אהוד, שלום.

"הביקורת על הריאליזם היא כעסו של קליבן על שהוא רואה את דמות עצמו בראי. הביקורת על הרומנטיקה היא כעסו של קליבן על שאינו רואה את דמות עצמו בראי." (אוסקר וילד)

את חטאי אני מזכיר היום. ראיתי את הסרט "ג'נין, ג'נין", וראיתי גם את "בית ברנרדה אלבה" עם מחמד בכרי בתפקיד הראשי. לדעתי הלא-מקובלת, הסרט הוא אכן מאוד חד צדדי, ויש אומרים שחצי אמת גרוע משקר גמור, אבל חצי אמת, לפחות, יש בסרט, שכן הסרט "ג'נין, ג'נין" מציג עובדות כפי שהן נראות משם, ומנקודת ראות פלסטינית זוהי אמת. ראוי לדעת, חוקי המלחמה הבין-לאומיים אוסרים על פגיעה מכוונת באזרחים, גם אם יש לכך הצדקה צבאית, ובג'נין כנראה היתה לכך הצדקה מסויימת. אבל עדיין מדובר במה שמוגדר בחוק כ"פשעי מלחמה". אולי שלא בצדק. אבל ביקורת עצמית עשויה להיות מעשה פטריוטי. מחמד בכרי הוא לדעתי פטריוט ישראלי, שתרם רבות מאוד לתרבות הישראלית. הביקורת שלו אכן כואבת ומכאיבה, אבל אסור להתעלם ממנה, וודאי לא לדחות אותה. יתר על כן, החרמתו של בכרי היא פגיעה חמורה בחרויות הדמוקרטיות, בחופש הדיבור והמחשבה, אפילו אם יש מי שחושב שהסרט שלו כולו שקר, אדרבא, יבוא ויראה פרט לפרט איפה השקר ומהי האמת. 

כאמור, ראיתי גם את "בית ברנרדה אלבה" – מחזה ענק, בביצוע סנסציוני. תפאורה מדהימה, מוסיקה נפלאה, משחק משכנע מאין כמוהו, שבמרכזו שחקן גדול, בקנה מידה בין-לאומי, שעשוי להביא כבוד רב לתרבות הישראלית. כל עוד אפשר, רוצו לראות.

הספר 'חמדת ימים' עומד במוקד ויכוח רב שנים בשאלת מחברו ומקורות תוכנו

בסיפור הקצר 'סיפור נאה על סידור תפילתי' מטעים אותנו ש"י עגנון מעט מטעמו של ט"ו בשבט כפי שהיה נחוג בתפוצות ישראל במזרח אירופה. תוך שהוא סוקר את תוכן הסידור על פי מחזור החיים ולוח השנה כותב חתן פרס נובל לספרות "ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה עשר בשבט, שאין תינוקות פטורים בו מן החדר." (אלו ואלו, עמ' רלח)

בקטע הקצר לא מצאנו שגדול סופרי ישראל מזכיר את 'סדר ט"ו בשבט', אך מצאנו שהוא מציין בהקשר לט"ו בשבט שני עניינים אחרים, תחילה המנהג 'אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל', ובהמשך 'אין תינוקות פטורים בו מן החדר'. שני העניינים אין להם כל משמעות לגבי סידור התפילה. ש"י עגנון, ששומר מצוות היה, אינו מזכיר עניין השייך דווקא לתוכן הסידור, שאין אומרים 'תחנון' ביום זה, כפי שכבר פסקו המהרי"ל, השולחן ערוך והמגן אברהם. במשנה ברורה אף נפסק שאין אומרים תחנון במנחה ביום שקודם לט"ו בשבט. המבקש לתהות לפשרה של פסיקה זו ימצא שהיא מסתמכת על כך שבכל אחד משלושת ראשי השנים הנזכרים במשנה (ראש השנה א/א) עם ט"ו בשבט אין אומרים תחנון שהרי כל אחד מהם הוא ראש חודש. מה שנכון לגבי שלושה מהימים הנזכרים במשנה במסכת ראש השנה נכון גם לגבי היום הרביעי.

מקורו הראשוני של ט"ו בשבט הוא במשנה במסכת ראש השנה, כאירוע בעל משמעות הלכתית. "ארבע ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות, באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו" (ראש השנה א/א)

קביעת תאריך ראש השנה לאילן, בארץ ישראל, שרוב תושביה היהודים היו חקלאים, מלווה בוויכוח בין שני בתי ההלכה הגדולים, והיא מבוססת על התבוננות בצמחים הגדלים בשדות, בתופעות טבע ובמזג האוויר. מדוע היה צורך לקבוע את מועד ראש השנה לאילן? מתוכן המשנה עולה בבירור שיש ליום הזה משמעות הלכתית. נפסק בהלכה כי אין תורמין ומעשרין מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת. זאת על יסוד הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד/כב). מכאן שצריך לקבוע מתי מתחילה ומתי מסתיימת שנה עבור תרומות ומעשרות של פירות.

הוויכוח בין בית הלל לבית שמאי הוא על מועד תחילתה של אותה שנה. המשנה פוסקת שאין מעשרים מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר מועד זה. האם ט"ו בשבט הוא ראש השנה במובן יום הדין בדומה לראש השנה בתשרי שהוא יום הדין לאדם? התשובה חד משמעית: לא. המשנה הבאה במסכת ראש השנה נדרשת לשאלה זו: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת [שבועות] על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג [סוכות] נידון על המים." המשנה קובעת במפורש כי ראש השנה לאילן כיום הדין הוא שבועות ולא ט"ו בשבט. איך הגענו מיום שכל עניינו "דו"ח שנתי למס הכנסה" לעריכת 'סדר' ?

תעלומת ספר

בשנת תשי"ד [1954] פירסם החוקר והביבליוגרף אברהם יערי ספר שכל תוכנו ניסיון לגלות את זהותו של מחבר ספר אחר. יערי קרא לספרו 'תעלומת ספר' וב-168 עמודים הוא מבקש למצוא תשובה לשאלה, מיהו המחבר האנונימי של הספר 'חמדת ימים' ומה היתה השפעתו של הספר, שהופיע בדפוס בפעם הראשונה באיזמיר [טורקיה] בשנת 1731-1732, ללא שם מחברו, על-ידי הרב יעקב ב"ר יום טוב אלגאזי. על ערכו ומעמדו של הספר ניתן ללמד מסיפור שמביא ש"י עגנון "הגאון הקדוש רבי אברהם דוד [1771-1840] אב בית דין ק"ק בוטשאטש מתאווה היה לראות את ספר 'חמדת ימים'. שמע שהוא נמצא בידי בעל אחד שבעיר. שלח אצלו שישאלנו לו. כשהביאו לו את הספר עסוק היה הרב בתלמודו והיה שולחנו מלא ספרים ולא מצא לו מקום להניחו על שולחנו. ולהניחו על-גבי הספרים שלמד בהם לא רצה. נטלו והניחו אצלו על הספסל ועמד מן הספסל ולא ישב עד שנתפנה לעיין ב 'חמדת הימים'." [מתוך: ספר סופר וסיפור. כתב היד מובא בספר 'תעלומת ספר' ירושלים תשי"ד].

שאלת זהותו של מחבר הספר 'חמדת ימים' היתה והינה תעלומה גדולה שלא זכתה עד היום למענה חד-משמעי. לא כן מידת השפעתו, הניכרת מאוד מהסיפור שהבאנו על הצדיק מבוצ'אץ. פרסום הספר עורר הדים רחבים בעולם היהודי, הדים הנמשכים כבר מאתיים ושמונים שנים. מחד, הוא התפשט בקרב קהילות ישראל כאש בשדה קוצים, מאידך הוא עורר התנגדות חריפה בשל הטענה, שעוד נדון בה, שמדובר בספר בעל אופי שבתאי, דהיינו, חלק או כל מקורות תוכנו ומנהגים שנכללו בו הוא מקרב חסידיו של שבתי צבי, משיח השקר שהסעיר את העולם היהודי במחצית השנייה של המאה ה-17 .

תוכנו של הספר הם דברי הלכה כשאר ספרי הלכה של אז והיום, והוא שזור בטקסטים תנ"כיים, תכנים קבליים, פיוטים, דברי מוסר, מנהגים, תיקונים, תפילות וסגולות. הספר מסודר לפי לוח השנה ונכללות בו, כפי שכותב משה פוגל "כל הסוגות הספרותיות שנהגו בספרות היהודית במאה ה-18, למעט הספרות הפילוסופית שאין לה כאן זכר." ייחודו של הספר, מבחינה ספרותית "בהכללת סוגות ספרותיות אלו כולן במסגרת יצירה אחת." מאפיין מיוחד הוא צירוף של הלכה וקבלה למסכת אחת.

לנושא דיוננו חשוב הפרק שמקדיש מחבר 'חמדת ימים' במסגרת הדיון ב'ימי השובבי"ם' ליום ט"ו בשבט. כבר במהדורה הראשונה של הספר מופיע תיאור הכולל תיקון של אכילת פירות ושתיית ארבע כוסות של יין, קריאת פרקים או קטעי פרקים מהתנ"ך, לימוד משנה וקטעים מספר הזוהר, תפילות וכוונות שונות. מחבר הספר מעיד שהוא חידש את סדר ט"ו בשבט ומוסיף כי מנהג זה לא מצוי בכתבי האר"י. "ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה, ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן כאשר הנהגתי לכל החברים אשר עמדי. ואם כי בדברי כתבי הרב זלה"ה (האר"י) לא נמצא מנהג זה, מ"מ (מכל מקום) לדעתי תיקון נפלא הוא בנגלה ובנסתר."

