תגובה לארי שביט, "קדימה למלחמה"
"הארץ", 25.8.11
אני רחוק מאוד ממפלגת "קדימה", בלשון המעטה, אך אני רואה לנכון להגן עליה מפני מתקפתו של ארי שביט. אפשר לתמוך בהחלטת נתניהו וברק להבליג על מתקפת הטרור ולהתנגד לביקורת של "קדימה" על הבלגה זו. אולם המסר של ארי שביט במאמרו;  אידיאליזציה להבלגה והתנגדות עקרונית לתגובה הולמת, משמעותו – מתן חסינות לטרור, ותוצאתו –  עידוד הטרור והפקרת תושבי הדרום.
שביט מכנה את "קדימה" "מפלגת שלוש המלחמות", לא רק בשל ביקורתה העכשווית, אלא גם בשל מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה". "הנהגת קדימה", מציין שביט, "לא הפנימה את דו"ח וינוגרד ולא זכרה את דו"ח גולדסטון".
דו"ח גולדסטון אינו אלא עלילת דם על מדינת ישראל, של ועדה שהוקמה בידי פורום עויין ביותר, שעיקר תכליתו ליצור דה-לגיטימציה לישראל, ומי שעמדה בראשו בעת הקמת הוועדה היתה לוב של קדאפי. מה יש ללמוד מן הדו"ח הזה? ואילו דו"ח וינוגרד בשום אופן לא שלל את ההחלטה לצאת למלחמת לבנון השנייה, אלא את אופן ניהולה בפועל.
יש לזכור, שרק מלחמת לבנון השנייה שמה קץ לטרור בלבנון, ובזכותה תושבי הצפון נהנים לראשונה מאז שנות ה-60 מחמש שנות שקט מוחלט. "עופרת יצוקה" גדעה 8 שנות ירי טילים על יישובי הדרום, לפני ואחרי ההתנתקות, בחסות הבלגה ישראלית. אחרי המבצע, חלה ירידה דרסטית בהיקף הירי. העובדה שהירי בכל זאת נמשך, מעידה על כך שישראל עצרה מוקדם מידי את המבצע, בטרם השלימה את המלאכה. ההסלמה המדורגת בירי בחודשים האחרונים, היא תוצאה ישירה של דו"ח גולדסטון והאמונה של המחבלים שישראל לא תעז עוד להגן על אזרחיה.
ארי שביט מעלה על נס את האיפוק של שרון מול מתקפות הטרור ב-2001. הוא רק שכח להזכיר שהאיפוק הזה איפשר לטרור להתרחב ולהעמיק את פגיעתו ההרסנית, שהגיעה לשיא בחודש מרץ 2002 השחור. רק סיום האיפוק והיציאה ל"חומת מגן" שמה קץ לטרור המתאבדים.
שביט משבח את נתניהו וברק על הבלגתם, וטוען שתגובה היתה "מביאה למתקפת טילים מאסיבית על אשקלון, אשדוד, באר שבע, רחובות ורשל"צ ... להרג המוני בעזה ולהרג רב בחיילי צה"ל [בדומה לנבואות הזעם שהתבדו ב"עופרת יצוקה" א.ה.] ... ערי ישראל בוערות, חיילי ישראל נקברים והשלום עם מצרים מתפרק."
במילים אחרות, על ישראל להשלים עם ירי טילים, כי אם היא תממש את זכותה להגנה עצמית יקרה אסון. ושלושים שנה אחרי הנסיגה מסיני ועקירת כל היישובים בסיני ותמורתם – 30 שנות מלחמה קרה עם מצרים של מובראק – רואה שביט בתושבי הדרום בני ערובה לעצביה הרופפים של החונטה השלטת במצרים, שעלולה לפרק את מה שנשאר מהסכם השלום אם ישראל תגן על אזרחיה.
לעיתים, החלטה טקטית להבליג בעיתוי זה או אחר נכונה, וייתכן שנכון לראות כך את החלטת נתניהו וברק. אולם אסטרטגיה של הבלגה על תוקפנות וטרור, כמו זו שמציע ארי שביט, היא אסטרטגיה של הפקרת אזרחי ישראל.
 
2. סקירת עיתוני סופשבוע 26-27.8.11
עזות המצח של השבוע – ראיון עם אחד האישים העוינים ביותר לישראל בעשורים האחרונים, נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר – ל"הארץ". העילה לראיון – האיומים על עתיד הסכם השלום עם מצרים, הסכם שהוא היה שושבינו.
