בעקבות הסיפור על החריש העמוק של משפחת בן עזר בערבה, בדרום ים-המלח, [גיליון 672] – קוראים שאלו אותנו איך קרה שיש עוד אהוד בן עזר במשפחה, בנו של שלמה בן עזר, מבלפוריה.

ובכן, הסיפור עוד יותר מפתיע כי מדובר בשלושה. היה אהוד בן עזר שלישי, בחור צעיר ונאה, שחרחר, שעלה מהונגריה לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה, שירת בצה"ל והיה סרן או רב-סרן בקבע. אני זוכר שכאשר ירדתי לחוות הגדנ"ע באר-אורה, בשנת 1953 לערך, היה מוצמד לקיר בבסיס עין-יהב דף פקודות שיגרה מודפס וחתום על-ידי המפקד אהוד בן עזר, וציון דרגתו.

שלמה בן עזר, נינו של יהודה בן עזר ראב מצד אשתו הראשונה של יהודה, הדסה – שירת בשעתו במשטרה הצבאית, ויום אחד התוודע לפי השם שבתעודה הצבאית לאותו אהוד בן עזר, והתיידד עימו והם היו בקשר. אותו אהוד בן עזר, שדומני שגר בחדרה, לא היה נשוי ולא השאיר צאצאים, ולמרבה הצער נהרג בתאונת דרכים, אולי בערבה, באמצע שנות ה-50. וכאשר נולד בבלפוריה בן לשלמה ולבת-שבע בן עזר, בשנת 1964 – החליט שלמה לקרוא לו על שם אותו אהוד בן עזר, חברו ובן-משפחתו, שכבר לא היה בחיים.

ומדוע קראו לי בשם אהוד – כאשר נולדתי ב-1936? סבי יהודה עדיין היה אז בחיים, ולא היה צורך לקרוא אותי על שם מישהו אחר במשפחה כי השמות כבר היו "תפוסים" – אלעזר, בנימין, היו אפילו שניים מכל שם. ובאותן שנים נולד בן, מבוגר ממני, למשפחת פסקל-לוי, נכד לפרץ פסקל. האם, בטי, הוסיפה לפי בקשת אביה את השם פסקל לשם בעלה לוי, כדי שלא יסוף השם, כי לפרץ פסקל היו רק שלוש בנות לורט [שהתאבדה, חברתה של אסתר ראב], בטי, שחיתה כל שנותיה בארץ, ובלאנש הצעירה [שחיתה מרבית שנותיה בפאריס ושם גם נפטרה. היתה לה ולבעלה חנות ספרי אמנות בשם "חזן", אם איני טועה].

ובכן, לבן הבכור של בטי פסקל-לוי קראו בשם אהוד פסקל-לוי. הוא היה מורה בתל-אביב, ולימים עזב את הארץ וחי בארה"ב. לאחיו הצעיר, שחי עם משפחתו בוונצואלה, קראו בשם סתרי פסקל-לוי. עם אשתו נעמי למדתי בגימנסיה "אחד-העם" במושבה עד הכיתה השישית. יום אחד כתבה סיפור ארוך שזכה לשבחים רבים מהמורה הצעיר שלנו לספרות, יוסף טרגין, שהיה גם קריין בגל"צ. נתמלאתי קינאה וכתבתי גם אני סיפור, הגנוז עימי עד היום אי שם בארכיוני, ומסרתי לו. אינני זוכר את תגובתו כי עד מהרה היה עסוק, כמחנך הכיתה, בפרשת הגירוש שלי מהגימנסיה לאחר שהתקוטטתי עם המורה קלנר.

נחזור לאחור, כאשר אבי ואימי התייעצו בראשית אפריל 1936 איזה שם יותן לי, אמרה אחותה הצעירה של אימי, רחלה זילברווסר [לבית ליפסקי] שאם השם אהוד טוב למשפחת פסקל, הוא טוב גם לבן של דורה אחותה. וכך, בזכות דודתי הנחמדה רחלה, שתמיד חיבבתי אותה – זכיתי בשם הרענן והטרי, וגם קצת סנובי – אהוד, כי משפחת פסקל היתה מהעשירות ומהמיוחסות שבמושבה.