סיפורו של משה דיין
משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997
[ספר נידח שגם אזל כי שארית עותקיו נשלחה לגריסה עם סגירת ההוצאה לאור, על פי החלטת שר הביטחון אהוד ברק]
 
פרק שביעי: רמטכ"ל מבצע "קדש"
חלק שני
 
ביולי 1954, בתקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון, מנסה רשת חשאית של יהודים תושבי מצרים, המופעלת בידי שליחים חשאיים מהארץ, להניח פצצות תבערה במשרד הדואר, וכן בבתי-קולנוע ובמשרדי שירות-ההסברה האמריקני בקהיר ובאלכסנדריה. פעולות המכונות בדרך-כלל בשם "גיס חמישי" או סאבוטאג', חבלה מבפנים. בתקופה זו עוד חיה במצרים קהילה יהודית גדולה למדי.
פעולות הרשת נכשלות. אחד-עשר יהודים נתפסים ועומדים למשפט. התביעה המצרית טוענת, כי בעת שמתנהל משא-ומתן בין בריטניה למצרים, על פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ, וכאשר ארה"ב מתחילה להפעיל את השפעתה באזור, מנסה "החבורה הציונית לריגול ולחבלה" לפגוע בתהליך ההתקרבות בין ממשלת ארה"ב וממשלת ההפיכה בראשות נאצר, ולביים התנגדות עממית במצרים לארה"ב. הפיגועים אמורים לשרת את ישראל, בכך שיראו כי המצב הפנימי במצרים בלתי יציב ומסכן אינטרסים מערביים, ולכן מוקדם מדי לבריטניה לעזוב את אחיזתה בתעלת סואץ.
בעקבות הכישלון החמור מתעוררת מחלוקת קשה, בצמרת הצבאית והמדינית בישראל, בשאלה: מי נתן את ההוראה ליהודים, אזרחי מצרים, לבצע את הפיגועים? ראש הממשלה, שרת, אינו יודע על כך דבר. היחסים בינו לבין לבון מעורערים. לבון נעשה חסיד הדרך האקטיביסטית הקיצונית, ואילו גישתו של שרת מסתמכת על פעילות דיפלומטית ועל מתינות ביטחונית, כדי ליצור דעת קהל אוהדת לישראל בעולם ולקדם את מטרותיה בתחום המדיניות ורכישת הנשק.
יוזם המבצע, ראש אגף המודיעין בצה"ל, אל"מ בנימין גיבלי, טוען ששר הביטחון לבון אישר את המבצע בפגישתם מיום 16 ביולי 1954.
לבון מכחיש זאת בתוקף, וטוען כי מעולם לא הסכים לביצוע פעולות החבלה. הפגישה ביניהם נערכת בארבע עיניים, כאשר משה נמצא בסיור בארה"ב. הוויכוח בשאלה: "מי נתן את ההוראה?" גולש לדקדוקי נוסח – האם דובר בהוראות לתכנון או בהוראות לביצוע?
בעיני משה, לבון וגיבלי כאחד נושאים באחריות, כי לא ייתכן שראש אמ"ן ושר הביטחון ידונו בפעילות מבצעית, אפילו בתיכנונה, בלא ידיעת הרמטכ"ל. אף שגישתו הביטחונית של משה דומה יותר לגישה האקטיביסטית של לבון מאשר לזו המתונה של שרת, יחסיו של משה עם לבון מעורערים, ושורר ביניהם חוסר-אמון הדדי. משה שואף לכך שבן-גוריון יחזור לממשלה, כי עדיין אין לו תחליף.
 
בינואר 1955 פוסק בית-הדין הצבאי העליון של מצרים גזר דין מוות על שניים מאנשי הרשת, הרופא משה מרזוק והמורה שמואל עזאר, והם מוצאים להורג. שישה נאשמים יהודים אחרים נידונים לתקופת מאסר של שבע שנים עד מאסר עולם.
 
