בשולי הוויכוח על המימון שנותנות מדינות אירופה לעמותות הישראליות ברצוני להאיר את העובדה הבאה: בניגוד לנאצים, החמאס שקיבל רוב קולות מקרב הפלשתינאים, מפרסם בגלוי את מצעו הפוליטי התובע את חיסול ישראל והשמדת היהודים. בניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הנאצית, אין בנמצא ערבי-מוסלמי אחד הרואה בדברי מוחמד המובאים במצע החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות. מאז חיסול הישוב היהודי בערב (היום הסעודית), יהודי לא יכול לבקר בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת ע"פ החוק הנהוג בעֲרָב כ"יודן ריין". "שואת יהודי ערב" משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: " ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"
במסגרת המאבק בגזענות האנטי יהודית פנינו מטעם "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב", בבקשה לתמיכה מגורמים רבים ביניהם: "האיחוד האירופי", והקרנות הגרמניות הפועלות בישראל. מכולם קיבלנו סירוב. האירופאים (כולל הגרמנים) מסרבים לתרום למאבק בגזענות הערבית-מוסלמית התובעת את השמדת היהודים. האירופאים מוכנים לתרום למאבק זכויות אדם רק בתנאי שמדובר בגזענות היהודית. אין מנוס לומר: אם האירופאים אינם מתנגדים לגזענות האנטי יהודית הם תומכים בה, וכך יש להתייחס אליהם.
 
2. התנשאות הפטרנליסטית-גזענית
של נפתלי רז
נפתלי רז פרסם נקרולוג "לזכר טהא מוחמד עלי, משורר פלסטיני ישראלי". (חב"ע 685)
מוחמד עלי היה משורר ערבי-מוסלמי, ששפתו ערבית, לאומיותו ערבית, תרבותו ערבית, דתו מוסלמית, והוא אף קרוי ע"ש נביא האיסלם – מוחמד. והנה בא היהודי נפתלי רז וברצונו ליצור לאום מדומיין "פלסטיני" הוא מדיר לצורך זה את מוחמד עלי משפתו, לאומיותו, דתו, ותרבותו. לדידו של נפתלי רז מוחמד עלי אינו ערבי-מוסלמי אלא, "פלסטיני ישראלי". למרות הדמיון המפותח של נפתלי רז אין בכוחו לשנות את המציאות: דגון הפלישתי אינו אלוהיו של מוחמד עלי, וגוליית ודלילה אינם גיבוריו הלאומיים. מוחמד עלי גם לא ראה עצמו "ישראלי", אלא רק אזרח מדינת ישראל בכפייה – מדינה שיש לבטלה.  
כמה פיליסטיניזם תרבותי והתנשאות פטרנליסטית-גזענית נחוצים כדי להדיר אדם מזהותו הלאומית, הדתית והתרבותית. דומה שרק יהודי יכול לעשות כדבר הזה.
 
3. הומוסקסואליות אינה "חרפה" או "דיבה"
בשולי המאמר המרתק על ברנר, אהוד בן עזר יוצא לגולל את החרפה שטופלים לדעתו חיים באר, אניטה שפירא, ואחרים, המוצאים ביצירתו ובחייו של הסופר חיים יוסף ברנר נטיות הומוסקסואליות ר"ל. ברצונו להגן על דמותו של ברנר (ממי בדיוק?) קובע בן עזר ש"לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. וברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו". (בן עזר 689)
בעשור השני של המאה ה-21 כדאי לזכור כי הומוסקסואליות איננה פשע, חרפה, או קלון שיש להגן מפניו. הומוסקסואליות איננה בגדר "דיבה". בעשור השני של המאה ה-21 שקלול חייו של ברנר נשמע קצת מגוחך. אם ברנר היה מחזר אחרי אסתר ראב זה היה לגיטימי ואף מכובד, אך אם היה מחזר אחרי לואידור שומו שמיים! זה מוקצה! זכותו של ברנר היתה להתאהב בלואידור וזה לא פוגע כהוא זה בדמותו, או ביצירתו הספרותית.
למזלו של חצב מן – נינו של ברנר, השתנו העיתים והנה הוא – הנין של ברנר, זכה ב-2004 בתואר גבר השנה של מגזין הקהילה הגאה "הזמן הוורוד" וזמן קצר לאחר מכן היה בצמד המנצח של תוכנית הריאליטי "סוף הדרך". נינו של ברנר זכה לחיות בעידן בו הומוסקסואליות אינה חרפה או דיבה, ואדם אינו חייב עוד לחיות בשקר ורשאי לחיות על פי נטייתו.
http://www.tlvstreets.com/165695/ברנר-יוסף-חיים
 
