הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם ב-26 במרץ 1979. ניתן לומר ששלום דה-פקטו בין המדינות התקיים מאז 19 בנובמבר 1977 – ביקור סאדאת בירושלים. הסכם השלום בין ישראל למצרים מת ב-6 באוקטובר 1981, היום בו נרצח סאדאת ומובראק החליף אותו. השלום נרצח יחד עם המנהיג המצרי שחולל אותו.
בארבע השנים שבין ביקורו בירושלים להירצחו, ביקר סאדאת בישראל חמש פעמים. הוא פקד בביקוריו את ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. בשלושים שנות נשיאותו לא דרכה כף רגלו של מובראק בישראל (למעט גיחה קצרצרה להלווייתו של רבין). אולי האקט הסמלי הזה, של ביקורים נשיאותיים בישראל, הוא נייר הלקמוס לאבחנה בין העידן הקצר של השלום בין המדינות, לתקופה הארוכה שאחרי השלום.
ישראל לא שילמה מחיר כה כבד למען השלום – ויתור על כל סיני עד הגבול הבינלאומי ועקירת ההתיישבות בחבל ימית ובמרחב שלמה, למען "שלום קר". כל מי שעמד באותה התקופה על דעתו זוכר היטב על מה דובר – על יחסי שכנות טובה וידידות, כמו בין שתי שכנות במערב אירופה, כמו בין ארה"ב לקנדה. לב הסכם השלום היה הנורמליזציה – עשרות רבות של הסכמים שנועדו לצקת תוכן של שלום ביחסי המדינות; תוכן של שיתוף פעולה בתיירות, בחקלאות, בתרבות, בחינוך, בתקשורת, באנרגיה, במה לא? מכל ההסכמים הללו לא נותר דבר וחצי דבר.
ביום שבו נרצח סאדאת, מחליפו – מובראק, רצח את השלום. הוא החליף את השלום החם בין המדינות במלחמה קרה. הוא הפר בשיטתיות וברגל גסה את כל הסכמי הנורמליזציה בין המדינות, שנשכחו כלא היו. הוא הפר בגסות את הסכמי אי ההסתה – התקשורת המצרית היתה לאורך שלושים שנות שלטונו חוד החנית בהסתה אנטי ישראלית ואנטישמית קשה (והיום אנו מבינים כמה מגוחכת היתה תגובתו לביקורת על כך – שהתקשורת בארצו חופשית, כיאה למדינה דמוקרטית, ואין לו שליטה על מה שמשודר בה). מצרים הובילה את המתקפות המדיניות החריפות נגד ישראל לאורך השנים, ובראשן – ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית בה עוצבה אסטרטגיית מלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל, שנועדה לבודד אותה, כדי למוטט אותה.
לאורך שנים רבות, במשך שתי תקופות ארוכות, לא היה שגריר מצרי בישראל. מובראק ניצל בציניות משברים – מלחמת לבנון הראשונה והאינתיפאדה השניה, כדי להוריד, למעשה, את דרג היחסים הדיפלומטיים בין המדינות. בשני המקרים, השגריר הוחזר כאשר ישראל שילמה מחיר מדיני נוסף על המחיר המופרז שכבר שילמה בהסכם השלום תמורת הרבה הרבה מעבר לשגרירות פעילה.
ולאורך השנים, מנהיגי ישראל ניגבו את הרוק, ספגו את העלבונות וקיבלו את כללי המשחק הללו. הם הקפידו לעלות לרגל אל הספינקס בקאהיר, לחלות פניו של "מנהיג העולם הערבי". וכאשר נשמע דבר ביקורת על מובראק בישראל, או כאשר בתקשורת הישראלית, החופשית באמת, קומיקאי חיקה את מובראק – "ברוגז". וכל מנהיגי ישראל עומדים בתור להתנצל ולהתחנף ולהרגיע את מובראק, שעוד עלול לכעוס.
לצד כל אלה, דבר אחד יש לזקוף לזכותו של מובראק – הוא כיבד בקפדנות את ההסכם הביטחוני בין המדינות, שעיקרו – פירוז סיני. מיליארדי דולארים שילמה ארה"ב למצרים מידי שנה, כדי שהמלחמה הקרה לא תהיה למלחמה חמה.