נודה על האמת – השלום עם מצרים מת ברגע שבו נרצח סאדאת, לפני שלושים שנה, ב-6 באוקטובר 1981. בעידן מובארק החליפה את השלום החם – מלחמה קרה. ניתן להמחיש את ההבדל בין עידן סאדאת לעידן מובראק בביקורי הנשיא המצרי בישראל. בעוד סאדאת ביקר במשך פחות מארבע שנים, לא פחות מחמש פעמים, ופקד את ירושלים, תל-אביב, חיפה ובאר שבע, מובראק החרים את ישראל ולא ביקר אפילו בה פעם אחת (למעט גיחה פרוטוקולית קצרצרה להלווייתו של רבין).
הסכם השלום, שקרטר היה שושבינו, הוא הסכם חסר תקדים במהותו. היה זה הסכם שהסתיים בכך שהצד הישראלי קיבל את עמדת הפתיחה של הצד המצרי. הסכם שבו ישראל נסוגה משטח שהיה בסיס לתוקפנות חוזרת ונשנית כלפיה ונכבש במלחמת מגן שאין צודקת ממנה – עד הסנטימטר האחרון. היה הזה הסכם שבו ישראל החריבה ועקרה יישובים ישראליים, צעד שבעצם מהותו סותר את המושג שלום. כל זאת, למען שלום אמת, חי ותוסס. הסכם השלום הוצג במונחים תנ"כיים, כמימוש חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, שפורטו לעשרות הסכמי נורמליזציה בתחומי התיירות, התעשייה, החקלאות, האנרגיה, התרבות ועוד ועוד, הסכמים של שכנות ידידותית, כמו זו שבין ארה"ב לקנדה, למשל.
כל ההסכמים הללו היו לאות מתה, הופרו ברגל גסה בידי הרודן המצרי, אף שישראל עמדה בכל מחויבויותיה עד תום. מצרים היתה מוקד לפעילות מדינית קשה נגד ישראל, ובראשה – הנעת הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, לפני עשר שנים; הוועידה שהציתה את מערכת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. כלי התקשורת המצריים, שאחרי המהפכה איש לא יוכל עוד לחזור על הטענה המגוחכת שהם היו "חופשיים", היו מכשיר להסתה נוראית נגד ישראל והיהודים. פעמיים החזיר מובראק, בתירוצים נבובים, את שגריר מצרים מישראל, למשך שנים, וישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני ואף טריטוריאלי (טאבה) עבור חלק קטן מן הסחורה שלמענה שילמה כבר מחיר כה כבד. עם זאת, יש לציין שמובראק הקפיד לחלוטין על קיום הנספח הצבאי בהסכם בין המדינות.
אשר יגורנו בא לנו, והמלחמה הקרה בזמן מובראק היא היום מחוז חפץ בעבורנו. החלום הרטוב ביותר שלנו, הוא שהשלטון החדש ידבק בדרכו של מובראק. בינתיים, החונטה הצבאית השלטת במצרים, מתקשה לעמוד בלחץ ההמון המוסת, שונא ישראל. השלטון הרופף של מצרים בסיני, הפך את סיני למוקד טרור נגד ישראל ולתחנת מעבר לטרור מעזה אל תוך ישראל. וכאשר חיילים (שוטרים) מצרים נהרגו כשכוחות הביטחון הישראליים השיבו אש לעבר מקורות הירי במתקפת טרור שיצאה ממצרים, הפך הדבר למנוף להסתה אנטי ישראלית נוספת ולאיום על המעט שבמעט שנותר משאריות הסכם השלום המסמורטט.
והנה, בא השושבין, ובמקום לגנות את ההתנהגות המצרית ולקרוא למצרים לכבד את הסכם השלום, הוא מאשים, כדרכו, את ישראל. את הפיכת השלום החם למלחמה קרה במשך 30 שנה מכנה קרטר "אחד ההסכמים ... היציבים ביותר שעליהם נשאו ונתנו אי פעם." ובמשברים הוא מאשים את ישראל, שהפרה את התחייבויותיה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד ועל "מדיניות ההתפשטות" (!) שלה. הוא אף תקף את נשיאי ארה"ב שבאו אחריו, ובראשם את הנשיאים ממפלגתו הדמוקרטית קלינטון ואובמה, על כך ש"לא ייחסו חשיבות מספקת להמרצתה של ישראל למלא את ההסכמים על כל חלקיהם." אי קיום ההסכמים בידי ישראל (!) הם הגורם לחוסר היציבות של הסכם השלום, וכאן הוא מבקר את מובראק (!) על רפיסותו בדרישה מישראל בנדון. "היחס לפלסטינים לא נראה למובראק חשוב באותה מידה כמו רצונו לשמר את הסכם השלום עם ישראל. העם המצרי תמיד ייחס לעניין הפלסטיני חשיבות רבה יותר מזו שייחס מובראק. כעת הם לוחצים על הממשלה החדשה ודורשים שישראל תכבד את התחייבויותיה בהתאם להסכמי קמפ דייויד. לכן, לא צריך להיות מופתעים מכך שההסכם הנפרד עם מצרים הינו שברירי כל כך."
