זיכרון
דברים שנאמרו ביום העיון של סומליו"ן בבית הסופר
 בתל אביב ב-16.1.11
אני נולדתי שמונה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, והזיכרון הראשון שלי קשור במרתף טחוב, שרק צוהר קטן לו – בעדו נראו הצורות היפות שצייר הכפור. הייתי נשאר לבד במרתף שעות רבות – אבא היה רחוק, במחנה לעבודות כפייה, אימא כיתתה רגליה אצל חברותיה הגויות כדי להשיג קערת חלב ואורז לילדיה, ואחי הגדול, שנזרק מבית הספר הציבורי בשל הטלאי הצהוב שעל חזהו, למד יחד עם ילדים יהודים אחרים בבית הכנסת אצל מורים יהודים שפוטרו ממשרותיהם. מלבד מעט האור והחום שקיבלו הילדים בבית הכנסת – הגבאי דאג גם למעדן של ממש לילדים החרוצים – כל ילד קיבל פרוסת לחם ורבע ביצה קשה!
כשחזר אבא מהמחנה לעבודות כפייה, הוא לא הכיר אותי, ואני לא הכרתי אותו – כשעזב, הייתי תינוק, וכשחזר, הייתי כבר ילד בן חמש.
אבא הבין שעם השלטון הקומוניסטי לא יהיה לו סיכוי להסתדר, וכבר ניסו "לתפור" לו תיק על "קפיטליזם, קוסמופוליטיזם וציוניזם". הוא נרשם לתור לקבלת סרטיפיקטים לעלות לארץ, אך אלה לא הגיעו. אני החלטתי להושיע את משפחתנו: יחד עם חבר שלי החלטנו לבנות אווירון. התיכנון היה פשוט: נעמיד בטריות זו מול זו, ובאמצע נשים פרופלור, שלא תהיה לו ברירה אלא להסתובב. נצטרך רק להכין תיבה שבה נשב, נכין קצת סנדוויצ'ים, ונטוס לארץ ישראל.
סיפרתי על התוכנית לבני, אחי הבכור, שהיה ילד חכם ויסודי, והוא הביא אותי לשדה התעופה שבקצה העיר, הראה לי מפלצת ענקית – מטוס הדואר – ואמר לי שמפלצת זאת יכולה לטוס רק 500 ק"מ, ואילו המרחק לארץ ישראל הוא פי ארבעה!
ייאוש!
אחי היה חבר בשכבת הביניים ב"השומר הצעיר", ולמד שם קצת עברית. אני לא ידעתי אף מילה. המזל שלנו היה ששרת החוץ היהודייה של רומניה, אנה פאוקר, פתחה את שערי הארץ לעליית יהודיה לארץ ישראל (כמובן, תמורת כופר נפש לכל גולגולת). אנחנו ניצלנו את ההזדמנות ונרשמנו לעלות ארצה. הירשו לנו לקחת 40 ק"ג לנפש, תוך איסור חמור לקחת דברי ערך (המוכסים הפשיטו אותנו בנמל בחיפוש אחרי הברחות*). אגב, אנה פאוקר שילמה על מחוותה כלפי אחיה היהודים – היא הודחה ממשרתה כשרת החוץ, ניצלה בעור שיניה ממאסר (בעלה נרצח על ידי סטלין!) – ובילתה את שארית ימיה כמתורגמנית.
על האונייה "טרנסילבניה" עלינו למעלה מאלפיים נפש, ותוך שלושה ימים ראינו את הכרמל היפה "הירוק תמיד". ליבנו התרונן.
שאלתי את אחי: "בֶּנִי, יהיה לנו טוב בארץ ישראל?"
והוא ענה: "איך יהיה לנו טוב? תסתכל סביב – אנשים בלי מקצוע, בלי כסף, בלי שפה. איפה יגורו? מה יאכלו? איך ידברו?"
כרגיל, בני צדק – הביאו אותנו מחיפה היפה אל המעברה הענקית בבאר-שבע. כמה שהעין יכלה לראות, עד האופק, היו רק אוהלים. היה רק ברז אחד לעשרה אוהלים, ותור ארוך השתרך בבוקר ליד הברז לשטוף מעט את הפנים מסופת החול שהתחוללה כמעט כל לילה.
אבא לקח אותי לשוק של באר-שבע (שהיתה אז עיירה טורקית קטנה). בפתח השוק עמד שוטר במכנסיים קצרים וגרביים עד הברך. השוטר שמר על הסדר. אבא ניגש אל השוטר, חיבק אותו, ואמר לי: "אתה יכול ללחוץ את ידו, זה שוטר יהודי, יהודי משלנו."
המחווה התיאטרלית הזו של אבי החדירה במוחי את התובנה, שעד כמה שלא יהיה קשה בארץ ישראל, עצם העובדה שהשוטר הוא יהודי, ואיננו רוצה במותי, עצם העובדה שאני בכלל בארץ של יהודים, ולא כמו שהייתי בילדותי – מחוץ לחוק, שהרי להיות יהודי זה היה מעשה לא חוקי! –עצם העובדה הזו צריכה למלא אותי אושר והכרת תודה, ובאמת מאז קשה לי לראות את הפגמים של מדינתי, ואני מעדיף לחשוב על עצם האושר להיות במדינה של יהודים.
לימים עברנו לגור במושב עובדים בעמק, ואז פגשתי את אנשי העליות השנייה והשלישית, אנשים נפלאים, נפילים ממש, שלא היו כמותם לעם ישראל מעולם (על כך ברשימה נפרדת).
הייתי נער בן שתים-עשרה, וכבר הספקתי לקרוא ברומנית ספרים המיועדים רק למבוגרים, והנה, המורה של המושב מציע לי ללמוד בכיתה ג', ואם אבין משהו, יעלה אותי לד', אחר כך לה' וכו'. התנגדתי בתוקף להיות "גוליבר בארץ הגמדים", דרשתי שיבחן אותי בחשבון, בהיסטוריה ובטבע. אבל הוא בשלו: "אתה לא מבין עברית, נתחיל בקטן, ולאט לאט נתקדם – מה איכפת לך?" הוא דיבר אליי ביידיש, ורק את המילים האחרונות אמר בעברית.
שאלתי את שרגא, חבר ותיק בארץ (חצי שנה!) מה זה "מה איכפת לך?"
"צ'ה טה אינטרסאזה?" (מה איכפת לך – ברומנית).
"אל תהיה חזיר, מה זה מה איכפת לך?"
"קַקוֹיֶה טְווָאיוֹ דְייֶלָה," (מה איכפת לך – ברוסית – אנחנו למדנו רוסית בבית הספר).
"אגואיסט, גם אני אדע עברית. אל תחשוב שאתה חכם גדול. אתה מוכן להסביר לי מה זה מה איכפת לך?"
"ספחת! אני אסביר לך עכשיו ביידיש מה איכפת לך פירושו – "ואס איז דַיְן עסק?"
אלו היו צעדיי הראשונים בעברית.
 