ועדה מיוחדת, בהרכב השופט יעקב אולשן והרמטכ"ל-לשעבר יעקב דורי, מתמנית לחקור את האחריות ל"עסק ביש", ומגיעה באותו חודש, ינואר 1955, למסקנת תיק"ו. לבון נלחץ. הוא רואה בקבלת המסקנות הבעת אי-אמון בו, ומעלה לפני ראש הממשלה שרת תביעה לשינויים ארגוניים במערכת הביטחון, שעיקרם תביעתו להדיח את מנכ"ל משרדו פרס ואת ראש אמ"ן, אל"מ גיבלי.
תביעתו נדחית, ובישיבת הממשלה מיום 20 בפברואר 1955 הוא מגיש את התפטרותו, שהיא למעשה הדחה, על רקע היחסים המסוכסכים שהתפתחו בינו לבין צמרת הצבא ומשרד הביטחון. עניין "העסק ביש" מהווה את שיאם של יחסים מעורערים אלה, אך לא את עילתם היחידה. יחסיו של לבון עם ראש הממשלה שרת ועם כמה שרים חברי מפלגתו רחוקים מאידיליה. שר אחד אומר על לבון שהוא שקרן. שר אחר – שהוא "שִׁיכְּר", שיכור. גולדה אומרת לימים: "לבון? אתם תספרו לי מי זה לבון? אני הזהרתי את בן-גוריון – אל תמנה אותו לשר ביטחון, את האיש הזה!" אשכול מכנה את לבון בשם: "הקליינט הזה." שרת סובל קשות מלבון, שלועג לו ומזלזל בו, ונוקט בקו אקטיביסטי, המנוגד לגישתו המדינית המתונה של שרת. ברור, שבן-גוריון מינה את לבון ליורשו, כדי שמדיניות הביטחון של ישראל לא תיפול בלעדית בידי שרת, שעל דרכו חלק, ועם מינויו כמחליפו בראשות הממשלה לא השלים.
 
גיבלי, שמקבל גיבוי מדיין, מודח גם הוא בקיץ 1955 מתפקידו. הדבר נעשה על-פי דרישת ראש הממשלה שרת מבן-גוריון, ששב לכהן בפברואר 1955 כשר הביטחון בממשלת שרת, לאחר כחמישה-עשר חודשי היעדרות. קידומו של גיבלי בצה"ל מתעכב למשך שנים רבות.
 
בינתיים הכל סודי. לציבור נודע על "העסק ביש" רק ב-1960, כאשר פורצת "פרשת לבון", כתוצאה מגילוי זיופים ועדויות שקר. וגם ב-1960 אין נוקבים בשמות, אלא בכינויים. גיבלי הוא, למשל, "הקצין הבכיר". ב-1960 טוען לבון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי דיין ופרס תיארו אותו לפני ועדת אולשן-דורי כאדם שאי-אפשר לסמוך עליו, הנותן הוראות ומתכחש להן. עצם העובדה כי האשמות אלה הועלו בוועדה בעת-ובעונה-אחת עם הופעת הזיופים ועדויות השקר נגדו של מפעיל הרשת במצרים – "האדם השלישי" (אברי אלעד) – אינה נראית לו מקרית. הוא מדגיש, שאינו טוען כי דיין או פרס היו שותפים למעשי הזיופים ולהכנת עדויות השקר, אלא שכאשר ראו כי "נוסעת עגלת הזיופים", והיו להם חשבונות משלהם, סברו שאפשר לעלות עליה מאחור ולחזק את ידי הזייפנים בתוספת של עדויות אופי נגדו. לבון אינו מאשים את השניים באחריות ל"עסק ביש", אלא בניצול המצב שבו היה נתון, כדי להיפטר ממנו.
כאשר בינואר 1961 מתפטר שוב בן-גוריון, הפעם על רקע טיהורו של לבון בידי ועדת שרים מממשלתו-שלו, וללא הליך משפטי, מציג משה פירוש משלו ל"עסק ביש". לדעתו, לא נתן לבון מלכתחילה את ההוראה להפעלת הרשת, אלא העניין החל להתגלגל ביוזמה עצמית של מפעיל הרשת במצרים, "האדם השלישי". רק לאחר מעשה נתן לבון את ההוראה לגיבלי. לדברי משה: "לבון לא נתן את ההוראה אלא אולי אחר-כך נתן אישור." כלומר, בטרם נכשלה הפעולה, לא התנגד לה לבון. ומאחר שבן-גוריון הוא שמינה את לבון לממלא-מקומו בביטחון, אל לו לבוא בטענות אלא אל עצמו.
האמת היא, שאפילו כשהתבררו הזיופים ועדויות השקר, שבהם סובבו את לבון, לא הוכח בבירור שהוא לא נתן את ההוראה. ייתכן שנתן אותה או הסכים לה על-פה ובארבע עיניים, מראש או לאחר מעשה, אך מאחר שלא היתה שום ראייה כתובה וחתומה לכך, ניסה מישהו לפברק הוכחות נגד לבון, כדי שלבון לא יוכל להתכחש לאחריותו, לא רק לתכנון אלא גם לביצוע. דומה שבעיני ההיסטוריה יישארו לבון וגיבלי אחראים במידה שווה ל"עסק ביש". שאלה אחרת היא, מה היה קורה אלמלא פרש בן-גוריון לשדה-בוקר ואילו ה"עסק ביש", שגרם את "פרשת לבון", שהביאה לנפילת בן-גוריון – לא היה בא כלל לעולם?
 