סדר ט"ו בשבט כפי שהוא מופיע בספר 'חמדת ימים' נועד לתיקון שלושה פגמים יסודיים – שפיכת זרע לבטלה, אכילת פירות בלא ברכה וחטא האדם הראשון. התיאור בספר 'חמדת ימים' היה מקור לספר צנוע יותר, קונטרס 'פרי עץ הדעת' שהוא היסוד ל'סדר ט"ו בשבט', אשר הודפס לראשונה בסלוניקי בשנת תקי"ג [1753]. הוצאת קונטרס 'פרי עץ הדר' בנפרד מהספר כולו הביאה להתפשטות מנהג ה'סדר'.

מאמצע המאה ה-18 מתנהל דיון נרחב ששותפים לו תלמידי חכמים, מלומדים וחוקרים סביב הספר 'חמדת ימים' , עיקרו של הדיון בשתי שאלות: מיהו מחבר הספר? האם ניתן להגדיר את ספר 'חמדת ימים' כספר שבתאי? ואולי, יש בספר סממנים שבתאיים אך הם אינם קובעים את אופיו ומהותו אלא רק מוסיפים לתוכנו גוון נוסף.

אברהם יערי כתב על כך ספר שלם ובעקבות השאלות ששאל נדרשו לנושא, כבר בשנות ה-50, חוקרים דגולים כפרופ' גרשום שלום, מייסד חקר הקבלה, וממשיכו הפרופ' ישעיה תשבי. תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם ממשיכים בכך עד היום, כאשר במוקד הדיון עומדות שתי השאלות שהזכרנו.

משה פוגל, במחקרו על "שבתאותו של ספר 'חמדת ימים': התבוננות מחודשת" [בתוך 'החלום ושברו', עורכת רחל אליאור, עמ' 365-423] – דוחה כל אפשרות שהספר הוא ממקור שבתאי, בשונה מכך הפרופ' בועז הוס מאונ' בן-גוריון, שמאמרו [טרם פורסם ונמסר לי באדיבותו] "העץ הנחמד בן ישי חי על האדמה – על מקורו השבתאי של סדר ט"ו בשבט", מאמר שכותרתו מעידה על תוכנו והעתיד להתפרסם בספר הזיכרון לפרופ' מאיר בניהו ז"ל. פוגל דוחה כמעט כל הסבר הקושר את 'חמדת ימים' לשבתאי צבי ולחסידיו, ואילו פרופ' בועז הוס ממשיך בדעתם של החוקרים הדגולים שלום ותשבי שהספר הוא ממקור שבתאי מוחלט.

זהותו של המחבר

הראשון שדן בזיהוי מחבר הספר היה ר' יעקב עמדין, הלוחם הגדול נגד השבתאות. במקומות שונים בספריו הוא דן בשאלת זהות המחבר ומגיע למסקנה כי המחבר אינו אחר אלא נתן העזתי, נביא התנועה השבתאית.

וכך הוא כותב: "הצצתי בו שעה מועטת ונרתעתי לאחורי, אז ידעתי מה טיבו ושמץ מינו ש"ץ ושר"י [שבתי צבי, שם רשעים ירקב], המובלעת בתוכו בשיקוצים ורמזים אין מספר."

לדעה זו הצטרף המשכיל דוד כהנא, איש אודסה, שבמאמר ארוך שפורסם בהמשכים בעיתון 'השחר' [1869] הוא מביא נימוקים נוספים לאלו של עמדין על זהות המחבר כנתן העזתי.

נגד הזיהוי השבתאי יצא ראשון ר' חיים פלאג'י שבספרו 'כל החיים' הדגיש את העובדה שרבים מחכמי ישראל הסתמכו בפסיקתם על ספר 'חמדת ימים', ולא ייתכן שיעשו זאת אם הספר הוא שבתאי.

המקובל הירושלמי מנחם מענכין הלפרין בספרו 'כבוד חכמים' חלק גם כן על דעתם של עמדין וכהנא ויצא לברר את מהותו של הספר, כפי שכותב בפתח דבריו "להשיב לחכמי האמת על-ידי מלחמת מצווה במעליביהם ולהחזיר עטרה ליושנה." הלפרין לא קבע מי אכן חיבר את הספר אך ביקש להוכיח כי האפשרות שמקורו שבתאי שגויה לחלוטין.

במשך השנים נכתבו בנושא זה מאמרים לא מעטים שפורטו בספרו של יערי וכן במחקרים של העת החדשה. כך נשאר העיסוק בזהות המחבר על אש קטנה עד ההתפרצות הגדולה שבאה בעקבות ספרו של יערי.

הבה ניכנס מעט לסבכי הסוגיה. אברהם יערי, שעורר את הדיון מחדש, הגיע למסקנה כי המחבר הוא המקובל הצפתי ר' בנימין הלוי. פרופ' שלום פירסם בתגובה לספר את מאמרו 'והתעלומה בעינה עומדת' (בחינות, ח' תשט"ו) שבו הקשה על יערי עשרים קושיות. במאמרו קבע באופן נחרץ כי ר' בנימין הלוי אינו מחבר הספר. שלום טען שפרטים רבים שייחס יערי לר' בנימין הלוי אינם מיוחדים לאישיות מוגדרת אלה הולמים חכמים רבים שנשלחו מארץ ישראל לגולה. הוא אף הוכיח שפרטים ביוגראפיים שכתב יערי הם שגיאות או השערות בלבד. שלום אף דחה את הדעה שהעלה יערי כי המחבר הכתיב את הספר מפאת גילו המבוגר לבנו הצעיר. זאת ועוד, שלום אף טען כי לא ייתכן שמחבר הספר היה מירושלים או מצפת. טענה חשובה מלווה בציטוטים, שהעלה שלום, היתה על מידת זיקתו הקרובה של הספר במקרים רבים לשבתאות.

יערי הגיב על הביקורת ('מכתב' בחינות בביקורת הספרות 9 ירושלים תשט"ו ע"מ 71-80) והשיב על עשרים הקושיות אחת לאחת.

שלום לא נשאר חייב והגיב (שם ע"מ 80-84) על כל תשובותיו של יערי.

פרופ' תשבי, תלמידו של שלום, פרסם במשך השנים ארבעה מאמרים בנושא. הראשון שהצביע על כיוון המחקר פורסם בכתב העת החשוב 'תרביץ' (כד, תשט"ו) "לחקר המקורות של ספר 'חמדת ימים'." עיקרו של המאמר דיון במקורות השונים המפריכים אף הם את השקפתו של יערי לגבי זהות מחבר הספר. תשבי במאמריו ביקש להוכיח את השפעות השבתאיות על תוכנו של הספר 'חמדת ימים'. לדעתו חובר הספר בקרב חוג האנשים שסבב את רבי חיים אבולעפיא מאיזמיר, אשר אף נתן הסכמה לספר. בין אנשי החוג היה גם רבי יעקב אלגאזי, שהוזכר כבר כמי שהביא את הספר לדפוס בפעם הראשונה. לדעתו של תשבי הספר חובר בשליש הראשון של המאה ה-18 כחלק מהפעילות השבתאית שרווחה בקרב אנשיו של רבי חיים אבולעפיא.

לדעתם של פרופ' שלום ופרופ' תשבי הצטרפו חוקר מדור הביניים של חקר הקבלה, הפרופ' מאיר בניהו, וחוקר מהדור הצעיר (יחסית) – הפרופ' בועז הוס. ניתן לתמצת את עמדתם של חוקרים אלה במילותיו של הוס: "ט"ו בשבט צוין כמועד מיוחד בקרב השבתאים וכבר שיער מאיר בניהו שעל יסוד אותו יום שבתאי חידש בעל 'חמדת ימים' את סדר ט"ו בשבט." והוא ממשיך: "מקורו של סדר ט"ו בשבט הוא בטקס שציין את ראש השנה לאילן כחגו של שבתי צבי שזוהה בכתבי השבתאים כעץ החיים וכאילן." והוא מוסיף "ואכן יש בידינו עדויות על כך שט"ו בשבט נחוג בין השבתאים," ומכאן למסקנה "סביר שגם סדר ט"ו בשבט המתואר בספר חמדת ימים, מכוון לשבתי צבי ולתקווה לחזרתו... ראש השנה לאילן נתפס על ידי השבתאים כחגו של שבתי צבי-הוא האילן, עץ החיים."

האם בכך מתנתק 'סדר ט"ו בשבט' מעולמם של מקובלי צפת שחיו יותר ממאה שנים קודם לכן? ואם בפנינו יצירה שבתאית, כיצד אומצה על ידי מרבית עם ישראל – קהילות ישראל במזרח אירופה לצד קהילות בארצות המזרח?

דומה שהתשובה לכך מצויה במקור הראשוני שהוא ללא ספק קבלי. מנהג אכילת שלושים מיני פירות ושתיית ארבע כוסות יין קדם בהרבה לכתיבת הספר 'חמדת ימים'. מותר להניח שביסוד מנהג ה'סדר' עומד המנהג הקבלי, כפי שהעיד עליו ר' משה חגיז בדברים המובאים בספר 'ברכת אליהו' שנדפס לראשונה בוואזנבאק בשנת 1728, דהיינו קודם הדפסת 'חמדת ימים. וכך כותב ר' משה חגיז (1672 – נפטר אחרי 1750) על יסוד מנהג רבותיו וסבו רבי משה גאלנטי:

"ועוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי גם מה שראיתי מרבותי נ"ע וממרי הנז"ל שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן ולהתפלל להי"ת יחדש עלינו ועליהם שנה טובה והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות." והוא מוסיף: "וכן מצאתי בשם האר"י שהיה נוהג כסדר הזה."

תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל, הוא שמצוטט כמי שאיזכר את אכילת שלושים מיני הפירות על פי חלוקה לשלושה עולמות – בריאה, יצירה, עשייה – ובכך למעשה הניח את היסודות למנהג המקובל גם בימינו "סדר ט"ו בשבט".

אם נסכם הרי שנוכל לומר כי "סדר ט"ו בשבט" שורשיו בעולם הקבלה ואילו ענפיו באו, ככל הנראה, כתוספת שהוסיפו אנשי חוגו של שבתי צבי ולאלו הוסיפו אחרים במרוצת הדורות. שאלת זהותו של מחבר הספר, אף שלא נפתרה, הרי שהתשובה האפשרית והסבירה היא כפי שהסיקו הפרופ' תשבי והפרופ' בניהו – שמחבר הספר, שאסף את תוכנו ממקורות שונים וערכם למסכת אחת, הוא אותו חכם שהביא אותו לדפוס – ר' יעקב אלגאזי. זו אינה תשובה מוחלטת אך היא בהחלט אפשרית מתוך ניתוח המחקרים השונים שנעשו כדי לפתור את "תעלומת ספר".

ד"ר יואל רפל, מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות, אוניברסיטת בוסטון. כתב וערך את הגדת "סדר ט"ו בשבט".

מעטות הן הכתבות שכתבתי לפני כארבעים שנה שמסרבות להישכח. המדובר על טייס-הניסוי אברהם הכהן, בנו הבכור של הקיבוץ וחבר בית-אלפא ועמיתו דייב לוין שחוזרים אלי שוב ושוב. הרשו לי לחלוק עימכם תחושות אלו.

ש. אברהם הכהן, הבוקר הטסת, זו פעם ראשונה את ה"ערבה" – מטוס ישראלי ראשון. איך עברה טיסת הבכורה?

ת. הטיסה היתה בסדר גמור. לא היו כל בעיות. המטוס מתנהג בהתאם למה שציפינו, כלומר, בסדר. הרגשתי הייתה לגמרי נורמאלית, כמו כל מטוס שאני לוקח לטיסת ניסוי.

ש. האם היתה הרגשה מיוחדת לטוס במטוס כחול-לבן?

ת. (צחוק רועם קצרצר) אתה רוצה להוציא ממני שהיתה הרגשה של אירוע היסטורי גדול? בסדר, אני יכול להסכים איתך. המטוס התנהג בסדר. לא היו כל בעיות בטיסה הראשונה, שהיתה בהחלט טובה ונעימה. כמובן שטיסה ראשונה אינה אומרת הכול. ייתכן שעוד נכונו לנו הפתעות תוך כדי טיסות ניסוי...

(מתוך ראיון עם טייס-הניסוי אברהם הכהן בטלוויזיה, שנערך עם סיום טיסת הבכורה של ה"ערבה" – 9.4.1970)

לא נדע לאלו הפתעות רמז במשפטו האחרון. יש לשער שאברהם הכהן – טייס הניסוי הראשי של התעשייה האווירית הישראלית, אשר ניספה, כעבור שבעה חודשים, ביחד עם חבריו אהרון עוזרי, מהנדס הניסוי הראשי, ואיתן שפיגל המכשירן הראשי – בשעת טיסת ניסוי של מטוס ה"ערבה" – לא התכוון ל"הפתעות" במובן המר של המילה. דייב לוין, טייס ניסוי שני, שהיה עימם באותה טיסה, הצליח להיחלץ בעור שיניו, וסיפר:

"היה זה ב-19 לנובמבר 1970. קיבלנו תדריך קצר והמראנו. ישבנו אברהם ואני על מושבי הטייסים, מאחורינו ישבו מהנדס-טייס אהרן עוזרי ולידו טכנאי-טיס איתן שפיגל. המראנו לצפון-מזרח. טיפסנו לעשרת אלפים רגל ואחר-כך הורדתי את ה"אף" לטיסה אופקית במהירות של כ-210 ק"מ לשעה. כשהגענו למהירות זו, ייצבתי את ההגאים והדוושות והתחלנו בניסויים. הניסיון הראשון נועד 'לרגש' קצת את ההגאים על-ידי מכות קלות. היינו צריכים להתחיל בהגה-גובה ולעבור אחר-כך להגאים האחרים. אולם לא הגענו כלל לביצוע התרגיל. כמה שניות לאחר שהייתי מיוצב, חשתי לפתע רעידות רציניות, רעידות שמעולם לא חשתי כמותן. אתה טס על "פאנטום", "מושך" הצידה ושומע רעש, אך הפעם היה זה רעש בלתי מוכר לחלוטין. הרעידות והרעשים נמשכו אולי כשתי שניות.

"לפתע נשמעה התפוצצות, הרעידות פסקו ואפו של המטוס הוסט בבת-אחת כלפי מטה. התחלנו להסתחרר במהירות עצומה. כל ההגאים 'מתו'.

"תמוה הדבר, אך באותן חלקי שניות אתה חושב על המון דברים בבת-אחת. טייס הוא אדם רגיש מאוד לתנודות המטוס. על כל נגיעה ב'סטיק' אתה מצפה לתגובה מסויימת. אם האווירון מגיב אחרת – אתה מיד נדרך. לגביי היה זה שוק להיווכח שכל ההגאים יצאו מכלל פעולה. הבנתי שהמטוס נשבר. ברור היה שניאלץ לנטוש אותו. היינו בגובה של כשמונת אלפים רגל מעל פני הים, ואילו פני האדמה היו כ-5,500 רגל. עד היום אני זוכר היטב שראיתי את עצי הזית בוואדי. המטוס המשיך להסתחרר. סובבתי ראשי לימין, הסתכלתי באברהם וראיתי שאינו מגיב. אגב הצצה הבחנתי בהמון אור שבא מאחור. מהיכן האור הזה? שאלתי את עצמי. משהו כנראה השתנה במטוס. סובבתי את הראש אחורה וראיתי חור עצום. אלוהים! לאווירון הזה אין זנב. כל החלק האחורי נקרע ממנו! קודם-כל חשבתי שכבלי ההגאים נותקו, אך עתה ידעתי שאנו במטוס ללא כנפיים וללא זנב, כלואים בתוך דוד מסתחרר במהירות כלפי מטה. לא ראיתי את שפיגל או את עוזרי. ייתכן שצנחו? פניתי וראיתי את אברהם שעון על רצועת המושב כשראשו וידיו נטויות כלפי מטה. האם הוא חי או שמא איבד את הכרתו? לרגע לא ידעתי מה לעשות, פעולתי הבאה היתה הנחתת מכה חזקה על כתפו, כדי לעוררו, אך הוא לא זע. ראיתי שהאדמה מתקרבת אלינו במהירות גדולה. ואז חשבתי, אלוהים! כיצד יוצאים מכאן? ידעתי שלא אוכל לצאת וליטול עימי את אברהם.

"לא היתה דרך פשוטה להיחלץ מן המטוס. שוב הצצתי באברהם. אולי הוא בכל-זאת התעורר? אברהם לא זע. שחררתי את חגורת-המושב שלי ואז החלו הבעיות. איך יוצאים מכאן? במידת-מה חשתי עצמי כאסטרונאוט. כאשר מטוס נמצא במצב של נפילה – ההתנגדות כמעט שנעלמת ואתה בעצם מרחף באוויר. היה עליי לרחף אט-אט, בזהירות, כדי שלא להיתקל בזיזים או בחלקי המטוס. החלטתי להתקדם לעבר החור שנפער.

"מעניין, מעולם לא דיברנו בשעת טיסות-ניסוי על אפשרות של נטישת המטוס. לפתע הסתבר לי שבעצם מעודי לא צנחתי ואף לא התעניינתי במצנחים. מתוך הרגל נהגתי להעמיסם על גבי, כי באמריקה טסתי במטוסים בעלי כיסא-מפלט ומצנחים שנפתחים אוטומטית. אתה מושך בידית כלשהי, ואתה נפלט עם הכיסא החוצה, המצנח נפתח ואתה נוחת בשלום. מעולם לא הקדשתי לנושא הצניחה מחשבה כלשהי. אך מה עושים עתה עם מצנח, התלוי על גבך? התחלתי משום-מה לשנן את ההוראות שזכרתי עוד מימי בית-ספר לטיסה. ידעתי היטב שאסור להקדים במשיכת ידית הפתיחה פן ייתפס המצנח בדופן המטוס. זכרתי שידית המצנח היתה מונחת בתוך שקית ולפעמים השתלשלה החוצה והייתי מחזירה למקומה. כל ההרהורים האלה ארכו כמה שניות. התקדמתי אגב רחיפה אט אט ובזהירות רבה. עד היום איני בטוח אם אמנם הגעתי לקצהו של המטוס וקפצתי, אם משכתי בידית המצנח, או שזו נתקלה בחפץ כלשהו והמצנח נפרש. למזלי הגדול כל זה אירע כנראה, כשהייתי ממש בקצה המטוס, מעל לפתח החור. לפתע שמעתי רעש של אוויר דחוס, חשתי שהמצנח שלי זינק מהתרמיל, המטוס הסתלק ואני נשארתי תלוי...

