"התמונות מפריעות לקירות!"
כבר בשיטוט ראשון הרושם הכללי הוא שהתמונות מפריעות לקירות, ומוטב היה אילו לא היו תלויות באגף החדש תמונות בכלל, שאז היה דומה עוד יותר למבוכים של דיזנגוף סנטר, סביב החלל הפנימי, אבל ללא השובבות, החיוניות והצבעוניות של הסנטר, שהוא לטעמי אחד היפים והמעניינים בישראל.
אילו לא היו באגף החדש תמונות שמפריעות לקירות הלבנים הענקיים וגם הבטוניים להשתרע לשווא במלוא ריקנותם – זה היה מאפשר למגלומניה של מתכנניו להתבלט עוד יותר, ולגרום לכך שידברו רק עליהם ויתרשמו רק מהם, כי האריזה של המוזיאון הריק הזה חשובה יותר מהתוכן והיא כניראה היצירה האמיתית שאליה שאפו בוניו ותורמיו!
ובאשר לתוכן: המיבנה הענק והמתעתע הזה מחזיק בינתיים כמעט רק קיר סולידי אחד בעל ערך [גם ערך כספי] וזאת בקומה העליונה – והוא של אמנות ישראלית ובו ציורים של גוטמן, ראובן, פלדי, תג'ר ואחרים מבני "תור הזהב" של האמנות הישראלית, שאם איננו טועים עדיין ציורי רובם טמונים במרתפי המוזיאון ולא הוצגו כאן, אולי כדי שלא להאפיל על הבאים אחריהם וגם כדי שלא יהיה יותר מדי מה להראות לתיירים מן האמנות הישראלית במיטבה, ויהיה יותר מקום לאימהות עם תינוקות ולילדי בתי ספר משועממים ורעשניים, המבריחים את הקהל.
אבל מומלץ לבקר בתערוכה צדדית של הדפסים מתקופת האימפרסיוניזם הגרמני, תערוכה נהדרת של ציירים מוכשרים שידעו לצייר, תערוכה שרוב המבקרים באגף החדש מדלגים עליה כי היא לא אנסלם קיפר וגם קשה לגלותה במבוכי החיקוי המוזיאוני הכושל של דיזינגוף סנטר, וגם האקוסטיקה בה נוראה, כל לחישה נשמעת כצעקה.
ובאשר לאולם הענק למטה, שהוקדש לתערוכתו של קיפר, והזכוכיות השבורות שלו, וכל התקשורת העוסקת בו, ורוב פרסומי המוזיאון נסובים על אודותיו ומפרנסים בכבוד את היחצ"נות שלו – שאלה אותנו חברה (לא מחוג המשכילות התל-אביביות אלא ניצולת שואה שקשה לתעתע בשכל הישר שלה) – אם אנחנו יכול להסביר לה "מה זה צריך להיות הקיפר הזה?" – וכאשר ענינו בו-במקום: "אחיזת עיניים!" – נפלטה מריאותיה אנחת רווחה גדולה, כי היא לא העיזה להביע כך את מחשבותיה. ובייחוד אם כולם אומרים שהוא חשוב!
ואם תמשיכו לשאול אותנו נגיד לכם שהתערוכה של קיפר היא קיטש מודרני מגלומני בהתגלמותו התקשורתית-היחצ"נית ביותר: שואה, יהדות, נאציזם, ספרים שרופים, מלחמה, תורת הקבלה! – אף "ציור" משם לא היינו לוקח הביתה, אפילו היתה לנו וילה ריקה של 400 מ"ר, והיינו מקבל את ה"ציור" חינם! ויכולנו להוסיף ולומר ולנמק – אבל המסתורית אסרה עלינו לדבר כך, ולדבר על כך במוזיאון, ובקול רם – למרות שהרעש בו היה לעיתים נורא, וכאמור יש אולמות שבהם כל לחישה נשמעת כצעקה. אבל אנחנו, לדעתה, חסרי תרבות מן המושבה ולא אריסטוקרטים מקריית חיים.
דברים דומים אפשר לומר לגבי מרבית התמונות והמיצגים האומללים באולמות האחרים של האמנות הישראלית, שגם כאשר מדובר בציירים טובים, דומה שבחרו להציג מהם את הציורים המכוערים ביותר, כמו הציור של יוחנן סימון. שלא לדבר על שתי תמונות ענק שכנות, של זריצקי ושל שטרייכמן, שתי מריחות צבעים גדולות-מימדים שאי אפשר להבדילן זו מזו כאילו יצאו מאותו פס ייצור!
הדבר החי ומשובב הנפש היחיד באגף החדש הוא גרם המדרגות הנעות הענקי המוביל מלמעלה עד לקומת הקפה והקיפר. עשרות אימהות עם ילדיהן וילדותיהן המקסימים גילו אותו והן עולות ויורדות בו עם הצאצאים המאושרים, ואפילו מצלמות אותם תוך כדי ירידה, ושוב עולות איתם, ושוב יורדות, ובהפסקות מוציאות את הבקבוקים והאוכל ומאביסות את הקטנים כמו בגן ציבורי, רק שהכיסאות סביב שולחנות הקפה גבוהים, ואחד הילדים כבר נפל ונקווה שמוחו לא נפגע מהביקור במוזיאון.
אגב, בית הקפה בקומת הקרקע של האגף החדש נפתח רק אחרי עשר וחצי בבוקר, כך שיש זמן ארוך למשחקים מבלי להפריע לקהל השותים שטרם בא. אבל לשבת אפשר רק בכיסאות הגבוהים, המסוכנים לילדים קטנים! – ואיזה אימהות צעירות ויפות! אתה ממש לא יודע מה בא לך לנשק קודם – את הקטנים המתוקים או את האימהות הסקסיות? אתם מכירים את הסיפור על רופא ילדים אחד בתל אביב, ד"ר שאול טשרניחובסקי שמו, שהיה משאיר את הילדים בחדר-ההמתנה ומושיב את האימהות הצעירות על ברכיו?
ואיזה מזל שבגלל הנהירה לאגף החדש, עומד האגף המרכזי, הישן, שהוא פאר אדריכלות חכמה – כמעט נטוש, ואפשר לבקר בניחותא את אוצרות הציור האירופי בתצוגות שתורמיהן שיריינו אותן מראש מפני תערוכות מתחלפות, ולחלוף על פניהן מבלי לסבול מגדודי היונקים וילדי הגן והמדריכות המסבירות לילדי בתי הספר ולנשים המבוגרות עם מקלות-הכיסא. פשוט שקט. שקט. שקט. ואילו נפתח האגף החדש רק כדי שיהיה אפשר לבקר בניחותא באגף הישן – דיינו!
ואגב, לא מצאנו בשום מקום באגף החדש, האמור כנראה להיות מוקדש ברובו לאמנות הישראלית – ציור של חברנו דוד שריר. הייתכן כי האוצרים חששו פן התקהלות הקהל מול ציוריו, המושכים את העין ומעוררים את הדמיון – תעצור את זרימת החולפים במהירות על פני הציורים המכוערים של אחדים מבני-דורו האחרים, שזכו להיכלל במוזיאון?