על ספר שיריה של הרצליה רז

"כל אחד ומעבר יבוק שלו"

2010, 61 עמ'

הרצליה רז ידועה כסופרת, חוקרת ספרות וכמורה למורים, אך היא גם משוררת בעלת אמירה, ו"כל אחד ומעבר יבוק שלו" הוא ספר שיריה השלישי – קדמו לו "עיני מיתר" (1966) ו"לילותיי פקוחי העיניים" (1995). אם יורשה לי לשים תווית שתאפיין את שיריה, הרי שמדובר בשירה לירית-הגותית. המבט של המשוררת מופנה אל העולם הפנימי, הגם שהשירים נעגנים בדמויות קלאסיות (בעיקר מהתנ"ך) ובנוף.

שיר המפתח בקובץ שלפנינו הוא "מעבר יבוק" (עמ' 3), שעניינו לכאורה סיפורו של יעקב העובר את היבוק ונאבק עם דמות אלוהית, אך למעשה, השיר מדבר על "האני השרה" בפרט, ועל כולנו בכלל: "כולנו צולעים אחריו (אחרי יעקב שצלע על ירכו לאחר ההיאבקות הלילית) / מדדים אל פניאל. / הנעבור במעבר יבוק? / הנגיע?" כולנו מייחלים לעבור עוד מכשול בדרך אל הארץ המובטחת, אבל בעל-כורחנו, אנחנו מדדים אל פניאל, שכן הסוף מגיע על הרוב לפני שחצי תאוותנו בידינו.

איש הרוח של הרצליה רז איננו מוצא נשמה בתוך עצמו, ולא בסובבים אותו, ועובדה זאת ממלאה אותו ייאוש. הוא איננו מטיף בשער, כיוון שהוא לוקה באותה תסמונת מבהילה כמו אלה שאליהם הוא פונה. תחושת האינות היא בלתי נסבלת, לכן קריאות הייאוש שלו ("איש הרוח", עמ' 9).

הגם שכאמור, השירים סבים סביב העולם הפנימי של המשוררת, הנה, חוץ משירים בודדים, כמעט שאין מוצאים בקובץ שירים החושפים ביוגרפיה. יש אמנם מספר שירים המתארים בפיכחון את פגעי הזיקנה (בעיקר בפרק האחרון בספר – עמ' 61-53), אך הקורא איננו מתעשר במידע ביוגרפי, להוציא שלושה שירים שעניינם רמזים על שני ילדיה – האחד על בתה שנשמתה היתה רחבה כעולם, אך זה היה "עולם מבוזבז בגוף כבול" ("בתי", עמ' 12), האחר על הבן, והוא מרמז על אי נחת וכאב ("הבן", עמ' 16). בשיר שלישי מביעה המשוררת קנאה באילנות שבגן הבית הזוכים לתשומת לב הבן ("אצבעות ירוקות", עמ' 39). אינני בטוח שמובעת כאן עגמת נפש, אך ברור לחלוטין שהילדים הבוגרים לעולם אינם ממלאים אחרי התקוות הגדולות שהם מעוררים בינקותם: בשיר "חלמתי" (עמ' 49) מתואר הבן בינקותו כשהוא מעניק גאווה ואושר אינסופי לאימו המיניקה אותו ולאביו הגאה שלצידה – אך כל האושר הזה התרחש רק בחלום, כש"האני השרה" מתעוררת – "עלבון הבדידות עמדי / ריקות זרועותיי, ריק ליבי."

עולמה הפנימי של המשוררת נעגן, כאמור, בנוף: "מתוכי בקעה אל הלילה / ירוקה ונערותית / עדויית עלווה מרשרשת, / זהורי זהורים של עלים..." ("צפצפה", עמ' 21), וכן הוא נעגן בדמויות תנ"כיות: כל הדמויות התנ"כיות בשיריה של הרצליה רז יש בהן אסרטיביות "הרצלית" מובהקת: צלופחד מתגאה בחמש בנותיו הגיבורות שמעיזות פנים כלפי משה ("צלופחד", עמ' 22), אשת לוט מתריסה בפני עולם ואלוהים – "עמוד המלח שניצח את אלוהים, את" ("אשת לוט", עמ' 23), ורבקה האם הגדולה היא אשר סללה את דרכו של יעקב שיעבור את "יבוק התלאובות" ("רבקה", עמ' 24).

יש בקובץ גם שירי אהבה מרטיטי לב, כמו "בשניים" (עמ' 30), "הבה" (עמ' 38), "ביקש", וביניהם שניים מיוחדים במינם: "שנאה" (עמ' 34) המדבר על קשר שלא ניתן להינתק מבת הזוג, והדבק הזה מוליד שנאה, ו"שביקשה אהבה" (עמ' 47), שעניינו ענישה לעמוד הקלון מוטלת על אישה שביקשה אהבה.

הפתעה נעימה היתה עבורי כשקראתי שני שירים מחורזים בקובץ: "ביקש" (עמ' 32) ו"כזאת" (עמ' 45). אני מודה שאני אוהב שירה מחורזת, ואני סבור שמשורר אמת איננו רואה בחרוז מכשול – עובדה היא שמשוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן ולאה גולדברג כתבו בחרוזים ובמשקל, ולא נגרע מעומקם דבר. כאמור, שמחתי לפגוש בקובץ את השירים האלה, ואחד מהם אני מבקש להביא כאן במלואו:

ביקש

ביקש שתבוא בידיים פרושות

גווה עגלולי מתחנחן

תהא מנחשת צפונותיי הכמוסות

משיבה למפרע חן חן.

ביקש מבטיה תשזור בעיניו

במפרץ זרועותיו תתרפק.

רכה קשובה, תעגון באוניו

בזיזי גברותו תידבק.

היא הייתה לו כסער

כאש נצמדה אל מימיו

מבטה גא כשמש במער,

כבשה לילותיו וימיו.

החרוז לא הפריע למשוררת להעשיר את השיר בציורים נהדרים כמו "במפרץ זרועותיו" ו"מבטה גא כשמש במער". שיר זה מוכיח כי מגבלות פרוסודיות מיטיבות עם שירת אמת.