על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה
מגרמנית – יוסיפיה סימון
ידיעות אחרונות 2010, 671 עמ'
"לבד בברלין" חושף עולם של אימה ופחד ששררו בגרמניה ההיטלראית – עולם שאין בו מוצא לאדם הגון, לאדם בעל מצפון. מפלצות אדם שולטות במדינה, וכל סטייה, ולו הקלה ביותר מהקו הרצחני שלהן – דינה עינויים קשים בגסטפו, גירוש למחנה ריכוז והוצאה להורג.
הגיבורים הראשיים של הרומן הם אנה ואוטו קוונגל – הוא מנהל עבודה קפדן במפעל לנגרות, והיא עקרת בית. סמלית היא העובדה שבמפעל שלו עיצבו פעם רהיטים יפים, אלו התחלפו בימי הרייך בארגזים לאריזת תחמושת, וכעבור זמן לא רב – בארונות קבורה סיטוניים.
אוטו קוונגל מתואר כאיש דייקן, סגור, מסור לעבודה, קמצן בכסף ובמילים. הזוג מקבל הודעה שבנם היחיד, גם שמו אוטו, נפל בקרב. אנה מתמוטטת, ואוטו, האיש הקשה, שאיננו מראה סימני אבל, מחליט החלטה גורלית, אשר תוביל אותו לסופו המר: הוא יחבר גלויות, בהן יוקיע את היטלר וחבר מרעיו, ויפזר גלויות אלו בכל ברלין. אנה משתפת פעולה עם בעלה, ואפילו מציעה את הנוסח של הגלויה הראשונה – בה זועקת אימא על כך שהיטלר רצח את הבן שלה, וכך הוא יעשה גם לבניהן של שאר האימהות (עמ' 176). במשך למעלה משנתיים הם מצליחים להניח במקומות שונים בעיר מאות גלויות. אנשים אקראיים שמוצאים אותן, ממהרים להודיע למשטרה ולגסטפו, ובחדרו של קומיסר אשריך נעוצים במפה שבקיר דגלונים בכל מקום שהתגלתה גלויה. למרות תחכומו של הקומיסר, הוא איננו מצליח לשים יד על "הפושע", וכדי להביא תוצאות בפני פרָל הממונה עליו (אדם שיכור ומופרע לחלוטין בדרגה המקבילה לגנרל) הוא אוסר ביש-גדא אחד בשם אֶנו קלוגֶה, שלא היה לו שום קשר למעשה, וכדי שלא ייאלץ לתת את הדין על טעותו – הקומיסר מכריח אותו להתאבד. [אם איני טועה הקומיסר רוצח אותו. – אב"ע].
למרות מעידות אחדות בפעילותם המחתרתית (טרודל, ארוסתו של הבן שנפל, מוצאת גלויה, שתי נשים מעידות שראו את מניח הגלויות, הוא אפילו נתפס פעם והובא למשטרה, אך בשל שיקול דעת מוטעה של חוקר מהגסטפו – הוא משוחרר), הזוג ממשיך במעשיו, עד אשר אוטו שוגה שגיאה גדולה מדיי, והזוג נלכד, נחקר ועונה (עמ' 464 ואילך). כשהקומיסר אשריך מראה לאוטו קוונגלר שהרוב המוחלט של מאות הגלויות ששלח הגיעו בסופו של דבר לגסטפו, ולמעשה הוא לא השיג דבר חוץ מחרדה גדולה אצל אלה שמצאו את הגלויות – אוטו נשבר ומודה בכול.
מסתבר שהחוזר בתשובה היחיד מבין כל אלה שקראו את הגלויות הוא הקומיסר אשריך עצמו. אוטו מטיח בפניו שהוא עובד בשירותו של רוצח (עמ' 491), ואשריך, שמעליו ממונה פרל המופרע וההפכפך, אשר ברגע של כעס אף הכניס את אשריך עצמו למרתף הגסטפו בליווי מכות רצח, הבין שהצדק עם אוטו. הוא חש שדמו של אוטו קוונגל ושל אנו קלוגה (הביש-גדא ש"שוכנע" להודות) על ראשו, וכי אין כל סיכוי להיות אדם הגון במסגרת משטר האימים – הוא שם קץ לחייו בירייה (עמ' 496-494).
