והכול בכישרון, בידע ובאמת פנימית מוצקה

עם דעיכתך ועם לכתך

איבד עולם הספרות העברית

את אחד הקולות החשובים והמוסריים ביותר

שפעלו בו ללא ליאות!

בימים אלו, לפני 21 שנים, נפלו טילים ארוכי טווח על גוש דן ועל חיפה. זה היה ב"מלחמת המפרץ הראשונה" בה הנהיגה ארה"ב קואליציה בינלאומית נגד עיראק בהנהגתו של צדאם חוסיין. במקום להתעסק במחשכי העתיד, בואו ונעיף לרגע מבט אל לקחי העבר של המלחמה הזאת, למרות שאצל היהודים, כך אומרים, העתיד ידוע ורק לגבי העבר מתווכחים מה באמת היה.

לדעתי, המלחמה הזאת היתה אירוע מזרח תיכוני מכונן, קו פרשת מים שהשלכותיו ניכרות היטב בזמן הנוכחי. רק בעקבות מלחמה זאת החל מה שאנו קוראים "תהליך השלום". באה ועידת מדריד, בא הסכם השלום עם המלך חוסיין (שהיה מוכרח בין השאר לכפר על חטאו הגדול שהצטרף לצד המפסיד של צדאם חוסיין); באו הסכמי אוסלו עם ערפאת, שגם הוא היה צריך, בין השאר, לכפר על חטאי הצטרפותו לימין צדאם חוסיין; ובאו הניסיונות הכושלים להסדר עם סוריה, שדווקא היא הצטרפה לצד האמריקאי המנצח.

במישור האסטרטגי, הזרעים לשינויים הגדולים במזרח התיכון נזרעו שם. השליט היחידי שחתר אז למנהיגות בעולם הערבי, צדאם חוסיין, הוכה. העולם הערבי לא רק שנשאר ללא שום מנהיג, אלא שהדרך נסללה לעלייתה של מעצמה אזורית חדשה, לא ערבית, והיא איראן השיעית. "מלחמת המפרץ השנייה" הבשילה את השינויים האלו.

וישנה מדינת ישראל. במלחמת המפרץ הראשונה נפלו על ישראל, בפעם הראשונה בתולדותיה, טילים ארוכי טווח ממדינה שאינה גובלת עימה. ההשלכות שבכך הן ממש היסטוריות מבחינת כל תפיסת הביטחון הישראלית. בסך הכול נפלו על גוש דן וחיפה ואזור הנגב 39 טילי סקאד משופרים. רק אדם אחד נהרג ישירות מפגיעת טיל, ועוד כמה מתו מהתקף לב, היה נזק לרכוש, אך לא בממדים מבהילים. כל מחקרי הביצועים שנערכו ערב המלחמה אכן הראו שהנזק הפיזי לא יהיה גדול. אבל, וזהו אבל אדיר, ההשפעה הפסיכולוגית, המוראלית, על עם ישראל הייתה אדירה, מסחררת. הפחד מפני הטילים היה מדהים, כי לא ידעו מתי ייפול הטיל והיכן הוא ייפול והאם זה יהיה טיל כימי. ולא רק זאת, לעם ישראל לא היתה אז שום יכולת להתגונן בפני הטילים. מול מטוסי אוייב ידעו שיש לנו את חיל האוויר, אבל מול הטילים לא היה כלום. זוהי תחושה איומה. לראשונה הפך העורף לחזית, ולראשונה הערבים, וכל אויבינו, נוכחו לדעת כי הם מצאו את התשובה האסטרטגית לעוצמה הישראלית ובמרכזה העליונות האווירית המכרעת שלנו – טילים שיפגעו בעורף האזרחי הישראלי ובמרכזי הכובד האסטרטגים של מדינת ישראל.

אחד הדברים המאלפים שהתרחשו במלחמת המפרץ השנייה היתה הבריחה ההמונית מתל אביב, וביתר דיוק מהחלקים המבוססים של העיר. ברחו לגליל, ברחו לנגב, וכמעט הייתי אומר שברחו גם לשדרות, אך לא היו בה בתי מלון יוקרתיים. כן, כל אלו שפחות מ-15 שנים לאחר מכן יעצו, ממרום שבתם בתל-אביב, לתושבי שדרות להתאזר בסבלנות וקצת לסבול, ברחו כמו שפנים. להתהלך בימים ההם ברחובות תל-אביב הגשומה היה כמו לטייל בעיר רפאים.

ושתי הערות לגבי ימינו. האחת, קשורה ליכולות שלנו. מאז 1991 קפצנו 100 מדרגות ביכולות שלנו לפתח ולייצר נשק נגד טילים במעופם, להגיע לטווחים רחוקים ולהשמיד טילים, ולהפיק מודיעין מדוייק ובזמן אמיתי. השנייה, קשורה למנהיגות. ב-1991 הייתה לנו מנהיגות (שמיר ראש ממשלה וארנס שר ביטחון) שידעה את סוד האיפוק והתמרון הנכון מול ארה"ב. שאלת השאלות היא, ולכל אחד שמורה התשובה שלו, האם המנהיגות הנוכחית גם קפצה קדימה כמו היכולת המבצעית שלנו, או להיפך?

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 6.2.12

תעלומת שבתאי צבי תלווה את תולדות עם ישראל כנראה לנצח. איך קרה שאדם פשוט הכריז על עצמו כעל המשיח, דרש שיפנו אליו בתואר "האדון אלוהיך, שבתאי צבי", ועשרות אלפים ממרוקו ועד ליטא, מטורקיה ועד ארץ ישראל, הלכו אחריו בהערצה, סגדו לו, וחיקו את מינהגיו שכפרו במה שהיהדות האמינה בו? הוא דרש ממאמיניו לאכול בסעודה חגיגית בתשעה באב, הרי המשיח (כלומר הוא עצמו) כבר הגיע, תוך שביטל את כל הצומות והאיסורים. מאמיניו הגיעו מכל המדינות שהיו בהן יהודים, כשעוזרו, נתן העזתי, שהתנבא באקסטזה ששבתאי צבי הוא אכן המשיח, הפך לדוברו הראשי, ומייסד כת השבתאות.

שבתאי צבי נולד בשנת 1626 ומת חמישים שנה מאוחר יותר. כה רצינית מבחינתו היתה הבטחתו שהוא המשיח, עד שבראשית דרכו אסף את מאמיניו באיזמיר, עיר הולדתו, עלה על גבעה, וניסה לעצור את השמש, כפי שעשה יהושע בן נון. אחר כך טען שעיכב את השמש כמה דקות שלימות. התנהגותו נעה בין סגפנות קשה לשערוריות מין; בין מרה שחורה להתלהבות עצומה; בין לימוד קבלה לבין מעשים תמוהים (הוא הסתובב, למשל, כשדג גדול מונח בעגלת תינוקות, ותירץ זאת כפרשנות קבלית נסתרת). הופעתו הכריזמטית עוררה גל התרגשות עצום בעולם היהודי כולו.

בשנת 1665 נעצר שבתאי צבי בעוון בגידה בשולטן העות'מאני, הרי נפוצו שמועות שבכוונתו לתפוס את השלטון באיסטנבול, מה אתם יודעים, ולשים על ראשו את כתר המלך. בסופו של דבר הוא התאסלם, לאחר שבמשפט שנערך לו בקושטא ניתנה לו הברירה למות או להתאסלם. המרת הדת של "המשיח" היכתה בהלם עצום את עולם היהדות, ורבים התאסלמו או התנצרו בייאושם ממות המשיח. בסופו של דבר הוא מת בשנת 1676, בעיר סקופיה, בעוד נתן העזתי הנאמן טוען שלא מת אלא "נבלע באורות העליונים", תיאוריה שהתאימה לטענותיו לגבי תהליך ההאלהה ההדרגתי של המשיח. לאחר מרד בר כוכבא היה שבתאי צבי הדמות המשיחית הגדולה בתולדות עם ישראל, כשהיום ניתן להבין שהאיש היה חולה במגלומניה ובמניה דיפרסיה קשה. [ראוי היה לך, ד"ר גיא בכור, להזכיר כאן את גרשם שלום, אשר ממחקריו ומספרו הגדול על שבתי צבי שאבת את ידיעותיך אלה ולא תמיד דייקת. – אב"ע].

התופעה הזו של המשיח-לכאורה אצל המוני מעריציו העיוורים, עד כדי אסון קולקטיבי, חוזרת ביהדות דור אחר דור, והסיבה האפשרית: היהודים מייחלים לגאולה בכל מחיר, עד שאינם רואים שדווקא הציפיה הזו היא המביאה עליהם את האסון. הם כל כך מקווים, עד שהם הופכים עיוורים למצבם האמיתי. האילוזיה מתקבלת כמציאות, האשליה כריאליה. במו ידיהם הם מביאים על עצמם את החורבן.

לפעמים אתם שואלים את עצמכם איך זה יכול להיות? שגדולי המתנגדים של ישראל הם דווקא ישראלים; שהבולטים בין אלה שקוראים להחרים אותה הם ישראלים או יהודים, המלמדים באקדמיה הישראלית; שבוני מיתוס הדה-לגיטימציה הם דווקא מאצלנו. אלה המפחידים את הציבור בדה-לגיטימציה עולמית, הם עצמם בונים אותה במו פיהם ובמעשיהם. אלה שמתחזקים את שרידי האלימות הפלסטינית לאורך גדר הביטחון, שהקימה ישראל כדי להגן על אזרחיה מטרור המתאבדים, אלה שלא מפסיקים להשמיץ את ארצם בעולם כולו, לבוז וללעוג לה, ואחר כך לטעון שהעולם שונא אותנו. אלה שבעיוורונם מוכנים להקריב את ארצם, כדי "להציל" אותה. הנאורים, שאין בהם שמץ של נאורות. תופעה מדהימה ופתולוגית כזו, של קריאה להחרים את עצמך, אינה קיימת בשום מקום אחר בעולם, הרי מי ידרוש שיענישו אותו כדי שיציל את עצמו-לכאורה? שהגאולה העצמית שלו תגיע אליו באמצעות השנאה כלפיו? שמותו הוא שיביא לגאולתו?