היתה זו צניחתי הראשונה. התרגיל הצליח. לפתע הסתבר שהמאבק על חייך הסתיים בהצלחה. אתה מרחף באוויר, למרגלותיך הרי-שומרון, שטח הררי, מלא שיחים, עצי זית, סלעים, גדרות אבנים. אתה רוצה לשחרר את המתח האצור בך ולצעוק: "ניצלתי!" אך רגע, רגע, אני צונח מטה במהירות והיכן, לכל-הרוחות, מיתרי הכיוון? אני מתחיל למשש ואגב כך, מסתכל מעלה ולצדדים, מחפש את מצנחיהם של עוזרי ושפיגל. היכן הם? אם יצאו לפניי, משמע הם עדיין מרחפים באוויר. לא ייתכן שהקדימו אותי והגיעו לארץ. הן מטוס מסתחרר עושה דרכו מטה יותר מהר ממצנח פרוש. הם מוכרחים להיות איפה-שהוא מעליי. איני מוצא אותם ותחושה של תסכול אופפת אותי. לפתע אני מרגיש שרק עיני האחת פקוחה. מה אירע לשנייה? נגעתי בעיני העצומה וחשתי חלקלקות, דם. נבהלתי מאוד. התחלתי למשש את מצחי וגיליתי חור מעל לרקה.

"מעניין, עד לאותו רגע, לא פחדתי כלל. ידעתי משנות ניסיוני כטייס-קרבי, שהשתתף במאות גיחות קרביות בווייטנאם, שיש לחשוב תמיד בהיגיון ועד לאותו רגע אכן פעלתי כך.

"מסתבר שנפצעתי מבלי שידעתי על-כך. הסתכלתי בידיי וברגליי התלויות, כדי לוודא שהן שלימות והכול בסדר. אולם הדם הזה המשיך להפחיד אותי. בן-אדם, אתה מאבד דם ועד שתגיע לארץ – ייתכן שלא תחיה עוד – זעקתי בקול. התחלתי לשנן את הוראות העזרה הראשונה מהקורסים השונים שעברתי: "דימום? – חסום!" אמרתי ובידי האחת לחצתי על הפצע. לפתע שמעתי רעש אדיר. המטוס פגע באדמה. חלקיו התעופפו לכל עבר. אני זוכר את מראה הגוף והכנף כשהם "טסים" בנפרד. ראה, עד כמה אין לך שליטה על המוח. משהו טיפשי מאוד עלה במוחי באותו רגע. איזה שקט נפלא סביבך. מה דעתך לעבור ולעסוק בצניחות חופשיות? הורדתי את עיניי וראיתי שהאדמה קרבה והולכת. לפתע, דומה ששמעתי את קולו של מפקדי מהקורס לצניחה:

"'אתה עומד לנחות. משוך במושכות והיכון לנחיתה! וכשתגיע ארצה, היחלץ מיד מהמצנח!' ואכן כך בדיוק אירע. נחתתי אט-אט ובזריזות נחלצתי מהמצנח.

"ידעתי שאני בגדה המערבית. היה לי אקדח קטן שנשאתי עימי תמיד. שלפתי, דרכתי והתחלתי להסתכל סביב-סביב. היכן, לכל-הרוחות, שפיגל ועוזרי? הורדתי את הקסדה ובחלק השקוף של המגן נעזרתי כראי והסתכלתי על הפצע. נבהלתי ממה שראיתי. חשתי רע. לאחר מישוש של כל חלקי גופי, הסתבר שהיתה זו הפציעה היחידה. הדימום פסק. פרשתי את המצנח בעיגול גדול ככל שניתן, בתקווה שמטוס חולף יגלה אותי. בצידו האחר של הוואדי ראיתי ערבים חורשים כרם של עצי זית ולראשיהם כפיות לבנות. היו שם שני גברים, נער ולהם חמורים וסוס. קראתי להם באנגלית (רק שישה שבועות הייתי בישראל):

"Help Help! – ואילו הם לא משו ממקומם. עד היום איני תופס כיצד ערבים אלה מסוגלים היו לעמוד בשקט ובשלווה כשסביבם ניתזים קרעי אווירון ברעש עצום, להתעלם לחלוטין מצעקותיי, ולחרוש את הכרם כאילו דבר לא אירע.

"הכפריים שלחו אליי את הנער, כשהוא רוכב על סוס. הנער הציץ בי ומיד הסיט את ראשו. הבנתי מדוע. דיברתי אליו באנגלית וניסיתי לבקשו, שידהר אל כפרו ויטלפן למשטרה. שאלתי אותו היכן שכם והוא השיב: 'עשרים קילומטר מכאן.' הכפר בו גר היה במרחק של כשני קילומטר. חשבתי שיצטרך לשלם עבור שיחת טלפון ושלפתי שטר בן חמישים לירות. הוא הגיב:

"'לא, לא.'

"מצאתי שטר בן חמש לירות. הוא לקח ונעלם עם סוסו.

"לפתע עלה בדעתי: אני נמצא בלב-ליבה של הגדה המערבית. אולי הוא ימסור עליי לאנשי ה'פתח'?

"בן-אדם, אל תישאר במקומך, אמרתי לעצמי, עלה למקום גבוה יותר, וכאשר אלה יגיעו אראה אותם ראשון. וכשהתרוממתי ועליתי על הסלע שלפניי נתגלו שברי המטוס, כמאה מטר ממני. רצתי לכיוון האווירון והתחלתי לחפש את אברהם.

"האווירון פגע באדמה בדיוק במקום שבו ישב. התחלתי לחפשו בקדחתנות. לא הצלחתי למצוא את גופו. מה קרה? הלא אני האחרון שראיתי אותו. הוא היה קשור למושב המטוס ואין כל אפשרות שחגורות המושב תיפתחנה מאליהן. לא ייתכן שהושלך מהמטוס. רגע, ואולי הוא בכל-זאת יצא? ואולי התעורר מעילפונו, צנח מהמטוס ושוכב פצוע היכן-שהוא?

"התחלתי לחפשו בשיחים, בשוחות, כשכולי התרגשות. כעשרים וחמישה מטר מהמטוס מצאתי אותו כשלגופו המצנח שלא פתחו. כיצד הגיע לכאן? הייתכן שהתעורר מהטפיחה שטפחתי על גבו כעבור חמש או עשר שניות, ואז שיחרר את עצמו מהרצועות והחל עושה דרכו החוצה? הן הכול היה עניין של שניות. הוא נטש, כפי הנראה, את המטוס בדיוק באותה הדרך שאני נטשתי אך באיחור של עשר-חמש-עשרה שניות, ולא הספיק לפתוח את המצנח. ייתכן כי ברגע שיצא מן המטוס – זה פגע באדמה. לא היתה כל דרך אחרת לצאת מהמטוס. קסדתו לא היתה לראשו. הוא נפל על גדר אבנים ונחבט. אברהם היה מת. התיישבתי לידו על אותה גדר ואני זוכר את הטעם המר שחשתי בפי. היתה זו תערובת של דם שקלח מהפצע ודמעות שהציפו את עיניי.

"ישבתי ובכיתי מרה. ניסיתי להבין מה קרה? המטוס מרוסק וידידך הטוב ביותר, היחיד שהיה לך בארץ זרה זו, שוכב לידך ללא רוח חיים. אך כיצד כל זה קרה? ידעתי שאנו, טייסי הניסוי, לא שגינו במאומה. אם כך – משהו בתכנון המטוס היה לקוי.

"אך, לכל הרוחות, לעזאזל עם המטוס, אבל אברהם!... ואז אמרתי לעצמי: התעשייה האווירית הזאת אינה שווה פרוטה שחוקה. לשגות שגיאה כה חמורה ולאבד בבת-אחת שלושה אנשי צוות?! הנחתי שגם האחרים אינם בחיים עוד. אני זוכר היטב שהצהרתי: אני עוזב את התעשייה האווירית ועובר ל'אל-על'... אבל, רגע, רגע, חכה, חשוב בהיגיון, אל תחליט החלטות נמהרות. אם התעשייה האווירית תמשיך לעבוד על פרוייקט ה"ערבה" – עליך להישאר! אברהם התחיל מטוס זה; זה היה ה"בייבי" שלו. 90 מתוך 92 טיסות-ניסוי בוצעו על ידו! והוא נהרג. אתה חייב להמשיך. אתה חייב לו זאת, לעצמך. אני נשאר. מעניין, שבתנאים הטראומטיים של אז, מצאתי את עצמי יושב על גדר אבנים נמוכה, ליד גופתו של אברהם, המום, נרעש ובה בשעה מחליט החלטה כה גורלית. ידעתי שלא אשנה החלטה זו. לא הייתי בטוח אם החברה תמשיך בניסויי טייס, אך אם ימשיכו – אני נשאר.

לא הבנתי מדוע איני שומע קולות של מטוסים המחפשים אחריי. ולפתע רעש. ליד המצנח עמד ערבי חבוש כפייה לבנה. הסתכלתי בו, כשאני לופת בכוח את אקדחי. איש "פתח". הערבי ניסה למשוך את המצנח ולקפלו. הייתכן שהתכוון למכור את הבד? ואז צעקתי: "היי!" והוא נבהל עד מוות ופתח במנוסה גדולה. מעולם לא ראיתי אדם מפוחד ומבוהל כל-כך.