*
ב-2 בנובמבר 1955, לאחר הבחירות שנערכות ביולי, שב בן-גוריון לכהן כראש ממשלה ושר הביטחון. משה שרת עדיין משמש שר החוץ, אך ביוני 1956 הוא פורש על רקע חילוקי דיעות מדיניים ואישיים בין עמדתו המתונה לזו הביטחונית-אקטיביסטית של בן-גוריון. גולדה מאיר מתמנה לשרת החוץ. "המטרייה" של בן-גוריון שבה לסוכך על דיין. יש לכך חשיבות עצומה במערכת הביטחונית, אבל גם הדים שליליים ביותר בתוך מפלגת השלטון, מפא"י. שרי הממשלה הבכירים, שמהם אמורה לבוא הנהגת המדינה לאחר בן-גוריון, שמחים להיפטר מלבון, אבל חוששים כי בן-גוריון מתכוון לדלג עליהם ולהמליך במקומם כיורשיו את "צעירי מפא"י", ובראשם הרמטכ"ל משה דיין ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס.
 
 "הסבך של חשדות וחוסר האמון, שנוצר בצמרת ההנהגה הפוליטית-הביטחונית הותר," מספרת יעל על שובו של בן-גוריון משדה-בוקר לממשלה, "אך היתה לי תחושה, שהלכה והתחזקה עם הזמן, שעל אף כוחו, ביטחונו העצמי ועצמאותו של אבי, היה בו הצורך להתחלק באחריות עם מספר 1 העומד מעליו. כל עוד היה זה בן-גוריון, היה הדבר מובן, כי בכך באו לידי ביטוי ההערצה, הכבוד והאהבה שרחש אבי ל'זקן'. מאוחר יותר שיקפו ההיזקקות לסמכותם של מנהיגים פחות גדולים וקבלתה, את אי-הרצון הפרדוקסלי והמוזר לעמוד לבדו בפסגת השלטון."
 
*
פעולות התגמול על מעשי השוד והרצח של הפ'דאיון נמשכות. ישראל, שלאחר מלחמת תש"ח סברה, כי מעתה יונח לה לחיות בשלום, לקלוט עלייה ולהיבנות, מוצאת עצמה תקועה בסבך של קשיים וסתירות.
היא אינה יכולה להשלים עם התערערות מצב הביטחון, אך כל הסלמה בתגמול, ובמיוחד כשהפעולה מצליחה וקורבנות האוייב רבים, מגבירה את החשש מפני כוונותיה של ישראל, בייחוד בצד המצרי, ובעקבותיו את התחמשות הצבא המצרי.
מצבה המדיני של ישראל בעולם קשה למדי. כמעט כל פעולת תגמול גוררת אחריה החלטת גינוי במועצת הביטחון של האו"ם, המציגה את ישראל כתוקפן. ההחלטה מערערת עוד את מצבה המדיני של ישראל ואת יכולתה לרכוש נשק להגנתה. במדינות רבות, ובראשן ארה"ב, מוטל אמברגו – איסור מוחלט על מכירת נשק לישראל.
בפעולות התגמול היזומות נופלים כמה מטובי הלוחמים והמפקדים של צה"ל. בחלקים רבים בציבור ובתקשורת בישראל נוצרת הרגשה, שמערכת הביטחון מעוניינת בהחרפת הפעולות מסיבות מפלגתיות או מתוך קלות דעת, עודף אקטיביזם והרפתקנות פוליטית.
ואכן, משלב מסויים, כאשר מתברר שלא יהיה מנוס ממלחמת-מנע בסיני, נעשות פעולות התגמול לא רק אמצעי לענישה ולהרתעה, אלא נדבך חשוב בחישול צה"ל לקראת מלחמת-המנע, וגם אמצעי להסלים את המצב, כדי לפתוח במלחמה בטרם יספיק הצבא המצרי לקלוט את כל כמויות הנשק הצ'כי והסובייטי שזורמות אליו. אפשר לומר אפוא, שישראל נגררת למלחמה שאותה היא יוזמת.
 