החמור בתופעה הזו שאותם אנשים באו מן האליטה המייסדת, ולכן רבת הזכויות, של החברה הישראלית, כשהם נתמכים בתקשורת הישראלית שהאדירה אותם ואת טענות השנאה העצמית שלהם, ומגובים במלל אקדמי-לכאורה. כך הם מנהלים עכשיו מאבק כדי להכניס כמה שיותר מהגרים אפריקאים מוסלמים לישראל; כדי להכניס כמה שיותר פלסטינים; כדי לפגוע בביטחון הישראלי שהושג בעמל רב לאורך קו ההפרדה; וכדי לקעקע את תקומתה היהודית או הציונית של ישראל, שהושגה בדם הדורות הקודמים והדורות האלה. האליטה הישנה בישראל בגדה למעשה בציבור אותו התיימרה להנהיג, ובכך המאיסה ומידרה את עצמה, במו ידיה. מה שעשתה לישראל, עשתה גם לעצמה.

כן, ההזדהות עם הלא-יהודי דווקא, על חשבון בני עמך מתרחשת בקרב ישראלים אלה כפונקציה מובנית. אם אלה הפלסטינים; ארגונים בדלנים אצל ערביי ישראל; או סתם לא-יהודים, שתמיד יוצגו כמוצלחים ונאורים יותר מאשר הישראלים.

אין בכך חדש, רק יהודייה היתה מסוגלת להחתים אישי ציבור על הבקשה להעניק את פרס נובל לשלום, בשנת 1938, להיטלר. גרטרוד שטיין (סטיין בפי האמריקנים), סופרת יהודייה-אמריקאית ממוצא גרמני, שחייתה בפאריז, הצדיקה את הפרס להיטלר בכך שבגירוש היהודים, השמאל והדמוקרטיה מגרמניה מסולקים הגורמים המתסיסים, דבר שיביא לכן שלום בגרמניה, והיא חזרה על עמדתה זו מספר פעמים. ועדת פרס נובל דחתה את הקמפיין שניהלה על הסף, בשל האנטישמיות של היטלר כנגד היהודים. מה שחברי הועדה השוודית ראו בהגיונם הבריא, היהודייה הליברלית והמבריקה לא ראתה.

בכך זה לא נגמר, שכן במאמר שכתבה אותה יהודייה נאורה בשנת 1940 היא טענה ששליט צרפת, משתף הפעולה הפשיסט, המרשל פטן, שווה בשיעור קומתו לג'ורג' וושינגטון, ושנה אחר כך תרגמה נאומים של פטן עבור ה- Atlantic Monthly– כן, היא המשיכה להתגורר בפאריז בזמן הכיבוש הנאצי, משום שבשל אזרחותה האמריקנית ופירסומה הרב, הנאצים לא נגעו בה, זכויות שלא היו שמורות לאחיה היהודים, אבוי, שהושמדו סביבה. השנה התפרסם סרט המציג את שטיין באור רומנטי-ילדותי, (אם כי סרט בעל צילומים מרהיבים). יצר אותו היהודי-אמריקני וודי אלן (או בשמו המקורי אלן סטיוארט קוניגסברג), שעד כמה שאני יודע, מעולם לא טרח אפילו לבקר בישראל.

בתוך כך יש ישראלים המצדיקים גם היום את האויב ואת שיטות פעולתו. הרי הוא כבוש, הוא מדוכא, ומכאן שיש לו הצדקה להרוג ישראלים בשל אומללותו, כלומר אותם עצמם.

השנאה העצמית הזו כה יוקדת אצל אנשים אלה, עד כי הזינו את השופט גולדסטון (או בשמו המקורי גולדשטיין), נביא גאולה בפני עצמו, בדו"חות ובדיווחים עוינים כנגד מדינתם; חלקם ממהרים לוועידות ארסיות בדרום אפריקה כנגד ארצם; או "מורחים" את בג"ץ התמים; והטיעון המוזר מכל הוא שהם עושים זאת למען ארצם. לכן גם מותר להם לקבל כספים זרים, עשרות מיליונים של דולרים, נגד ארצם ומדינתם; וכך להציגה כפושעת, כמנודה, וכלא-אנושית.

לשם כך לא יחמיצו שום אמצעי של דמוניזציה, הכול הרי מותר בשם "הגאולה". הם קראו לכך "זכויות אדם", שבגללן הקיום הלאומי והקולקטיבי שלהם עצמם צריך להתבטל. כך הם שוללים את קיומם הקולקטיבי על מזבח זכויות אדם ערטילאי. השנאה העצמית מביאה כאן לכלייה עצמית; הגוף דוחה את עצמו. אנשי "אקדמיה" ישראלים עמדו בתור לאיזו עורכת הוצאה אקדמית זרה, שהגיע לכאן, כדי להציע לה את מרכולתם, כלומר איזה ספר יותר משמיץ את ישראל ואת "הכיבוש!" "תוציאי לאור את שלי, אני יותר משמיץ את הכיבוש ואת התרבות הישראלית הספרטנית!" – הם ידברו בתאווה על כיליונה העתידי של ישראל, על סוף הציונות, ולא יחמיצו הזדמנות לקונן על ישראל "שנגמרה", תמורת חשבונית, כמובן. כל אחד וה"קרן" שלו. בכך הם נופלים הרי לפרדוקס של היהודי-האוסטרי האנטישמי אוטו ויינינגר, אם הם כה מתביישים בישראל הגזענית, הרי שהם מתביישים בעצמם, ומכאן שאין להם קיום. הוא עצמו התאבד בשל פרדוקס זה.

אין תופעה כזו בשום אומה נורמאלית בעולם, רק כאן. דה-לגיטימציה? זו בעיקר עבודתם של ישראלים חרוצים, שהלכו והתרבו בשנים האחרונות. הרי מסביב לשבתאי צבי התנבאו עוד כ-150 "נביאים" מטעם עצמם, שכולם הבטיחו את הגאולה ועוררו התרגשות עצומה, עד לחורבן ולתסכול העצום שהמיטו על עצמם.

קבצני האשליות לילידים, פתייני המילים הנבובות: אותם אנשים ודומיהם, מכרו לציבור הישראלי אשליות והבלים במשך עשורים של שנים, לכאורה בשם "השלום" הנשגב, והציבור בלע את הפיתויים: צריך למהר ולחתום על הסכם שלום עם אסד, הרי סוריה היא המפתח למזרח התיכון כולו; אש"ף הוא טוב ליהודים, ולכן מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי; צריך שלום עם ערפאת, ולכן סידרו לו גם פרס נובל לשלום; השלום עם מצרים הוא לנצח; ערפאת ילחם בחמאס עבור ישראל, לא, אבו מאזן ילחם בחמאס; או בעצם באשיר ג'מאייל ילחם בפלסטינים עבור ישראל; "מזרח תיכון חדש"; הם ניפחו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כאילו הוא לב הסכסוך במזרח התיכון, ואת הסיסמה 'שתי מדינות לשני עמים', שנשענת רק על לאומיות, כאילו אומה של 3,000 שנים, ערש הציביליזציה המערבית והוגת המונותאיזם, האומה העתיקה בעולמנו, מקבילה לעם של 40 או 60 שנים, ועוד אילוזיות שכולן, אבל כולן, התנפצו עכשיו. האם יש בכלל עם עיראקי? עם סורי? עם בחרייני? עם אבו דאבי?

עכשיו אותם אנשים מוכרים את האשליות לעולם, כנגד עצמם. אידיאולוגיות ריקות מתוכן, יומרות מחוזקות בפלסטר, אשליות קטלניות, רצון למצוא חן ולהאמין בכל מחיר.

אז מה עכשיו?

ברגע שיש לנו, כציבור בריא, מודעות, כוחה של השבתאות ושל האילוזיה יורד; המודעות היא הרי הנוגדן של האילוזיה, ואיך אמרו הרומאים: "אלה (שהאל) רוצה באובדנם – יקח מהם את שכלם," ואגב, בפתגם הזה השתמש טולסטוי ב"מלחמה ושלום" שלו לגבי נפוליאון שרצה לכבוש את הכול.

אל תהיו שבתאים, אל תלכו בעקבות האילוזיות המפתות. אל מול העיוורון של אותם אנשים, שמועצם יום-יום בידי התקשורת הממוסדת בישראל, הביטו אתם במבט חודר; אל מול תמימותם – היו אתם מפוקחים. אל מול חוסר אחריותם עימדו אתם על המשמר; אל מול סכלותם היו אתם חכמים. אנחנו, בשכל הישר שלנו, יודעים היטב מי אויב של ישראל ומי ידיד; אנחנו לא צריכים שבתאים שיתווכו לנו הבלים; אנחנו, באמצעות ההיגיון הבריא שלנו יודעים מה טוב לנו ומה מסוכן.

ומהו ההיגיון הישר, שיבוא מעכשיו על חשבון זה העקום של העבר?

ההיגיון הבריא הראשון: יש להעצים את האוייב שלך כדי להיטיב את מצבך? זה ההיגיון העקום היהודי-ישראלי, ובכן, לא. העצמת האוייב שלך תמיד תפגע בך בסופו של דבר.

ההיגיון הבריא השני: לצד השני יש כבוד, שיש להתחשב בו ולקבל אותו. אך גם לנו יש כבוד. הזכויות שלנו חשובות לנו יותר מזכויות הצד השני. זיכרו, לוותרן בזים כאן, ודווקא מעריכים את מי שנלחם.

ההיגיון הבריא השלישי: הצד השני תמיד משתמש בטיעון של "צדק", בעוד שאנחנו "חכמים". מכאן שתמיד נפסיד מראש. אני לא צריך להבין את הצד השני, ההיפך, שהוא יבין אותי. דת? מסורת? רצף יהודי היסטורי? זהו יתרון, ולא חיסרון שיש להתבייש אותו.