כלומר, במקום לבקר את מובראק על כך שהפך את הסכם השלום לאות מתה והוציא ממנו את כל נשמתו, הוא מבקר אותו על כך שרצונו לשמר את ההסכם – אותו לא שימר ולא כיבד אפילו יום אחד – היה חזק יותר ממחויבותו לפלשתינאים. מדהים!
מה הם אותם הסכמים שאותם ישראל לא כיבדה? קרטר מתאר את הסכם קמפ-דיוויד ובו, בין השאר "נסיגה מהשטחים הפלסטיניים הכבושים." ועל כך הוסיף, בביקורת על ישראל ועל מצרים: "מסיבות שונות ישראל החליטה לא לכבד את הסכמי קמפ-דייוויד עם הפלסטינים, והמצרים היו מוכנים לקבל הסכם השלום עם ישראל כחלופה לכך."
עיתון רציני או עיתונאי רציני, היו פותחים את הסכם קמפ-דיוויד ומציגים אותו לציבור. הרי אין מילה של אמת בטענתו של קרטר. בהסכם, עליו הוא חתום, מדובר על הקמת אוטונומיה לתושבים הפלשתיניים למשך חמש שנים, והקמת מינהל עצמי לפלשתינאים שיחליף את הממשל הצבאי הישראלי. לאחר שלוש שנים, יתנהל מו"מ בין ישראל לירדן ולנציגות נבחרת של ערביי א"י על הסדר קבע. "המשא-ומתן יקבע, בין שאר עניינים, את מיקומם של הגבולות ואת אופיים של הסדרי הביטחון. הפתרון שינבע מן המשא-ומתן חייב להכיר גם בזכויותהחוקיות של ערביי ארץ-ישראל ובצרכיהם הצודקים."
נכון, האוטונומיה לא כוננה מיד לאחר הסכם השלום, אך הצד שלא שיתף פעולה, לא היה הצד הישראלי. עם זאת, כבר לפני 18 שנים, בהסכם אוסלו, הרחיקה ישראל לכת הרבה מעבר להסכם האוטונומיה, ואיפשרה הקמת מדינה כמעט עצמאית, למעשה, בשטחים ממנה נסוגה ביהודה, שומרון וחבל עזה. קרטר כלל אינו מזכיר זאת, והמראיין אינו מקשה עליו בנדון. ומאחר שקרטר אינו מזכיר כלל את הנסיגה הישראלית אחרי אוסלו, כמובן שאין הוא מזכיר שכל שטח ממנו נסוגה ישראל היה לבסיס לטרור ותוקפנות נגדה, וכמובן שהמראיין אינו מקשה עליו בנדון. וכמובן שקרטר אינו מזכיר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד המילימטר האחרון, ועקרה את כל יישוביה, וכמובן שהמראיין אינו מזכיר לו זאת. ובוודאי ובוודאי שאין קרטר מזכיר שהתגובה הפלשתינאית לנסיגה, היתה הפיכת השטח ממנו נסוגה ישראל בסיס לירי טילים על אוכלוסייתה האזרחית, הן בתקופה שהרש"פ שלטה בעזה והן בתקופה שחמאס שולט בעזה. ולמה שיזכיר? הרי העובדות יקלקלו לו את הטיעון, שישראל לא מימשה את ההסכם, ומובראק שגה בכך שוויתר לה ודבק בהסכם השלום; הטיעון שבאמצעותו הוא נותן רוח גבית לאספסוף המצרי הקורא לגרש את שגריר ישראל מקאהיר.
ולמה שהמראיין יקשה עליו? הרי המראיין הוא עקיבא אלדר. אותו עקיבא אלדר, שבמאמר שכתב השבוע אמר אותם דברים, וגינה את מובראק שדבק בהסכם השלום "כאילו לא היו התנחלויות." עקיבא אלדר לא עשה עבודה עיתונאית רצינית, המקשה על המראיין וגורמת לו להתמודד עם אחריותו למצב, אלא עבודה של תועמלן שגייס את קרטר כתנא דמסייע לתעמולתו.
את הדברים אותם ציטטתי, המצדיקים למעשה את דרישות האספסוף המצרי לבטל את הסכם השלום, מירקר העיתון בצבע כחול. קטע ממורקר נוסף: "הוא [קרטר] התרשם שהנשיא הסורי הוא אדם אינטליגנטי למדי וכי הוא מעוניין לקדם לא רק את נושא רמת הגולן, אלא גם את הסכם השלום הישראלי-פלסטיני." הנשיא הסורי הוא רב הטבחים הטובח היום בבני עמו באלפיהם. קרטר ניסה בכל מאודו לגרום לישראל למסור את הגולן לעריץ הזה. אילו חזיון התעתועים הזה, לו מטיף בעקביות עקיבא אלדר, התממש חלילה, הייתה הכינרת היום אדומה מדם גוויות הטבוחים הסורים שהיו מושלכים אליה, כפי שהם מושלכים לנהרות סוריה.
