אריה בן גוריון זצ"ל הוא עורך ההגדה של פסח של התק"ם, שיצאה לפני יותר משנות דור, והיא מקובלת עד היום כ"הגדה הקיבוצית". אב"ג, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים", ומי שעמד בראשו עד יומו האחרון, היה תלמיד חכם, איש תרבות בלתי נלאה ואדם מחויב מאוד ויצירתי ביותר. פעליו רבים, אך בעיניי, החשוב שבהם הוא עריכת ההגדה הקיבוצית.
מדי שנה, ממחרת פורים, החל אב"ג לנדוד בכל רחבי הארץ ולהרצות על ההגדה הקיבוצית. למזמיני ההרצאות הוא נהג לומר שהוא זקוק לשעתיים, כיוון שהוא יפתח את ההרצאה בהקדמה על ההגדה המסורתית. וכך, בתום שעה ו-55 דקות של "הקדמה" על ההגדה המסורתית, נותרו לו 5 דקות לספר באופן כללי על ההגדה הקיבוצית. והוא לא ראה בכך החמצה, משתי סיבות.
האחת, היא שההגדה הקיבוצית היא תולדה מובהקת של ההגדה המסורתית, ואי אפשר להבין אותה ואת משמעויותיה בלי להבין את ההגדה המסורתית. ההגדה הקיבוצית משוחחת עם ההגדה המסורתית, מתווכחת איתה, מתמודדת איתה, אך היא קשורה אליה בעבותות.
הסיבה השנייה היא שרוב הקוראים את ההגדה המסורתית, שהם הרוב המוחלט של האנשים בפניהם הרצה, בעיקר מדקלמים אותה, לא ממש מבינים אותה ואת מה שעומד מאחוריה ומאחורי הטקסטים שלה, וכך הוא לפחות הצליח ללמד אותם על ההגדה שהם קוראים...
על פי רוחו של אב"ג, כך גם אני נוהג בסדנאות שאני עורך על סדר פסח, כולל הסדנה שערכתי במוצאי שבת הגדול באורטל. בתערוכת ההגדות היו גם ההגדות של התק"ם והקיבוץ הארצי, ושני אלבומים גדולים על ההגדה הקיבוצית. ההגדה הקיבוצית היתה נוכחת מאוד בסדנה, אך לב הסדנה היה ההגדה המסורתית.
 
איזו הגדה עדיפה, המסורתית או הקיבוצית? לא אביע דעה פסקנית במאמר זה, אלא אציג את היתרונות של כל הגדה על פני חברתה.
היתרון הגדול של ההגדה המסורתית, הוא עצם היותה ההגדה המסורתית. כאשר אני קורא בהגדה המסורתית, אני יודע שכמוני מסובים כעת יהודים בכל פינה בעולם וקוראים אותה הגדה, בערך (בערך, כיוון שלכל עדה הנוסחים והמנהגים שלה, אך בסך הכל ההגדה היא אותה הגדה).
כאשר אני קורא את ההגדה המסורתית, אני יודע שזאת ההגדה שאבא שלי ואימא שלי גדלו עליה, ושגם הסבתות והסבים שלי והסבתות והסבים של הסבתות והסבים שלי קראו אותה.
יש במסורת הזו עוצמה אדירה, שכן היא מביאה לידי ביטוי את החיוּת הבלתי רגילה של העם היהודי, שבתנאים הבלתי אפשריים של הגלות והפזורה, של ניתוק מהמולדת והעדר ריבונות, שמרו על הקיום היהודי, על התרבות היהודית, על הקהילה היהודית, ועל האמונה והתקווה שנצח ישראל לא ישקר, שבלעדיה לא היתה ציונות ולא היתה קמה המדינה.
עם כל הביקורת שיש לי על ההגדה המסורתית, אותה אציין בהמשך, איני יכול שלא להצדיע למה שהיא מייצגת, ואני סבור שאת הביקורת עליה יש למתוח ממקום של ענווה כלפיה. ענווה, שהרי ספק אם ניתן ליצור תחליף להגדה שסבי סבינו קראוה, ולהיות בטוחים שנכדי נכדינו יקראו אותה.
היתרון הגדול של ההגדה הקיבוצית הוא התוכן שלה. ההגדה הקיבוצית מיישמת באופן הרבה יותר אמיתי ורציני את מטרותיו של סדר פסח.
"מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח." בהגדה המסורתית סיפור יציאת מצרים כמעט אינו נוכח. הוא נזכר, הוא נרמז, אנו מתמצתים אותו ב"דיינו", אבל הסיפור עצמו אינו נמצא בה. לעומת זאת, לב לבה של ההגדה הקיבוצית, הוא סיפור יציאת מצרים, כפי שהוא מופיע בתורה, ככתבו וכלשונו.
"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – משמעות הציווי                                                                              היא האקטואליזציה של ההגדה, ככזאת העוסקת במשמעות של יציאת מצרים לימינו, כחג הגאולה הלאומית והחברתית. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר משמעותי בהגדה הקיבוצית מאשר בהגדה המסורתית. וכך, בתוך הטקסט המקראי של יציאת מצרים, לצד מדרשי חז"ל, מצורפים גם טקסטים ציוניים בני ימינו, כמו "קומו תועי מדבר" של ביאליק וטקסט של ברל כצנלסון, המבטאים את האקטואליזציה של סיפור יציאת מצרים ומשמעותה לימינו. בהגדות הקיבוציות הישנות יותר, בתקופת השואה והתקופה שאחרי קום המדינה, האקטואליות היתה בולטת הרבה יותר.
ההגדה הקיבוצית מסתיימת בפסוקים הבאים: "ערבי פסחים מאז ועד היום, מן המדבר של אז ועד ניסן תש"ח. מאנוסי ספרד ועד פסח תש"ג בוורשה החרבה. מעלילות הדם שבכל הדורות ועד המצה האסורה בבריה"מ. הזיכרון ההיסטורי שאינו מחוויר. זו התקדשות החג. זו טהרת הציפייה. זה ה'לחמא עניא'. ה'כל דכפין'. בית העבדים. החד-גדיא הנצחי. המרור שבכל הדורות. התקוות שבכל הלבבות. ליל השימורים שאינו דהה לעולם. מעבדות לחירות."
יתרון נוסף, חשוב ביותר עבורי, של ההגדה הקיבוצית על פני המסורתית, הוא היותה הגדה ציונית, להבדיל מההגדה המסורתית שהיא הגדה גלותית, שנכתבה בגלות ומבטאת הוויה גלותית.
ביטוי בולט לכך הוא הנוסח של "הא לחמא". בהגדה המסורתית נאמר "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל". איך אנו יכולים לומר זאת כאשר אנו יושבים השתה – השנה, בארעא דישראל – בארץ ישראל, במדינת ישראל העצמאית, הריבונית, ולא הכא – "כאן", כלומר בגולה? מצד שני, הרי רוב העם עדין חי בגולה, וההגדה אינה עוסקת רק בגאולה האישית, אלא בעיקר בגאולה הלאומית. הנוסח בהגדה הקיבוצית: "השתא אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל."
ביטוי בולט נוסף הוא ב"ארמי אובד אבי". בהגדה הקיבוצית הטקסט המקראי של יציאת מצרים הוא הטקסט המרכזי; הוא לב ה"מגיד". בהגדה המסורתית – המדרש על "ארמי אובד אבי." לכאורה, בכך ההגדה המסורתית נאמנה יותר למקור – למסכת פסחים במשנה, שבה לב ההגדה הוא לדרוש את "ארמי אובד אבי." אך מי שמתמצא בפרטים, ייתקל בבעייתיות באופן בו הדבר נעשה. ראשית, על פי המשנה, על האב, או על משתתפי הסדר, לדרוש את "ארמי אובד אבי," ואילו בסדר המסורתי איננו דורשים את הטקסט, אלא מדקלמים את מדרש חז"ל מלפני כמעט אלפים שנה.
אך מה שמשמעותי יותר – במשנה אנו נדרשים לדרוש את "ארמי אובד אבי," עד שיגמור הפרשה כולה. "ארמי אובד אבי" הוא טקסט מספר דברים שאותו אמרו החקלאים לכוהן הגדול, בימים שבית המקדש היה קיים, כאשר הגישו לו את ביכורי תבואתם. היופי בטקסט הזה, הוא שבחמישה פסוקים בלבד הוא מתמצת את כל תולדות עם ישראל מימי האבות ועד הכניסה לא"י. הפסוק האחרון במקרא הביכורים הוא "ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש."