ההיגיון הבריא הרביעי: ההגדרות והמונחים צריכים להיות שלנו, לא עוד של הצד השני. לא מזמן סיפר לי בכיר קנדי, שהביא לארץ שר קנדי, והציג לו את ישראל. בסוף המפגש אמר לו השר הקנדי שעכשיו הבין שהגולן הוא של סוריה. איך הבנת את זה? התפלא הבכיר הקנדי. "משום שהישראלים כל הזמן אומרים להחזיר את הגולן לסוריה או לא להחזיר, אז מהמילה 'להחזיר' אני מבין שזה לא שלהם."

ההיגיון הבריא החמישי: היריב יעריך אותך אם תשמיץ את ארצך ואת בני עמך? לא, הוא דווקא יבוז לך.

ההיגיון הבריא הששי: לטעון שהאויב הוא ערמומי בעוד שאנחנו גלויים וישרים זה טיפשי. בעימות צבאי או במשא ומתן יש חובה בעורמה.

ההיגיון הבריא השביעי: השימוש היומיומי בציניות, בלגלגנות ארסית ובביקורת שלעולם לא נגמרת הוא הרה אסון בחיי משפחה, כמו גם בחיי אומה.

ההיגיון הבריא השמיני: כל ויתור בחבל הארץ הזה מוליד מיד את התביעה הבאה, כל צעד קטן הוא תקדים גדול, וכל נחמדות מתפרשת תמיד כחולשה. אם האוייב נשאר אוייב לאחר משא ומתן – לא עשית דבר.

ההיגיון הבריא התשיעי: הזר לעולם לא יאהב אותך כבן ארצך. הוא אינו חייב לך דבר, וגורלך לא ממש מעניין אותו. את המבט יש למקד פנימה, ולא עוד החוצה.

ההיגיון הבריא העשירי: ולבסוף, יש להישמר מכל משמר מאשליות-שווא, מהבטחות האוייב והיריב, מבניית אידאולוגיות על גבי חולות נודדים, ולאחר מכן היצמדות אל האשליות האלה, למרות שהן כבר קרסו. האיזור הזה שונא חזון גדול מידי, או הבטחות מתנפחות, שכן הוא תמיד יראה בהם איום. תפסת מרובה – לא תפסת.

שבתאי צבי התאסלם רק עכשיו, זו המשמעות של השנה האחרונה, ובעצם של העשור האחרון, והלקח כבר נלמד: היזהרו ממוכרי האשליות, מבזאר המציאות ומקבצני הרצון להאמין בכל מחיר, כי הם מסוכנים. האחרית, שהם מביאים איתם, תהיה תמיד מרה.

כבדו את עצמכם!

ידידיה יצחקי מדבר על כך שהסרט ג'נין ג'נין מסופר מנקודת מבטם של הפלסטינים. ולדידם זו האמת. אז אולי באמת הגיע הזמן שהפלסטינים יעזבו את תרבות הצ'יזבאטים, וייצמדו לעובדות. אני לא חושבת שאנחנו טלית שכולה תכלת. אבל תקשורת האינטרנט מביאה צעירים ערביים רבים לראות את העובדות כמו שהן או לפחות את השקרים המכוונים בהם הולעטו כל השנים – כמו שהם, להתפכח ולנסות לשנות מבפנים. זהו אחד ההיבטים של גרעין המחאה בעולם הערבי מסביבנו. חבל ש"תפשו" עליו טרמפ אנשים שלא טובת אנשיהם לנגד עיניהם.

שאפו ליוסי גמזו שהעמיד לנו מראה מול עינינו ולפיה אנשים מתים כאן מקור ומרעב. זה לא צריך להגיע למצב כמו באפריקה כדי שאנשים יתעוררו. גם לא לימים שלפני קום המדינה. גם אם כל אחד מהמתים האלה יכול היה להיכנס למקלט מחומם שהכינו רשויות הרווחה, אנחנו לא יכולים להישאר אדישים. הבחירה (לראות את הנבלים שתופשים טרמפ על גב המסכנים באמת) או את מי שבאמת זועק את זעקת המקופחים (גם אם הוא עצמו גר בכפר שמריהו) היא הבחירה שבין השבע שרוצה לחיות את חייו בשקט, גם אם פעם היה רעב, לבין מי שלא יכול שלא לזעוק. לשניהם זכות קיום, אבל לא ייתכן לגנות דווקא את אלה שמנסים לעשות משהו, ולרפות את ידיהם.

מעניין לעניין באותו עניין. ליבי ליבי לרון גרא. עברתי עם אבי ועם אמי דרך ייסורים דומה. אבל, מבלי לפרט, אילו היה מדובר בשכבה כלכלית אחרת, היה נמצא לפתע מקום מתאים לצינתור. גם על זה זועקת המחאה החברתית. או במילים של יוסי גיספן, בשיר היפהפה שכתב לשרית חדד (יוסי כתב ,לדעתי גם שירים יפהפיים, וגם שירי זבל (בשירו "כשהלב בוכה": "כשהלב שותק – הנשמה זועקת..."

ועוד הערה למשה כהן, שזו לא פעם ראשונה שהוא מגיב מתוך קוצר ראות, לטעמי; ייתכן ש"קביעות" בעבודה מביאה איתה גם רעות חולות כפי שמנית. אבל, לא הכול נמדד בערך הכלכלי שלו. ועבודה לכולם (מה שנקרא פעם "עבודות מע"צ") מביאה איתה ערכים לא פחות חשובים, כמו הצורך לקום לעבודה, הרגלי עבודה, וציות לחוקים. וזה, לדעתי, עומד כנגד החסרונות של הביטחון התעסוקתי שנמנע כרגע ממאות אלפי עובדי קבלן, וכך גם בניגוד ל"ישראלי המסתדר" כלומר, כל אלה שעובדים "שחור" ו"דופקים את השיטה". השיטה זה כולנו, והריסתה היא הריסת כל מה שהיה נכון בבניית המדינה היחידה שיש לנו.

נילי דיסקין

נ.ב.

מזל טוב לאורי הייטנר לבר-המצווה של בנו אני לא מכירה אותו מלבד את כתיבתו הצעירה והמאוזנת. דבר די נדיר במקומותינו ולכן אסתפק בברכה.

מכובדי,

העיתונאי הוותיק, אליעזר יערי, פעיל זכויות האדם, יוצא בגינוי [גיליון 714] לערביי ישראל, למנהיגיהם, אבירי זכויות האדם של הפלסטינים, שאינם משמיעים את קולם נגד טבח העם הסורי בידי ממשלתו. הם, היודעים לשאת נאומים חוצבי להבות ולארגן הפגנות סוערות נגד ממשלת ישראל, ממלאים פתאום את פיהם מים.

מר יערי הנכבד, בוא ואסביר לך את ההבדל הדק בין המושג "זכויות אדם" כפי שאתה מבין אותו לבין אותו מושג בעיני הערבים.

זכויות אדם, לפי הגירסה הערבית, היא הזכות שלהם לרצוח כאוות נפשם (ליהודים אסור להתגונן). כך מטיף המופתי הפלסטיני (תפקיד המוסלמים הוא להרוג יהודים), כך עושים בחוריהם המצוינים הרוצחים תינוקות ומשפחות באיתמר ואת משפחת פלמר על הכביש, וכך הדודות והסבתות הטובות ברמאללה המכריזות בטלוויזיה על הבחורים המצויינים – "שהידים". למה שהנשיא אסאד לא ירצח סורים? זו זכותו כערבי, לא כן?

מר יערי הנכבד, אתה הפועל ללא לאות להשכנת שלום עם הערבים, האם לא הגיע הזמן שתדע עם מי יש לך עסק? למה לא שמענו את קולך על דרשת המופתי פלסטיני, ולא על הסבתות הטובות מרמאללה והשהידים שלהן? האם רק לערבים אתה דואג וליהודים לא? אכן מסתבר שזכויות אדם, כמו פורנוגרפיה, זה עניין של גיאוגרפיה. אל נא ברוגזה.

בכבוד רב,

משה כהן

ירושלים

לנשיאה השביעי של ישראל עזר ויצמן היה חלום – לנגב חומוס בדמשק. לא היה זה חלום מגונה, נהפוך הוא. את החזון הנשגב של שלום, ככל חזון, ראוי לפרוט לפרוטות מעשיות. היכולת להשכים בבוקר, להיכנס לרכב, לנסוע צפונה, לחצות את הגבול כפי שחוצים את הגבול בין ארה"ב לקנדה, לקפוץ לביקור שכנים בדמשק, לנגב חומוס... נפלא!

גם בעובדה שהחלום הזה לא היה מעשי, אין כל בעייה. חלום אינו נבחן במעשיותו – מותר לחלום חלום יפה; מותר ואף רצוי לנסות להגשימו, כנגד כל הסיכויים.

הבעייה מתחילה בחוסר היכולת להבחין בין החלום למציאות. ובמקרה שלנו – הבעייה היתה שתמורת החלום הלא מציאותי לנגב חומוס בדמשק, ויצמן ורבים אחרים הטיפו לשלם מחיר נורא ואיום ולשבור חלום נשגב וגדול; נסיגה מהגולן, ויתור על חבל ארץ ריבוני של מדינת ישראל, עקירת חבל התיישבות ציוני מפואר. וחמור מזה – לא רק הטיפו אלא ניסו בפועל לבצע את הוויתור הזה, תמורת שלום באספמיה.

אם המדיניות הזאת, לה היו שותפים חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל רוה"מ הנוכחי בקדנציה הראשונה שלו) הייתה מבוצעת, היינו היום ללא הגולן וללא יישוביו, כשקיומו של השלום היה תלוי בחסדיו של רוצח ההמונים בשאר אסד, או בחיי יורשיו שאינם בהכרח טובים ממנו.