* בן-דרור ימיני עקבי בגישתו כלפי המאבק החברתי. מראשית המאבק, הוא מביע תמיכה בתוכן המאבק, בדרישה לצדק חברתי ולמדינת רווחה, אך מתריע מפני הונאה ושימוש שקרי במסרים אלה למען אג'נדה אחרת לגמרי, אנטי ציונית.
אני תומך במאבק ובמסריו ואף שותף לו באופן אקטיבי. רק אתמול אירגנתי והובלתי קבלת שבת במאהל בקריית שמונה והערב – מוצ"ש, אנאם בהפגנה בקצרין. מצד שני, גם אני שותף במידה מסוימת לחששותיו של בן-דרור. אני רואה חשיבות רבה לכך שבן-דרור ואחרים מתריעים מפני הסכנה הזאת. עם זאת, ככל שאני מכיר את המאבק (ואני מודה שאיני מכיר מקרוב את הנעשה ברוטשילד, אלא רק בצפון), דומני שבן-דרור רואה צל הרים כהרים.
כותרת הטור שלו ערב שבת ב"מעריב" היתה "רצינו צדק חברתי. קיבלנו טירוף שמאלני." וכותרת המשנה: "גופי השמאל כבר אינם מסתירים את כוונתם להפוך את המאבק החברתי למאבק אנטי ישראלי." קריאה ביקורתית של הכתבה עצמה, אינה מאוששת את הכותרת.
בן-דרור מציג שתי תחנות המוכיחות את טענתו. הראשונה – מסיבת העיתונאים של ראשי המאבק, שבה תקפו את ועדת טרכטנברג, קראו להתפטרות ראש הוועדה, השתמשו בביטויים קיצוניים ובוטים ודחו את ההידברות עימה.
אני שולל מכל וכל את הגישה הזאת, ומבכר באופן חד משמעי את הגישה שמוביל הצעיר האחראי, הבולט כדמות הרצינית ביותר במאבק – יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, שגישתו שונה בתכלית. לפני שנים אחדות שמעתי הרצאה מקיפה של פרופ' טרכטנברג בכנס שדרות לחברה, בה פרס את משנתו החברתית-כלכלית, והיא שבתה את ליבי. הופתעתי מאוד מכך שנתניהו בחר דווקא בו לעמוד בראש הוועדה, וראיתי בכך תובנה של נתניהו שאין מנוס משינוי מהותי בדרכו הכלכלית האנטי חברתית. איני רואה מצב שבו הממשלה תוכל להתעלם מהמלצות הוועדה.
אני מצדד בהמשך המאבק במקביל לעבודת הוועדה ובקיומה של ועדת המומחים לצד המאבק, שהינה מופת של דמוקרטיה השתתפותית ומעורבות של החברה האזרחית, אך אינה "ממשלת צללים" לוועדת טכטנברג. חובתה של תנועת המחאה להידבר עם ועדת טרכטנברג ולהשפיע על הנעשה בה. אני מאמין שכך יהיה, ומגנה את הדברים שנאמרו במסיבת העיתונאים. צודק בן-דרור בביקורתו על הדברים שנאמרו בה. אך מה הקשר בין הטעות הזאת, לבין אג'נדה אנטי-ציונית או כל אג'נדה העוסקת בנושאים מדיניים ביטחוניים? אין כל קשר בין הדברים.
[איציק שמולי החרים את מסיבת העיתונאים הזו בגלל הדברים שכותב ימיני. – אב"ע].