משום מה, בניגוד מפורש להלכה המופיעה במסכת פסחים, בהגדה המסורתית אין דורשים את הפסוק הזה, אלא מסיימים את המדרש ב"באותות ובמופתים." למה? כיוון שזו הגדה גלותית שנערכה לאורך מאות שנים והתאבנה בגולה. הרבנים שעיצבו את צורתה הסופית, לא רצו לעודד את רוח האקטיביזם הלאומי, ולכן הורידו המשפט הזה.
הציונות מרדה ברוח הגלותית הזאת וקידשה את רוח האקטיביזם הלאומי. בהגדה הקיבוצית אין קוראים את המדרש על "ארמי אובד אבי" אך קוראים את "ארמי עובד אבי" עצמו, וכמובן קוראים עד סוף הפרשה כולה, בדיוק על פי הוראות ההפעלה שבמשנה, בניגוד למסורתית. ובמקום לדרוש את הפסוקים, מיד לאחר מכן מסופר בהרחבה אותו סיפור, החל ב"וירד יעקב מצרימה וכל זרעו איתו" ועד הכניסה לא"י, בימים ההם ובזמן הזה: "כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש. ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה. ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת. ואכלת ושבעת וברכת על הארץ הטובה. זה היום קיווינו לו, קמה מדינת ישראל."
הבדל נוסף, הוא הכנסת מוטיב האביב להגדה של חג האביב – בתחילת הסדר. לאביב אין כמעט ביטוי בהגדה המסורתית.
מעבר לשינויים הללו, מבנה ההגדה הקיבוצית דומה מאוד למבנה ההגדה המסורתית, ורבים מן הטקסטים של ההגדה המסורתית מופיעים גם בקיבוצית (ובהם, כמובן, הטקסט היחיד שעליו נאמר שמי שלא אמר אותו לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור).
אז איזו הגדה עדיפה?
כפי שהבהרתי בראש המאמר, לא אביע דעה חד משמעית, כיוון שאני בעצמי מתלבט. אני אוהב את שתי ההגדות. יתכן שהפתרון הנכון הוא לשלב – יותר מן ההגדה המסורתית בסדר ע"פ הקיבוצית ולהיפך. אולי לגוון – לעתים לקרוא אחת לעתים את האחרת.
ובכל זאת אמירה שיפוטית אחת – בהגדה המסורתית לא מופיע סיפור יציאת מצרים, אך ההנחה היא שטקסט ההגדה הוא המסגרת הטקסית ובסדר עצמו המשתתפים מספרים ביציאת מצרים וההורים "מגידים" לילדיהם. מי שאינו עושה זאת, אלא רק קורא את ההגדה – מוטב שיקרא את ההגדה הקיבוצית, וכך יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.
יש יתרונות רבים לכל אחת משתי ההגדות ויש לכבד את מי שקוראים את זו ואת הקוראים את האחרת. אך דבר אחד מכעיס אותי מאוד, בכל פעם מחדש: ההתייחסות להגדה הקיבוצית כאל "הגדת חפיף", "הגדה לייט", "הגדה מקוצרת" ושאר טענות שפשוט אין להן שחר; אין בהן שמץ של אמת.
המשורר הפרטיזן אבא קובנר, שהיה שותף לעיצוב הגדות קיבוציות, אמר שבסופו של דבר ההגדה המסורתית, אותה ירשנו מדורות – רק אותה נוכל להוריש לדורות הבאים. ההישג ההיסטורי הגדול ביותר שאנו יכולים לצפות לו הוא שנצליח להכניס לתוכה משפט אחד, העוסק במאורעות דורנו, דור השואה והתקומה, שיישאר לדורות. אם זו גישתו, מדוע ערך מידי שנה בקיבוצו עין החורש סדר פסח על פי הגדה קיבוצית? כנראה שהוא הבין, שרק אם תהיינה בימינו הגדות ציוניות אלטרנטיביות ויהיה ציבור שיסב עימן לסדר, יש סיכוי שבסופו של דבר שורה כזו תכנס להגדה של פסח.
שבת שלום ופסח כשר ושמח!
