדם הרבה מעבר למקובל, אבל משה עתיד לדרוש שתיעשה לנורמה של כל הכוחות הלוחמים במסגרת צה"ל.
"הכישלון בבית-ג'לא," כותב טבת, "היה למשל ולשנינה והזיק למוניטין הצבאי של משה, שאת ראשיתו קנה בלוד ובכרתיה. לסגולותיו החיוביות המוכרות – אומץ, מקוריות ותושייה – הוסיפה עתה דעת הציבור הצבאי תכונות שליליות. החלו לכנותו 'פרטיזן', 'בלגניסט', 'פזיז' ו'מסוכן'."
*
מלחמת העצמאות, שנהרגים בה אלפי ישראלים, רובם צעירים, מתקרבת לסופה בראשית שנת 1949 בניצחון ישראל, ועתה עתידה להתחיל תקופה של דיונים על הסכמי שביתת-הנשק בין ישראל למדינות הערביות שתקפו אותה. ירושלים, העיר הקדושה לשלוש הדתות, היא אחד האזורים הרגישים ביותר. ירדן, ובראשה המלך עבדאללה, סבו של חוסיין, היא המדינה בעלת הקשרים ההדוקים ביותר עם ישראל. לפני המלחמה התקיימו פגישות בין המלך עבדאללה לבין נציגי המדינה-בדרך. האחרונה שבהן נערכה עם גולדה מאיר והסתיימה בכישלון.
ואולם בין ישראל לירדן מתקיימת, חרף מלחמת הדמים, גם מעין הבנה שקטה באשר לחלוקת אזורי השליטה, גם בירושלים. ירדן זוכה בנתח ניכר מארץ-ישראל: "הגדה המערבית". בידי מצרים נותרת רצועת עזה. מרבית שטחיה האחרים של ארץ-ישראל המנדטורית נופלים בחלקה של ישראל, וזה הרבה יותר ממה שניתן לה בהצעת החלוקה המקורית של האו"ם.
אילו הוכרעה ישראל, קרוב לוודאי שלא היה נשאר שריד ופליט ליישוב העברי תחת שלטון ערבי. סיסמת הערבים היתה: "לזרוק את היהודים לים!"
במהלך המלחמה עוזבים מאות אלפי תושבים ערבים את כפריהם ועריהם, לרוב בהשפעת מנהיגיהם, המבטיחים להם שיבה מהירה לאחר הניצחון על היהודים. בשנים הראשונות למדינה מאוכלסות הערים הנטושות בעשרות אלפי עולים יהודים, חלקם הגדול פליטים מהמדינות המוסלמיות במזרח-התיכון ובצפון-אפריקה. על חורבות הכפרים הערביים נבנים מושבים ועיירות בידי העולים החדשים.
*
משה מרבה לסייר בעמדות הקו העירוני, לאורך הגבול החוצה את ירושלים, וכן במשלטים החולשים על הדרך מהבירה לתל-אביב. הוא משתדל להישאר צמוד לשטח. "כשהייתי בא לישיבה נכבדה בנעליים מלוכלכות ובבגדים מאובקים, לא עורר הדבר תשומת-לב. ידוע היה שאני מתרשל בלבושי. לגבי עצמי, לכלוך נחשב בעיני כתמי שמן או קפה שנשפך בשעת ארוחה. באבק ובבוץ שדבקו בי בעת הזחילה בתעלות הקשר במוצבים לא ראיתי פגם."
לתפקידו כמפקד הצבאי של ירושלים נבחר משה בגלל ניסיונו הקרבי. בשתי הפעולות שנערכות תחת פיקודו אין הוא מצליח, אך עד מהרה מתברר לו, שעיקר פעילותו בתחום המדיני. חייו משתנים. הוא נמצא בקשר ישיר עם בן-גוריון, מעמד יוצא-דופן לגבי סגן-אלוף. הוא לומד להעריך את מנהיגותו של בן-גוריון ולהתייחס בביטול לשורה השנייה של צמרת מנהיגי מפא"י, הסובבת את ראש הממשלה. היחסים שלו עימם יהיו בעייתיים כל ימיו. הם יחששו מפניו מאוד, אך יהיו זקוקים לו ולכריזמה שלו. הוא לא יעריך אותם ביותר, אבל יישאר תמיד תחת הנהגתם של פוליטיקאים מבוגרים ממנו: רמטכ"ל אצל שר הביטחון לבון ואצל ראש הממשלה ושר הביטחון בן-גוריון, שר הביטחון אצל ראשי הממשלה אשכול וגולדה, ולבסוף שר החוץ בממשלת בגין.