"התחלתי להסתובב ולבחון את חלקי המטוס המרוסק. לא ידעתי מה לעשות. כל שנותר היה להמתין ולהמתין. ואולי אותו נער בכלל לא טרח להודיע על האסון? הייתי נרגש והמום. רגע בכיתי ורגע הרהרתי באסון ובמזלי הרע. כיצד אסביר לאשתי שאברהם איננו? הלא כל הקשר שלנו לישראל, לתעשייה האווירית היה באמצעותו. אברהם היה ידיד, מדריך, "בוס" – הכול ביחד. הוא אחד הבודדים במשפחת טייסי-הניסוי בעולם כולו, שתיכנן ובנה מטוס מן המסד ועד הטפחות.

"אברהם פגש אותי בוושינגטון. הוא מצא חן בעיני מן הרגע הראשון. הוא השפיע עליי לבוא לישראל ולעבוד עימו. הוא פתח לפני הכול: את שערי התעשייה-האווירית, את ליבו ואת קיבוצו, בית-אלפא. המיזוג הנהדר בין קיבוצניק לטייס-ניסוי כבש אותי כליל. לפתע חשתי שכל החלום הזה מתנפץ לי ברעש מחריש אוזניים. נזכרתי בטייס-ניסוי אמריקני, שסיפרתי לו על תכניותיי לעלות לישראל, כדי לעבוד כטייס-ניסוי בתעשייה האווירית, והוא הגיב:

"'משוגע, אידיוט, ציוני גדול מאוד שכמותך, עלה, עלה לישראל, לך לעבוד בתעשייה שהיא ללא ניסיון, ללא מסורת. עוד דרך ארוכה לפניה עד שזו תגיע להישגים ואתה הולך כסומא. היזהר בן-אדם, היזהר לך!'

"לכל-הרוחות, הבחור הזה צדק! שלושה קורבנות בטיסה אחת! כנראה, שכל העניין הזה ששמו התעשייה-האווירית הוא בסך-הכול עסק מחורבן מאוד, מתחילתו ועד לסופו...

"כעבור זמן, שמעתי טרטורו של ג'יפ. הרגשה של אושר. הנער הערבי מילא את שליחותו. הוא צלצל למשטרת שכם ואלה שלחו ג'יפ. היה שם קצין ומספר חיילים.

"הם היו מזועזעים ממה שראו. אווירון מרוסק ולידו, על גדר אבנים יושב בחור בלונדיני, שפניו מגואלים בדם ופצע עמוק בראשו. הוא אמנם הטיס מטוס ישראלי, אך אינו מסוגל להוציא מפיו משפט עברי אחד. בכל-זאת הסברתי את שקרה. הצבעתי על אברהם וציינתי שעוד שני אנשי צוות חסרים. 'עליכם למצוא אותם,' - אמרתי להם. 'אין לגעת ואין להזיז אף חלק ממה שאתם רואים כאן, עד שמהנדסי המפעל יגיעו ויחקרו את נסיבות התאונה.'"

"מצאתי את הסרטים המגנטיים, נתתי להם אותם והזהרתי שלא יגעו ולא יזיזו דבר. "אתם עלולים להרוס הוכחות כיוון שאיננו יודעים מה בעצם קרה'.

"כעבור חמש דקות נשמע רעש של מסוק. טייסיו נטלו אותי עימם ישר אל בית-חולים 'הדסה'. אני רק זוכר שישבתי במסוק הרועש ובכיתי נואשות, כשפי ממלמל: 'אברהם, אברהם.'

"בשבת הראשונה לבואי לישראל, ביליתי עם אברהם, עם מאירה רעייתו ועם הילדים בקיבוצם, בית-אלפא. אברהם שובץ אותה שבת לעבודה. ביקשתי לעבוד עימו. ובבוקרה של אותה שבת מצאנו עצמנו ה'בוס' ואני עומדים משני צידיה של עגלת תחמיץ ובקלשונים פורקים תחמיץ לרפת. היתה הרגשה נפלאה.

"למחרת האסון היינו אשתי אנני ואני בבית-אלפא בלווייה שנערכה לאברהם. בשבת שלאחריה שוב באתי לקיבוץ. פניתי לרכז הרפת וביקשתי, בדרכי שלי, לספוד לאברהם. השכמתי בבוקר ויצאתי לפרוק עגלה עמוסה תחמיץ..."

למרות האסון הכבד שאירע לא דובר על הפסקת הייצור. אל שווימר, מנכ"ל התעשייה האווירית דאז, לא איבד לרגע אחד את האמונה במטוס ופקד: להמשיך! בין המתכננים היתה תחושה של כישלון, של אי ביטחון, אולם העבודה נמשכה כסדרה. כשנה וחצי לאחר האסון נסתיימו המבחנים, הניסויים והוחל בייצור השוטף. מטוס ה"ערבה", לאחר שתוקנו הליקויים, עבר את כל המבחנים והמבדקים הבינלאומיים בהצלחה. דייב לווין, כפי שהבטיח, בשעה שישב על אותה גבעה סלעית בגדה-המערבית, כשהוא סופד לאברהם – המשיך לעבוד כטייס-ניסוי בתעשייה-האווירית.

כעבור עשר שנים, ב-15.1.1980 דייב לווין נספה במאלאווי, באפריקה, בשעת טיסת-הדגמה של מטוס ה"ערבה".

דוד (דיב) לווין ואברהם הכהן קבורים באדמת בית-אלפא.

בקיבוץ אורטל

בשבת האחרונה שבת שירה

בפרשת השבוע "בשלח"

ואנחנו בטוחים שאתה מהלל את משפחתך

כשם שמשפחתך גאה בך

תינוק הבוכה כל הלילה וכל לילה ומדיר מנוחה ושינה מכם, הוריו הנורמטיביים, הצעירים, האכפתיים, האוהבים והלא מנוסים בגידול ילדים, עד כדי הוצאתכם משווי משקלכם הנפשי שעלולה להביאכם לאסונות בפגיעה חמורה בתינוקכם, והכול, על מנת להרגיעו.

בתקשורת מועלות הצעות טובות כהקמת מרכז לעזרת הורים שיוכלו לפנות אליו ולבקש את בואו של המרגיע שיאפשר להם לישון קצת. או ההצעה הנכונה ללמד צעירים, את תפקידם ותפקודם כהורים עתידיים.

בינתיים, יש לי עצה קטנה שעשיתי אותה בעצמי וגם העברתי אותה להורים אחרים שהרעיפו עליי תודות לרוב על ש"הצלתי אותם". אשמח להעביר עצה זו לכל ההורים שיקראו מכתבי זה.

יש לנתק את מיטת התינוק מעמידה יציבה על הרצפה ולתלות אותה לגובה 2-3 ס'מ מעל לריצוף ועל ידי כך הפכנו את המיטה לערסל/נדנדה שבכל בכי, תנועת התינוק מזיזה את המיטה, ואם זה לא מספיק, לקשור את רגל המיטה בחוט ארוך אל מיטת ההורים, ועם תחילת הבכי וההתעוררות, למשוך קצת את החוט ובכך לנדנד את המיטה, וראו זה פלא: התינוק נרגע, נרדם וכך גם הוריו.

את תליית המיטה לתקרת החדר, יש לבצע כך: לקשור ל-4 פינות המיטה חוט ניילון בעובי 3 מ"מ, את ארבעת החוטים לקשור לשני עוגנים שנקבעו בתקרה מעל המיטה, כשהמרחק בין העוגנים הוא כאורך המיטה. הגובה של 2-3 הס"מ מבטיח שהנדנוד יהיה חופשי מחד ובטיחותי מאידך.

בברכת לילה טוב שקט ורגוע,

מוטי בן חורין

סביון

[הכותב הוא אדריכל, ובן-דוד שלנו בדרגה שנייה מצד משפחת ראב בן עזר]

אהוד: לנו היה פתרון יותר פשוט: לתת לתינוק מוצץ טבול בדבש. ובניגוד לאזהרות-השווא, זה לא הזיק כלל לשיניו של הבחור בהתבגרו וגם לא לכישוריו השכליים. אבל מה, אנשים רעים. כואב להם הלב לתת לתינוק משהו מתוק וטעים בתקופה שבה יש לו כל כך מעט הנאות בחיים. ואילו אנחנו סבורים שאחרי פטמה, מוצץ בדבש הוא הדבר הטוב ביותר בפה.

* "יש שופטים בירושלים", מרבים לצטט דברים אלה של בגין, בפולמוס הסוער המתנהל על מעמדו ותפקודו של בית המשפט העליון. אולם מן הראוי שנזכור, שבגין אמר את הדברים במציאות שונה לחלוטין. בתקופת בגין, בית המשפט העליון היה בימיו הגדולים ביותר, בהם נהנה מיוקרה גדולה. ההתדרדרות ביוקרת בית המשפט העליון נובעת מהמהפכה החוקתית של אהרון ברק; מהפכת האקטיביזם השיפוטי, "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט". שופטי בית המשפט העליון ונשיאיו טרם המהפכה של ברק, לא היו פחות גדולים מברק. אבל היתה בהם מידת הענווה שחסרה לברק – הענווה להבין שהרשות השופטת היא צלע במשולש השלטוני, לצד הרשות המחוקקת והמבצעת; משולש המקיים הפרדת רשויות משולבת במערכת איזונים ובלמים. הייתה בהם מידת הענווה "להסתפק" בתפקידם, שאין ערוך לחשיבותו, כשופטי בית המשפט העליון, והם לא התיימרו להחליף את הרשויות האחרות ולהתחיל לעסוק בפוליטיקה.