בספר רחב היריעה שלפנינו הפתרון הנפוץ עבור מי שנקלע לאסונו אל ציפורני המשטר – הוא ההתאבדות: גברת רוזנטל היהודייה מנצלת היסח הדעת של רגע של החוקר האלים, וקופצת אל מותה מהקומה הרביעית (עמ' 158), אולריך הֶפקֶה שנאסר ונחקר באלימות רק משום שהוא אחיה של אנה קוונגל, מנסה פעמיים לשים קץ לחייו (עמ' 595). וטרודל, ארוסתו לשעבר של אוטו הבן של אנה ואוטו קוונגלר, שמה קץ לחייה כשהיא קופצת אל פיר המדרגות של בית הסוהר (עמ' 572).
המשפט "העממי", אליו מובאים אנה ואוטו קוונגל הוא ממש מופע של זוועות – נשיא בית המשפט, פייזלר, המתואר כמו עוף טורף (עמ' 582 ואילך) מתחיל את המשפט בגידופים ובקללות איומות כלפי הנאשמים, לא מאפשר לעורך-דין של אנה ללמד עליה סנגוריה, וכאשר העורך-דין מנסה בכל זאת לומר איזו מילת זכות – הוא נקנס ב-500 מארק ומורחק מבית המשפט. העורך דין של אוטו נובח את קטרוגו כלפי "חלאת האדם" שהוא איננו יכול להגן עליה, והוא למעשה, מקטרג על אוטו יותר קשה מהקטגור עצמו (עמ' 604-602).

אוטו, האיש הפשוט, הבלתי חברותי, הנעדר רגישות – הולך ומתגבה יותר ויותר לאחר לכידתו – עד שהוא מצטייר כגיבור עשוי ללא חת. כאמור, הוא מטיח בפניו של קומיסר אשריך שהוא משרתם של רוצחים. במשפט הוא מצהיר שהרייך "בן אלף השנה" לא יאריך ימים, והוא גם מגדף את היטלר ואת חבר מרעיו באוזני שומריו. על כל אלה הוא מקבל מכות רצח ועונש צינוק. גם אנה מעיזה פנים, וכשהיא מואשמת בחוסר מוסריות, היא מזכירה בפני בית המשפט שאנשי האס אס אונסים בחורות יהודיות ואחר כך יורים בהן – גם היא נענשת בעונש צינוק (593-587). כאתיאיסט הגון, שאינו מוכן לעשות שקר בנפשו, הוא לועג לכומר המתפלל עבור הצלת נשמתו (עמ' 638), והולך אל מותו בראש מורם כשהוא בז לתליין ולמלוויו.
הסופר איננו חס על הקורא ומתאר בפרוטרוט את כל החקירות האלימות והעינויים שעוברים הזוג קוונגל וכל מי שקרוב לזוג זה ק,רבה כלשהי. צריך עצבים חזקים כדי לקרוא את התיאור המזעזע של ההוצאה להורג בגיליוטינה (עמ' 649). ועוד דבר: הסופר מתאר בצבעים עזים את הציניות של התליין שמבקש מהנידון למוות לאסוף את השיער שגילחו מראשו, כי הוא סוחר בשיער בחנויות הפיאות... (עמ' 644).
הספר משובץ בגלריה גדולה של טיפוסים ודמויות: אמיל בורקהאוזן הבטלן והגנב לעת מצוא, הנשוי לאוטי הזונה שילדה חמישה ילדים – כל ילד לאבא אחר. האיש מלשין בשכר ומסתבך עם המשטרה ועם הגסטפו; אנו קלוגה, שהזכרתי לעיל, משתמט מעבודה וחי על חשבון המאהבות שלו. הוא נקלע ברגע הלא נכון במרפאה, כאשר משולשלת פנימה אחת הגלויות, והוא הופך באחת לחשוד, וסופו מר; משפחת פרסיקה הנאצית – אב זקן ושיכור, שני בנים באס אס, ובן אחד בנוער ההיטלראי, אישה שבורחת מבעלה האלים, ובת שמתנדבת לשמש קלגסית במחנה ריכוז. הבן הצעיר, בלדור, מאשפז את אביו במוסד לאלכוהוליסטים ומכריח את הרופא (שלא היה ארי טהור, ולכן חשש מפניו!) לחסל את אביו בזריקות.