לפני 11 שנים, לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, נפוץ טרנד של התפעלות מאסד הצעיר: נשיא מערבי, בוגר לונדון, דובר אנגלית, רופא עיניים וגולת הכותרת – הוא גולש באינטרנט. ממש מסיבת אסד. יש תענוג גדול יותר מאשר למסור לשכן כזה את הגולן? הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו, אמרו אלה שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו. איך אמר ברק, וחזר ואמר עד לזרא, בניסיונותיו האובססיביים להגיע עם חאפז אסד להסכם על נסיגה מהגולן? "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." אמנם הוא רצח 30,000 מבני עמו בטבח בחמה. אמנם הוא רצח מאות או אלפי אסירים פוליטיים... מעצבה של סוריה המודרנית...

מה יהיה עכשיו בסוריה? לא יהיה זה רציני לדבר בנחרצות על עתידה של סוריה, בנוסח "ימיו של אסד ספורים." יש לו עדין כוח רב, נחישות רבה, אכזריות חסרת גבולות ואין לו מה להפסיד. הוא יודע שאובדן השלטון – פירושו מוות שלו, של משפחתו, של מקורביו וטבח בעדתו.

אני רואה מיספר אפשרויות. האחת, אסד ימשיך לטבוח בבני עמו, ירצח עוד כמה אלפים או רבבות, ידכא את המרד וימשיך לשלוט על כידונים עוד שנים רבות. כמו אבא שלו.

השנייה, מלחמת אזרחים ארוכת שנים, כפי שהיתה בלבנון או באלג'יריה; הקזת דם הדדית במלחמת הכול בכול, לאורך שנים רבות.

השלישית, התפרקות סוריה והתפצלותה למדינונות על בסיס עדתי.

הרביעית, נפילת אסד.

אסד הינו דיקטטור שכבר רצח כ-7,500 מבני עמו, ועוד ידו נטויה. הוא אויב מר של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה. אם הוא ייפול, אין מה לבכות עליו. אבל אם הוא ייפול, יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, שוחרת שלום, כפופה לשלטון חוק, דואגת לרווחת אזרחיה ולשגשוג המזרח התיכון כולו, ולתפארת מדינת סוריה. סביר יותר להניח, שכמו ברחבי האביב הערבי, גם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקוטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות וחימום הגבול. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר שיכל להעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט. ואכן, מאז ועד היום, הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, וגבולה של ישראל עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. הלקח הזה צרוב בדנ"א של בנו בשאר.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השעות, החודשים והשנים הספורות שבהן אנו חיים... אם אנו, כבני דור זה, ניכשל בעשייתו ובהשגתו של הדורש השגה, יהיו דורות אחרים שיטפלו בעניין באורח הנכון... מה שאני אומר כאן אינו חדש. אני אך סוקר מספר עובדות בהיסטוריה שלנו. הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו. אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות, בעוד שאנו ספגנו תבוסות. אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פיסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו – הכרה בישראל וסיום הסכסוך אתה. לכל היותר הוא נאות לנהל מו"מ טקטי, כדי למנוע קרע עם ארה"ב ובידוד בינלאומי, והקפיד לא להיפגש עם ישראלים ולא לאפשר לנציגיו ללחוץ ידי ישראלים.

הצד השני של האסטרטגיה, הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן – לקח לערבים 200 שנה לנצח את הצלבנים, יש לו סבלנות. לא עליו המלאכה לגמור. בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד. לא מן הנמנע, שבמקרה כזה לא נהנה מאותו השקט ממנו אנו נהנים קרוב לארבעים שנה.

אני מאמין שיותר ויותר אנשים, שתמכו בנסיגה, התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. הם מבינים, שאם התמורה לנסיגה מהגולן היא ניגוב חומוס בחומס, כנראה שזה לא תענוג גדול כל כך.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"

2. תורה ועבודה

כיצד דרשו חז"ל את הפסוק מספר שמות "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה," באמצעות הפסוק משיר השירים "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"? כיצד באמצעות הפסוק משיר השירים דרשו חז"ל שבני ישראל סירבו להיגאל ממצרים ומה ניתן ללמוד מכך על רצון הגאולה של דור חז"ל? ומה ניתן להשליך מכך לימינו? וכיצד רש"י מפרש מדוע התורה לא נפתחה בפסוק זה? ואיך רש"י חזה כבר לפני 900 שנה את טענות "ליסטים אתם" שיופנו אלינו כאשר העם היהודי ישוב לארצו, אך מצד שני הוא לא חזה ולא העלה על דעתו שיהודים יאמרו "ליסטים אנחנו"? וכיצד מתקשרת העובדה הזאת לחוסר הרצון להיגאל – ערב יציאת מצרים, בתקופתם של חז"ל ו... בימינו?

השיח המלומד הזה נשמע בוודאי כמו דיון בבית המדרש, אולי אפילו בישיבה גבוהה, אך זהו דיון שנערך במנהלת הפיתוח של הגולן. נטלו בו חלק אנשים העוסקים מידי יום, במהלך יום יום עבודתם, בסוגיות הפיתוח הכלכלי של הגולן, פיתוח התיירות, מחקר ופיתוח חקלאי, ניהול נושא התעסוקה בגולן טיפול בסוגיות הקולחין והביוב, ענייני המאגרים והמים – מה להם ולדיון הבית מדרשי הזה?

מזה כשש שנים, מידי יום חמישי בבוקר, נוטלים עובדי היחידות הנ"ל פסק זמן ומקדישים 45 דקות עד שעה לדיון ברומו של עולם, בלימוד משותף של טקסטים יהודיים. אני אחד מחמשת המנחים של הלימוד, ואחת לחמישה שבועות אני מעביר שיעור. לעיתים השיעור עוסק בפרשת השבוע, לעיתים במועד קרוב בלוח השנה העברי ולעתים בסוגיה אקטואלית. וכך, ערב שבת פרשת "בא", הקדשנו את השעה כולה לפסוק אחד מן הפרשה.

אני שותף היום והשתתפתי בעבר בפורומים רבים של למידה, כלומד וכמלמד. ודווקא לקבוצה הזאת, אליה אני קשור מאז 2006, אני חש קרבה מיוחדת. המיוחד בקבוצה הזאת, הוא דווקא העובדה שאין זה פורום של אנשים שהרצון ללמוד ליכד אותם לקבוצה, אלא של אנשים שהמשותף להם הוא מקום העבודה שהם חולקים. יש דבר מה יפה בכך שבשיא לחץ העבודה, עובדים בדרגים שונות – מנהלים בכירים יותר ופחות, אנשי מקצוע ומזכירות קובעים עתים לתורה, מניחים בצד את עבודתם הלוחצת ויושבים לעסוק בלימוד משותף. יש לציין שההשתתפות היא וולונטרית לחלוטין – מי שרוצה משתתף מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. הקבוצה מגוונת מאוד – דתיים וחילונים, נשים וגברים, רמות שונות של בקיאות (לצד היתרונות הגדולים של הבקיאות, יש לה גם חסרונות – לעתים הלומד שבוי בפרשנות עליה גדל מאז הגן וקשה לו להיפרד ממנה וללמוד את הפסוק באופן חופשי ופתוח).

סוג כזה של פעילות מגלם בעיניי דברים רבים שאני מאמין בהם – שמקום עבודה אינו רק ארגון לביצוע מטלות מסוימות אלא גם קהילה. שבהיותו קהילה, עליו לתת מענה לצרכים שונים של העובדים ובהם צרכים תרבותיים ורוחניים. שאין כמו לימוד משותף כדי לתת מענה לצרכים אלה, של העובד כפרט, של הצוות כצוות ושל מקום העבודה (יש לציין שבמקרה זה אין מדובר בצוות אורגני, אלא בעובדים ביחידות וצוותים שונים). שלימוד יהדות במקום העבודה מחבר את האנשים זה לזה, מחבר אותם למקום עבודתם, מחבר אותם לקהילה בתוכה הם פועלים לצד החיבור המובן מאליו ליהדות, לעם ישראל, לארץ ישראל.

מי שיזם ומוביל את הלימוד המשותף הוא רוני זיגלר, מנהל "קולחי גולן". שנים אחדות קודם לכן, כשרוני שירת כסגן ראש המועצה, הוא יזם לימוד כזה למנהלים במועצה. בשנותיי כמנהל המתנ"ס, לא היה בעבורי תענוג גדול יותר מלפתוח את השבוע, כל שבוע, בכל יום א' בשבוע, בלימוד יהדות עם עמיתיי לעבודה.

גם בצוות "יובלים" – המרכז לתרבות וזהות יהודית שאותו אני מנהל, הנהגתי לימוד משותף. כל ישיבת צוות מחולקת לשניים – מחציתה הראשונה לימוד ומחציתה השנייה דיון בסוגיות שעל סדר יומו של הארגון. בכל ישיבה, חבר אחר בצוות מנחה את הלימוד ומקדיש זמן רב להכנה. כמעט בכל צוות שאני שותף לו; צוות עובדים או צוות וולונטרי, אני מנסה ליזום לימוד משותף, בתחילתו או בסופו של כל מפגש. אני מאמין, שהלימוד הזה תורם לצוות ולארגון לפחות כמו הדיון המעשי, והוא מקדם משמעותי של תפוקה בעבודה ושל קבלת החלטות נכונות.

בימים אלה, שבהם מתנהל אחד המאבקים החברתיים הצודקים ביותר מזה שנים רבות – המאבק נגד העבדות של ימינו; הניצול המחפיר של עובדי הקבלן, ראוי להעלות על נס מקומות עבודה המתייחסים לעובדיהם קודם כל כבני אדם ולא כאמצעי ייצור. ואין כמו מתן הזמן והזכות ללימוד משותף, כדי לבטא את הגישה הזאת.