הנשיא האחרון של בית המשפט טרם מהפכת ברק, היה מאיר שמגר. בניגוד לקודמו בתפקיד משה לנדוי, שמגר לא התעמת עם ידידו, מקורבו ומחליפו אהרון ברק על סוגיית האקטיביזם השיפוטי. אולם על סמך ההבדל הרב באופן בו הנהיגו השניים את בית המשפט, אני מרשה לעצמי לשער שהוא לא שבע נחת מן השינוי הדראסטי.

שמגר, שאינו מרבה להתראיין, העניק ראיון למוסף "סופשבוע" של "מעריב". הראיון נערך על רקע שיח הקורבניות וזריעת הפאניקה מפני "התנפלות על הדמוקרטיה, מתקפה על בית המשפט, סתימת פיות, ניסיון להפחיד את התקשורת" וכו'. מול זורעי הפאניקה, ובהם הנשיאה היוצאת של בית המשפט וקודמה לתפקיד, שמגר נשמע כמבוגר האחראי, כקול השפיות ושיקול הדעת. "אני מסרב להצטרף לפאניקה השוררת בציבור." בדרך כלל שמגר אינו תומך בחוקים השנויים במחלוקת, אך אין הוא סבור שהתנגדותו להצעה זו או אחרת הופכת אותה לאנטי דמוקרטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית, סותמת פיות ושאר סיסמאות העדר. הצעת חוק שהוא מתנגד לה, היא הצעת חוק לגיטימית לא פחות מהצעה שהוא תומך בה. הוא מזכיר שרוב ההצעות שמדובר בהן לא התקבלו, ואלו שהתקבלו, אם לא תהיינה טובות תוחלפנה שוב בעתיד. פשוט ואמיתי.

שמגר מסרב להתרגש מהתיקון לחוק לשון הרע, ולבטח הוא לא ידקלם את הכינוי חסר השחר "חוק ההשתקה". שמגר, המזוהה כל כך עם פסיקות המבטיחות את חופש הביטוי, יודע שאין בהצעת החוק הזאת כל בעייה של חופש ביטוי. "החוק הזה שכולם נרעשו ממנו קיים זמן רב ועכשיו רק הגדילו את הסכומים. אני לא סבור שזו פגיעה בחופש הביטוי. אני לא רואה בזה נזק, כי כל מקרה יידון לגופו. לשופט יש שיקול דעת, לפעמים תקרת העונש היא מאסר עולם ושופט נותן שנה אחת. ובכל מקרה לאדם יש זכות ערעור." כל כך פשוט, כל כך אמיתי, כל כך שונה מההתלהמות נוסח "חוק ההשתקה". וכך המראיין שואל אותו על חוק אחר חוק, ומקבל תשובות שפויות, שקולות, צנועות.

כך הוא התייחס לחוק להגבלת תרומות לעמותות ממדינות זרות: "הרי זו חקיקה שלא עברה בסוף. אני חושב שתמיכה בגוף פוליטי על ידי ממשלה זרה היא דבר שהיה צריך להפחיד כל אזם שמאמין בדמוקרטיה אמיתית. אפילו בארצות הברית יש חקיקה חריפה נגד הנושא הזה. אני אישית לא הייתי מתערב בכלל בענייני הכסף. שכל אחד יעשה עם התרומות כרצונו. אבל איני אוהב שממשלה זרה מתערבת בכספי העמותות. זה לא תקין."

כן, הוא אמנם לא תומך בהצעת החוק, הוא אינו חושב שזאת הדרך להתמודד, אך הוא אינו מתבלבל – הבעייה האמתית אינה הצעת החוק, אלא המציאות שעימה מנסה החוק להתמודד – ההתערבות הבלתי נסבלת של ממשלות זרות בפוליטיקה הישראלית. התופעה הזאת אינה תקינה. התופעה הזאת מפחידה. התופעה הזאת מנוגדת לדמוקרטיה אמתית. ובאנדרסטייטמנט האופייני לשמגר, אמירות כאלו מבטאות התנגדות וביקורת חריפות ביותר של הנשיא לשעבר כלפי התופעה הרעה והמזיקה הזאת.

שמגר מתנגד גם, בצדק, לרעיון השימוע למועמדים לעליון בכנסת, אך גם את החוק הזה הוא מסרב לתייג כבלתי דמוקרטי, כביכול. "זה דבר שקיים בארצות הברית, שם שופטים מתמנים על פי שיקולים אחרים וקשה להתמנות אם אינך שייך למפלגה שיש לה רוב בסנאט. טוב שהצעת החוק הזו לא עברה אצלנו... ארצות הברית היא מדינה דמוקרטית מובהקת, לא כל מה שקיים שם טוב בשבילנו. ... לדעתי, לא עמדו מאחורי הצעת החוק מניעים פוליטיים והיא עלתה בעיקר מכיוון שרצו להעתיק אותה מארצות הברית."

* בשבוע שעבר הענקתי במדור זה צל"ש ל"הארץ" על המקום הנרחב שהציב, בכותרת הראשית של ערב שבת, למחקר של מכון גוטמן על זיקת הציבור לדת, למסורת ולאמונה. שבחיי היו על עצם הבחירה בסוגיית הזהות התרבותית היהודית שלנו כנושא מרכזי כל כך. כנראה שהגבתי בתמימות-מה; שלא השיח הזהותי עניין באמת את העיתון, אלא המחקר היה יריית הפתיחה לעליית מדרגה בקמפיין הקורבני של זריעת הפאניקה.

ועכשיו, לא זו בלבד שהממשלה לאומנית וגזענית וסותמת פיות ומנסה להרוס את בית המשפט ולשבור את התקשורת וגו'. כעת מסתבר גם שהעם יותר ויותר דתי / מתחרד / גזען וכו'. את הטון נתן ביום א' שעבר גדעון לוי שסנט בחברה הישראלית על גזענותה, כפי שבאה לידי ביטוי, כביכול, במחקר. ובהמשך השבוע, ב"הארץ" ובתקשורת כולה, התבכיינות רבתי, קפיצת מדרגה רבתי בשיח הקורבני.

ואם עד אתמול המיעוט החרדי כפה את דעתו על הרוב החילוני, מהיום הרוב הדתי רומס את המיעוט החילוני. ואם אתמול הגישה הייתה שמי שאינו דתי אורתודוכסי הוא חילוני, לפתע הגישה היא שמי שאינו חילוני אתאיסט, הוא בהכרח מתחרד ומתחר"ל.

הקורבניזם המתבכיין הגיע לשיאו במאמרו של קרלו שטרנגר "דת ההומניזם". במאמרו הוא קורא למיעוט החילוני הנרדף להתמרד. "היחס כלפי הליברלים החילונים כיום גרוע כמעט כמו היחס כלפיה ערבים ... בניגוד לדתיים הלאומיים והחרדים, אין לנו זכויות כלשהן של מיעוט. אנחנו משלמים בשביל כולם ואיננו מקבלים שום דבר למען צרכינו. חילונים ליברליים צריכים לנקוט צעד קיצוני: עלינו לסרב להשתתף בעיוות הדמוקרטיה, שלפיו על הרוב לרמוס מיעוטים. כמו החרדים נפגין ונזעק כי רומסים אותנו. כמו המתנחלים נאמר, שהחוקים אינם חלים עלינו. עלינו להכריז שההומניזם הוא דתנו ולרוש מעמד של מיעוט דתי. עלינו לעמוד על כך שהאמונה הדתית שלנו אוסרת עלינו לדכא עם אחר. הומניסטים יילחמו בכל מלחמה שנועדה להגן על המדינה, אולם לא ישתתפו בכיבוש. אם יהודים דתיים לאומיים יכולים להכריז שלא יפנו התנחלויות, אנחנו יכולים להכריז שלא נגן עליהן. נכריז , שהדת שלנו אוסרת להשתתף בכל טקס או מנהג שאינו מעניק זכויות שוות לנשים ולהומוסקסואלים. נכריז גם שהדת שלנו אוסרת עלינו לאכול חיות שהומתו בדרך שאינה מצמצמת למינימום את סבלן. אם חיילים חרדים יכולים לדרוש כשרות מיוחדת אפילו במוסדות ציבור, אנחנו זכאים לאכול בשר שאינו כשר." איזו קורבניות!

* הכותרת הראשית ב"הארץ" מדווחת על הרצאה של ראש השב"כ יורם כהן בפורום סגור בת"א. איני מכיר את הסטנוגרמה המלאה של ההרצאה, אך מעניין לבחון כיצד העיתון בחר להציג בכותרות ובכותרות המשנה את הדברים שפירסם בכתבה.

הכותרת הראשית מצטטת את ראש השב"כ בנושא תג מחיר: "מתנחלי יצהר מטילים טרור על הממשלה." כותרת המשנה: "מעורבותם בטרור הולכת ופוחתת. יש להבין אותם." אכן, בהנחה שהציטוט מדבריו של כהן מהימן, הדברים נאמרו. אולם ניתן היה לתת גם כותרת אחרת, אף היא מתוך דבריו: "תג מחיר – קבוצה קיצונית שמונה כמה עשרות צעירים. כלל הציבור ביש"ע שומר חוק ולא מפעיל אלימות, ממלכתי ונאמן למדינה." כותרת משנה: "עצרנו בשנה האחרונה 20-30 מעורבים בטרור מקרב ערביי ישראל." גם כותרות כאלו מתבססות על דברי ראש השב"כ.