התחנה השנייה, היא התכנסות פעילים בגופי "שמאל" בנושא: לקראת ספטמבר. מההתכנסות הזאת יצא נייר קשה ביותר, אנטי ישראלי קיצוני, הקורא להצטרף לפעולות הפלשתינאיות "הלא אלימות" ולארגן צעדות ישראליות לעבר הגבול כדי לקבל בפרחים את צעדות השיבה הפלשתינאיות. והרי כל מי שעיניו בראשו, יודע ש"זכות" השיבה היא הדבר הרחוק ביותר משלום, כיוון שמשמעותה וכוונתה היא חיסולה של מדינת ישראל. הדבר החמור ביותר, הוא השתתפותם במפגש של נציגי "שלום עכשיו" וה"שמאל" ה"לאומי". אלדד יניב, ראש ה"שמאל" ה"לאומי", שאין בו ולא כלום לא עם שמאל ולא עם לאומיות, הוא אופורטוניסט המחפש את הנישה דרכה יוכל להתברג לפוליטיקה. הוא נכשל בניסיונו להתעלק על המחאה החברתית ולהוביל אותה. האם הוא מצטרף לשמאל האנטי ישראלי, שה"שמאל" ה"לאומי" הוקם כאנטיתזה למה שהוא מייצג? האם "שלום עכשיו", שבעבר התאפיינה כתנועה יונית ציונית ובשנים האחרונות הולכת ומקצינה, משתפת פעולה עם הגורמים הרדיקאליים האנטי ציוניים, איבדה את נשמתה ועומדת להצטרף למרי אזרחי בתמיכה בהכרזת העצמאות הפלשתינאית, כמוגדר בנייר המסכם של המפגש: "במידה ומתחיל בלגן בעקבות ההכרזה, אסור לנו להשתתף בו [כלומר הסתה לסרבנות ולעריקה. – א.ה.]. עלינו להשבית את המדינה ולהקים אוהלים בכניסה לקריה בת"א"?
ראשי "שלום עכשיו" וה"שמאל" ה"לאומי" מכחישים, וטוענים שהשתתפותם במפגש היתה לעומתית, בניסיון לבלום את המגמות הללו. עם זאת, את הנייר המסכם החמור הזה, הבוגדני הזה, האלים הזה, הוציאה נציגת "שלום עכשיו" חן אגרי. בן-דרור עשה את מלאכתו העיתונאית נאמנה, כאשר חשף את המסמך החמור הזה והביא אותו לידיעת הציבור.
אך האומנם המסמך הזה מייצג את המחאה החברתית? אכן, הישיבה נערכה במאהל. אבל הרי גם ברוך מרזל וחבר מרעיו התכנסו לפני מספר שבועות במאהל. השאלה היא האם מובילי המאבק החברתי היו שותפים לישיבה הזאת. התשובה שלילית. כלומר, מדובר כאן בניסיון נואל לתפוס טרמפ על המאבק, אך מובילי המאבק אינם שותפים לו. מבין מובילי המאבק, אני מכיר אישית רק אחד – פסח האוספטר, מזכ"ל תנועת "דרור ישראל". האיש הוא ציוני לעילא ולעילא, ואין כל חשש שייתן ידו למעל. אני מאמין שכך גם שאר מובילי תנועת המחאה.
יש לעמוד על המשמר. מאות אלפי אזרחי ישראל המשתתפים במאבק, הם פטריוטים ציוניים, הנאבקים על דמותה החברתית של המדינה היהודית, מתוך רצון לממש את חזונם של חלוצי הציונות, ועל מחויבותם של בוני המדינה, כפי שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות, להקים כאן חברת מופת. אם יתברר שהמאבק הזה היה מעשה הונאה של גורמים אנטי ציוניים, הרי זו ההונאה הגדולה, השפֵלה והבוגדנית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. אם כך יהיה, הציבור הגדול הנאבק על הצדק החברתי יקיא ויוקיע אותם שרלטנים, שידם הייתה במעל. אני מאמין בכל לבי, שיתברר שזהו חשש שווא.
בן דרור ביקר במאהל בקריית שמונה ומביא את רשמיו. הוא מציין שאין זה מאהל של אנשי קריית שמונה אלא של סטודנטים במכללת תל-חי. אכן, את המאהל מובילים סטודנטים במכללה והם מרבית המאיישים אותו, לא כולם. אך תושבי קריית שמונה משתתפים בהפגנות ובאירועים היוצאים מן המאהל. ערב ט' באב הובלתי ליל שיח חברתי במאהל, בו השתתפו מאות אנשים, רובם הגדול תושבי קריית שמונה. גם לקבלות השבת שאנו עורכים במאהל, מגיעים השכנים מקריית שמונה ואף תורמים מתבשיליהם (לא סושי!).
במאמרו, ציין בן-דרור שהבעיה המרכזית של קריית שמונה היא חלוקת הקרקעות בינה לבין המועצה האזורית גליל עליון, שאינה מאפשרת התפתחות של העיר. בן דרור נסחף עד כדי הצגת המועצות האזוריות כ"טייקון גיאוגרפי". הסיבה לכך היא הפער בין גודל השטח למספר התושבים במועצות האזוריות לעומת הרשויות העירוניות (ואין המדובר רק בערי הפיתוח, אלא בכל הרשויות העירוניות, גם החזקות בהן). בן-דרור מתעלם מן העובדה שהרשויות האזוריות הן רשויות של יישובים חקלאיים, שהאדמה היא אמצעי הקיום והמחייה שלהם. המאבק החברתי אינו בין חקלאים לעירונים, שהרי גם החקלאים הם נפגעי השיטה הכלכלית והם שותפים מלאים במאבק.