ידיעות וכתבות על משה, בלווית תצלומיו, נדפסים לעיתים קרובות בארץ ובחו"ל ומעוררים קנאה וחששות, אך גם הרגשה שהוא עתיד להיות אחד ממנהיגיה של המדינה. לאחר שיגאל אלון ומפקדים אחרים – עטורי תהילת מלחמת תש"ח – פורשים מהשירות, הוא נעשה לאיש-הצבא המפורסם והחשוף ביותר לתקשורת, מחוץ לרמטכ"ל ידין. משה נמצא הרבה בישיבות, בארוחות, בקבלות-פנים רשמיות ובנסיעות.
לירושלים הוא עולה לגור עם כל משפחתו – הרעיה רות, והילדים יעל, אודי ואסי. הם מתגוררים בבית מפואר, שהיה שייך לעשיר ערבי, אבקריוס-ביי. הבית נמצא בקצה שכונת רחביה, ליד "טרה סנטה". מספרת יעל: "היה זה ארמון, שכמו נלקח מעמודי הרומנים. טירת אבן ורודה או מבצר מכושף מהאגדות. כל חדר היה צבוע בצבע אחר, ולא פסקנו מלסופרם. היו שם חדר ורוד, חדר ירוק, חדר אמבטיה עם אריחים ירוקים, חדר אמבטיה עם אריחים כחולים שתאם חדר כחול ושני חדרי-אירוח ענקיים. חלונות מקושתים שבלטו מחוץ לקיר. קומת מרתף ובה מטבח ענק. מסדרונות ארוכים ומרפסות, גן מוקף חומות ובו בור מים ועצי פרי. אבי, נוסף לחובותיו הצבאיות, מילא גם משימות דיפלומטיות. דבר לא השתנה ביחסו אלינו, אך כל תנועותיו היו כרוכות עתה במהומה רבה; נהגים, קצינים אחרים, קווי-טלפון וכלי-רכב – כל אלה הפכו את ביתנו למטה-חטיבה שני. חל שינוי באורח חיינו. בימי שישי אחר-הצהריים נאספו בביתנו אנשי העולם הגדול או נציגיו המכובדים, נזירים פרנציסקנים, משקיפי-או"ם, קונסולים זרים ועיתונאים רבים, אורחים קבועים ורצויים במה שנודע כ'בית פתוח אצל משה דיין' – מפגש שהפך כעבור זמן קצר למוקד החיים החברתיים בירושלים."
*
בנובמבר 1948 חותם משה, בשם ישראל, על הסכם הפסקת-אש אזורית בירושלים עם הכוחות הירדניים. את הצד הירדני מייצג מפקד ירושלים הערבית, קולונל עבדאללה אל-תל – גבר ערבי צעיר ממשפחה אמידה בעיר אירביד; גבוה, חסון, יפה תואר, בהיר עור, בעל מבט ישר וחיוך גלוי וידידותי. בסיום לימודיו התיכוניים במצרים הצטרף ללגיון הערבי, וב-1942 סיים בית-ספר בריטי לקצינים בסואץ.
ירדן, או כפי שנקראה קודם: עבר-הירדן, בראשותו של המלך עבדאללה, אינה מדינה עצמאית לחלוטין. צבאה, הלגיון הערבי, הוא יציר כפיהם של הבריטים, ובתקופת המנדט מילא תפקידי שיטור גם בארץ-ישראל. "בעיניי היה אל-תל משכמו ומעלה מכל המפקדים והמדינאים הערבים שנפגשתי איתם באותה תקופה," מספר משה. "את האנגלים השולטים בעמאן שנא, ולחבריו המתרפסים לפניהם בז."
בחתונתו של משה רקדו שכניו הבדווים משבט ערב א-מזאריב, שאחד מהם פצע אותו קשות בראשו שבועות לא רבים לפני כן. את הפגישה הלילית בטבעון קיים עם קצינים מהגדוד הדרוזי של קפטן וואהב, מצבאו של קאוקג'י, שבקרב עימם נהרג אחיו זוריק. עתה נוצר קשר ישיר בינו לבין קולונל אל-תל, המבוסס על יחסי אמון והערכה הדדיים. אל-תל מסכים להצעתו של משה, להתקין קו טלפון-שדה ישיר ביניהם, מבלי להזדקק לתיווך של משקיפי האו"ם, ובראשם הגנרל ריילי.