3. העולם האפל מאחורי המילים המכובסות

תודה למשה כהן, על שבמאמרו הציני "עופר צודק" לא הצטעצע בפוליטיקלי קורקט, והציג ללא כחל וסרק את עולם המחשבה האפל שמאחורי ביטויים מכובסים דוגמת "גמישות ניהולית", "יעילות" וכד'. וכך כותב כהן: "מה יש לדבר, הניסיון של עשרות שנים הוכיח שמתן קביעות לעובדים הוא מרשם בטוח לשיפור מוסר העבודה ולהעלאת הפריון. מרגע שעובד יודע שלא ניתן לפטר אותו, הוא מקפיד לא לצאת בשעות העבודה, ולהשקיע מאמץ מרבי."

הנה, כל התורה כולה על רגל אחת. העובד הוא עצלן ותחמן מטבעו, והדרך היחידה לגרום לו לעבוד היא מוטיבציה שלילית, הפחד מפיטורין. רק עם אקדח לרקה הוא יעבוד כמו שצריך.

זה העולם האפל המחזיר לעולמנו את העבדות. זו אותה גישה שהתירה למעסיק להכות את העובד רק לפני קצת יותר ממאה שנה, עד שמאבקי הסוציאל דמוקרטיה וארגוני העובדים הצליחו להוציא את ה"זכות" הזאת אל מחוץ לחוק, במאבק הדומה בטיבו למאבק הצודק נגד חרפת עובדי הקבלן.

המאבק למען עובדי הקבלן הוא מאבק למען ערכי החופש וחירות האדם נגד שיעבוד העובדים הנובע מאי אמונה באדם. מצער מאוד, שתופעת עובדי הקבלן נפוצה כל כך במדינת היהודים – העם שהנחיל לעולם את שנאת העבדות ואהבת החירות; עם שנולד מתוך מרד עבדים ויציאתם לחירות. עם שהנחיל לעולם את השבת ואת החקיקה הסוציאלית, שנועדה להגן על האדם העובד מפני שעבוד. תופעת עבדי הקבלן היא חרפה לאומית.

כל חיי הבוגרים אני משרת בתפקידי ניהול. בכל תפקידיי, העובדים אותם ניהלתי הצטיינו במוטיבציה גבוהה. הסיבה לכך, היא שמה שהניע אותם לא היה פחד אלא תחושת שייכות, הזדהות ושליחות. איני מדבר רק על עובדים בתפקידי ניהול וריכוז, כי אם גם על עובדי אחזקה וניקיון. מעבר לעצם ההתייחסות הערכית, ההומאנית, לעובד כאל אדם ולא כאל "כוח אדם", לא כאל "אמצעי ייצור", בסופו של דבר הגישה הזאת גם משתלמת. עובד שמכבדים אותו, עובד שמרוצים ממנו, עובד שאינו מפחד משוט הפיטורין, הוא עובד טוב יותר, מסור יותר, ראש גדול יותר, עם מוטיבציה גבוהה יותר. הן העובד והן מקום העבודה נשכרים מכך.

מותר לפטר עובד ולעיתים אין מנוס מכך. לא אחת, נאלצתי לפטר עובדים. עשיתי זאת רק לאחר מיצוי כל דרך אחרת ותוך הקפדה על מתן כל הזכויות לעובד המפוטר. זכויות, הנשללות מעבדי הקבלן.

הקפיטליזם הדורסני מדבר גבוהה גבוהה בשם ערכים של חופש, ובעטיים מתנגד להתערבות המדינה. מאחורי המילים הרמות, מדובר בחופש לדכא ולהשפיל את העובד, לרמוס את זכויותיו ולשלול את חירויותיו.

כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו "אני מאמין": שחקי שחקי על החלומות / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל-פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על; / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת לדל.

4. פינת ההומור והסאטירה

אהוד, שלום!

רוצה לשבח אותך על פינת ההומור והסאטירה החדשה בחב"ע, שהתפרסמה השבוע תחת הכותרת "מחמד בכרי הוא פטריוט ישראלי". ובשבוע הבא – גדעון לוי הוא אידיאליסט ציוני. פרק ג' – משה קצב הוא מופת לטוהר מיני.

אורי היינטר

(הערות לרשימתו של נמרוד כהן "הפיצוץ בפרדס של גינזבורג", שפורסמה בגיליון 714)

ההתפוצצות בפרדס גינזבורג, היתה באחת השבתות בשלהי שנת 1948, במפעל תע"ש של ה"הגנה". ענן עשן כיסה את שמי פתח-תקווה באותה שבת והיתה נהירה של המונים לעבר מקום הפיצוץ, כולל מתפללי בתי הכנסת, כפי שתיאר סבו של נמרוד כהן, והוסיף על כך אהוד בן עזר.

דוד גולדברג ממפקדי ה"הגנה" ומפקד מכבי האש בפתח-תקווה, מתאר בספרו "זיכרונות איש פתח-תקווה" את הפיצוץ ואת הכמויות העצומות של פגזים שהתעופפו לכל עבר, ושבמשך יומיים פסקה התנועה לתל-אביב בכביש זה.

ולסיפורו של המקום. מפעל התע"ש בפרדס גינזבורג הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהחל המאבק על הקמת המדינה. ארגון ה"הגנה" הפך את בית האריזה ("הבייקה" בלשון אותם ימים) בפרדס של שבתאי גינזבורג למפעל לייצור נשק ופצצות.

בינואר 1948 התעוררו חששות במטה הארצי של ה"הגנה", שהבריטים גילו את המקום בו פעל מכון א' של תע"ש – אחד ממפעליה הראשונים, הגדולים והחשובים של ה"הגנה". המכון פעל עד אותה עת במחבוא מתחת למבנה של בית החרושת לעיבוד עורות, קרוב לשפת הים מול רחוב גורדון, אז צפון תל-אביב. הוחלט להעביר את המפעל למקום בטוח יותר והוא הועבר לפתח-תקווה וצורף למפעל שהיה בפרדס של שבתאי גינזבורג. מאותו זמן הפך שמו של מכון א', ושל המפעל הקיים, למכון שבתאי – על שמו של שבתאי גינזבורג. עיקר עיסוקו היה במילוי ובהרכבה של רימוני רסס ובייצור של פצצות מרגמה. במלחמת הקוממיות היה מכון שבתאי מקור חשוב להספקת אמצעי לחימה ליחידות הלוחמות. ב-1951 סיים המכון את פעילותו בפרדס גינזבורג ועבר למשכנו החדש.

ולעניין ההתפוצצות שהיתה ברחוב הרצל, ושהוזכרה באותה רשימה, אני יכול להוסיף: ההתפוצצות היתה ב-5.10.1946 ברחוב הרצל פינת שרה אהרונסון, בבניין של הקבלן רוטברד, שגם גר באותו בניין. הדירה בה היה הפיצוץ שימשה כמחסן נשק של האצ"ל, ובפיצוץ נפצע לוחם אצ"ל שהיה באותה עת בדירה. במקום הוצב שלט המספר את סיפורו של המקום.

משורר, סופר ומתרגם, במלאת ארבע שנים לפטירתו

יתקיים ביום שלישי, 14.2.2012, בשעה 19.30

באולם האירועים של "עד 120" ברח' ראול ולנברג 32, תל-אביב

דברי פתיחה: מנכ"ל "עד 120" עידו נירן

מנחה ניצה אורן

בהשתתפות:

שמעון מרמלשטיין – סופר

גונן נשר – סופר

עדנה שמש – סופרת, מתרגמת

ד"ר דרור אידר – סופר, חוקר ספרות

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק תשיעי: "כבר פגשתיך פעם", מקהלת האשכבה

1. מקיץ 1968, בטבעון, עד אחרית ימיה.

888אלונים בני מאות שנה, ניטעו על ידי נושאי-הצלב, מכורכמים, מעונים על-ידי רוחות, מפותלים מזיקנה וסבל – יפים, איתנים, תקועים בקרקע הסלעי וניזונים ממנו בגבורה עילאית.

ואורנים "צעירים", בני שלושים-ארבעים, בני גזע שונה, ניטעו על-ידי עברים צעירים, נישאים אל-על, שולחים פארות לכל צד, ישרים כמיתרים, נמשכים לשמיים, נעים ברוח קלה והומים, מטפטפים שרף בושם וקרירות תוך האוויר.

גינות-פאר שתולות כגני-עדן לפני הבתים אדומי-הגג, שושנים מוורידות ומתאדמות בשפע, בעליצות, כל בית מגיש לעיניך חג קטן של סידור-פרחים, עצים שלווים מכוסי פריחה לבנה וסגולה, לנוי ולריח. צל וריח, וצליל גרוני – השחרורים רוויי-עדנה, וסלסול הבולבולים, וצופיות כקאסטאנייטות מפצחות ביניהם – תזמורת מלטפת אוזן ולב.

טבעון העתיקה – לחש עובר בין שיירי אלוניה המפותלים, לחש עיתים, מאוויים, מלחמות וזכרונות –

וטבעון החדשה בהדר אורניה וברושיה ההולכים ישר השמיימה, לשמיה מנומרי העננים הקלים, העולים מים התיכון הקרוב ותועים בין פסגות הכרמל הנשקף בכל הדרו כאן, בכל קסמו התנ"כי-הארכאי, לובש צורה ופושט צורה, מתכסה בצל וזועף, ומחייך באורות רכים כצבעי הצדף, כשצמחייתו הפראית עוטפת אותו ברכות.

אנשים שקטים מהלכים ברחובות, מברכים זה את זה, מתעכבים לשיחה קלה, ממשיכים –

טבעון היפה, שאי ברכה ממני.

זוהי טבעון שאליה מגיעה אסתר במאי 1968, בגיל 74, ושוכרת בה בית פרטי ברחוב הדגניות 16. הבית הבודד עומד בלב מגרש גבוה, כמו גבעה, מוקף עצים אחדים, והוא דומה במקצת לבית שהיה לה בכפר-סבא. מכאן ואילך תגור אסתר בטבעון עד אחרית-ימיה, אם כי תשנה עוד כמה וכמה כתובות. הקטע נדפס בביטאון המועצה המקומית ב-1975, במלאת לטבעון 40 שנה.

