הגדה של פסח המוכרת לנו, היא במקורה טקסט מהפכני. היא תוצר מובהק של המהפכה הגדולה ביותר בתולדות היהדות, רפורמה שלא היתה כמותה אחריה – המהפכה של התנאים, חכמי המשנה, יבנה וחכמיה; המנהיגות הרוחנית, דורות החכמים הראשונים אחרי חורבן בית המקדש.

עד החורבן, היהדות סבבה סביב בית המקדש, עבודת הקורבנות, מעמדם המורם מעם של הכוהנים (שעוד טרם חורבן הבית החכמים הפרושים היוו לו אופוזיציה, אלטרנטיבה). לאחר החורבן, הבינו החכמים שהיהדות שהייתה קיימת עד תקופתם אינה רלוונטית עוד למצב החדש, ואם לא תחול בה מהפכה של ממש, היא לא תשרוד. הם יצרו יהדות יפה וטובה יותר, נאורה יותר, מתאימה יותר לתקופתם, ובעיקר – יהדות שניתן לקיים אותה בעידן פוסט מקדשי ממושך, אליו נכנס העם היהודי. את מקום המקדש ועבודת הקרבנות החליפו לימוד התורה, התפילה ועשיית החסד.

הפסח טרם החורבן התמקד בעלייה לרגל לבית המקדש ובזבח הפסח. אחרי החורבן, היתה מחלוקת בין שתי אסכולות אודות צביונו של ליל הסדר. אסכולה אחת, שמייצגה הראשי היה רבן גמליאל, דגלה בסדר שמטרתו לשמר את זכר הלכות הפסח בעת שבית המקדש היה קיים (ומתוך ציפיה לקוממיותו במהרה בימינו). האסכולה השנייה, שמייצגה הראשי היה רבי עקיבא, דגלה בסדר שמטרתו "לספר ביציאת מצרים," כלומר להעביר את הסיפור ההיסטורי של עם ישראל ואת המסר הערכי של יציאה מעבדות לחירות, מסר של חירות אנושית ולאומית. יש בסדר עכבות וביטוי לאסכולה של רבן גמליאל, אך האסכולה שגברה ועיצבה את הסדר היתה של רבי עקיבא.

סדר פסח במתכונתו הנוכחית עוצב לאורך מאות שנים, אך הליבה שלו מצויה כבר במשנה, במסכת פסחים. משנה זו היא מעין הוראות ההפעלה לסדר הפסח. הסדר עוצב כאירוע פדגוגי, שמטרתו העיקרית להעביר את הסיפור והמסרים מן ההורים לילדים, באופן המותאם ביותר להבנתם, לא כהרצאה מלומדת, אלא כחוויה טקסית שבתוכה מסופר הסיפור. כל מבנה הסדר מיועד למטרה זו – "והגדת לבנך". קצרה היריעה כדי להרחיב באשר למבנה הסדר כולו, אך אין המחשה טובה לכך יותר מן הקושיות.

הרעיון הוא לעצב לילה השונה במתכונתו מכל הלילות – בסמליו, בארוחותיו, באופן הישיבה שבו, באופן ההתכנסות המשפחתית. השינוי מסקרן ומעורר שאלות. מה קרה? למה אנו יושבים כך ולא כפי שאנו רגילים? מדוע אנו אוכלים את המאכלים הללו ולא אחרים? ועל השאלות הללו נענים הילדים במהלך הסדר בסדרה של פעולות וטקסטים המספרים את סיפור יציאת מצרים.

נשאלת השאלה – היכן באה לידי ביטוי הסקרנות של הילד? הרי אין הוא שואל באמת שאלות, אלא מדקלם את הקושיות שלימדו אותו בשבועות שלפני הסדר. אכן, זאת המציאות היום, השונה מן הכוונה המקורית, מעין התאבנות של מסורת הסדר.

הוראות ההפעלה הן אחרות. ""מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו," כאן הבן שואל אביו. נקודה. מה הוא שואל? את שאלותיו האוטנטיות.

אז מהיכן באו הקושיות? המשך המשנה: "ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור. שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי. שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים."

במילים אחרות, הקושיות הן תוכנת גיבוי לבן שאין בו דעת. אם הילד הוא אותו בן "שאינו יודע לשאול," מלמדים אותו את השאלות. אגב, כדאי להבחין בשינוי בקושיות – במשנה ישנה שאלה אודות הבשר הצלוי. כנראה שהיה נהוג לצלות בשר זכר לזבח הפסח, ובמהלך הדורות המנהג נזנח ואת הקושיה הזו החליפה הקושיה "בין יושבין ובין מסובין."

מה הן הקושיות ומה התשובות? כאן, המנגינה מטעה. נהוג שהילד שואל "מה נשתנה הלילה הזה... שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה." והכל עונים לו: "הלילה הזה כולו מצה."

מהי, אם כך, השאלה? ומה התשובה?

