כאשר פירסם קרל מרקס במניפסט הקומוניסטי (1847) את נבואת הזעם שלו: "רוח בלהות מהלכת מעל אירופה, רוח הבלהות של הקומוניזם," הוא סבר שהחברה הקפיטליסטית תעשייתית תיצור חברה מקוטבת בין בורגנות מעטה לבין המוני פרולטרים חסרי כל שאין להם להפסיד דבר מלבד כבליהם. ואז בתהליך דטרמיניסטי, הפרולטריון יתפוס את השלטון על אמצעי היצור וימגר את הבורגנות באמצעות "דיקטטורה של הפרולטריון". החברות התעשייתיות המערביות השכילו להפריך את תחזיתו של מרקס. המעמד הבינוני לא נשחק למטה והמשיך להיות המסד של החברה הדמוקרטית.

רוח הבלהות שחזה מרקס מתחילה לאיים על החברה הישראלית. הפער החברתי בישראל מתחיל לסכן את עצם קיום החברה הישראלית. מדד ג'יני המודד את היקף אי השוויון בהתפלגות ההכנסות במדינה, מעיד כי ישראל היא המדינה הכי פחות שיוויונית מבין המדינות המפותחת, מלבד ארה"ב.

ב-2 באפריל 1921 נפגש חיים וייצמן עם לואיס ברנדייס – חבר בית המשפט העליון בארה"ב, ומראשי הציונים באמריקה. לאחר הפגישה הגדיר חיים וייצמן את הבדלי הגישה ביניהם למדיניות הגשמת הציונות, כהבדל בין "אסכולת פינסק" ל"אסכולת וושינגטון": "הציונות בשבילנו על פי אסכולת פינסק," אמר וייצמן, "היא יהודיות גופא שהובאה לידי תנועה על מנת ליצור מחדש את המולדת היהודית. ההסתדרות והקונגרסים הם ביטוי לאחדות היהודית. ברנדייס כופר בלאומיות היהודית הוא עומד על השקעות פרטיות ויוזמה אישית ואני בעד קרן לאומית. היוזמה הפרטית לא תיתכן לפני הקמת היסודות לבית הלאומי."

ד"ר וייצמן, שהיה רחוק מרחק רב ממרקסיזם ואפילו מסוציאל-דמוקרטיה, הבין שלא ניתן לבנות חברה יהודית חדשה בארץ ישראל רק באמצעות ההון הפרטי. בחושו היהודי הבין שהתרבות היהודית משקפת סוג של סולידריות חברתית ובלעדיה לא תהיה תקומה לחברה החדשה הנבנית בארץ. לכן תמך ד"ר וייצמן בתנועת העבודה. כך נבנתה הארץ, כך נבנתה החברה הישראלית.

בעלי עיתון "הארץ" עמוס שוקן, והגרמני בן הנאצים, אלפרד נוון דומונט, אבירי ההון החופשי הקפיטליסטי המנסים להאדיר את רכושם, משסים את כתב העיתון נחמיה שטרסלר נגד ח"כ שלי יחימוביץ. "רוח בלהות מרחפת על הארץ," מאיים שטרסלר, "רוח הבלהות של 'הניאו-מרקסיזם' הקיצוני של שלי יחימוביץ." שטרסלר נזעק נגד פעילותה של ח"כ שלי יחימוביץ לשינוי השיטה הכלכלית הימנית-קיצונית-תאצ'ריסטית שהביאה לריכוז מדאיג של כוח והון בידי מתי מעט ויצירת מסות אדירות של עובדים עניים, שהיא תוצאת ההפרטות, מיקור החוץ ושבירת העבודה המאורגנת.

שלי יחימוביץ נאבקת למען חלוקת משאבי הגז במדינה לטובת החברה הישראלית ולא רק לטובת טייקוני הגז. שלי יחימוביץ, בניגוד לשטרסלר, רואה את האיום שצופנים הפערים האלה בין עניים מאוד לעשירים מאוד, יחד עם מעיכת מעמד הביניים, על כלכלתה, חוסנה ולכידותה של ישראל. שלי יחימוביץ מבינה בצדק שהסיכוי היחיד של מפלגת העבודה הוא הפניית הקשב והאמפתיה לעול ההולך ונערם על כתפיו של מעמד הביניים, ולעבדות המודרנית של העובדים העניים. רק בידולה המובחן של "העבודה" ממפלגות אחרות, כאלטרנטיבה סוציאל-דמוקרטית תביא להצלחתה.

כרגיל במחוזותינו הויכוח האידיאולוגי נהפך לאישי. במקום ad hoc – לגופו של עניין, ad personam – לגופו של האיש. בתקופת ממשלת רבין הראשונה עלתה בבדיחות הדעת הצעה כיצד לומר את המונח "רע" בערך היתרון, וערך ההפלגה? התשובה היתה: "רע – רבין – רבינוביץ..." (רבינוביץ היה אז שר האוצר). שטרסלר מכנה את שלי "אישה רעה," ואילו יחצ"ן ההון הגדול רני רהב מגדיל לעשות ומרהיב עוז להכפיל את "רשעותה" ולכנות אותה: "רעה, רעה, רעה!"

ישראל עומדת מול אתגר אדיר שדומה שאין כמוהו בהיסטוריה האנושית. מדינה יהודית קטנטונת מול 57 מדינות מוסלמיות הכוללות 23 דיקטטורות ערביות המשתרעות על כ-13 מיליון קמ"ר של שטחים כבושים (יותר מכל אירופה).

לא ניתן יהיה לעמוד באתגר העמידה מול האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי, והגזענות המוסלמית, אם החברה הישראלית תהיה מורכבת ממספר אוליגרכים האוחזים בידם את רוב ההון והשלטון – מול המוני פרולטרים עניים. האחיזה של האוליגרכים בכלכלה הישראלית (כיום בין חמישה לעשרה אוליגרכים) היא חונקת ורופפת, כאשר אוליגרכים רבים, מזורח גהל בעל "דובק" ועד לביייב בעל "אפריקה ישראל" – מעבירים את הרכוש הרב שצברו בארץ לחו"ל. החברה המצרית יכולה לשרוד בכל מצב גם במהומות הנוכחיות, החברה הישראלית לא תוכל לשרוד במצב דומה.

לפעולה של שלי יחימוביץ יש חשיבות רבה לביטחון המדינה וזאת בלי קשר אם היא תומכת בכיבוש ערבי של יהודה ושומרון וירושלים המזרחית או מתנגדת להם. בשני המקרים חברה ישראלית מקוטבת תיפול כמגדל קלפים. שלי יחימוביץ "טובה" לחברה הישראלית ו"טובה, טובה, טובה" לביטחון ישראל.