כי אנחנו מצטיירים בו כל כך מסכנים

יורם קניוק: "תש"ח", ידיעות אחרונות, ספרי חמד, תל אביב, 2010, 190 עמ'

עם מירה קניוק, אחותו הבלונדית היפה של יורם קניוק, למדתי בכיתה אחת, הומאנית-ספרותית, בבית הספר תיכון חדש בתל-אביב. כלומר שהיא כיום בת גילי, בסביבות ה-75, ובשנת 1948, תש"ח, היתה בת 12. והנה מספר יורם קניוק ב"תש"ח" על יום אחד בתל אביב בשנת 1948, כשהוא חוזר מאמצע המלחמה לביתו: "...ומיהרתי לחדר שלי ושל אחותי מירה, שהיתה אז כבת שבע, וטרקתי את הדלת מאחורי ולא יצאתי זמן ארוך." (עמ' 21).

ובמקום אחר הוא מספר כיצד בלילה חשוך, מעל פסגת מצדה, בחנוכה 1946, "בשכרון חושים הבטתי באורות היפים, המנצנצים מרחוק: חברון, בית לחם, בית גאלה במיוחד, אך גם ירושלים." (עמ' 42).

אז איך אפשר להתייחס ברצינות לרומאן-כביכול-אוטוביוגראפי שהמספר טועה בו בחמש שנים לגבי הגיל של אחותו הקטנה, ורואה בו בלילה מפסגת המצדה אורות רבים שלא היו אז ככה, ובייחוד שכלל לא היה אפשר לראותם ממנה?

מה עוד שהמספר עצמו, מבולבל וכרגיל – גם בעד וגם נגד, גם משמיץ וגם בוכה, ומעיד על עצמו מדי פעם שאינו בטוח אם מה שהוא מספר אכן כך קרה באמת.

סיפר לי סופר, ששמע מפי סופר אחר, ששמע מפי אחת הדמויות האמיתיות הנזכרות בשמן ב"תש"ח", שאין אפילו מילה אחת של אמת בספר. ואולם אף אחת מהדמויות הללו לא הסכימה שדברים אלה יצוטטו בשמה המלא. נראה שלא רצו להתעסק עם ההצלחה הספרותית והפוליטית של קניוק בעקבות הספר, ההזוי-למחצה, שיודע כל כך טוב להיות כל כך טוב על צד הנרצחים והרוצחים כאחד ולזכות בטוב שבשני העולמות – גם הפלמ"חניק שהביא לנו את המדינה, וגם מי שכואב את העוול הנורא שעשינו לערבים. אז טרם קראו להם "פלסטינים" כי הם סירבו לראות עצמם כיישות נפרדת אלא כחלק מהעולם הערבי, הקם עלינו להרגנו.

כאן הוא מגן על ערבי-יפואי מפני לינץ' בידי יהודים בתל-אביב, שם הוא יורה בחייל-חבר שרוצה לירות בילד ערבי ולבסוף הורג את הילד. ואולי לא? הרי מדובר כאן בסופר בעל מצפון, שתמיד נמצא משני הצדדים של המתרס, בדומה אולי לגב' רעיה ירון, דוברת מחסום ווטש, שתמונתה כשהיא חובקת את אימו של הרוצח מעוורתא, ששחט את משפחת פוגל באיתמר – מופצת עתה באינטרנט.

אבל מה – העובדות העיקריות ב"תש"ח" של קניוק הן נכונות: הוא היה לוחם. זאת היתה מלחמה אכזרית שבה נהרגו מטובי בנינו, ובהם רעיו לנשק. מצבנו היה אז גרוע מאוד ולא היה אפשר להצטעצע ב"אחוות עמים" נוסח "השומר הצעיר", ולכן, כנראה בצדק – על דיעותיו, היכו אותו חבריו לקורס פלי"ם בלילה בשדות-ים.

לוחמים ערביים מקומיים, וגם לוחמים ערביים ממדינות-ערב שפלשו לארץ-ישראל, הרגו בנו, וגם אנחנו הרגנו בהם. היו מקרים של אכזריות, בעיקר מצידם, כפי שקניוק עצמו מתאר איך התעללו בגופת חבר שלו. המלחמה הזו היתה, והיתה צודקת. וכל הצדקנות של קניוק ברוח הזמן הזה, שמבשרה החרוץ הוא בד"כ עיתון "הארץ" – לא תוכל לה ולא תלכלך אותה.

אבל מה שחשוב יותר הוא שקניוק יודע לספר. הספר כתוב היטב. מרתק. לא מעורר אמון אבל מושך לקרוא כי קניוק יודע לתאר בציוריות רבה. יש לו סגנון בכייני, מבולבל, וכובש את הקורא, ויש לו חוש לתיאור פרטים כאילו-מדוייקים שבזכותם אתה לא זורק את הספר באמצע הקריאה, אפילו וגם כשהוא מגעיל אותך ואתה לא מאמין לו – שהרי ללא הטענה של "אמת דיברתי" אין קיום מוסרי והיסטורי לספר.

מה דעתכם על קטע הזיכרונות שמקפל כמו בטיפה סרוחה את כל אופיו של הספר:

"תקופת מה התגוררנו במתבן של קרית ענבים ואחרי כן מתחת לגג הענקי של הרפת, שאולי היתה ריקה ואולי לא לגמרי ריקה. מאוחר יותר התגוררתי באוהל גדול בכניסה לקיבוץ. מדי פעם היו מושיבים אותי בחדר האוכל מול איזה ג'חש [כינוי ערבי לבחור צעיר, כאן יהודי. – אב"ע] שהחזיק בכיס חולצתו קופסת סיגריות "לטיף", היא כמובן נפתחה מלמעלה. בתוכה הוא החזיק אוזן של ערבי. בכל פעם שנשאל הוא אמר שקטף אותה במקום אחר. כאשר היה מוציא את האוזן בחדר האוכל כדי ללעוס אותה כמו שלועסים מסטיק, היו בחורות שברחו, וכך הצליח לקבל עוד קצת מזון. זה לא היה בסדר שלא גערנו בו אבל היינו עייפים ורעבים, וכל לילה יצאנו לאיזה קרב, והיינו מקבלים כוס או שתי כוסות מים ליום לשתות ולהתרחץ, והיו כאלה שגם עשו עם כוס המים כביסה." (עמ' 130).

ולהקורא ינעם.

ואולי כל מה שביקש קניוק הפלמ"חניק-לשעבר היה רק להוסיף עוד צ'יזבאט ל"ילקוט הכזבים" של חפר ובן אמוץ?

מכל מקום, אם מדובר ברומאנים שיצאו לאחרונה על אודות מלחמת השיחרור, אנחנו שבים וממליצים על הרומאן הביוגראפי המדהים בעוצמתו וביושרו של ישראל זמיר, "לכבות את השמש", שאזל, ושאותו אפשר לקבל בקובץ וורד אחד בפנייה אלינו.