לא, אין כאן שאלות ותשובות. אלו הן ארבע השאלות. רק אחריהן בא "עבדים היינו לפרעה במצרים" – זאת התשובה לארבע הקושיות. התשובה היא הסיפור המסופר לאורך הסדר והמסרים המונחלים דרכו.

וגם כאן, מיצוי הרעיון של הסדר אינו דקלום הטקסט של ההגדה, אלא תשובה לשאלות הילדים על פי הבנתם. ובלשון המשנה: "ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו." מבחנם של ההורים אינו האם כל ההגדה נקראה, אלא האם הילדים הבינו. כדי שיבינו, יש ללמד כל ילד בהתאם ליכולתו להבין. זה הרעיון החינוכי של "חנוך לנער על פי דרכו."

הביטוי בהגדה ל"חנוך לנער על פי דרכו" הוא סיפור ארבעת הבנים. בשלושה מקומות בתורה מתואר דיאלוג בין אב לבנו: "והיה כי ישאלך בנך לאמור" נוסח של שאלה ושל תשובה. פעם נוספת אין שאלה, אלא רק "והגדת לבנך." חז"ל דרשו, שכל שאלה כזו מבטאת אב טיפוס של ילד, ותייגה אותם כחכם, רשע ותם, בהתאם לשאלה, ומאחר ובפעם הרביעית אין מופיעה שאלה, היא שויכה לבן הרביעי, זה שאינו יודע לשאול. למשל – השאלה "מה זאת," שאלה שאין בה תוכן, תויגה לבן התם.

כמובן, שיש להיזהר מהדבקת סטריאוטיפים לילדים, שכן הדבר עלול להיות הרסני. הרעיון הוא הכרה בשוני של הילד, בשוני של השאלה ובצורך להתאים את התשובה ליכולת שלו להבין על פי כישרונו, יכולותיו, ערכיו ותחומי העניין שלו. אם כל ילד יקבל אותה התשובה, היא לא בהכרח תתאים לכולם.

הרש"ר הירש האשים את יצחק ורבקה בכישלון חינוכי – מאחר שהם לימדו באותה שיטה את יעקב ועשו, שיטה שהתאימה ליעקב אך לא התאימה לעשו, הם אחראים לכך שעשו היה לפרא אדם.

אסיים בשיר שכתבה לאה גולדברג לפרסום של הסתדרות המורים, המעביר היטב את הרעיון הזה – "יש ילדים":

"יש בעולם כל מיני ילדים / יש אמיצים ויש נפחדים / יש עליזים ויש נרגזים / יש מהססים ויש המנסים / יש עצורים ויש פתוחים / יש שחוששים ויש שבטוחים / יש מהירים ויש איטיים / יש עצובים ויש צוחקים / ויש בידינו ציבור המורים / צרור מפתחות שפותחים וסוגרים / ועלינו להתאים בידע וביטחון / ללבו של כל ילד את המפתח הנכון."

2. שלום בלי ישראל

תגובה לתמר עמר-דאהל: ציונות או שלום, "הארץ" 15.4.11

במאמרה "ציונות או שלום", מסבירה ד"ר תמר עמר-דאהל שהציונות והשלום סותרים זה את זה, ומכאן שמי שרוצה בשלום – עליו לוותר על הציונות. מדוע קיימת סתירה כזו? לטענת עמר דאהל "הקיום הלאומי היהודי בישראלי הושג במידה רבה בחרב. המנהיגות הישראלית לדורותיה מחזיקה בעיקרון, שעל פיו הפרויקט הציוני נבנה על בסיס חזקה היסטורית של העם היהודי על א"י. ישראל הוקמה במאמץ צבאי אדיר, ומאז היא מנהלת מדיניות מלחמה שמטרתה העיקרית לשמר את ההישגים הטריטוריאליים שלה. כיבוש הארץ וקולוניזציה יהודית, תוך כדי דחיקת התושבים הפלסטינים בציון, הם מעיקרי המדיניות של ישראל הציונית מאז היווסדה. השמאל הציוני הוביל למעשה מדיניות זו."

את מאמרה מסיימת עמר דאהל בתיאור המסקנה ההולכת וחודרת להכרה, ש"קיום יהודי בא"י אינו מספק ביטחון, ובטח ובטח שאינו הולך יד ביד עם שלום."

כדאי לנקות את מאמרה של הכותבת מהמסיכות ולהציג את דבריה באופן ברור. זכות ההגדרה העצמית, המקנה לכל עם זכות טבעית לריבונות במולדתו, היא זכות שקיימת לכל עם בעולם, זולת העם היהודי. כל עוד העם היהודי ינסה לממש זכות זו, הוא יתקל במלחמה. מאחר ונגזרה עלינו, היהודים בישראל, מלחמת נצח, עלינו להסיק את המסקנה, שעצם קיומנו הוא הפרעה לשלום. אם חפצי שלום אנחנו, עלינו לוותר על "קיום יהודי בא"י" – או אז, בלעדינו, סוף סוף יהיה כאן שלום.