"הרודן המצרי" – כך נהוג היה לכנות בישראל את נאצר. אולם את כל סממני הדמוקרטיזציה שהנהיג במצרים יורשו סאדאת, ביטל מובראק מיד עם עלייתו לנשיאות. הוא הכריז מיד על מצב חירום, צעד הגיוני וסביר לנוכח רצח הנשיא, אך מצב החירום היה למצב הקבע לאורך שלושים שנות שלטונו. מובראק היה רודן, לא פחות מנאצר. בניגוד לנאצר, הוא הקפיד לא למנות סגן – הוא מספר אחד, ואין מספר שניים. הוא ניסה לבנות את בנו כיורשו, בניסיון להקים שושלת מעין מלכותית, דוגמת שושלת אסד בסוריה. וכל זאת, לצד שחיתות בצמרת שלטונו, בעיקר בעידן שבו מקורבי בנו השתלטו על המנגנונים. מה הפלא שעמו המדוכא שונא אותו כל כך?
מי שנולדו בראשית שלטון מובראק הם היום בני 30. לאורך כל שנות חייהם ספגו שטיפת מוח של פולחן אישיות למובראק. ואף על פי כן, הם שונאים אותו. הם כל כך שונאים אותו!
בשל האוריינטציה הפרו-מערבית ופרו-אמריקאית שלו ובשל כיבוד ההסכמים הביטחוניים עם ישראל (שבעטיים גדעון לוי כבר גינה אותו ואת אנשיו כמשת"פים של הכיבוש), נוח היה לנו להתעלם מעובדת היותו דיקטטור היושב על כידונים. המציאות טפחה על פנינו.
מובראק גמור. עוד תרגיל, עוד ניסיון, עוד תמרון – זה לא יעזור לו. ומה הלאה?
נטייתי הטבעית, האינסטינקטיבית היא להזדהות עם המוני העם המדוכאים, הנאבקים נגד העריצות ולמען החירות והצדק. אולם הניסיון המזרח תיכוני מלמד אותנו, שהחלופה לא תהיה טובה יותר בכל קנה מידה שהוא.
אנחנו עוד עלולים להתגעגע למובראק.
2. חליפת מכתבים עם אהוד
אורי הייטנר: אהוד, לדבריך בגיליון 613 – מה דעתך על מי שכן הזמין את עמיר פרץ להתייעצויות ביטחוניות, ואף מינה אותו בתרגיל מכוער לשר הביטחון?
אהוד: אם הציבור הישראלי לא היה נפתה אחר המצע "החברתי" של פרץ, יחימוביץ וברוורמן, ונותן את מלוא קולותיו לקדימה, לא היה על אולמרט למנות את פרץ לשר הביטחון. ככה שיש להאשים לא את אולמרט אלא את ציבור המצביעים ששמח להיות מולך שולל על ידי שלושה הליצנים הללו.
אורי: בחייך. מפלגת העבודה אפילו לא ביקשה את תיק הביטחון, לא חלמה עליו. זה היה עוד "תרגיל מבריק" של אולמרט.
עוד כמה התייחסויות לדברים שכתבת אתמול:
א. אולמרט – על סמך מה אתה מתעקש שכל המו"מ שאולמרט ניהל היה רק תרגיל שנועד להעביר את הכדור לצד השני? אם כך – למה אין הוא מודיע לכל העולם, שהנה הפרטנר דחה את ההצעות וכו', אלא מאשים את ישראל בקיפאון? הרי בכך הוא נוהג באופן הפוך מכפי שהטקטיקה שאתה מייחס לו מחייבת.
מעבר לכך, האם לדעתך ראש ממשלה אינו מחויב באמירת אמת לאזרחי מדינתו? הרי לא הכול טקטיקה. הרי אם כל המו"מ הוא רק משחק, לא רק את אבו מאזן הוא רימה אלא גם את הציבור הישראלי. ומה היה קורה אילו אבו מאזן היה "מבריז" לו ומשיב בחיוב? הוא היה אומר: "סתאאאאאם... עבדתי עליך"?