"משה דיין אמר את אשר חשב, וכאשר חשב אחרת, אמר גם זאת." כך עתיד יצחק רבין להגדיר את מעשיותו של משה, את נכונותו לבחון מחדש מצבים משתנים, ולנקוט מהלכים מפתיעים ונועזים.
לפגישות עם המלך עבדאללה מסיע אל-תל בחשאי את משה עם אליהו ששון – דיפלומט ישראלי יליד המזרח, הבקיא בכל רזי הטקסיות הערבית והבדווית. פעם אחת מצטרף גם משה שרת, שר החוץ הראשון של ישראל. חצר מלכותו של עבדאללה באל-שונה מתנהלת לפי מיטב גינוני המזרח. שעות ארוכות חולפות בשיחות נימוסים, במשחקי שחמט עם המלך, שבהם חובה להפסיד לו ולהיות מופתעים מחוכמתו, בהאזנה למלך בעת שהוא קורא משיריו בערבית נמלצת או חד חידות לא קשות, שהכל מעמידים פנים שאינם יודעים את פתרונן. לבסוף באה הארוחה הכבדה, שבה מוגשת לבנה לכל מנה, והמלך מוסיף לה אבקת זעתר, המושטת לו מתוך קופסת כסף אישית שנועדה רק לו.
כאשר שומע המלך שגולדה נתמנתה לצירה במוסקבה, הוא מבקש: "חליה הונכ, חליה הונכ!" כלומר – השאירו אותה שם. הוא אינו סולח ליהודייה הגאה, שהעיזה לאיים עליו בפגישה האחרונה, לפני פרוץ המלחמה.
שרת מוצא חן בעיני עבדאללה, כי הוא דובר ערבית ומקפיד על גינוני מלכות. אבל שרת יש לו חיסרון גדול: הוא דקדקן להחריד, ותיקון טעות חשוב בעיניו מכל גינוני הנימוס. כאשר המלך טועה ואומר, שסין לא השתתפה בחבר הלאומים, חוזר שרת ומתקן אותו בעקשנות של מורה כלפי תלמידו, ומאותו רגע אוהב אותו עבדאללה ממש כשם שהוא אוהב את גולדה.
בדרכם חזרה שואל משה את שרת: "מה אכפת לך מה חושב המלך עבדאללה על סין וחבר-הלאומים?"
שרת מתרתח: "אבל סין הרי היתה בחבר-הלאומים."
אצל משה שלטת הגישה הצברית – לדבר "דוגרי", כלומר – ישירות ולעניין. "דוגרי" היא מלה ערבית, אבל אצל הערבים, עד שמגיעים לדוגרי, צריך ללכת סחור-סחור. משה מתפוצץ ממש מחוסר סבלנות בפגישות עם המלך, אבל משתדל להסתיר את קוצר רוחו.
רק אליהו ששון שוחה בהן כדג במים. בפגישה שאמורה לדון בגורל השבויים הוא מצליח שלא להתייחס לנושא כל הערב, חרף הפצרותיו של משה. רק ברגע הפרידה, כאשר הוא מתחבק עם המלך, תופס ששון באבנטו, מנהג של השייח'ים הבדווים, ובתמורה על המארח להיענות לכל בקשה. המלך מרים את ידיו ומפציר בששון לבקש רק את האפשרי. או-אז מעלה ששון את שחרור שבויי גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, 670 איש הנמצאים במחנה השבויים במפרק. "הממשלה שלך משלמת כסף בשביל להאכילם. למה מחזיקים אותם בשבי? תן לנו אותם."
המלך נועץ באל-תל, ולאחר מכן נותן את הסכמתו העקרונית. לדברי משה, ההכנה לכך נעשתה קודם. בזכות יחסי האמון שנוצרו בינו לבין אל-תל, הצליח האחרון להשפיע על המלך לשחרר את השבויים עוד לפני תחילת השיחות על שביתת-הנשק בין ירדן לישראל.
לאחר שהשבויים שבים שואל משה את אל-תל, אם החזרתם כרוכה בתשלום. אל-תל מגיש לו קבלות על סכום לא גדול, תשלום לנהגי האוטובוסים שהסיעו את השבויים חזרה, אך יש לו בקשה:
"אולי אתה יכול להשפיע על עורך העיתון 'פלשתיין פוסט' [כיום שמו 'ג'רוזלם פוסט'], שיכתוב דברים קשים על הנוקשות שלי כלפי ישראל ועל שנאתי אליה. אני זקוק לכך כדי לשמור על שמי הטוב בירדן."
