אהוד היקר,

אורלי קסטל-בלום התראיינה בעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה, ודרשה שהמדינה תתמוך בה כלכלית – בה ובעוד 35-40 סופרים אחרים – אחרת המדינה איננה ראויה לאהבתה. 

יש לי מספר שאלות: 

א) יש בארץ כעשרת אלפים כותבים. איך בדיוק נדע למי להעניק את ההטבה הכלכלית?

ב) אם טשרניחובסקי הגאוני, גם בשירה וגם בתרגום, יכול היה לפרנס את עצמו שלא מן הספרות (היה רופא, כידוע) – מדוע דווקא קסטל-בלום ראויה לתמיכת הציבור?

ג) אם המדינה תעניק סיוע ל-40 סופרים נזקקים – מה יהיה דינם של הציירים? של השחקנים? של המוסיקאים?

ד) מי אמור לפרנס את המיוחסים האלה? הרי אנחנו כבר מפרנסים את החרדים, את "העניים", את המוגבלים, את הקשישים – מה עוד אפשר להטיל על המיעוט בארץ שמשלם מס אמת? 

והערה אישית: אני אמנם לא חשוב כמו קסטל-בלום, אבל חיברתי למעלה מחמישים ספרים, ומאות (אולי אלפים) של מאמרים בתחומי הספרות, המקרא והחינוך. בין הספרים שחיברתי נזקקתי לתחקירים חובקי עולם (הלקסיקון ההיסטורי, "שיחות עם סופרים", "עגנון ללא מסווה", "התנ"ך – כף החובה" וכו') – ומעולם לא החמצתי אפילו שעה אחת של עבודה, ומעולם לא עלתה על דעתי המחשבה המבהילה והמשפילה להיות סמוך על שולחנה של המדינה. 

שלך, 

משה גרנות

אהוד: מאחר שאתה סופר "לא חשוב", ממש כמוני, נידח – מי אנחנו שנערער אחר דבריה של נסיכת הספרות העברית, הנערצת על קהל קוראות, מבקרות וחוקרות אדיר, שבעיקר הן – הן הקובעות את החשיבות ואת הטעם הספרותי בתקופתנו? אם קסטל-בלום אמרה, אז זה קלאסיקה, ואפשר גם ללמד בבתי הספר.