באמת... זה לא רציני. בכל מו"מ יש מידה של עורמה וטקטיקה, אך לטעון שכל מדיניותו של אולמרט היא רק טקטיקה להעביר את הכדור לצד השני? לא רציני. יש לי הצעה בשבילך. בקש להיפגש עם אולמרט. היום הוא כבר אינו ראש הממשלה. הוא פנוי יותר. אני בטוח שהוא שמע על מכתבך העיתי – מקור התמיכה הגדול והעקבי ביותר שלו. הבטח לו שדבריו הם אוף דה-רקורד. נסה לברר איתו את הסוגייה. אני בטוח שתיווכח שאתה טועה.
ב. אובמה – אכן, מדיניותו של אובמה מופקרת. ארה"ב מימנה וחימשה את הרודן המצרי במשך 30 שנות שלטונו ולפתע הפנתה לו עורף. אולם גם אילו נהגה אחרת, זה לא היה משנה את התמונה. להיפך, תמיכה אמריקאית במובראק, במצב הנוכחי, רק היתה מגבירה את השנאה אליו. בסיטואציה הנוכחית במצרים, אין משמעות למה שאובמה יעשה. אגב, שגיאה חמורה יותר עשה בוש, שבניגוד לאובמה הוא באמת ידיד גדול של ישראל, כאשר כפה על אבו מאזן לשתף את חמאס בבחירות. אך גם בוש אינו אשם בכך שההמונים הצביעו לחמאס. מה לעשות, המציאות המזרח-תיכונית אינה מערבית, אינה דמוקרטית, וחוששני שהיא תהיה עוד פחות מערבית ועוד פחות דמוקרטית.
אהוד: המשפט האחרון בדבריך, שעימו אני מסכים במאה אחוז – הוא התשובה לכל מה שאני טוען. אני מאמין שאהוד אולמרט יודע שכל מה שהציע לאבו-מאזן לא היה אלא עוד ניסיון ישראלי להוכיח לאמריקאים שפניהם של הפלסטינים אינן לשלום.
3. לקחים ראשונים
מבוקר עד לילה אנו שומעים את דברי הפרשנות של כל המומחים למזה"ת – מזרחנים, פרשנים, בכירי המודיעין בדימוס. וכי למי נאזין? הרי הם יודעים ומבינים והם יכולים לנתח ולפרשן.
אלא ש... איש מהם לא חזה את המהפכה במצרים. אילו כל אותה סוללת מומחים היתה מוזמנת למפגש לפני שבוע בדיוק והיתה נשאלת שאלה זהה – האם יש סכנה למהפכה במצרים, גם התשובה היתה זהה – לא, באל"ף רבתי.
מה עלינו להסיק מכך? ראשית, שיש להתייחס בזהירות למומחים ולפרשנים ולא לקבל את דבריהם כתורה מסיני. שנית, שעלינו לחסן את עצמנו מפני שטיפת המוח של הפרשנים, כאשר הם מתנבאים באחידות.
אך המסקנה המשמעותית מכול – המזרח התיכון הוא אזור בלתי יציב. כל המשטרים במזה"ת דיקטטוריים, יושבים על כידונים, וגם כיסאותיהם של המשטרים הנראים יציבים, עלולים להתנדנד ברגע שהציבור יאבד את הפחד מן המשטר. ומסקנה נוספת – עד היום מהפיכות עממיות ותהליכי דמוקרטיזציה פורמאלית (בחירות) לא העלו לשלטון גורמים מתונים יותר, פרו מערביים יותר, חילוניים יותר, שוחרי שלום. אין זה מן הנמנע שנמצא את שכנתנו הדרומית, המדינה הגדולה והחזקה בעולם הערבי, נשלטת בידי האחים המוסלמים ומתחרה עם איראן על הנהגת המהפכה האסלאמית. זה לא חייב לקרות, אך הסבירות שזה יקרה אינה נמוכה. אין זה מן הנמנע, שגל הזעם המהפכני השוטף את מדינות ערב יתפשט גם לירדן, לסוריה ולרשות הפלשתינאית. אין זה מן הנמנע שגם מדינות אלו תסחפנה לגל של אסלאם רדיקאלי.