משה ממלא את בקשתו.
*
משה נמצא תחת פיקודו של האלוף צבי איילון, אלוף פיקוד המרכז. ויכוחים לא מעטים פורצים ביניהם, לרוב בגלל עצמאותו היתרה של משה. פעם זוהי "סחיבת" ג'יפים של האו"ם על-ידי אחת היחידות הכפופות למשה, פעם זהו ויכוח מקצועי על הסתרת תותחים בעמדות שבבניינים לאורך קו הגבול העירוני, ופעם – סירובו של משה לשלוח מחלקת חיילים לשמירה על טקס נטיעת יערות בט"ו בשבט בשער הגיא לזכר גיבורי מלחמת העצמאות. משה טוען שהמלחמה הסתיימה, האזור מוגן, ואין צורך להגזים בסידורי האבטחה.
הטקס עובר בשלום, ואולם משה מועמד למשפט צבאי ונמצא אשם בהפרת פקודה. מה יהיה עונשו? באותו חודש, פברואר 1949, הוא מתמנה לחבר במשלחת הישראלית לשיחות על שביתת הנשק עם ירדן. האלוף ידין, העומד בראש המשלחת, פונה אל משה ושואל אותו: "מה לדעתך העונש המתאים לך?"
"אתה יכול להוריד אותי בדרגה, מסגן-אלוף לרב-סרן, למשך תקופה מסוימת." מציע משה.
מספר טבת: "היה זה כמעשה הארנבת שהציעה שיטילו אותה, כעונש, לסבך קוצים. שכן באופן חיצוני לא נודע כלל על הורדתו בדרגה. הוא אפילו לא היה צריך להחליף את סימני הדרגות שלו. חברי המשלחת הצבאית יצאו לאי רודוס במדי ייצוג, ועל אלה ענד רב-סרן (בעונש) משה דיין את תגי הדרגה הרגילים שלו, של סגן-אלוף – עתה דרגת ייצוג שלו."
צבי איילון, שנשאר אלוף פיקוד המרכז גם כאשר נעשה משה ראש אג"ם ורמטכ"ל, עתיד לומר את המשפט המפורסם: "יותר קל להימצא תחת פיקודו של משה מאשר לפקד עליו."
אך צריך אולי להוסיף – לא כאשר המרות העליונה עליו היא זו של בן-גוריון, וגם זאת בערבון מוגבל.
*
המשא-ומתן מתקיים בחדר הצהוב במלון "השושנים" באי רודוס. המתווך מטעם האו"ם הוא הדיפלומט האמריקני השחור, רחב הכתפיים והחייכני, ראלף באנץ'. עם מצרים כבר חתמה ישראל על הסכם, ועתה מגיע תורה של ירדן. משה נקרא לבוא בשל הניסיון הרב שצבר בירושלים.
עד מהרה מתברר, כי למשלחת הצבאית הירדנית לא ניתנו סמכויות, ואין התקדמות בשיחות. אחת הסיבות היא, שהקצינים הבדווים מתקשים בניסוח האנגלי ומעדיפים לקבל הסברים לא-רשמיים בערבית מפי הנציגים הישראלים.
משה נהנה מהאוכל הטוב, ממזג האוויר האביבי, מהנוף הנהדר ומהחברה הרב-גונית. הוא מטייל על שפת הים, במבצר התורכי העתיק ובחורשות. "אלפי פרפרים בשלל גדלים וגוונים התעופפו בין השיחים ושיוו למקום דמות אגדה." הוא מספר.
מבאנץ' לומד משה פרק באמנות המשא-ומתן. בנושאים שבהם קשה להגיע להסכמה בין שני הצדדים, מוטב להשתמש בניסוח מעורפל, שכל צד מבין אותו אחרת, ובלבד שההסכם ייחתם, והקרבות ייפסקו. בגלל חילוקי דיעות בעתיד, בקשר לפירוש סעיף זה או אחר, לא יחדשו הצדדים את המלחמה. ואכן, בתוך תקופת המשא-ומתן כובש צה"ל את אום-רשרש, היא אילת. המלך עבדאללה נזעק, ומשה נקרא לחזור לירושלים: "נפרדתי מן הפרפרים וממלון 'השושנים' וחזרתי לשיחות החשיכות שבשטח ההפקר במעבר מנדלבאום."