[אהוד: איני חוזר בי מאף מילה במאמר הנזכר. כאשר תולים בברנר נטיות שלא היו בו, אפשר גם פדופיליה (הנערה ב"עצבים") כמו גם חיבתו המזוכיסטית להירצח בידי ערבים  המובעת בכתביו – זה מוכיח על שטחיות ועל אי הבנת האווירה של התקופה, שבה סופרים צעירים מתייחסים לסופר הבכיר כמו חסידים שמעריצים את רבם (לא הרב מוטי אלון). לכן גם דבריך, המסיקים ממה שקורה היום, ומנינו של ברנר – על מה שהיה לפני יותר ממאה שנים, הם במחילה מכבודך טיפשות לא קטנה].
 
4. ניכוי המענקים לרוצחים מהתשלומים
 לרשות הפלישתינאית
כתגובה על יוזמות הרשות הפלשתינאית באו"ם ובאונסקו השעתה הממשלה את העברת הכספים המיועדים לרשות. זה לא ראוי וספק אם זה חוקי. יש לנהוג אחרת. אבא של מאזן – ראש הרשות הפלשתינאית, הזמין ללשכתו את הרוצחים המשוחררים בעסקת שליט והבטיח להם תמיכה כלכלית ובניית בתים. מכיוון שכך יש לנכות את הסכומים הללו מהתשלומים לרשות ולהעבירם לטובת הנרצחים – הקורבנות. מעשה זה הוא צודק ויש בו גם למנוע את עידוד הטרור בו נוקט אבא של מאזן.
 
5. איסור הפלייה על פי חוק שוויון הזדמנויות
גילנות היא דעה קדומה כנגד אדם, הנובעת מגילו של אותו אדם. את המושג האנגלי, Ageism, טבע בשנת 1969 הגרונטולוג רוברט באטלר, על משקל מילים אחרות המבטאות אפליה, כגון racism (גזענות).
סעיף 2 לחוק שוויון הזדמנויות שענינו איסור הפלייה, אוסר בין היתר, על פיטורי עובד מחמת גילו, וקובע כי אין רואים הפלייה לפי סעיף זה כאשר היא מתחייבת מאופיים או ממהותם של התפקיד או המשרה.
ציפורה בז'וז'וביץ (הידועה בשם החיבה ציפי לבני) וגולדה שמיפיצקי (העולה מבריה"מ הידועה בשם זהבה גלאון)  נזעקו נגד "חוק גרוניס" המאפשר לשופט גרוניס להפוך לנשיא בית המשפט העליון לאחר בייניש, למרות גילו. "דגל שחור מתנוסס מעל החוק" הצהירה ראשית קדימה.
שתי הגבירות הללו מאמצות את ה"גילנות" מפני שגרוניס אינו שופט בהתאם לאינטרסים הפוליטיים שלהן – גרוניס מתנגד לתפיסת ברק שהכול שפיט. לדידן של שתי אבירות המוסר הללו, כל זמן שהאפלייה היא נגדנו – היא אסורה, וכשהאפלייה היא נגד אחרים – היא מותרת.
 
[עד כאן דברי נעמן כהן]