המעברים שלה מתאפיינים מעתה בריטואל קבוע: "תבוא לתלות את התמונות!" היא מזעיקה אותי ואני מגיע אליה לאחר ימים אחדים. התמונות עדיין שעונות לקיר, על הרצפה, ואני תולה אותן לפי הוראותיה עד שהבית מקבל את האטמוספירה שלה. בשנים מאוחרות יותר אני מגוייס גם ליום ההעברה עצמו.

מעתה יש לאסתר לראשונה בחייה טלפון והקשר איתה נעשה קל יותר אם כי אנחנו עדיין רגילים לכך שהיא "נעלמת" ולאחר זמן מתברר שנסעה לבית רמז או לבית דניאל בזכרון-יעקב או לבית דינה על הכרמל.

אסתר טוענת כי איזור טבעון הוא היחיד שעדיין מזכיר לה במשהו את הטבע שהיה בסביבות פתח-תקוה בימי ילדותה. פתח-תקוה של היום שונה לגמרי והאוויר בה מזוהם כמו בכל הערים הגדולות וגורם לה, לדבריה, סבל רב ופריחה בכל הגוף. ויש גם הרעלות שמכוונות במיוחד נגדה. בגלל הרעילות אסתר אינה משתמשת בשום חומרי ריסוס והדברה נגד מזיקים בדירותיה, ודבר זה גורם להן להיראות שלא במצב מזהיר מבחינת הנקיון.

בשקט היחסי שבו היא זוכה בטבעון באה עליה תקופה של פריחה ספרותית. מתרבות הפניות אליה לשלוח חומר, וכל מה שהיא שולחת מתפרסם תוך זמן קצר בבמות ספרותיות שונות מ"דבר", "הפועל הצעיר" ו"דבר הפועלת" ועד "הארץ", "ידיעות אחרונות" ואפילו "קשת".

ב-1968 נידפסים השירים: "האם", "פוליטיקה בסתיו", "עיר זרה", "סובב תחנת הזייה", "גולן, בשן", "היה ואיננו", "בשורה", "תמולי ארוך", "אלון", "ספיח-המייה" ו"בבתא". בשנה זו נכתב גם "שיר לאוקליפטוס", מהארוכים בשיריה, וכן מתפרסם הסיפור "המרתף". ב-1969 נידפסים השירים: "אדמה מדובבת", "שירת אישה", "בני", "החרב והקן", "טייס בודד", "שיר ללבנה", "מיתר מתוח", "דרכייך כאז", "העיניים בוכות ללא דמע", וכן הסיפורים: "הכיכר השביעית", "האסיר", "הבקע הראשון" ו"ימי 'הדים'".

בינואר 1969 מוענק לה פרס ואלנרוד לשירה. ועדת השופטים עליה נימנים ב.י. מיכלי, יוסף אריכא ודוד רוקח מעניקים לה את הפרס על הפואימה "בבתא", לצד דן מירון הזוכה בפרס בתחום המסה וגדעון תלפז בתחום הסיפור.

בשנים אלה נמצאת אסתר בחליפת מכתבים עם יוצרים ואישים, ביניהם אפרים תלמי, עורך "דבר לילדים", ק.א. ברתיני עורך "מאזניים", אברהם הרצפלד, דוד רוקח, אברהם ברוידס, רבקה גובר (אך אסתר כבר אינה נוסעת לנהורה), יוכבד בת-מרים, אריה ליפשיץ, אבנר טריינין, צבי לוז, הרולד שימל ולוי בן-אמיתי.

ב-19 ביוני 1968 היא כותבת לאורי צבי גרינברג: "זה עתה סיימתי קריאת השירים בסעיף סלע-עיטם – יישר כוחך! על קולך הנפלא, על כנפי-הנצח המתנפנפים מעל שירה זו ועל שעלית מעל לקולות-הפח של 'ההרואיקה' המחרישה אוזניים – יש שורות בשירים אלה שכאילו הוצאת אותם מפי ממש וזה מוזר וגם נעים." (ארכיון א"צ גרינברג, בית-הספרים הלאומי האוניברסיטאי). אצ"ג אמנם עונה לה בנימוס חגיגי (מכתב מה-10.7.1968), אך מחוץ לכתובת על המעטפה "לכבוד המשוררת" – אינו מתייחס כלל לשירתה, ולא ניראה שהוא בקיא בה.

היא מרבה לנסוע בארץ. היא מבקרת בבית-לחם, ובאוקטובר 1969 היא מבקרת בגולן ובגליל העליון, והנופים שמתגלים לה מחדש לאחר מלחמת יוני 67' משפיעים, כאמור, על כתיבתה.

בתחילת קיץ 1969 מזעיקה אותנו אסתר בטלפון באומרה שהיא "הולכת למות" ועלינו לבוא מיד לשם סידורים אחרונים וייתכן שזו הפעם האחרונה שנוכל לראותה. אנחנו כבר רגילים לאזעקות שלה, שבאות בעיקר כאשר מרווח הזמן שבין ביקור לביקור הוא רב מדי, ובכל זאת אימי ואני מודאגים, וממהרים לנסוע לטבעון.

אסתר מספרת לנו שהרופאים איבחנו אצלה מחלת לב קשה וכי ימיה ספורים, ואם לא די בכך הרי שההתנכלויות ממשיכות למרר את חייה. היא מבקשת למהר ולעשות את כל הסידורים הדרושים שלאחר מותה ומודיעה לנו כי בבוא יומה מבוקשה הוא להיקבר בפתח-תקוה ליד אבי. היא שואלת רשות מאימי וזו מסכימה לכך. יש עדיין מקום לשתיהן, משני צידי קברו. אסתר מתחילה "לחלק" בינינו את רכושה המועט, וגם זה הוא טקס שהיא אוהבת לחזור עליו לעיתים. אנחנו, כמנהגנו בשעות כאלה, מבקשים ממנה לחדול כי היא נראית בריאה והנושא איננו כלל אקטואלי.

למען האמת ליבה היה חזק ואיתן עד שעתה האחרונה בגיל שמונים ושבע, למרות ששני אחיה הצעירים נפטרו מהתקפי-לב בגיל לא-מבוגר. בגיליון סיכום מחלה שנרשם ב-2.8.1975, לאחר אישפוזה בבית-החולים רמב"ם בחיפה, נאמר כי: "לפני 4 שנים התקפת לב." בקורותיה ב-1971 אין זכר לכך, ואולי הכוונה לאותם ימים בקיץ 1969, כשהזעיקה אותנו אל ביתה. מקיץ זה נמצא בעזבונה קטע שכתבה בסוף "המחברת הכחולה", שבה החלה לרשום כשלוש שנים קודם את סיפורי זכרונותיה, וכך היא כותבת ב-2 ביולי 1969:

הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל-עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת? הנה הם עוברים ליד הבית, הפג'ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?

אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –

מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי –

שונות [אנו] בכל –

שלחתי מברק ברכה להרצפלד, חבל שלא יכולתי לנסוע –

תחושות דומות באות לכלל ביטוי בשיר משנת 1970: "המקדשים על הפכים / ומרימים את כוס התרעלה – / בחושך הכוס הרימו, / באפלות-גדרות, / בסבך-עצים: / יערב לכם הדם – / הצמאים לו."

ב-10 ביולי, ימים אחדים לאחר שרשמה את הדברים ב"מחברת הכחולה", כותבת אסתר לרבקה גובר: "למה התרחקנו כל-כך? אני שותקת כלפי רוב הידידים – זקנה אני וחולה – במחלה שאין לה רפואה 'אלרגיה' שמה, ואנשי אגרוף אומרים שהיא מדומה. אולי? אני עצמי הרי יש בי יותר מהדמיון מאשר מהמציאות – אולי הם צודקים – בינתיים אני מתענה – וכותבת וכואבת וחושבת – וכל מה שנפל בגורלי עודני עודי, אם כי שוקדים על ההיפך – כך נגזר כפי הניראה – מה שלומך? ושלום מרדכי – את שהותי במחיצתכם לא אשכח לעולם – " ("גנזים" 1/8144).

וליוכבד בת-מרים היא כותבת ב-14 ביולי: "מצאתי את עצמי על ידך ב'דבר', ונזכרתי בך וחשבתי עלייך. בשעתו רציתי לברכך, על נישואיה של מריסה, והלוואי שיהיה לך נחת ממנה – "("גנזים" 1/93296).

ב-31 באוגוסט 1969 באה אסתר לתל-אביב להשתתף במסיבת הנישואין שבה אני נושא לאישה את ענת פיינברג בת ה-18, שלימים נעשית סופרת בזכות עצמה. אסתר נישארת ללון אצל אימי ואחותי בפתח-תקוה ולמחרת היא פונה למשרדי החברה קדישא המקומית ומשלמת מאתיים לירות, מתוך אלף, על חשבון קניית מקום ליד אבי "לאחר אריכות ימיה ושנותיה". לאחר זמן היא מפקידה בידי את הקבלה וגם קובעת את האפיטף שעליי לחרות על מצבתה.

*

פתח-תקוה, "העיר הזרה", ממשיכה להשפיע כבוד על אסתר גם כאשר היא עוקרת ממנה וקובעת את מושבה בטבעון. אולי ממרחק קל לה לשוב ולהשלים עם עיר מולדתה. במוצאי-שבת ה-1.11.1969 נערכת באולם שרת שבבניין העיריה "מסיבה חגיגית לכבוד המשוררת בת עירנו אסתר ראב". לפי ההזמנה מובטחים גם דברי הערכה מאת ד"ר דן מירון. בעל-פה נאמר שהחגיגה היא במלאת שבעים שנה לאסתר! – אצלנו במשפחה מרימים גבה אבל משתתפים בשמחתה כאילו התאריך נכון. במסיבה נוכחים רבים מבני המשפחה, סופרי המושבה, משתתפי "קטיף", ומוקירי שירתה ומכריה. איני בטוח אם דן מירון אכן הגיע להרצאה, כי בכרוניקה העיתונאית הוא אינו נזכר: "דברי ברכה השמיעו ראש העיריה מר י. פיינברג, סגנו מר ח. זכאי, מזכיר מועצת הפועלים מר ח. ביילי, ומנהל מחלקת התרבות, מר י.צ. שרגל. הסופר יוסף חנני הקדיש את דבריו לתיאור יצירתה, והשחקנית א. אורגד קראה משיריה. אסתר ראב השיבה למברכיה במילים נרגשות." ("הארץ", 4.11.1969).