אישית, אני סבור שעל הרשויות האזוריות לגלות נדיבות רבה יותר ושעל המדינה לשנות במידה מסויימת את החלוקה המוניציפאלית בין הרשויות האזוריות למקומיות. תמכתי במאבק של דימונה וערד ואת דעתי זאת הבעתי מעל דפי העיתונות הקיבוצית. ניתן לבצע שינוי כזה גם בחלוקה הטריטוריאלית בין המועצה האזורית גליל עליון לעיריית קריית שמונה. אך אין למקד בפרשה זו את המאבק לשינוי פניה הכלכליים והחברתיים של מדינת ישראל.
בן דרור טוען, מפי נציגי קריית שמונה (הוא מכנה אותה "עיירה", אך מדובר בעיר) שהנושא הוא טאבו במאהל. אני בטוח שאכן מישהו אמר לו את הדברים, אך הדברים אינם נכונים. אתמול ישבתי עם אנשי המאהל ושוחחתי עמם ארוכות על הנושא. הם ספרו לי שהסוגייה הזאת היא בהחלט על סדר יומם והיא נדונה כל העת, לכל אורך ימי ישיבתם במקום, כאחת הסוגיות המרכזיות.
עם זאת, הם נזהרים מאוד מ"הפרד ומשול". על כך אני יכול להעיד מן הערב שהובלתי במאהל בט' באב. יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ד"ר צבי צמרת שהתארח באירוע, סיפר על אירוע שאירע בימים בהם חי בקריית שמונה וניהל את ביה"ס "דנציגר". בתו כמעט נחנקה, ובקריית שמונה לא היה רופא. הוא סיפר על מאבק שהוביל יחד עם תושבים נוספים, בעקבות האירוע, להקמת חדר מיון קדמי בעיר. בדבריו הזכיר שבקיבוצים סביב היו רופאים. הוא ציין זאת כעובדה וכלל לא היתה בדבריו נימת התנצחות עם הקיבוצים. אולם עצם האיזכור הזה עורר מורת רוח בקרב אנשי קריית שמונה, שביקשו לא להחזיר אותם למקום של "מסכנות" ועימות עם קיבוצי הסביבה. היום הם מבינים, שחברי הקיבוצים אינם אויביהם אלא שותפיהם (אף שיש עוד מקום רב לשיפור, ואני רואה בכך את משימתי העליונה כמנהל "יובלים", לפחות בפן התרבותי).
* בסקירתי הקודמת התמקדתי בעיקר בראיון של שלי יחימוביץ' לגידי וייץ במוסף "הארץ" של השבוע שעבר. ראיון זה חולל גל עכור של תגובות קשות במהלך כל השבוע. שלי יחימוביץ' העזה להשמיע עמדות מורכבות יותר מהפלקט של ה"שמאל" הקיצוני, ולאורך השבוע היא עמדה מול כיתת יורים. כך יעשה לאיש שאינו צועד בסך. תחי האינקוויזיציה!
מי לא השתלח בה? גדעון לוי, אבירמה גולן, נחמיה שטרסלר, ניסים קלדרון, עקיבא אלדר, דימיטרי שנמסקי, עמירה הס, יעל פז מלמד, יהושע סובול, זאב שטרנהל וספק אם זו הרשימה המלאה. יש לציין שהתפרסמו גם שלושה מאמרי תמיכה בשלי – דני זמיר, ליאור אלפרוביץ' ואני, יצאנו להגנתה.
המשותף למרבית מאמרי הנגד, הוא שלא הייה בהם התמודדות עניינית עם דבריה, אלא תקיפה אישית מכוערת, ניסיון בוטה לסיכול ממוקד של מי שלא הלך בתלם, ועלול שלא ללכת בתלם גם בעתיד, ולכן הוא מסוכן. רשימתו של גדעון לוי היתה ערימה של נאצות וגידופים, של אדם מוכה תסמונת טורט פוסט ציונית, המחרף ומגדף כל מה שמזכיר לו ציונות בכלל, ואת תנועת העבודה הציונית בפרט. נחמיה שטרסלר – הסמן הימני הקיצוני של הניאו ליברליזם והקפיטליזם בישראל, שעמדותיו המדיניות יוניות קיצוניות, ניסה ללמד אותה פרק ב... סוציאל דמוקרטיה. הבון טון של המתקפות, היו ניסיון להגחיך את הסוציאל דמוקרטיות, של מנהיגת הסוציאל דמוקרטיה בישראל, הפוליטיקאית הישראלית היחידה המציבה מזה חמש שנים אלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית לסדר החברתי הכלכלי שכל המפלגות היו שותפות לו, בשל אמירותיה הציוניות.