ב-1955, בשובו להיות שר ביטחון, שולל בן-גוריון מלחמת-מנע, ומסביר שיש הבדל היסטורי חשוב בינינו לבין הערבים. לנו אין אפשרות לחסל את מדינות ערב, אבל הן מצידן יכולות תמיד להניח כי ייתכן קרב אחרון, מכה קשה לישראל, שלאחריה לא תהיה קיימת עוד שאלת ישראל-ערב, כי המדינה תחוסל. מלחמת-מנע, לבד מהנזקים הקשים שייגרמו גם לאחר שננצח בה, אין בכוחה להבטיח שגם לאחר ניצחון לא נעמוד שוב בפני אותו חשש של סיבוב שלישי, רביעי וחמישי, וכך לבלי סוף.
טבת: "דיין, בגלל הצלחתו המרשימה בהעלאת הכושר ורוח הלחימה של הצבא, בגלל תפיסתו המדינית, ובגלל היותו נועז, היה גורם מאיץ בבן-גוריון וממילא מחולל הסלמה. לאחר עסקת הנשק הצ'כית בספטמבר 1955, שאף דיין יותר מבן-גוריון להחריף את סכסוכי הגבול, באמצעות פעולות תגמול מוחצות יותר ויותר, כדי שיובילו למלחמה, שניצחון ישראל בה, תמורת אבידות לא רבות, לא היה מוטל, לדידו, בשום ספק. בן-גוריון, לעומתו, חרד ממלחמה והיסס לחתור לקראתה, הן בגלל סיבות מדיניות, והן בגלל חששו מאובדן חיים רב."
 
*
בספטמבר 1955 מטיל נאצר הסגר על השיט הישראלי לאילת דרך מיצרי שארם א-שייח'. תותחיו המוצבים בראס נצרני מאיימים על כל אונייה שמגמת פניה נמל אילת. משה משוכנע, כי ביכולתו של צה"ל לפרוץ את ההסגר ולכבוש את מיצרי אילת בפעולה צבאית. בן-גוריון מהסס. לדעתו, אסור לישראל לעמוד לבדה במערכה. עליה לחכות לשעת כושר, כאשר יובטח לה גיבוי של מעצמה עולמית. בשנים אלה ישראל עדיין אין ישראל זוכה לתמיכה מדינית וצבאית איתנה מצד ארה"ב. באזור פועלות כמה וכמה מדינות: רוסיה, אנגליה, צרפת וארה"ב. אף אחת מהן אינה בעלת-ברית לישראל. בריטניה קשורה בחוזה הגנה עם ירדן ומצרים, המחייבה לבוא להגנתן אם תותקפנה בידי ישראל. בנאום גילדהול של ראש ממשלת בריטניה, אנטוני אידן, ב-9 בנובמבר 1955, הוא תובע יצירת מסדרון יבשתי בנגב, בין מצרים לירדן. גם האמריקנים תומכים ברעיון, וכך אין אפילו הכרה בין-לאומית בריבונותה המוחלטת של ישראל על הנגב.
 