בעצם אפשר לתמצת את ההצעה של הכותבת במשפט קצר: הפתרון הסופי של בעיית היהודים.

האנטישמיות הבזויה ביותר היא האוטו-אנטישמיות.

למה אני בכלל מתייחס לגיבוב האוטו-אנטישמי החולני הזה? הבעיה האמיתית שלנו, היא שעיתון כ"הארץ" מקצה מקום בגיליון שבת, ובעצם כמעט בכל גיליון חול, שבת וחג, לרעיונות החולניים הללו.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: עיתון כ"הארץ" לא יקצה מקום למאמרים ולתגובות שלך וגם לא שלי – לכן, בין השאר, יסדתי לפני שש שנים את המכתב העיתי "חדשות בן עזר" שמגיע מאז לאלפי נמענים, ואני יכול להישיר מבט מול פני ההיסטוריה הישראלית כי הקדשתי חלק ניכר מזמני ומכישרונותיי למאבק באידיוטיזם המוסרי! ואם רק על כך יזכרוני – דייני!

3. חג החירות ללא גלעד שליט

כמעט חמש שנים חלפו מאז נפילתו בשבי של גלעד שליט, וצה"ל טרם חילץ אותו. איך זה קרה? זהו כישלון נורא. האם מדובר בכשל מודיעיני – מנגנוני המודיעין לא איתרו את מקום הימצאו? האם זהו כשל מבצעי – צה"ל לא מצא את הדרך המבצעית לשחרר אותו? או שמא כשל מנהיגותי – לא נמצאה המנהיגות שתיקח אחריות ותיתן את ההוראה, להבדיל מהמנהיגות שקיבלה את ההחלטה באנטבה? כך, כך או כך – זהו מחדל חמור.

אולם פעולת חילוץ אינה הדרך היחידה לשחרורו של שליט. יש עוד מנופי לחץ רבים על חמאס, שטרם הופעלו. איך זה שבמשך כמעט חמש שנים נציגי הצלב האדום טרם הורשו לבקר את גלעד, ואילו אסירי חמאס בישראל ממשיכים לקבל ביקורים לרוב, כאילו דבר לא קרה? איך זה שהמעברים לעזה פתוחים ואנו ממשיכים להעביר לעזתים אספקה, בלי להתנות זאת בשחרורו של גלעד שליט או לפחות במתן אפשרות לפגוש אותו? איך זה שמנהיגי חמאס בעזה, האחראים הישירים לפשע המלחמה הזה (גם לפשע המלחמה הזה) ממשיכים להסתובב חופשי, כאילו יש להם חסינות? איך זה שישראל ממשיכה להעביר כספים לעזה, כאשר גלעד שליט בשבי?

הנימוקים ההומאניטריים המצדיקים, לכאורה, את המשך הביקורים אצל המחבלים האסורים, את המשך העברת הכספים והאספקה – אינם רלוונטיים כאשר חייל ישראלי יושב באיזו מנהרה תת קרקעית או חדר טחוב בעזה, לבד, במשך כמעט 5 שנים, בלי ביקורי הצלב האדום, בניגוד לכל כללי המלחמה ואמנת ז'נבה. פשוט לא רלוונטי. איננו יכולים להמשיך לשחק שחמט בזירת אגרוף.

בעוד שבוע נתכנס לליל הסדר לחגוג את חג החירות, וגלעד שליט, זה הפסח החמישי, עדין שבוי במרתפי חמאס. איני מקבל את המושגים "בכל מחיר", ו"נעשה הכל", אולם יש עוד הרבה מה לעשות כדי לשחרר את גלעד שליט, ודברים רבים לא עשינו. עוד מנופי השפעה ולחץ רבים טרם הפעלנו.

הגיעה השעה לצאת מקופסת המשוואה של עסקת החילופין. חמש שנים ישראל מוכנה לעסקה קשה מאוד, של שחרור סיטונאי של מחבלים ורוצחים, ואין בכך כדי לרצות את ראשי חמאס, הדורשים יותר מחבלים ודורשים לשחרר גם את הרוצחים אל תוך שטחי יו"ש, כדי שיהיו לנו עוד לילות כמו ליל הטבח באיתמר. הלחץ הציבורי הכבד על הממשלה להיכנע לתכתיבי חמאס "מחזק את לב פרעה" ולכן לא חלה כל התגמשות ולו הקטנה ביותר בעמדתם לאורך השנים.

אין לשלול על הסף עסקת חילופין סבירה, אך צריך לזכור שמחירה עלול להיות עידוד חטיפות, חזרת רוצחים לפעילות וחיי אדם רבים. ודאי שאין מקום לעסקה בטרם ניסינו דרכים אחרות, שעשויות להיות אפקטיביות יותר ומזיקות פחות, מסוג הצעדים שהזכרתי. איך נהיינו שבויים בקופסת העסקה? לאן נעלמה היצירתיות שלנו?