שוב מתנהלות פגישות ממושכות ומתישות עם אל-תל ועם שרים וקצינים ירדנים. כאשר מסתיים המשא-ומתן, בשעה מאוחרת בליל 23 במרס 1949, בארמונו של עבדאללה, מסביר המלך למשלחת הישראלית את כובד הקורבנות שהוא מביא בוויתוריו. משה עונה לו:
"כל אחד משלושתנו, אנשי הצבא שכאן, יגאל ידין, יהושפט הרכבי ואני, איבד אח צעיר במלחמה הזו, מלחמה שלא רצינו בה כלל ושלא היתה מתרחשת אילו המדינות הערביות, ובכללן ירדן, לא היו מתקיפות אותנו. על ויתורים ועל פשרות היה טעם לדבר לפני המלחמה, כדי למנוע אותה. עכשיו צריך לשאת בתוצאות ולסיימה."
משה מקבל מהמלך מתנה – אקדח, אך ללא חריטת הקדשה או תחמושת, וחוזר באותו בוקר לרודוס, כדי לחתום על ההסכם. מהצד הירדני חותם מפקד הלגיון, הבריגדיר האנגלי גלאב פחה.
תקופת זמן נמשכים המגעים עם ירדן, במטרה להגיע להסכם שלום. למלך עבדאללה חשוב מאוד למנוע את בינאום ירושלים ולהישאר מגינם של מסגד כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה. על שאיפתו לשלום הוא נרצח שנתיים לאחר מכן, ביום שישי, 22 ביולי 1951, ביריות של נגר קיצוני ערבי, בעת שהוא נכנס לתפילת הצהריים במסגד אל-אקצה, מלווה בנכדו חוסיין.
את רצח סבו עתיד המלך חוסיין להזכיר, כשדמעות-בעיניו, בהר הרצל בירושלים, ביום שני, 6 בנובמבר 1995, בטקס קבורתו של יצחק רבין, שהיה ראש הממשלה הישראלי הראשון שחתם על הסכם שלום עם ירדן, ונרצח בידי סטודנט-למשפטים קיצוני יהודי.
*
האלוף יגאל ידין מתמנה לרמטכ"ל בנובמבר 1949. עוד קודם לכן, בתפקידו כראש אגף המבצעים, הוא נושא על שכמו את עיקר הנהגתו של צה"ל במלחמה, בגלל מחלתו של רב-אלוף יעקב דורי. לאחר שלוש שנות רמטכ"לות מגיע רב-אלוף ידין לעימות עם בן-גוריון ופורש לקריירה חדשה. הוא נעשה פרופסור לארכיאולוגיה, חופר מצדה, המביע באישיותו את הממד הלאומי של הארכיאולוגיה, את הביטוי לכמיהה הישראלית אל העבר הלאומי הרחוק, החבוי מתחת לרגלינו ומחזק את קשרינו לארץ; אליו, ולא אל ההיסטוריה והספרות התורנית של אלפיים שנות גלות.
בוויכוחיו עם בן-גוריון, משה עצמאי ותקיף בדיעותיו לא פחות מידין. גם משה מסוגל לאיים בהתפטרות, אבל אינו מתפטר. האחריות העליונה של בן-גוריון מאפשרת לו להמשיך בדרכו גם כאשר הוא נאלץ לא פעם לבטל את דעתו מפני החלטתו של מי שעומד מעליו.
תכונה זו, חיובית ככל שתהיה, אולי גם עומדת בסופו של דבר בין משה לבין הפיסגה. הוא לעולם לא יהיה ראש הממשלה; רק עד מספר שתיים בהיררכיה יגיע, גם תחת ראשי ממשלה אחרים. וזאת לא רק מפני שעמיתיו בממשלה ובמפלגה חוששים מפניו בתור מספר אחת, אלא מפני הישארותו כל ימיו, במידה מסוימת, במעמד של "הבן" ולא של "האב".