*
בחודשים הראשונים של שנת 1956 נהרגים שוב ושוב אזרחים וחיילים ישראלים, אלה בידי מסתננים ערבים, ואלה בפעולות תגמול נועזות של צה"ל נגד מחנות ותחנות משטרה ברצועת עזה, הנתונה לשלטון מצרי, ובירדן, שבשטחה נכללת הגדה המערבית. ואולם הרצח שנקשר יותר מכל גם בתולדות משה עצמו הוא זה של רועי רוטברג, מא"ז קיבוץ נחל-עוז שעל גבול הרצועה.
ב-29 באפריל 1956 יוצא משה להשתתף בחתונה של ארבעה זוגות צעירים בנחל-עוז. החתונה נועדה לשעות אחר-הצהריים המוקדמות, זאת בשל התקפות של מסתננים פלסטינים מרצועת עזה על דרכי התחבורה בלילות. בהגיעו למקום מתברר, כי בעוד חברי המשק משלימים את ההכנות לחגיגה, יצא המא"ז רועי רוטברג בן העשרים ואחת, נשוי ואב לתינוקת, רכוב על סוס, כמנהגו, לגרש חבורה של ערבים מרצועת עזה, שנראתה קוצרת בשדות המשק ליד הגבול. סוסתו שבה לבדה. חברים יצאו לשדה ומצאו כתמי דם ומשקפיים. מאוחר יותר התברר, כי כאשר הגיע רועי למקום רצחו אותו חיילים מצרים שארבו לו מאחורי תעלת הגבול, גררו את גופתו לשטחם והתעללו בה, ורק מאוחר יותר החזירו אותה משקיפי האו"ם לקבורה בישראל. חגיגות החתונות מתבטלות. רק החופות עצמן נערכות אותו ערב במושב שכן, באווירה של בכי ואבל.
ליבו של משה כבד עליו. הידרדרות היחסים בגבול עם מצרים מביאה את מזכיר האו"ם, דאג האמרשלד, להתערב. ישראל מואשמת אף היא בהחמרת המצב. המצרים מפגיזים את היישובים לאורך הרצועה, וצה"ל עונה בהפגזות לעבר מטרות צבאיות ברצועת עזה.
 
למחרת, 30 באפריל, נושא משה על קברו של רועי הספד, המשודר ברדיו, נדפס בעיתונים ובספרים, ונכנס להיסטוריה. ברי"ש הגרונית המתגלגלת שלו, בעברית הנשמעת תמיד טרייה ורעננה, הוא נושא הספד שמלמד עליו-עצמו לא פחות משהוא מצייר את דמותו של רועי רוטברג.
 "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה עלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנחנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם.
 "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל-עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, בכדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?
 "הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי קובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר-תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלים [הכוונה להאמרשלד ומשקיפי האו"ם], הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא יוגר לשווא, ואתמול שוב נפתינו, האזנו [לאותם שגרירים] והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו.
 "רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל-אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור שבליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו, ויכלו לו."
 
*
בשבת, 28 ביולי 1956, בעודו מחפש אחר עתיקות ליד רצועת עזה, עובר מעל משה מטוס פייפר צבאי, והטייס זורק אליו פתקה. כאשר הוא פותח אותה נודע לו, כי לפני שעות אחדות נפטרה אימו.
שבועות אחדים קודם מותה נקבע בבירור, שדבורה חלתה בסרטן הכבד והריאות. משה השתדל לבוא ולשבת לידה מדי יום. טבת אומר, כי "במותה אבד לדיין האדם היותר קרוב, אהוב ונערץ עליו." היא נשאה אותו על-ידיה מדגניה לטבריה בהיותו חולה מאוד, היא ישבה ליד מיטתו בבית-החולים של הד"ר פייגנבאום בירושלים, כאשר עיסו את עיניו באבקת הנחושת המכאיבה, היא סמכה עליו מנעוריו כמו על גבר נוסף במשפחה, כאשר שמואל היה טרוד בנסיעותיו, והיא חרדה לו בימי המלחמה, לאחר ששכלה את אחיו הצעיר זוריק.
שמואל מנהל יומן בימי מחלתה של דבורה, ובו נרשם שאמרה: "משה האמיץ, אילו קרה לו כך, היה שולח כדור ברקתו." וזמן קצר לפני מותה: "מוסיק, אתה אמיץ לב, האמיץ, הכל אתה יכול – ולמנוע ממני סבל וייסורים אלה אינך יכול?"
 