לעומתם – טרודל, שהוזכרה לעיל, ובעלה קרל הרגזן, הנאסרים משום קרבתם לקוונגלים; הֶטֶה הֶרבלֶה, בעלת החנות לחיות מחמד, הנותנת חסות לאנו, ונקלעת לצרה גדולה; אנֶה שונליין, חברתה של הטה, שבארונה מוצא הגסטפו את אנו, ובעקבות כך נאסרת.
הציבור מתואר כנתון בחרדה תמידית מפני אימי השלטון ומפני הפצצות בנות הברית, אך הרוב המוחלט איננו מעז לפצות פה ולצפצף. יש בודדים שמראים קצת אנושיות בעידן מפלצתי זה – ביניהם כומר בית הסוהר לורנץ, שמסכן עצמו במאסר על כך שהוא מעביר ידיעות מתא לתא. למזלו, לפני שנאסר על מעשיו הוא נפח את נשמתו ממחלת השחפת (עמ' 558 ואילך, 574); והשופט בדימוס פרום, אשר מוכן למען הצדק להחביא את גב' רוזנטל היהודייה בדירתו, ומצליח להגניב לבני הזוג קוונגל אמפולות ציאניד, אלא שהשניים אינם משתמשים בהן – אוטו מוצא להורג בגיליוטיה, ואנה נספית בהפגזה של בנות הברית על בית הסוהר.
דמות מיוחדת במינה הוא הדוקטור רייכהרדט, מוזיקאי, שהואשם בקומוניזם, המצליח לשמור על צלם האדם גם בתוך המאפליה של בית הסוהר (עמ' 544 ואילך).
כדי לסיים במשהו חיובי לאחר הגודש של תיאורי אומללות – מתאר הסופר כיצד אווה קלוגה, אישתו לשעבר של אנו קלוגה, מצליחה לשרוד למרות שהתפטרה מהמפלגה הנאצית, עברה לגור בכפר, מצאה זוגיות אצל המורה קינשֶפֶר, ואימצה את הבן הגדול של אוטי בורקהאוזן, שבעצם לא ברור מי אביו. עלילת סוף הספר, המתרחשת בשנת 1946, נותנת מקום לתקווה שבן זה, שמו קונו, יהיה אדם הגון.
בנספחי הספר מובאים צילומים מתיק הגסטפו שטיפל בזוג אליזה ואוטו המפל, תיק שהגיע אל הנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף וילהלם פרידריך דיצֶן) מידיו של המשורר יוהנס בכר, שהיה שר התרבות בממשלת מזרח גרמניה. תיק המפל היה המודל שעל פיו תוארו מעשיהם של אנה ואוטו קוונגל.

2. היהודי השורד
על ספרו של מיקי וייס – "לסחור ברוח"
הוצאת תבונה, 235 עמ'
הגיבור הראשי של "לסחור ברוח" הוא דניאל קסטרו, יהודי ספרדי המתגורר באמסטרדם שבהולנד, שמצליח לא רק לשרוד בתוך העולם הנוצרי העויין, אלא אף לעשות הון מטיפשותם של הסובבים אותו. הספר מתחיל בתיאור מצוקה שפקדה אותו – בשל אסון ימי הוא ירד מנכסיו (נכסים שהשיג באמצעות קבלת מידע שנתן לו עדיפות בבורסה), ובדיוק ברגע השפל, כשממש לא היה לו מושג איך ישלם את חובו למלווים היהודים – פונה אליו הבישוף של אמסטרדם, יוהאן דה מול, ומציע לכסות את חובו בתנאי שינצל את הטוליפמאניה (הבהלה לבצלי צבעונים) שפקדה את אמסטרדם, ויערוך מכירה פומבית של טוליפים יקרי ערך. הכסף שנאסף במכירה הפומבית היה גדול פי חמישה מהחוב החדש של קסטרו לבישוף. הבישוף השתמש בתכסיס – שלא מן התבונה לגלות אותו ברשימה זאת כדי לא למנוע הנאה מהקורא – והתכסיס הזה עלול היה לגרום למאסרו של קסטרו, ואפילו לגזר-דין מוות, שהיה מבוצע באותם ימים על ידי הטבעת הנידון במימי נהר האמסטל.