 
2. עורך עיתון בישראל – מכחיש שואה
ישנן דרכים שונות להכחשת השואה. הדרך הפשטנית, הפרימיטיבית, היא לומר שלא היתה שואה, זו סתם המצאה. הדרך המתוחכמת יותר, ולכן המסוכנת יותר, היא האמירה שהיתה אמנם שואה ליהודים, אבל הרי גם היהודים עשו בדיוק אותו דבר – שואה לפלשתינאים. האמירה הזו, הפופולארית כל כך בקרב החוגים האנטישמיים בעולם, או כפי שהם מכנים את עצמם בלשון מכובסת "אנטי ציונים", היא אנטישמיות מן הזן הבזוי והנתעב ביותר.
עורך עיתון בישראל הוא מכחיש שואה, הנושא ברמה את המסר האנטישמי הבזוי הזה. שמו של התועמלן האנטישמי – סעיד עדוי. שמו של ה"דר שטירמר" שלו – "כל אלערב". והחמור מכל – האיש הוא כוכב באתר החדשות רב התפוצה ביותר בישראל – ynet.
ב-31.3, לאחר שהכנסת אישרה את החוק המובן מאליו, לפיו המדינה רשאית להפחית תקציבים ממוסד המציין את קיומה כשואה [נכבה], פירסם הנ"ל ב-ynet מאמר הכחשת שואה קלאסי, תחת הכותרת: "אל תגעו לי בנכבה." וכך הוא כתב, בין השאר:
"החוקים הגזעניים מהסוג הזה היוו את הגרעין וההתחלה שהובילו לשואת העם היהודי, או אם תרצו – ה'נכבה' של העם היהודי. אנחנו לא מכחישי שואה, אנחנו מכירים בה, למרות שלא היינו חלק בה. ורציתי לשאול למה מותר לעם היהודי לציין את השואה, בעוד שאסור לנו, התושבים הערביים, לציין את יום הנכבה? למה לקחתם לנו את הנכבה? ובאיזו זכות? איך אתם רוצים שאנחנו נכיר בשואה ובה בעת לא נכיר בנכבה שלנו? למה אתם מתכחשים לנכבה שלנו? איש אינו יכול להכחיש שיש היום כ-4-5 מיליון פליטים פלסטיניים שחיים במחנות הפליטים, מחוץ לארץ מולדתם, וסובלים בכל יום ובכל שעה. לא יעלה על הדעת שנכיר בנכבה של עם אחר ולא נכיר בנכבה שלנו. שלילת זכותנו לציין את הנכבה היא מעשה בלתי אנושי, טיפשי ולא דמוקרטי."
איזו זוועה! רק תלמיד מובהק של גבלס מסוגל לכתוב את דברי הנאצה הבזויים הללו. איך מתייחסים לשקר הזה? בראש ובראש יש להימנע מלהיגרר להשוואה הזאת, לנסות להסביר את ההבדל בין ה"נכבה" לשואה. ברגע שמסבירים את ההבדל הזה, נותנים לגיטימציה להשוואה. הרי התגובה של המשווה תהיה: "אוקיי, נכון ב'נכבה' לא היו תאי גזים אבל..." יש להיזהר מכניסה למלכודת הכחשת השואה הזו, ולמתן לגיטימציה כלשהי לעצם ההשוואה.
מה שכן ראוי, הוא להתייחס לאמירה "למרות שלא היינו חלק בשואה," ולהזכיר את מנהיגם הבלתי מעורער של הפלשתינאים בתקופת השואה, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני, שהיה בן בריתו של היטלר ותומך נלהב בשואה.
מן הראוי לחשוף את שקר ה"נכבה". אכן, קרה אסון לפלשתינאים. כל הפסד במלחמה הוא אסון. מי שמפסיד במלחמה על כל הקופה ומאבד את כל הקופה חווה אסון כבד. אפשר וראוי לכבד את אבלם של הפלשתינאים על תבוסתם במלחמה. אבל יש לשים קץ לשקר שלהם אודות נסיבות "נכבתם".