מה ההשלכות של תסריט בלהות כזה על ישראל?
המשמעות העיקרית, היא התובנה שאסור לישראל לקחת סיכונים ביטחוניים גדולים. העובדה שלישראל גבולות בני הגנה, שהירדן הוא גבולה המזרחי של ישראל והגולן הוא בריבונות ישראלית, ממזערת הן את הסכנה שתפרוץ מלחמה, והן את מחיר המלחמה, אם תפרוץ, חלילה. לכן, חובתה של ישראל לדבוק בגבולות הללו.
משמעות נוספת, היא שעלינו להפסיק להפחיד את עצמנו באמירות נוסח: מה, לנצח תאכל חרב? עד מתי? איזה עתיד אנו משאירים לדורות הבאים? וכו', כל הסיסמאות להצדקת הוויתורים. יש להחליף דיסקט, ולחזור לאמת הציונית – בניין המדינה והחברה הישראלית אינו מותנה בהסכמת הערבים וברצונם הטוב. הצלחנו ליצור מפעל מפואר חרף ההתנגדות והמלחמה נגדנו, ונוכל להמשיך לבנות וליצור אותו, לחזק את החברה הישראלית, את הכלכלה הישראלית, את התרבות הישראלית, את החינוך הישראלי, גם אם השכנים שלנו יסרבו לקבל את זכות קיומנו עוד מאה שנים, כפי שלא קיבלו אותה במאה השנים שחלפו.
אני יודע. המומחים לא יאהבו את מה שאני אומר. אבל הרי אלה בדיוק המומחים שלא חזו (גם) את ההתפתחויות האחרונות במזה"ת.
4. השד הרוסופובי
אביגדור ליברמן הוא מנהיג קונטרוברסלי. הוא מושך אש. התנהלותו כוחנית, סגנונו בוטה, כשר החוץ הוא מרבה לנהוג באופן בלתי דיפלומטי, בלתי ממלכתי ובלתי לויאלי לראש הממשלה. הצעות החוק הפרובוקטיביות שסיעתו מגישה, מבעירות אש מחלוקת מיותרת, שהחברה הישראלית ממש אינה זקוקה לה. גם דעותיו המדיניות היוניות – קבלת עקרון הנסיגה לקווי 49' עם "חילופי שטחים", כאשר השטחים בתוך הקו הירוק שהוא מציע לסגת מהם יהיו אזורים מאוכלסים בצפיפות בערבים, נשמעים ומצטיירים כקיצוניים בשל הסגנון המתלהם כלפי ערביי ישראל בו הוא נוקט. שובל החשדות בפלילים המלווה אותו לאורך השנים, רק מגביר את הרתיעה שהוא מעורר בקרב רבים בציבוריות הישראלית. ליברמן הוא מנהיג חזק וכריזמטי, מושא להערצה של רבבות אזרחים ישראליים, ומושא לחרדה ותיעוב מצד רבבות אחרים.
יש סיבות רבות המצדיקות את הגישה השלילית כלפי ליברמן, גם אם עוצמת התיעוב חורגת מכל פרופורציה – כמו האשמתו בפשיזם, כביכול, הנובעת בעיקר מצורך של חלקים בציבור הישראלי לצייר דמון פשיסטי המאיים עליהם, כביכול. הביקורת המוטחת נגדו, בהחלט מובנת ובחלקה מוצדקת. אולם שנאת ליברמן הוציאה מן הבקבוק את השד הרוסופובי בחברה הישראלית; את רגשות הניכור, הפחד והשנאה הקיימים בתוכנו כלפי העלייה המבורכת מחבר העמים.
לרוסופוביה אותם הסממנים המאפיינים כל תופעה של שנאת זרים וגזענות. הגזען אינו מסתפק בביקורת על מעשיו ומחדליו של בר הפלוגתא שלו, אלא הוא מתייחס להשתייכותו האתנית של היריב ולמוצאו. היחס כלפי הקבוצה האתנית של היריב אינו רציונאלי אלא רווי סטריאוטיפים שליליים ודמוניים, המאפיינים אותה כביכול, ומתגלמים בדמותו של היריב.