קסטרו מצליח להערים על הבישוף ועל בריונים אפלים הסוחטים אותו ואת אהובתו הקתולית, הנדריקה, ומצליח לברוח מהולנד לניו-אמסטרדם, הלא היא העיר שלימים יקראו לה ניו-יורק. מסתבר שכל הנכלולים של הבישוף בתחום מכירת הטוליפים לא נועדו אלא כדי להשיג סכום אדיר של כסף שיאפשר לו חיי נצח – הכיצד? הוא ישלם לצייר הגאוני רמברנדט ואן ריין שיצייר שני דיוקנאות שלו: האחד בבגדי תפארתו כבישוף, והשני כאיש שידע סבל מלידתו ועד תום נעוריו. שוב, לא כדאי לפרט כדי לא לגזול את ההנאה מהקוראים.
עם מותו של הבישוף חוזר קסטרו (שעשה חיל גם באמריקה) עם הנדריקה ובנו, שנולד לו שם בינתיים, להולנד, והוא גם זוכה לנקום באיש שהתנכל לו, להנדריקה, באיש שאף רצח את העגלון המסור שלו.
בין הגיבורים של הספר נמצא את הצייר רמברנדט ואישתו סאסקיה, ויש בו גם סקירה מעניינת של אופן הציור של יצירותיו המפורסמות.
אגב, המחבר טרח לשבץ בספר ציורים רבים בני המאה ה-17, ביניהם גם צילומים מיצירותיו של רמברנדט. חבל שלא נוספו על תמונות אלו גם קצת פרטים מזהים.
הספר מעניין, ובמקומות רבים מותח למדי. התחושה המיידית היא שהסופר השקיע עבודת נמלים בתחקירים על ההווי והגיבורים העיקריים של המאה ה-17 בהולנד ובניו-אמסטרדם. הבעיה היא שהסופר מעמיס על הקורא גודש של מידע, שלא ברור אם תמיד הוא הכרחי על פי מהלך העלילה. לעיתים משובצים בעלילה איזכורים של שמות אישים שונים ואיזכור קורותיהם למען מה שנראה לי כקישוט גרידא. למשל, אישים כמו מנשה בן-ישראל (עמ' 33), איקארוס (עמ' 52), משפחת מדיצ'י (עמ' 131), אדריאן ואן דר דונק, שלמד אצל רנה דקרט והוא בקיא בפילוסופיה היוונית והרומית (עמ' 209-208), מקיאוולי (עמ' 226) ועוד.
הידע הרב של הסופר בהווי של אותם ימים גורם לו להביא פרוטרוט כמעט על כל דבר: המנות בארוחות (עמ' 34, 39, 95), הלבוש (עמ' 79), תכונותיו של הבונה שבפרוותיו סחר קסטרו באמריקה (עמ' 168), סיפורו של נהר האדסון (עמ' 181). לעיתים כדי להביא בפני הקורא פירוט מן המין הזה הסופר שם אותו בפיו של אחד הגיבורים. למשל, יאן, העגלון המסור של קסטרו, בקיא בגבינות היוקרתיות שמייצרים באלקמאר (עמ' 139), ולא רק זאת, הוא יודע את ההיסטוריה של לבוש הנשים בעיר זאת, את הסיבות ללבוש זה, ואף נוקב בתאריך (עמ' 140). בסוף הספר מסתבר שיאן (עגלון בן המאה ה-17) שולח לקסטרו שתי איגרות בכתב-ידו, ובהן סוד נורא (עמ' 217 ואילך). לא ברור לי מדוע בספח לספר (המתארע 370 שנה אחרי עלילתו של קסטרו) היה צורך באיזכור בילויים של שלושת העשירים מארצות הברית – ג'ון, ביל וריי – במקום מגוריו של מקיאוולי.
אני מניח שלא קל לוותר על שפע של מידע אותו קולט סופר במשך מסע המחקר הארוך והמפרך. כל פרט שנדלה מתוך הספרים הרבים ומוצגי הארכיונים השונים – הופכים להיות יקרים, כמעט "משפחתיים". לא פשוט לוותר על מידע שהושג ביזע ודמעות. הקורא חש שהסופר כמעט נטמע אל תוך האווירה וההווי של המאה ה-17 בהולנד. יחד עם זאת, אני משוכנע שהסופר היה מיטיב עם הספר אילו ויתר מעט על ידענותו שבאמת חובקת עולם.
אני קורא ביקורתי מאוד, כפי שניתן להתרשם מדבריי לעיל, יחד עם זאת, אני מודה בשמחה שנסחפתי בעלילת הספר, מצאתי אותו מהנה ומחכים.