להיות אבי העם, המנהיג בכל, לא רק בצבאיות ובמדיניות – זה מנוגד לאופי ה"צברי" המחוספס והאנוכי במקצת של משה. אותו אי אפשר להריץ בסיסמאות הבחירות שקוראות לתמוך בבן-גוריון: "הגידו כן לזקן!" ו"אחד בדורו". משה אינו שונא פרסומת. נוכחותו מעוררת תמיד עניין בתקשורת, אבל אין הוא מוכן לעשות מעצמו סמל, ובייחוד לא כמייצגה של התנהגות מוסרית או כמבטא חזון לאומי וכמעט נבואי. הוא נותר בתחום המעשי, הביצועי, שבו הדברים החשובים ביותר הם עוצמתו של צה"ל וביטחונה של מדינת ישראל, כדי שלא יוכלו להשמידה לעולם. משה גם עתיד לסרב להיות סגן לרמטכ"ל ידין. ידין, בן-דורו, אינו "דמות אב" בשבילו, אלא שווה ערך ואחריות.
"הצבר" הראשון שמגיע להיות ראש ממשלה, יצחק רבין, מסתבך לא פעם בלשונו, בנאומיו ובראיונותיו הפומביים, כאילו קשה לו בעברית. זאת אולי בגלל רתיעתו משימוש במלים גבוהות, כמו "להיות לאור גויים" – מלים שמתגלגלות כה בקלות בפי "האבות" – בן-גוריון ובני-דורו, וזוכות לכינוי "ציונות", בהדגשת המרכאות, בפי דור ה"צברים".
*
בראשית שנות ה-50 האלוף-לשעבר יצחק שדה הוא אזרח, חבר מפ"ם, בעל נטיות שמאליות. בשנים אלה הולכת מפ"ם ונעשית גרורה רעיונית של הקומוניזם ושל רוסיה הסובייטית, והקרע בינה לבין מפא"י מעמיק והולך. קיבוצי "השומר הצעיר" מתלבטים אם מותר לקבל טרקטורים, שמגיעים מארה"ב הקפיטליסטית! בפיקוד הגבוה של צה"ל נחשבים אנשי מפ"ם מסוכנים לא פחות מהטרוריסטים-לשעבר של האצ"ל והל"חי. משה הוא אולי "אבו-ג'ילדה", אבל נאמן לבן-גוריון ולמפא"י.
העיתונאי אורי אבנרי, עורך שבועון השערוריות הפציפיסטי "העולם הזה", הוא מהמתנגדים הנחרצים לדיין ולגישתו הביטחונית. בשבועונו הוא מפרסם אודותיו דברים ששום עיתון אחר אינו מעז להדפיס.
בעומק ההתנגדות שקיימת כלפי משה בחוגים מסוימים, ובחששות מפניו, אפשר להיווכח בדברים שאומר שדה לאבנרי באותם ימים: "דיין הוא הרפתקן חסר מוסר וחסר מעצורים. לכן הוא מסוגל לכל, אפילו לדיקטטורה." שדה אינו מסתפק בכך, ומתאר מצב דמיוני: "באחד הימים יכנס בן-גוריון את כל האלופים של צה"ל ויגיד להם שצריך לאסור את יצחק שדה. כל האלופים ימצאו תירוצים כדי להתחמק מהג'וב. הראשון יגיד שהיה תלמיד של שדה, השני יטען שזה לא תפקידו, וכן הלאה. אז יקום דיין ויגיד: 'אני אעשה את זה!' – וגם אני," אומר למרבה הפלא שדה, "אם יהיה צורך לאסור את דיין, אעשה זאת!" ומוסיף: "דיין הוא האדם היחידי המסוגל לבדו להביא לחורבן המדינה. הוא איש מסוכן. צריך לשים עליו עין ולעולם לא להסיר אותה ממנו."
בהיזכרו בדברים הללו, עשר שנים לאחר מות דיין, אומר אבנרי כי שדה הגזים בהערכת דיין. "לכאורה היו לדיין כל התכונות הדרושות לדיקטטור: כריזמה המביאה לו את הערצת ההמונים (דיין היה מסוגל להפעיל את קסמו האישי כרצונו), מידה של ניכור ובדידות, אמונה מוחלטת בשליחותו. היו לו כל התכונות מלבד אחת: השאיפה הנחרצת להיות מס' 1 בכל מחיר. בגרעין אישיותו היה איזה חסר. היה נוח לו להיות מס' 2 לבן-גוריון, לגולדה, לבגין."
כזכור, שדה עצמו, בהיותו עדיין מהפכן ברוסיה, ושמו לנדוברג, קיבל פקודה לירות למוות באדם שנחשב לבוגד. שנים רבות רדף אותו זכר הירייה הקטלנית שירה בו באקדח מבעד לחלון, ואשר לימים התברר שלא היתה לה הצדקה.