ניתן ללמוד מכך עד כמה חשוב לקרוא טקסט עיתונאי באופן ביקורתי. האמת היא שכהן הציג את סוגיית ערביי ישראל ואת סוגיית המתנחלים באור דומה מאוד. רוב גדול מאוד של הציבור מתון ושומר חוק, אך יש כמה עשרות קיצונים אלימים. עם זאת, יש הבדל אחד – לערביי ישראל הנהגה "הרבה יותר קיצונית מרוב הציבור, ולפעמים היא מושכת למחוזות שרוב הציבור אינו מזדהה איתם." אני רוצה מאוד לקוות שכהן צודק באבחנתו כלפי ערביי ישראל. בהנחה שהוא צודק, נותרת שאלה מדוע הוא בוחר שוב ושוב את עזמי בשארה, אחמד "שאהידים" טיבי, זועבי ושות'.

כהן צודק בתארו את מפגעי תג מחיר כ"כמה עשרות". הוא גם צודק בהגדרתו אותם כטרוריסטים. ודווקא מן הסיבה שמדובר בטרוריסטים מצד אחד ובקבוצה קטנה מצד שני, כישלון השב"כ בפיצוח הקבוצה ובהתמודדות עמה – מחפיר.

דברים מעניינים נוספים אמר כהן על המו"מ עם הפלשתינאים: "יו"ר הרשות הפלשתינאית מחמוד עבאס (אבו מאזן) אינו מעוניין לנהל משא ומתן עם ישראל, כיוון שהוא סבור שהממשלה הנוכחית בישראל לא תציע לו מה שקיבל מהממשלה הקודמת."

מה ניתן להסיק מכך? ראשית, שהגורם לקיפאון במו"מ הוא סירובם של הפלשתינאים לנהל מו"מ. שנית, שהם נוהגים כך כיוון שהם רוצים לחדש את המו"מ מנקודת הקצה של הוויתורים של אולמרט, אותם הם דחו. כזכור, הם דחו הצעה של אולמרט לנסיגה מלאה לקווי 49', עם "חילופי שטחים" מזעריים וקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים.

אך האמירה הזאת לא תהיה הכותרת הראשית ב"הארץ", מאחר והיא נוגדת את הקו שלו – האשמת ישראל במבוי הסתום במו"מ.

* אני שב לנושא בו עסקתי בשבוע שעבר – המסלול המקוצר לדוקטורט של יאיר לפיד. איני תומך ביאיר לפיד, להיפך – הוא מעורר בי התנגדות חריפה, אותה ביטאתי בשני מאמרים מאז הכריז על הצטרפותו לחיים הפוליטיים. אולם בנושא זה, איני שותף ל"עליהום". יתכן שלפיד עצמו אכן אינו האיש הראוי לקיצורי מסלול מסוג זה ושהוא קיבל את הפריבילגיה בשל סלביותו, אולם העיקרון של זכות האקדמיה לשפוט אנשים על כישרונותיהם והצטיינותם מחוץ לאקדמיה, הוא עיקרון נכון. הפגיעה בזכות הזאת בשל העליהום הזה, היא נזק גדול, בעיקר לאקדמיה. התגובה החריפה, החד משמעית, המיידית של המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) להפסקת הנוהג הזה, מתוך אימת תקשורת צדקנית ומוסרנית מדאיגה, כיוון שניבטת ממנה הנהגה שמרנית, קטנונית ופרוצדורליסטית של מערכת ההשכלה בישראל.

חתן פרס נובל לרפואה פרופ' אהרון צ'חנובר יצא במאמר ב"הארץ" נגד עמדת המל"ג. הוא הוכיח שההיסטוריה האקדמית רצופה מקרים שבהם חסרי השכלה פורמלית הגיעו לפסגת היצירה וההוראה האקדמית, שלא לדבר על פסגת ההצלחה בכלל. ברנרד לואיס מאוניברסיטת פרינסטון נהפך למזרחן החשוב בעולם אולי, ומיכאל קוק האנגלי מוביל עימו ועם אחרים אל פסגות ההבנה של ההיסטוריה והתרבות של האסלאם. אף לא אחד משניהם אינו בעל תואר שלישי מאוניברסיטה כלשהי, אך אין זה מפריע להם לחנך רבים. הסופרים עמוס עוז, חיים באר וא.ב. יהושע הם פרופסורים מן המניין באוניברסיטאות ישראליות ומורי ספרות לרבים, כאשר לאיש מהם אין דוקטורט. האם מישהו היה מעז לוותר עליהם?" אני שב ומזכיר, שזכיתי ללמוד אצל פרופ' חיים באר והוא גדול המורים שזכיתי ללמוד מהם, ובשנותיי באקדמיה זכיתי ללמוד אצל טובי המרצים.

דבריו הנכוחים של צ'חנובר: "מן המפורסמות הוא כי חינוך אוניברסיטאי לא הפריע לאיש להיוותר חסר השכלה; לצערי הוא אף עודד רבים להישאר במצב זה. לאוניברסיטאות תפקיד חשוב בהקניית ידע קיים ובחינוך למציאת פתרונות מגירה לציבורים רחבים, אך זאת במחיר כבד של מניעת מחשבה יצירתית. מעצם העובדה שזהו תהליך המוני, שבוגריו הרבים יוצאים לשוק העבודה הוא מלווה בהענקת תארים וביצירת היררכיות המעידות על רמת החינוך שנדרש. מן הסתם אין כנראה דרך אחרת. אלא שהגולם קם על יוצרו והתארים נהפכו לעיקר. עקב כך, נשכח תפקיד חשוב לא פחות, שבשל הקושי ליישמו רוב האוניברסיטאות בעולם נכשלות במילויו – והיא לעודד יצירתיות, מקוריות וחשיבה בלתי שגרתית ולאתר את המצוין, זה הטס על כנפי הדמיון". לכן, צ'חנובר מביע תמיכה באוניברסיטת בר אילן ובהחלטה לקבל תלמידים ללימודים לתואר מתקדם בלי שיהיה בידם תואר ראשון. אני מקווה שהאוניברסיטה תעמוד בלחצים המופעלים עליה ושהאוניברסיטאות הנוספות יאפשרו אף הן במקרים חריגים לימודים לתארים מתקדמים ללא צורך בתארים קודמים."

* המלצותיי השבוע: מוסף התרבות ואמנות של "הארץ" מציין את יום הולדתו ה-75 של יהושע קנז ו-25 שנים לצאתו לאור של ספרו הנפלא "התגנבות יחידים", בהבאת הרצאותיהם של עמוס עוז ורונית מטלון בערב חגיגי לכבוד האירועים הנ"ל.

במוסף "הארץ" – כתבה של רם אורן על ספרו החדש "נפש הומייה" העוסקת בסיפור אהבתם של מחבר "התקווה" נפתלי הרץ אימבר ואשתו של סיר לורנס אוליפנט, הבריטי הנוצרי שקידם כל כך את ההתיישבות היהודית בא"י, שאימבר שירת כמזכירו.

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "הערכות: מינוי המבקר החדש יעוכב עד שלינדנשטראוס יסיים לבדוק את הליך בחירת מחליפו."

היו יכולים!" – פתגם צרפתי]

הי אהוד.

אני רוצה לאמר משהו על "חוכמת הזקנים". כשאומרים שהזקנים חכמים יותר מהצעירים, לדעתי, אין מדובר באינטליגנציה גולמית (לצעירים יש יותר תאי מוח, והקשרים כימיים וחשמליים במוח – מאשר לזקנים), אלא לסך הכולל של אינטליגנציה בתוספת ניסיון חיים. מדובר על ניסיון, מפני שהחיים מזמנים לעיתים הפתעות הנראות ונשמעות "לא הגיוניות" – ובכל זאת הן קיימות.

עבדתי שנים רבות בתחום של ילדים בסיכון. ראיתי ( בניגוד, לכאורה, לכל הגיון) איך אנשים שעברו שבעת מדורי גיהינום כדי להוליד ילדים. אהבו אותם אהבת נפש, וחרדו לכל שערה משערות ראשם – כשהם במלוא חושיהם – הפכו לחיות טרף חסרות שליטה ברגעי מצוקה, והתעללו בילדיהם עד מוות או בפגיעה פיזית בלתי הפיכה. אני לא רוצה אפילו להיזכר במקרים הקשים יותר, ולכן גם ראיתי תמיד את האנשים האלה (בדרך כלל אבות, אבל היו גם אימהות) כמסכנים, וכמי שהעונש שהביאו על עצמם בפגיעה בילדיהם, חמור הרבה יותר מכל עונש שבית משפט יכול להשית עליהם.

"חכמת הזקנים" במקרה זה מעידה שבניגוד לכל הגיון, לכאורה, ה"מפלצת" הספונה בהם (ובכל אחד מאיתנו, אגב) יכולה לצאת ברגע של אובדן שליטה ולהביא לתוצאות קשות כמו שקרה בעניין התאום המת, ואחותו שניצלה בעור שיניה. כמובן שהעניין טעון עדיין בירור בבית המשפט. אני לא מרגישה שאני יכולה להרחיק לכת כמו זוכה פרס נובל, הישראלי, שאמר שהאדם בדרך כלל פועל לפי רגשות, ומגייס נימוקים לוגיים לפעולותיו הרגשיות כדי להצדיקן, אבל אני בהחלט חושבת שהפעולות שלנו לא תמיד מתיישבות עם הגיונם של אחרים, ואפילו שלנו עצמנו. קשה מאוד לעמוד בעימות עם ה"מפלצת" שבתוכנו, אבל היא קיימת. הריסון שלה הוא עבודה יום-יומית, אולי סזיפית במידת מה, אבל הכרחית.