*
1956 היא שנה מכרעת. במהלכה מתחמשת מצרים במהירות, רוקמת ברית צבאית עם סוריה ועם ירדן, מהדקת את המצור הימי על מיצרי אילת וממשיכה לשלוח את חוליות הרצח של הפד'איון לתחומי ישראל.
אך עתה נמצא לישראל אותו בעל-ברית אסטרטגי, שמבלעדיו אין בן-גוריון מוכן לצאת למלחמת-מנע ואפילו למבצע מוגבל של פתיחת המצרים. צרפת שקועה במאבק קשה עם חזית האף-אל-אן באלג'יר, ארגון שחרור מוסלמי הנתמך גם בידי מצרים, ומטרותיו עצמאות אלג'יר וגירוש המתיישבים הצרפתים, אזרחי צרפת, החיים בה בחסדו של הצבא הצרפתי. לאחר הבחירות בצרפת, עם עלותה לשלטון של ממשלת גי מולה הסוציאליסטית, מתחיל תהליך התקרבות מואץ בין צרפת לישראל, ששושבינו הראשי הוא מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס.
לפני העיסקה הצ'כית היו למצרים 80 מטוסי סילון לעומת 50 לישראל. לאחר העיסקה יש למצרים פי ארבעה מטוסי סילון חדישים, רבים מהם מטוסי קרב מדגם "מיג" ומטוסי הפצצה מדגם "אליושין".
ואולם במרס 1956 מתחילים לנחות בישראל מטוסי ה-"מיסטר4" הראשונים, והכוחות מתחילים להתאזן. צרפת מסירה את כל ההגבלות על מכירת נשק לישראל, וככל שמתקרב המועד המשוער של מלחמת-המנע, גוברים המשלוחים מצרפת לישראל: מאות תותחי 155 מ"מ, תותחים מתנייעים 105 מ"מ, תותחי נ"ט 90 מ"מ, טנקים מסוג אי-אם-איקס ו"שרמן" משופר, מטוסי סילון מדגם "מיסטר", "ווטור" ו"אורגן", ז"חלמים ומשאיות, מרגמות כבדות וכלי-נשק רבים אחרים. מבריטניה מגיעות שתי משחתות משופצות מדגם "זודיאק".
 
ב-26 ביולי 1956, לרגל יום ההפיכה, מכריז נאצר על הלאמת תעלת סואץ, וזאת בנאום היסטרי ותוקפני בכיכר תחריר, כיכר השחרור בקהיר, בפני רבבות מצרים, המריעים לו בהתלהבות. על צרפת ובריטניה, בעלות אינטרסים אסטרטגיים וכלכליים מדורי-דורות באזור התעלה ובחברה המתפעלת אותה, משפיע המהלך כמו סגירת מיצרי טיראן על ישראל.
 
עתה מתחילה להתרקם תוכנית פעולה משולבת צרפתית-ישראלית, בשיתוף עם הבריטים, לכיבוש אזור התעלה בידי צרפת ובריטניה, ולכיבוש חצי-האי סיני ופתיחת מיצרי טיראן בידי ישראל.
בסוף ספטמבר 1956 נוסעים משה ושמעון פרס במשלחת לפריז, לסדרת פגישות עם מדינאים ומפקדי-צבא בכירים ביותר. הבעייה העיקרית היא הססנות האנגלים. לדברי משה: "אין הם רוצים כי יוכתם שמם בתור שותפים עם ישראל בפעולה צבאית נגד הערבים, אך מאוד היו רוצים לנצל את סכסוכנו עם הערבים, כדי להצדיק את פעולתם שלהם נגד המצרים. האנגלים היו רוצים שישראל היא שתתקוף את מצרים, והם ייחלצו להגנתה, להדוף את כוחות צה"ל, ובדיעבד – יימצא צבאם באזור התעלה וישתלט עליו. משרד החוץ הבריטי סבור, כי בהשתלשלות דברים כזו לא יוכלו להאשים את אנגליה בפעולה אנטי-ערבית ובתוקפנות."
 
בערב האחרון, לפני טיסתם חזרה לישראל, יוצאים משה ושמעון, בגשם שוטף, לבלות ברחובות פריז את השעות שנותרו להם. מהישגי המטבח הצרפתי הם נהנים בארוחת-צהריים במסעדה, וקפה הם שותים באחד מבתי-הקפה בשאנז-אליזה. בצאתם מבית-הקפה, נדחקים בין השולחנות המאוכלסים בצפיפות, הם שומעים אחד מן היושבים אומר בעברית ישראלית לחבריו:
 "חבר'ה, ראיתם מי עבר כאן? משה דיין ושמעון פרס. יש כאן משהו סודי, כי דיין התחפש במשקפיים שחורים, כדי שלא יכירו אותו!"
 