דוגמה לכך היא הקריקטורה הראשית של "הארץ" בגיליון ערב שבת, שבה אייר אותה ערן וולקובסקי בפנים מיוסרות ורוויות שנאה (שיקוף של שנאתו, מן הסתם), מניפה ביד אחת את דגל הלאום עם דגלון אדום וביד השניה דגל ועליו מצוירת גבעה עם בית שעליו מתנוסס דגל, המתאר מאחז בודד בשטחים. הכותרת – "סוציאל דמוקרטית (באדום) עידכונים והשלמות (בתכלת)". הקריקטורה מיטיבה לבטא את הכתוב במאמרים:
א. יש סתירה בין סוציאליזם וציונות (פתאום "הארץ" נהיה סוציאליסטי) ולכן רטוריקה ציונית וסוציאליסטית כשל שלי יחימוביץ' כל כך מאיימת.
ב. שלי יחימוביץ' היא נסיכת ההתנחלויות. הטענה השנייה היא שקר כפול. ראשית, שלי לא תמכה בהתנחלויות, ועל כך אוסיף מילים אחדות, בהמשך. שנית, מפעל ההתנחלות על 300,000 ומעלה האזרחים שבו, אינו המוטאציה אותה מבטאים קומץ נערי הגבעות ואנשי תג מחיר, כפי שהדבר משתקף מהמאמרים. במאמרים, שלי יחימוביץ' היא מנהיגת אנשי "תג מחיר", לפחות.
האמת היא ששלי יחימוביץ' לא סטתה בדבריה מהקו המדיני של מפלגת העבודה ו"קדימה". לצערי הרב, היא לא חזרה לעמדות האידיאולוגיות של מפלגת העבודה, עמדות הפשרה הטריטוריאליות שבהן דגל יצחק רבין ואותן ביטא באופן ברור בנאומו הפרוגרמטי האחרון ערב הרצח – שלמות ירושלים, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המילה", סיפוח גושי היישובים ללא "חילופי שטחים" וכו'. להיפך, היא דבקה בדרכם של ברק ואולמרט, או בלשונה "מתווה קלינטון".
אז על מה הרעש, על מה המהומה? על כך ששלי מסרבת לאמץ את שיח ההסתה והשנאה כלפי המתנחלים. על כך שהיא מסרבת להצטרף לחגיגת החרם. והרי אין סתירה גדולה יותר לסולידריות חברתית מחרם על מאות אלפי אזרחים. להערכתי, אילו ביטאה עמדות ניציות יותר, בנוסח נאומו של רבין, למשל, אך לא היתה יוצאת נגד שנאת המתנחלים ולא היתה אומרת את האמת על השקר כאילו ההתנחלויות הם הגורם לבעיות החברה והכלכלה – היא לא היתה מותקפת כל כך, כיוון ששנאת ההתנחלויות היא המגדיר המרכזי של השמאל הקיצוני בשנים האחרונות. שלי ראויה לשבח, על כך שאינה מצטרפת לשיח השנאה. התנגדותה לשיח זה, משתלבת היטב בגישתה החברתית. אחרי שבוע המתקפה, התראיינה שלי ל"הכל דיבורים" ב"קול ישראל", וחזרה באומץ ובנחישות על דבריה בראיון, ועל כך היא ראויה לצל"ש.
בין המאמרים נגדה, בלט זה של דימיטרי שומסקי. בניגוד לאחרים, הוא לא השתלח בשלי באופן אישי ולא כינה אותה בכינויי גנאי כ"אופורטוניסטית" וכד', אלא יצא נגד מה שהיא מייצגת - ציונות סוציאליסטית. שומסקי הוא סוציאליסט אינטרנציונליסט בנוסח התיאוריות של מרקס, וככזה, אינו יכול להתחבר למסריה של שלי יחימוביץ'. אולם הוא היה ישר דיו, כדי לציין שהדרך שהיא מייצגת, היא הדרך המסורתית של תנועת העבודה הציונית, ושזו הדרך של כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם. התפיסה של מרקס אודות סולידריות מעמדית כלל עולמית שתחליף את הסולידריות הלאומית, מאחר והלאום והדת הם בניין העל שבאמצעותו הבורגנות מסממת את הפרולטריון כדי לדכא אותו ולהנציח את הסדר החברתי הקיים – פשט את הרגל, כי מעולם לא היו לו קונים בקרב מעמד הפועלים באף מדינה. הסולידריות הלאומית היא סולידריות טבעית, כמו הסולידריות המשפחתית, וכל ניסיון לכפות על האדם דרך המנוגדת לרוחו, נידונה לכישלון.