בדברי תשובתה אומרת אסתר:

קהל נכבד, ודאי ידוע לכם שלא אתמול נולדתי ולפעמים יש יתרון לדבר, אני רוצה לספר לכם על האטמוספרה שבה היתה נתונה הלשון והספרות העברית בימים הרחוקים ההם. במושבה דיברו יידיש, יידיש בילסטוקאית – מעורבת במילים רוסיות – עד היום, כשאני מדברת יידיש, שואלים אותי אם אני מבילסטוק.

תארו לכם חמש ילדות קטנות לומדות תפילות בעל-פה בהברה אשכנזית: "מודה אני", "שמע ישראל", אצל מלמד דרדקי –

אחר-כך אותן הילדות בגן-הילדים הראשון במושבה, הגננת מדברת עברית רצוצה, היא אומרת: "את משירה כל-כך יפה," במקום: "שרה", היא מערבת מילים ביידיש היא אומרת: "תני לי את ההנטיכל – "

אחרי זה נפתח בית-הספר הראשון, המורה והמנהלת קורסיסטית מקיוב, גזוזת שיער וגם זה חידוש גדול, ויותר משהיא מלמדת חשבון היא מלמדת אותנו שירי מאנה, דוליצקי ויל"ג. אנו מדקלמות בפטוס גדול ובהברה ספרדית: "שלום לך מרתה, תמתי עד נצח – " והמילים חדשות, מלאות עוצמה מסותתת, ראשונית, ונחקקות עמוק, "דליה דליה אן את עניה – " מתרוננות המילים – עד היום חקוקה בי הראשוניות של המילה, אין בשבילי מילים שחוקות או אבק של מילים או ערפל של מילים.

מילים הדהדו בעוצמה רבה, עברית בחלל הריק, עברית בפעם הראשונה.

אני בת שש-עשרה ומוסרים לי ספריית המושבה, אני מקטלגת, מניחה על השולחנות הארוכים, מתחת למנורות הנפט התלויות – את "דאר היום" ואת "הפועל הצעיר", הספרים המבוקשים לקריאה במקום הם גנסין וברנר.

בחדר השני עומד ארון מזוגג, שני מטר על שניים, ובו כלולה כל הספרות העברית (החדשה) של אז, הקלסיקונים בהוצאת תושיה בכריכה הוורודה – לנוער "אהבת ציון", "דניאל דירונדה", כמה תרגומים של ז'ול וורן, ולקטנים כמעט אפס, מלבד חוברות ישנות של "עולם קטן" ללחובר, וחוברות קטנות, תרגומים גרועים, "הכליף והחסידה", "הנחש הלבן" –

*

בחורף 1970 נחלית אסתר בשפעת חזקה, ממנה היא מחלימה אך בקושי. אך עוד קודם-לכן היא מגיעה למסקנה שיקשה עליה להמשיך לחיות לבדה ונערכת לקראת כניסתה לפנסיון. בדצמבר 1969 היא נפגשת עם אברהם הרצפלד במשרדו במרכז החקלאי ברחוב אלנבי. באותה עת אברהם הרצפלד עיוור כמעט לחלוטין, אך הוא זוכר לאסתר חסד היותו פועל, עובד בקילוף שקדים, בחצר-אביה בפתח-תקוה בימי העלייה השנייה. הרצפלד, לא מעט בסיועו של ידידם המשותף שמעון קושניר, עושה למען אסתר שני דברים גדולים. הוא דואג לקבלתה כחברה בהסתדרות, ומכאן ואילך היא זכאית לכל שירותי קופת-חולים הכללית, והוא גם דואג לסידורה בפנסיון שבו גרים "זקני העמק". במאי 1970 עוברת אסתר לגור בפנסיון וילקנסקי ברחוב זייד 15 בקרית-עמל, על בסיס חודשי. היא עדיין מחזיקה בביתה השכור בטבעון, ומקבלת מדי חודש דמי השכרת דירתה בפתח-תקוה.

ב-17 ביוני 1970 כותב לה הרצפלד, שכל ימיו נישאר תומכה ומגינה הנאמן, לפי הכתובת של פנסיון וילקנסקי: "זה מספר פעמים שטילפנתי אלייך ולא משיג אותך. חשבתי לבקרך בשבת זו אך אינני יודע את מצב בריאותך. תדאגי ביום שישי להיות בחדר-אוכל בשעה 1 או לפני כן ואשאלך. קיבלתי את מכתבך בתודה."

במרס 1970 מתבשרת אסתר במכתב שמשגר לה ד"ר י' מכמן-מלקמן, מנהל היחידה לתרבות במשרד החינוך, כי סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות מר יגאל אלון החליט להעניק לה מענק חודשי: "מתוך הכרה לתרומתך רבת החשיבות לספרות העברית. אני מברך אותך בקבלך מענק הוקרה זה הניתן רק לגדולי הסופרים בארצנו."

לאחר שהות של כחודש-חודשיים בפנסיון וילקנסקי היא מתאוששת, או אולי להיפך, סבורה שרק מעיינות וישי יבריאוה כליל. ב-19 ביולי 1970, בהיותה בת 76, מפליגה אסתר לבדה באונייה "דן" מחיפה, ויורדת במרסיי ב-24 בחודש, ומשם ברכבת, היישר לווישי. ב-25.7.70, יום לאחר בואה היא מתייצבת אצל הרופא הקבוע שלה, ד"ר פייר לוי, במרפאתו שבכיכר גנרל לקלרק, והוא מצווה עליה לעבור ללא דיחוי שתי סדרות טיפול במעיינות ובמרחצאות המרפא של העיר.

ב-5 באוגוסט, כשמצב-רוחה עדיין טוב, היא שולחת ממלון Beausejour שבווישי גלוייה ובה דרישת-שלום לישה ברוכמן ולמשפחתו ברמת-גן. עוד בטרם יצאה לדרך אסתר גמרה אומר לבקר גם בלונדון. (ספק אם היתה בה מעודה, למרות שסיפרה ל-ש. שפרה שהיתה גם באנגליה). היא כותבת על כך להרצפלד, וב-9 בחודש היא מקבלת ממנו מכתב שבו הוא כותב: "הלוואי שתשובי בריאה וצעירה והחושים הרעים תשאירי שם ולארץ תבואי רק עם חושים טובים ובריאים."

למכתבו מצורף מכתב המלצה המופנה לאהרון רמז, שגריר ישראל בבריטניה, שאותו הכין הרצפלד למענה עוד ב-12.7.1970: "כותב אנוכי אליך את השורות הבאות באופן אישי. בוודאי יודע אתה את המשוררת אסתר ראב מפתח-תקוה. מכיר אנוכי אותה מיום בואי ארצה, בימים אלה היא נוסעת לריפוי והבראה. בקשתי אליך שבמידה ותהיה לך האפשרות והיא תפנה אליך לתשומת לב, תעזור לה. אני תקוה כי תעשה זאת ברצון. כולנו יודעים להעריכה ולהעריצה. בתודה ובכבוד רב, ידיד וקרוב משפחה שלך, א. הרצפלד."

ואולם אסתר אינה זוכה להגיע ללונדון ולהיעזר בהמלצה. באמצע אוגוסט היא מועדת בדרכה מהמלון למרחצאות ונחבלת קשות בברכה השמאלית, באותה רגל שכבר נפגעה שמונה שנים קודם-לכן בפתח-תקוה. היא שבה ב-20.8.1970 בטיסה מהנסיעה שעתידה להיות נסיעתה האחרונה לחוץ-לארץ. לאחר ימים אחדים בפנסיון וילקנסקי היא מתאשפזת בבית-החולים יפה-נוף שעל הכרמל, בחיפה.

מנסיעתה האחרונה לווישי היא אינה כותבת לנו דבר. אנחנו איננו יודעים מה אירע לה, וסבורים שהיא עדיין בעיר המרחצאות. רק בראשית ספטמבר היא שולחת גלוייה לאימי מבית-החולים, ממנה נודע לנו שנפגעה בברכה וכי חזרה לארץ קודם הזמן וברגל מגובסת.

אני, שרגיל למצוא אותה כל פעם במקום אחר, נוסע לבקר אותה בבית-החולים שבחיפה. אנחנו יוצאים לגינה הקטנה ויושבים לשוחח. "מדוע לא כתבת לנו?" אני שואל, והיא ממהרת להשיב: "לא רציתי להפריע לך בשנה הראשונה לנישואיך."

היא מתנועעת בקושי, עוברת טיפולי פיזיותיראפיה, ויעברו עוד חודשים אחדים עד שתוכל ללכת באופן חופשי. כאשר היא שומעת ממני שענת כתבה הקיץ רומאן היא מגיבה בכעס: "אישה צריכה ללדת ילדים ולא להתעסק בשטויות!"

אחד משיריה היפים, "תפילה אחרונה", שנדפס ב"דבר" (26.2.1971), הוא ככל הניראה פרי הסבל שעובר עליה לאחר הנפילה ובמרוצת שהותה בבית-החולים: "ואל תתנני / לברות / לכל חלכה, / לכל זב, / היישר גווי, / ואמץ קרביי, / תן לי לתלוש נרקיסים / בשמורת-גנך / האסורה."

