"הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון"

בהוצאת "ידיעות אחרונות" 1994, אזל

תופיק יוצא מהשוקת, רחוץ וערום. אחמד זורק לו שקים אחדים להתנגב בהם ולכסות את עצמו, וכשהוא גומר להתנגב, אחמד מושך אותו אליו ומוריד לו שתי סטירות-לחי עזות.

 "מה זה?" מיילל תופיק.

 "ז-זה בש-בילך מחווא-ג'ה אבו-ג'ורי. ה-גיע לך עוד מ-קודם, א-בל לא ר-צי-תי ללכ-לך את הי-דיים ש-לי."

אחמד לוקח אותו לפינת הרפת, שם שוכבת אשתו והתינוקת בחיקה, וחוזר לטפל בפרה. משני צידי המעבר, באולם הגדול של הרפת, רובצות פרות גדולות על רגליהן ומנמנמות, כל אחת במדורה. חלקן שחורות חלקן חומות וכולן מנומרות בכתמים לבנים כמו היבשות על פני האוקיינוסים במפת כדור-הארץ. מדי פעם מזיזה פרה את ראשה ונתקלת בצינור התוחם את מדורה, ומשמיעה קול צלצול מתכתי. מדי פעם מפריע חלום לשנתה של פרה והיא משמיעה קול געייה קטוע: "מו... מו..."

נורת-חשמל דלה, שחורה מחריוני זבובים ומאבק קרוש, מפיצה אור צהבהב-עכור מן התקרה. על מצע הקש בפינה פרושים כסדינים שקי תבואה נקיים שעומד בהם עדיין ריח שעורה וחרובים וקליפות תפוחי-זהב אפויות. פניה של זריפה עטויות מטבעות ונזמים מן האף לאוזניים, שערה אסוף במטפחת שחורה, מעוטרת אף היא במחרוזות של מטבעות. היא מתעוררת לקול בכי התינוקת, ומגלה את תופיק.

 "מי אתה?"

 "תופיק," הוא רועד כולו, רטוב עדיין ממי השוקת, ולחייו לוהטות.

 "מה אתה עושה כאן? למה אתה בוכה?" היא חולצת שד חום-בהיר לתינוקת, שאינה רואה עדיין, ומכוונת את הפטמה אל פיה הרעב. השדיים מתפקעים מעומס חלב ולוחצים על זריפה עד כדי כאב. התינוקת אינה מצליחה עדיין למצוץ, וזריפה מחככת את הפטמה בפיה הפעוט פעם ועוד פעם, סוחטת ממנה טיפות חלב אחדות, כדי למשוך את הקטנה לינוק. אך זו רק בוכה.

 "יאללה, יאללה יא בנת, חודי אל-ביז, קחי את הפטמה." מצלצלים נזמיה בהתנועעה.

 "הלכו, הלכו החיים שלי," מקונן תופיק טרוט-העיניים, החגור שק. "אם אחזור לכפר יהרגו אותי, הוי אימי, הוי אחיי הקטנים!"

 "אז תישאר פה," היא אומרת.

 "אם אני נשאר פה, בבוקר יקחו אותי לחקירה, יכו אותי, לא יעזבו אותי עד שלא אגלה מי היו השותפים, ועכשיו קר לי, ואני רעב, ואני צמא, יותר טוב שאני אמות עכשיו על המקום כי זה הגורל שלי."

התינוקת השחרחורת, שעוד לא מלא לילה לחייה, יונקת עתה בשקיקה. עיניה עדיין אינן רואות דבר, אך כשהפטמה נשמטת לרגע מפיה, היא פועה בבכי.

 "הוי יא אמא, יא אמא, שאני אמות עכשיו... יא אמא שאני אמות עכשיו..." ממשיך תופיק לרחם על עצמו.

 "יאללה בוא, אל תבכה גם אתה..." מושכת זריפה אליה את תופיק בשיער ראשו, ומקרבת אותו אל שדה השמאלי, הפנוי, שמתפקע מעוצם החלב הזורם בו. "קח, חוד אל ביז, קח כמה שאתה רוצה."

 "שאלוהים יברך אותך, זריפה."

 "שיברך אותך, שאתה מקל מעלי את הכאבים, מפני שהבת הזאת עוד לא מצליחה..."

תופיק מניח ראשו בחיקה החם של זריפה, מגשש בשפתיו ומוצא את הפטמה העבה כמו אצבע. שקט. נשמע רק קול היניקה שלו ושל התינוקת, שניהם שרועים על חזה הנפוח של זריפה. השד הרך מזכיר לתופיק את החזה הלבן של גברת בן-עמי, שראה אחר-הצהריים מבעד לתריס הפונה לגינה, ותחושת עדנה שלא ידע כמותה עוברת בו מפה ועד כף-רגל. זו פעם ראשונה בחייו שהוא קרוב כך לאשה זרה. הוא מתעלם מהתינוקת ולש את השד שניתן לו, יונק ברעבתנות את החלב הסמיך, החם, וטועם בשפתיו את חספוס הפטמה ואת מתיקות העור הרך.

 "מה אתה שוב רועד?" היא שואלת, מנומנמת-למחצה.

אך פיו מלא בה והוא אינו יכול לענות לה. גם מפני שאברו, שנתקשה עתה, מפרכס מול השק המחוספס, שבו הוא לבוש-מכוסה, ופולט זרע מעצמו יחד עם אותן עוויתות של רעד שהוא מושך בהן את החלב הסמיך, החם, של זריפה, והיא נענית לו יחד עם התינוקת בזרועותיה, שמתערסלת איתם ואינה בוכה עוד.

אהוד: ליוסף אורן, אני מניח שלא התייחסת לסיפור ההנקה שלי כעוד משפיע על סיפור הנקת המבוגרים בסנטיאגו דה קומפוסטלה של א"ב יהושע משום שאתה, כמרבית מבקרי הספרות והסופרים העבריים, ומרבית הקוראות של ספרותנו החשובה – מעולם לא קראת את הרומאן הנידח והנשכח שלי משנת 1994 – אשר שהדי במרומים, כל המתואר כאן, אכן התרחש נגד עיניי באותו לילה, בהיותי בן עשר, ברפת הגדולה של אדון משה גרידינגר באחוזתו קלמניה, שבנה עבורו דודי ברוך בן עזר ראב, ושחותמתה היתה: "גן עצי פרי ומשק בריטי".