גם במוסף "הארץ" של השבוע הופיעו שלושה מכתבים בנושא שלי, שניים בגנותה ואחד, של עמוס לויתן, שהגן על עמדותיה. לויתן יצא נגד הנימה הפוסט ציונית של המראיין גידי וייץ, ואת אמירותיו רוויות הבוּרוּת על הסתירה, כביכול, בין ציונות לסוציאליזם. לויתן ציטט את הלוגו של "על המשמר", ביטאון מפ"ם, הפלג השמאלי בתנועת העבודה הציונית: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים."
יש לי תחושה שפולמוס שלי יחימוביץ' רחוק מסיומו. העובדה ששלי יחימוביץ' מובילה בסקרים לקראת הפריימריס, ושלפי הסקרים מפלגת העבודה בראשותה עשויה להגדיל את כוחה באופן משמעותי, מדירה שינה מעיני השמאל הקיצוני המתעב את תנועת העבודה הציונית, ופוחד מפני חזרתה לזירה, או בלשונו המשתלחת של גדעון לוי: "העבודה הישנה והרעה חזרה מהאופל... מדינה שבה סוציאל דמוקרטים כביכול הקימו את מפעל הנישול... חזרה לאחור אל ימי החושך של העבודה, שידה האחת התיימרה לדאוג לעובדים וידה האחרת עסקה בנישול..."
* המלצות השף: כתבה ב"7 ימים" של ד"ר רונן ברגמן, החושף את הקשר של איראן וחיזבאללה למתקפת הטרור של 11 בספטמבר. זהו הקדימון לשטף חגיגות העשור הצפוי להתרגש עלינו בשבועות הקרובים. כתבה מרתקת! מעניין איך ינהג אובמה לנוכח העובדות, שעלולות להקשות על גישתו הפייסנית כלפי איראן.
המלצה נוספת היא לכתבה של שלמה נקדימון במוסף "הארץ", על אפרים מרון, לוחם המוסד, שנפטר לפני כחצי שנה בגיל 90, והשאיר לילדיו סקירה בת 80 עמ' על קורות חייו המרתקים.
* מה מיוחד בכותרת הבאה? "מצרים הבהירה: מבצע בעזה יסכן את השלום." זו הכותרת הראשית ב"מעריב" ביום ד' השבוע. מתי בפעם האחרונה נתקלתם בכותרת של יותר משתי מילים בטבלואידים "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום"? מתי נתקלתם לאחרונה בעיתונים אלה בכותרת שאינה סיסמת בחירות או מכירות, אלא מידע? למחרת, שוב הופיע "מעריב" עם כותרת ברוח זו.
מה קרה? אני מקווה שהדבר קשור לכך שביום ד' השבוע ניר חפץ מונה לעורך "מעריב". אני מקווה מאוד, שזה הקו שלו; החזרת העיתונות הרצינית, דה-טבלואידיזציה של "מעריב" ובעקבותיו של שאר העיתונים. העיתון הראשון שלי, בילדותי, היה "מעריב" הישן והטוב של שנות ה-70. אני מייחל לכך שחפץ יחזיר עטרה ליושנה.
* בצדק רגשה התקשורת השבוע על הדלפת תמונתה של מרגול כעצירה, עם מספר עציר. אכן, זהו מעשה מחפיר של שב"ס / משטרת ישראל. אבל האם שב"ס הכריח את התקשורת לפרסם את התמונה? ההחלטה לפרסם היא של העיתונים. שיקולי הרייטינג גברו על שיקולי האתיקה וכבוד האדם. לאחר מכן העיתונים יצאו נגד המדליפים בצדקנות מתחסדת. עיתונות נגועה בצהבת.
 
3. שתי תגובות
לרות איזיקוביץ' – אני בהחלט שוקל את עקירת היישובים במאזני צדק, אלא שבמאמר הספציפי עליו הגבת, התייחסתי לטענה השקרית בנושא הכלכלי.
לרון וייס – כרגיל, אינך מבין את החוק עליו אתה כותב. ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, ומי שמערער על כך הם אלה שמציגים סתירה כביכול בין מדינה יהודית ומדינה דמוקרטית, כלומר הפוסט והאנטי ציונים למיניהם. ודאי שהצעת החוק של ח"כ דיכטר אינה עושה את ההפרדה הזאת, להיפך. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ובוודאי שהיא המדינה של כל יהודי בעולם. זאת המשמעות של חוק השבות, התייחסות לכל יהודי באשר הוא כאזרח המדינה בפוטנציה, ושאיפת העל של המדינה, ככתוב במגילת העצמאות, הוא קיבוץ גלויות. עם זאת, ברור שרק מי שבפועל מממש את זכותו ועולה לארץ הוא אזרח, והצעת החוק אינה משנה זאת במאומה. לך ולמד.