האמת ההיסטורית, היא שב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האו"ם על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית וערבית. יפו, לוד, רמלה, הגליל המערבי, חלקים רחבים מהנגב ועוד היו חלק מן המדינה הערבית. היהודים קיבלו את ההחלטה במחולות וריקודים עד אור הבוקר. הפלשתינאים קיבלו את ההחלטה בהתנפלות על היישוב היהודי, למחרת ההחלטה, בניסיון להשמידו שנתיים וחצי אחרי השואה. ביום הקמת המדינה, פלשו מדינות ערב לישראל על מנת להטביע את המדינה בת היום בדם. במלחמה הזאת, ש-100% מן האחריות עליה מוטלת על הערבים, היהודים ניצחו – קמה מדינת ישראל. 100% מן האחריות על תוצאותיה מוטלת על התוקפן. אכן, איש לא יכחיש את ישיבתם של מיליוני פלשתינאים במחנות פליטים. זה מחיר התוקפנות הרצחנית שלהם. זה מחיר ההחלטה של מדינות ערב לא לשקם את הפליטים אלא להנציח את "פליטותם" עשרות שנים, ככלי במלחמתם נגד מדינת ישראל, שעם קיומה טרם השלימו עד היום.
חלפו 3 שבועות מאז פרסום מאמר הכחשת השואה ב- ynetוהאתר שוב אירח את המסית והמדיח – הפעם למאמר שבו הוא מטיף לנו ללמוד משהו מפסח. ושוב, אותו סגנון ואותם מסרים. הפעם טענת הכזב שלו היא שבמקום להפנים את ערכי חג החירות, אנו שוללים את חירותם של ערביי ישראל והוא מפרט: "חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש העבודה, חופש המחשבה, שמירה על האדמה, לתת לכולם את האפשרות לחיות ולהתקיים בכבוד, ולזכות בשוויון הזדמנויות," וכו'.
הוא רק שוכח לציין, שהערבים היחידים במזרח התיכון שבאמת ובתמים נהנים מכל הזכויות הללו, הם אך ורק ערביי ישראל. סביר להניח, הלוואי ואתבדה, שכך יהיה גם לאחר גל המהפכות במדינות ערב. הנה, אפילו הזכות לשקר, להעליל, להסית, להדיח ולהכחיש את השואה ניתנת להם, בעיתונות החופשית בערבית ובעברית, כפי שתלמידו של גבלס יודע היטב לנצל לרעה.
 
אהוד: בשעתו הייתי כותב מדי פעם למדור הפובליציסטי של "ידיעות אחרונות" והתפלאתי על כך שמעולם לא הופיעו מאמריי אלה גם באתר  ynetשל העיתון – ועל כך אמר לי עמוס כרמל, שערך את המדור באותם ימים עד שהוחלף, כי גם את מאמריו-שלו אין מפרסמים באתר הזה. לימים קיבלתי רשימה לפיה אורלי פופר, עורכת מדור דיעות ב- ynet– משתתפת במחסומים והיא אחת מארגון נשות ווטש. ללמדך למי יש סיכוי לפרסם דבריו באתר ולמי לא.
 
 
3. חוק הפרובוקטורים השלובים
אם חותמי "הכרזת העצמאות הפלשתינאית" היו מכנסים מסיבת עיתונאים כדי להסביר עמדה פוליטית המצדדת במדינה פלשתינאית ובהכרה ישראלית בהכרזה כזו, היה זה אקט סביר ולגיטימי לחלוטין, לביטוי עמדה כיצד לפתור לדעתם את הקונפליקט עם האוייב.
הם העדיפו פרובוקציה – לבוא דווקא למקום שבו הוכרזה מדינת ישראל, להיות "המכריזים" על העצמאות של האוייב, כלומר להציג ולייצג את הצד שלהם. למה? פרובוקציה לשמה. פרובוקציה שקופה והזויה.
איך ראוי להתייחס לפרובוקציה כזאת? מאחר שאין היא שווה פיהוק, מקסימום גיהוק, ראוי היה להתעלם ממנה. הבעייה שתמיד יש קיצונים מתלהמים שישחקו לידי הפרובוקטורים ויעשו להם את היום. וכך הגיעו פעילי ימין רדיקאלי, העצימו את הפרובוקציה ושיתפו עימה פעולה. האם מארגני האירוע שילמו לאנשי הימין כדי שיבואו "להפריע" להם? או שמא אנשי הימין שילמו למארגני האירוע כדי שיארגנו את הפרובוקציה? כך או כך – שוב ראינו איך חוק הרדיקאלים השלובים עובד היטב.
 
אהוד: אוננות היא שלב חשוב מאוד בהתפתחות המין האנושי. אוננות יהודית כשהיא מלווה בפינטוז פלסטיני – על אחת כמה וכמה, ובכל המובנים.