אביגדור ליברמן חי בישראל 33 שנים. רוב חייו הוא ישראלי. אבל בעיניי הרוסופובים, ה"רוסיות" היא בלתי הפיכה. היית "רוסי" (כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי חבר העמים) וכל חייך תשאר "רוסי". ו"רוסי" פירושו כוחני ואלים, מי שנולד בדיקטטורה ואינו יכול להסתגל לשיטה הדמוקרטית ולהפנים את ערכיה, והוא מוכרח להשליט את נורמות השלטון ה"רוסיות" על ישראל.
בתוכנית החרצופים נקרא ליברמן "ולדימיר" – שם קולקטיבי שנועד למחוק את זיהויו כפרט, והצגתו כאב טיפוס לסטריאוטיפ של "הרוסי". ה"ולדימיר" הזה מאיים עלינו ומפחיד אותנו ויש לבצע לו סיכול ממוקד, בטרם יהיה מאוחר.
את דבריי אמחיש בציטוטים משני מאמרים גזעניים ורוסופוביים מן העת האחרונה, שאינם חריגים אלא בהחלט מייצגים את הטרנד הגזעני הזה. הראשון הוא מתוך מאמרו של גדעון לוי ב"הארץ" – "מכתב תשובה מ'סייען טרור'" (13.1), בו התגולל גדעון לוי על שר החוץ אביגדור ליברמן בגסות אופיינית, כשלוז המתקפה היה מוצאו הרוסי. הנה ציטוטים נבחרים ממאמרו הגזעני של לוי: "באת אלינו ממקום אחר, ממשטר אחר, ואליו אתה גם שב בחופשותיך ... אתה כנראה מרגיש נוח ברחבי הגוש הסובייטי לשעבר ... כמה נעים לך להיזכר במאמא לושן, בשפת ילדותך הדיקטטורית וכמה היית רוצה להעתיקה לכאן,"
אין זו רק גזענות רוסופובית. יש כאן תופעה עמוקה יותר. אחמד טיבי ומרעיו נוהגים תמיד להזכיר לנו, היהודים, שאנו "מהגרים". הם, הערבים, בני הארץ הזאת ואילו אנו, היהודים – "מהגרים". במיוחד נוהג הוא להטיח זאת בעולים חדשים. גדעון לוי מחרה מחזיק אחריו, בדרכו הפוסט ציונית.
הציטוט השני הוא ממאמר גזעני של יוסי שריד, אף הוא ב"הארץ" – "חלום ליברמן, הסיוט" (14.1.11): "ניתנת הפראבדה להיאמר, אוניברסיטט של איווט היא חממה לכל גידול-פיגול. הוא יצא מרוסיה ורוסיה לא יצאה ממנו. העלייה שלו היא הירידה שלנו... יותר מידי ליברמנים באים מאותו בית יוצר. רוסיה מעולם לא היתה דמוקרטיה, הדיקטטורים הגדולים לא מתו הם רק התחלפו... יודע שליט נפש אומתו. האומה עצמה יודעת ונותנת צוואה לאפסר. היא גועה. מתגעגעת לימים הישנים והטובים, לסטלין ולמלמד הבקר שלו ... ישראל ביתנו אינו בית ישראלי אופייני. מצער להיווכח שגם חברי כנסת מנוסים, עולים מרוסיה, תומכים על פי רוב בחוקי הגזע וההסתה כאילו התעקשו להוכיח שהח"כ הוא לעולם תבנית נוף זרה," וכן הלאה וכן הלאה לכל אורך המאמר.
על החברה הישראלית ועל כל אדם נאור בתוכה לגנות בשאט נפש את הגזענות החשוכה הזאת, את ההסתה הרוסופובית הזאת. על כל יהודי וציוני בישראל להלחם נגד הדה-לגיטימציה לעדה שלמה בעם היהודי, שאי אפשר להפריז בתרומתה האדירה למדינת ישראל.
בוז לגזענות ולרוסופוביה.
אהוד: בד"כ מה שלוי ושריד כותבים בעיתון "הארץ" מעורר בי בחילה ואינני מסוגל לקרוא אותם.