הילדים במושב לא רצו לקבל את הרומנים, הפולנים והעיראקים לשכבה. הם טענו שהעולים החדשים עושקים את הוותיקים – כל עולה חדש קיבל 120 דונם שלחין ופלחה. "למה זה מגיע להם?"
לאה המדריכה שטפה אותם כהוגן: "זה של אבא שלכם?! זה הרי קרקע הלאום! איך אתם לא מתביישים לקבל כך אחים שבאו מן התופת?!"
הילדים נכנעו, ולאה דרשה לקיים מעין טקס של קבלת העולים החדשים. הוותיקים הציגו את עצמם בפני החדשים בלחיצת ידיים. מלכת השכבה, שגם קראו לה מלכה, לחצה לי את היד ואמרה: "מלכה."
אני רציתי להוכיח לה שאני מבין ממה נגזרת המילה "מלכה", ואמרתי: "מלך."
היא החליטה שאני מתחכם, ופקדה על כל הבנות לא לדבר איתי. הייתי מוחרם על ידי הבנות.
הבנים כן דיברו איתי, אבל הִתנו את החברות בכך שאני אסחב פירות מהמטעים של המושבניקים. אני לא יכולתי בשום אופן לגנוב – הייתי מביא קלמנטינות מהבית – משים עצמי כאילו סחבתי. הם גילו את הסוד שלי ודרשו ממני לסחוב פומלות אצל מושבניק אחד ויחיד שגידל את הפרי הזה.
המושבניק תפס אותי, היכה אותי כהוגן, והביא אותי לאבא.
אבא הקשיב בשקט לדברי הכיבושין של המושבניק, וכשזה הלך הוא אמר:
"חשבתי שאתה ילד חכם, אבל מסתבר שטעיתי – אילו בן של ותיק היה נתפס ב'סחיבה' – היו אומרים בכפר, 'ילד שובב'. ועכשיו מה אומרים? 'רומני גנב'. איך לא חשבת על זה?"
זה היה עבורי אירוע מכונן. נשבעתי אז שבשום מקרה לא אגע ברכוש שאיננו שלי**.
 
סיימתי תיכון והתגייסתי לצבא, וגם שם היה חיץ בין הצברים לבין העולים החדשים. חייל אחד, בן קיבוץ הזורע, נטה לי חסד. הוא אמר לי שאיחשב לישראלי שיודע עברית לכשאקרא את כל התנ"ך ואת "ימי צקלג" של ס' יזהר.
את התנ"ך קראתי עם פירוש הרטום – בלי בעיות. לימים כתבתי כמה וכמה ספרים על תנ"ך***. ב"ימי צקלג" היו מילים שלא ניתן היה למצוא אותן במילון. לאחר זמן התברר שמדובר בשגיאות דפוס. אבל קראתי לא רק את "ימי צקלג", אלא כל מה שכתב סופר זה, ואת הראיון עימו על כלל יצירתו שיבצתי בספרי "שיחות עם סופרים" ****.
החבר מהזורע צדק: לאחר שהצלחתי להעפיל על שני הרים אלה, חשתי שאני כבר לא צריך לסחוב פומלות כדי להיות ישראלי מקובל בעולמה של העברית.
 
* סיכום דברים מתוך ספרי "להיות כמו כולם", כתר, 1986.
** גם פרשה זאת כתובה בספר הנ"ל.
*** "התנ"ך – כף החובה", סטימצקי תמוז 1986; "אדיפוס ואבשלום", ידיעות אחרונות 1996; "מפרי עץ הדעת" (עם צופיה ודן מלר), תמוז 2002 ועוד.
**** שיחות עם סופרים", קווים 2007.
 
אהוד: בסיפורי "הפרי האסור" מתוך קובץ סיפוריי בשם הזה, סיפור ששב והופיע גם בספריי המאוחרים, נמצא מקרה דומה לשלך על ילד מן הגולה שאינו מוכן להיות "כמו כולם" ו"לסחוב". ובאשר ליזהר, מזלי שגדלתי על ביאליק ועל נחום גוטמן ולא על העברית המליצית והנבובה של יזהר. תנוח דעתך, אתה בסגנונך לא הושפעת ממנו במאומה, והיתה זו לך לברכה.