בבית-החולים שעל הכרמל מאושפזת אסתר עד סוף נובמבר 1970. בביקורי הראשון היא עורכת לי הכרה עם סטודנט-לרפואה צעיר, ישי לוי שמו, שעובד בחופשותיו כאח-מעשי, מתיידד איתה ומטפל בה במסירות. היא מבלה שעות ארוכות בשיחה עם הבחור הצנום ונעים ההליכות שעיניו שופעות אור וחביבות טבעית, הצעיר ממנה ביותר מיובל שנים. ואולם הוא עוזב את בית-החולים לפניה כי עליו לשוב לירושלים משנפתחה שנת הלימודים. אסתר מאושפזת בקומה השנייה, שבה מטופלים קשישים החולים במחלות כרוניות ואף סופניות. "לא רק אוכלוסיית החולים אלא גם מיבנה בית-החולים, והאגדות שהסתובבו סביבו, אהבה ורומנטיקה, היקנו ומקנים למקום נופך מיוחד," כתב לי לימים ד"ר ישי לוי.

בליל חג הסוכות תשל"א, 1970, גוססות שתי שכנותיה-לחדר, ישי מטפל בהן, ואסתר כותבת על כך שיר ומעניקה לו אותו למזכרת, מבלי לשמור העתק לעצמה: "בליל האשליות / פקעת-הוורד / באפר-קברים – / גלי-חיים / גואים – / להיבלע בתהום צפויים – / שתיים נשים: / גוססות, / תלויות בפקע-ורד: / קושרות בו מבטי-חנינה / פקע-ורד / על סף קבר / נח – / קורן חיים / אל תוך אפר-התהום – "

לאחר שהיא שבה לפנסיון בטבעון, שולחת אסתר לישי, לירושלים, את ספרה "שירי אסתר ראב" עם הקדשה שהיא שיר לעצמו. התאריך והמקום הרשומים בו הם אולי המועד שבו היא עוזבת את בית-החולים: "22.11.1970, בי"ח יפה-נוף, הכרמל". בהקדשה נכתב: "לישי – / אשר עמד על דופקי / בוקר, בוקר; / אשר הרעיף טל-מרפא – / לעיניי העייפות; ולעת-ערב – / העלה חלב-ציפורים / אל מאורתי הדלה / תודה!"

"שמחתי מאוד לקבל את ספרך ובו ההקדשה הנחמדה," הוא עונה לה בחנוכה תשל"א (דצמבר 1970). "אני מקווה שמצב בריאותך תקין והרגל לא מציקה לך יותר. אצלי הכל כשורה, מסלול של לימודים – בקרוב נעבור בחינת סיכום בפאתאלוגיה ומיד לאחריה ניכנס למחלקות ביה"ח, ללימודים הקליניים הסדירים. נוסף על כך אני עובד כשני לילות בשבוע בהדסה. את שירך ['בליל האשליות'] שהקדשת לי הצמדתי לספר. נשאלתי בהזדמנות מה מתאר שיר זה – סירבתי לענות וטענתי שזו חווייה ידועה רק לשנינו בלבד, הלילה הזה ששגעון וגסיסה דרו בו בכפיפה אחת, וזה היה ליל חג הסוכות. והרי סוף כל סוף את רוב רובה של החווייה אין המשורר מעביר לקורא, ואולי טוב הדבר שהקורא יבנה את חווייתו על יסוד תוכנו של השיר, כמו אבן שזורקים אותה לבאר עמוקה ואחר-כך מקיפים אותה בכל מיני דברים החורגים מגדר המציאות."

לאחר מותה שולח לי ד"ר ישי לוי את תצלום השיר וההקדשה, ובמכתב המצורף אליהם הוא כותב: "עשר שנים בדיוק עברו מאז היכרתי את המשוררת. היה זה כאשר עבדתי כאח בתקופת חופשת הלימודים, בבית-חולים יפה-נוף שעל הר הכרמל. המשוררת היתה מאושפזת לצורך טיפול אורטופדי, כמדומני. הקשר שנוצר בינינו בא לידי ביטוי בשיר מפרי עטה ובהקדשה בפתח ספר שיריה. ברקע לשיר התרשמותה של המשוררת מימיהן האחרונים של שתי חולות חשוכות מרפא, שכנותיה לחדר בתקופה זו."

באביב 1971 ממשיכה אסתר להתכתב עם ישי וגם מנסה להשיג למענו מילגה אצל הרצפלד. בינואר 1971 מתפרסם ב"מאזניים" סיפורה "הפרה הכחולה". הסיפור מתאר פרה משתעלת וחולת-שחפת ברפתו של אביה יהודה ראב, והוא נאלץ לבסוף להרוג את הבהמה החולה, לבל תדביק את חברותיה. את החוברת היא שולחת לישי, ובתשובה הוא כותב לה בחודש מרס: "שמחתי מאוד לקבל את סיפורך אודות הפרה הכחולה, הייתי עד לחבלי יצירתו של הסיפור בביה"ח. אני בטוח שיש משמעויות רבות שמסתתרות מאחורי שם זה, והסמליות רבה. מצד שני מצטער אני לשמוע שאת עדיין סובלת מהרגליים, ומקווה שגם זה ישתנה לטובה."

הקשר הלבבי של אסתר עם ישי אינו נמשך. הוא סטודנט הלומד ועובד בירושלים ואילו היא מצוייה בפנסיון המרוחק בטבעון. הידידות שנוצרת ביניהם היא רק מעין פרליוד, הקדמה, לפרק חדש של קשר רגשי עמוק לגבר צעיר, שעתיד לפלוש אל חייה של אסתר בעוד חודשים אחדים, קשר העתיד להימשך עד יום מותה, ומבחינה מסויימת גם מעבר לו.

[ד"ר ישי לוי משמש בשנים האחרונות כמנהל מחלקה פנימית בבית החולים רמב"ם בחיפה ויצא לנו להיות עימו בקשר פעמים אחדות בעקבות אישפוזם של בני-משפחה שלנו. – פברואר 2012].

*

השירים שהיא כותבת ומפרסמת ב-1970, רובם עצובים: "האישה הבוכה", "לא – אין אתה חשוב", "פתח-תקוה", "היות אורן", "הנכד", "שני מלאכים", "זוג", "הציפורים אינן יודעות", "אביב תש"ל", "המקדשים על הפכים", "גל אפר", "יום, יום", "במבואות חיפה", וגם שיר לילדים: "מעשה בגור קטיפה". מלבד רשימה לזכרו של יעקב רבינוביץ אין היא מפרסמת סיפורים חדשים.

בספרו של צבי לוז "מציאות ואדם בספרות הארץ-ישראלית", שרואה אור ב-1970, נכלל הפרק: "גילוי המציאות החדשה, שירי אסתר ראב". זו פעם ראשונה שנכתב עליה פרק מיוחד בספר. לאחר שאסתר קוראת את הפרק היא שולחת ללוז, ב-6 בנובמבר 1970, מכתב:

נחרדתי בקוראי את הפרק על אסתר ראב בספרך, כל-כך הצלחת לחדור לנבכיי שאני עצמי לא העיזותי לחדור אליהם – בצורה כזאת. אי אפשר לאמור שאני צנועה – אבל אני קפדנית ביחס לעצמי וגם לאחרים, ונוטה תמיד להמעיט את דמותי – אולי תוצאות החינוך הפוריטני שקיבלתי בילדותי. אבל יש דברים שלא הבינות – אני דווקא אוניברסאלית ברוחי, למרות זה אני קשורה בטבורי למקומי – גורל קשה היה לי – וזה קיצץ בי הרבה – נידמה לי שלא באתי עוד לכלל ביטויי ושלא נשאב הכל ולא "נסגר" הכל – לפרקים אני מתעוררת בבוקר ואני ילדה קטנה ממש – בלי כל מטען, מגעי ישר, ופשוט עם כל הסובב אותי, מין תואם ראשוני ללא-פשר והרגשת-תבל חזקה. היו הרבה תקלות בחיי והורגלתי להביט לתוך תהומות בשיוויון-נפש כאילו היו אלה שלוליות-גשם, תמיד ידעתי שדבריי "חשובים" משום שהרגשתי את אמיתותם בכל מאודי ובכל-זאת כשהייתי נתקלת בשירתו של אצ"ג (רק הוא) הייתי מתבטלת בפני היריעה הרחבה, בפני השורשים בתוך האומה, מפני האש הצורבת שלו. סלח לי על "השתפכות" זו אבל הדברים באמת נגעו בי – אני חושבת שלא רבים חושבים ככה עלי – להודות לך? לא – זה נפלא סתם ככה להיות מובן – למישהו.

המשך יבוא

* קראנו בהשתאות את רשימת החשובים, החשובים והנכבדים, של המועצה הציבורית של הקרן החדשה לישראל [התרגום הפוליטי המדוייק מאנגלית – הוא הקרן לישראל חדשה] המברכים על כינוס הנהלתה הבינלאומית השבוע בישראל. ובהזדמנות זו רצינו גם לברך כמה אנשים חשובים ונכבדים, שבוודאי פנו גם אליהם, כמו אל עמוס עוז ואל אברום בורג – להיות חברים במועצה, והיה להם, מעבר לכל שיקול אחר – האומץ המוסרי לסרב!

* קראנו כי דליה כהן ורות כץ הן כלות פרס ישראל בתחום חקר התרבות, האמנות והמוסיקולוגיה וכי הן משתפות פעולה זה שנים רבות בחקר מוזיקת העדות והשירה הפלסטינית, וכי ספרן המשותף האחרון, "מוסיקה ערבית-פלסטינית ומסורות המקאם" יצא בהוצאה היוקרתית של אוניברסיטת שיקאגו – וחשבנו לעצמנו שאליהו הכהן אמנם לא עוסק בחקר הזמר הפלסטיני [עוד מהימים שלא היה קיים כלל], אבל אם טרם התנוון לגמרי פרס ישראל – הרי שהכהן היה ראוי לקבלו לפני שתי החוקרות הללו, שמעודנו לא שמענו את שמותיהן למרות שגם אנחנו ילידי פלשתינה-פלשתיין. עכשיו אנחנו די בטוחים שאין סיכוי לנתן שחם לזכות בפרס ישראל לספרות – כי הוא לא מן הכת שמלקקת את התחת לפלסטינים.