*
ב-9 באוקטובר 1956 נרצחים שני פועלים יהודים בפרדס ליד תל-מונד. אוזניהם נכרתות בידי הרוצחים, כדי לשמש הוכחה לשולחיהם בירדן כי ביצעו את משימתם.
בלילה שבין 10 ל-11 בחודש נערכת פעולת תגמול נגד הירדנים בבניין המשטרה, בקצה הצפוני של קלקיליה. זו פעולת התגמול הגדולה ביותר והאחרונה בסוגה, לאחר עשרות פעולות שקדמו לה. נהרגים בה 18 לוחמים ישראלים, בהם שמונה קצינים, ועשרות נפצעים. לירדנים כמאה הרוגים. בניין המשטרה נכבש ומפוצץ, אך כוח החסימה, שמצליח לחסום שני כוחות תגבורת של הלגיון הירדני ולגרום להם אבידות, עולה הוא עצמו על מארב ירדני בדרכו חזרה לישראל.
הפעולה מסתבכת. משה מקפיד לקבל מבן-גוריון אישור לכל פעולה. בן-גוריון, מצידו, מקפיד להדגיש שהאישור ניתן לפעולה בהיקף מסויים, ולא יותר, אבל הוא מתפלא כאשר משה מבקש ממנו, באמצע הלילה, אישור לצעדים צבאיים נוספים לחילוץ הכוח. לדעת בן-גוריון, צעדים אלה הם בסמכותו ובשיקול דעתו של הרמטכ"ל.
תותחי צה"ל יוצרים טבעת אש סביב כוח החסימה הנצור. פלוגת צנחנים ושתי פלוגות זחל"מים יוצאות לחלץ את הכוח, וגם בהן נהרגים לוחמים ונפצעים. כדי להקל את הלחץ, חגים ממעל, מוקדם לפנות-בוקר, מטוסים של חיל האוויר. מאוחר יותר מתברר, שבאותן שעות פנה המלך חוסיין למפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון ותבע ממנו להפעיל את חוזה ההגנה הבריטי-ירדני ולבוא לעזרת צבאו.
במוצב הפיקוד הקדמי נפגש משה עם החוזרים מהפעולה. מתברר לו, כי בפעולת החילוץ נהרג גם קצין המבצעים של חטיבת הצנחנים, סגן ירמי ברדנוב, שכבר השתחרר מהצבא, אך כדרכם של רבים ממפקדי הצנחנים התייצב ביחידתו בעת פעולה. הוא עלה על הזחל"ם הראשון של יחידת החילוץ והוביל את השיירה. בדרכה חזרה, לאחר שהתברר כי זחל"ם אחד נעדר, פקד על הנהג לשוב למקום התקלה ושם, בעודו לבוש בבגדיו האזרחיים, ירד וקשר את הזחל"ם המקולקל לכבל הגרירה. חולצתו הלבנה משכה את אש חיילי הלגיון הירדני, וצרור מקלע פגע בבטנו. ירמי מן הצנחנים הצטרף לשורה ארוכה של גיבורי פעולות התגמול, שהיו לאגדה.
 
על פעולת קלקיליה נמתחת ביקורת מהצד המבצעי. מפקדי הצנחנים טוענים נגד משה, שצימצם את ממדיה בניגוד לדעתם, ולכן שילמו באבידות כבדות. משה עצמו מתחזק בעקבותיה במסקנה, שאי אפשר להמשיך עוד רק במדיניות של פעולות תגמול ובמצב של "לא שלום ולא מלחמה". יש לאלץ את הערבים לבחור בין הפסקת הטרור לבין מלחמה בישראל, ולגרור אותם לכך על-ידי כיבוש עמדות-מפתח ברצועת עזה.
לפעולה יש השלכות נוספות: היכולת המבצעית המרשימה של צה"ל, למרות הקשיים, מחזקת את ביטחונם של הצרפתים ביכולתו לבצע את חלקו במלחמת-המנע, ומגבירה את נכונותם לספק לו כלי מלחמה. זאת ועוד, חימום הגבול עם ירדן מסב את תשומת-הלב לחזית המזרחית וגורם להטעייה מודיעינית חשובה, שפעולתו הבאה של צה"ל, במלחמת-המנע, תהיה פלישה לירדן ולא לסיני.
 
המשך יבוא