דוגמה נוספת היא ההתגייסות למען גלעד שליט שהיתה רגשית יותר מהגיונית, ולכן, אולי, קשה לנו לקבל את הליכתו של נועם לפוליטיקה כשהוא נישא על גלי התמיכה הרגשית בעניינו, גם אם לא חפפו את זו ההגיונית. התחושה היא שהוא "מנצל" את התמיכה הרגשית הזו ומנתח את הצעד הזה בהנמקות הגיוניות. זה לא כל כך מצליח לו מפני שיש כאן שני "שדות" שונים. בקיצור לא כל אדם זקן הוא גם חכם, אבל זקן חכם עולה, לדעתי, על צעיר חכם מפני שאל חכמתו הגולמית נוסף הניסיון של המציאות, שלא תמיד נתפשת כהגיונית דווקא, אבל הניסיון והחוויה של העובדה הזו מוסיף לזקנים את הידיעה שיש אפשרות כזאת, ושהיא אפילו סבירה.

מה שהיה מוגדר במילון המשטרתי בתור "אין עניין לציבור" זוכה לכיסוי חדשותי החוזר על עצמו עד לעייפה, על חשבון נושאים גורליים שחשוב להביאם לדיון ציבורי, בהיעדר טיפול שלטוני בהם. כמה פעמים התרגלנו לשמוע בראש מהדורת החדשות דברי הבל חוזרים ונשנים על נושאים שוליים, הנלעסים שוב ושוב? הנה כמה דוגמאות:

תג מחיר: את מי מעניין גרפיטי פרימיטיבי שלא ברור מי כתב אותו ולמה הוא מטיף? ולמרות זאת, הסיפורים על הופעת הגרפיטי הזה הובאו פעם אחר פעם כנושא חדשותי חשוב, והגיעו לשיא בסקירת השריפה במסגד טובה-זנגריה עם שיירות פרנסי הציבור שבאו להתנצל על פרובוקציה שנעשתה לפי כל הסימנים בידי תושבי המקום עצמם.

אוטובוסים להסעת חיילים בחינם: כמה פעמים היינו צריכים לשמוע את הצעקות ההיסטריות של האימא ש"הילד" שלה הוזמן לנסוע חינם באוטובוס לחיילים, ביום א' בבוקר, במקום לקנות כרטיס לרכבת? איזה טרגדיה קרתה כאן? שמענו משהו דומה מאימהות לוחמי תש"ח שלא חלמו לקבל שירות כזה לחזרה מחופשה בבית אל קו האש?

פרשת הגברת ר': את מי ועד כמה מעניין לשמוע על יחסים אישיים בין פקידי ופקידות משרדי הממשלה? האם היתה הודעה על חקירת משטרה שיש בה עניין לציבור? האם היתה הודעה מעניינת של ראש הממשלה בנושא?

לעומת סיפורי-הבל אלה לא ראינו שום ניסיון לטיפול תקשורתי רציני בתופעות חשובות וחמורות, שהשלטון משתמט מלטפל בהן או מטפל בצורה מעוותת. אציין להלן רק אחדות מהן, שהיה לי חלק אישי בחשיפתן.

מערכת משפטית בשרות אינטרסים זרים: שר המשפטים וצמרת משרדו נמנעים מלחקור חשדות מבוססים על החלטות משפטיות שהתקבלו בהשפעת אינטרסים זרים, והביאו נזק רב למדינה. לאף אחד אין שאלות על כך?

מי גרם לשריפה הגדולה בכרמל? הודעות משטרה בזמן-אמת דיברו על כמה מוקדי הצתה של השריפה בכרמל. מי גרם להשתקת החקירה שהתבקשה מכך ולהעמדת האשמים לדין? מה עושים למיגור טרור ההצתות?

פיגור מסוכן בתורת הלחימה של צה"ל: מבחן התוצאה של מלחמת לבנון 2 ומבצע "עופרת יצוקה" היה – מפלה. מי מנע את עדכון תורת הלחימה של צה"ל למצב האסטרטגי הנוכחי? ובמיוחד – כשמדברים על הכוונה לצאת למבצע "עופרת יצוקה 2"?

מחדל ההשלמה עם עלילות הדם: מאז תחילת שנות הגלות היו עלילות הדם על יהודים דלק בטוח למסעי טבח. מאז הקמת המדינה, אמור היה מצב זה להשתנות, כשלרשות המדינה אמצעי-נגד לדיכוי עלילות. הזנחת השימוש בהם גורמת לנזקים בקנה מידה היסטורי ומהווה פשע בפני עצמו נגד העם היהודי ומדינתו. מישהו חייב לבדוק מי אשם בהשלמת הממסד והתקשורת בישראל עם עלילות הדם המופצות בעולם ומשרתות את מסע הדה-לגיטימציה של המדינה.

השלמה עם אופנת הפסטיבלים של שנאה לישראל: שנה אחר שנה מתפשטת בקמפוסים האמריקאים, שם צומחת מנהיגות העתיד, האופנה לקיים "שבוע שנאה לישראל" – למען חרם, נישול וסנקציות (BDS). מחדל הטיפול בתופעה זו ייצור מצב בו לא יהיה לנו בעוד כמה שנים עם מי לדבר בממשל האמריקאי. אף אחד לא אחראי לכך אצלנו?

מחדל אי-השילוב של ישראל במניעת משבר הנפט: ב-2003, עם תחילת המתקפה האמריקאית על עיראק, קיבלו קברניטיהם דף המלצות לניצחון במלחמה, מהגוף שצבר את הניסיון העשיר ביותר במלחמה נגד האימפריאליזם הערבי – פורום ותיקי מלחמת העצמאות של ישראל. אחת ההמלצות החשובות הייתה – להחיות מחדש את קו הנפט מעיראק לחיפה, תוך שחרור המערב מהתלות במיצרי הורמוז הבעייתיים וחיסכון של 5,000 ק"מ שייט של מיכליות בכל כיוון. התזכיר נמסר גם לשר החוץ בישראל, כדי לקדם את הרעיון במישור הדיפלומטי הגלוי והסמוי. מאז, לא קרה כלום, ורק היום רואים כולם את איוולת ההחמצה. אף אחד לא אחראי לכך?

רכבת אשדוד-אילת, כגשר יבשתי ים-תיכון-ים-סוף: מזה עשרות שנים מונחת אצל קברניטי המדינה תכנית לגשר יבשתי כנ"ל, על התועלת המצופה ממנו בקנה מידה בינלאומי. ביצוע התוכנית לא דרש כסף ממשלתי. כיום, מישהו נזכר בה, אך בכוונה לבצע אותה בצורה מעוותת, עם בזבוז כסף ציבורי רב. אף אחד לא שואל איך זה קרה?

מחדל ההגנה ממתקפת טילים: מומחי ביטחון מתחרים ביניהם באומדן המיספר הענקי של טילים המאיימים עלינו, אך אף אחד לא מעיז להודות שמערכת "כיפת ברזל" לא תוכל לתת תשובה להתקפה בהיקף כזה. בשנים האחרונות התקדם מאוד פתרון בעייה זו באמצעות מערכת לייזר. אף אחד לא שואל מי אחראי להמשך השקעות הענק ב"כיפת ברזל" – במקום לקדם את פתרון מערכת הלייזר, הנמצא בהישג יד.

במשטר דמוקרטי, כדי לאלץ את הממסד השלטוני למלא את חובתו לציבור, חייבת תקשורת אחראית להציג לציבור את מחדלי השלטון, כדי ליצור לחץ לתיקונם. אם זה לא נעשה – אין טעם להלחם על חופש הדיבור והפרסום, שיתרכזו בדברי הבל אך יעקפו את הבעיות הרציניות באמת.

הכותב הוא מחברו של הספר "ללמוד מהחיים", בו מוצעת אסטרטגיה לאומית חדשה – במקום זו שכשלה.

"חברותא עם הרב דוד הרטמן", חב"ע 713

אלישע פורת הזכיר את חתנו של הרב, רס"ן אהרון כץ, שנפל במלחמת שלג.

רצ"ב הקטע על העניין בוויקפדיה:

"ב-24 ביולי הופל בטיל קרקע-אוויר מטוס הפנטום של הטייס סרן גיל פוגל והנווט רס"ן אהרון כץ והם נטשו את המטוס. לאחר הגעתו לקרקע נלקח פוגל בשבי סורי, ואילו כץ פגע בקרקע במהירות גבוהה, וככל הנראה נהרג במקום. לאחר שנתיים פוגל שוחרר במסגרת עסקת חילופי שבויים, שכללה גם את החזרת גופתו של כץ לארץ."

אני זוכר את אהרון ז"ל שלמד במדרשית נועם בפרדס חנה. הוא היה משכמו ומעלה, תרתי משמע – גם גבוה מאד וגם חכם ומבריק. אני זוכר שסיפרו עליו, שהוא היה בין מתכנני המבצע במלחמת שלג, שבמהלכו חוסל כל מערך הטילים הסורים בשעות אחדות, בלא שהופל לנו אף מטוס אחד.

2. רוב החרדים עובדים בשחור

ברצוני להעיר על מה ששמעתי ברדיו. פרופ' סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל, אמר בכנס הרצליה שרק 40% מהחרדים עובדים.

מר סטנלי פישר, הצחקת אותי!

אם היית טורח לבדוק ברצינות את הנתונים, היית מגלה את האמת, והיא שבכל תא משפחתי של חרדים, הבעל עובד, וזה מגיע ל-90% לפחות!

אלא מה, רובם עובדים בשחור. יש להם מערכת כלכלית משלהם והכול מתגלגל בהיקפים עצומים – בשחור, או אם נרצה לדייק "בשטרות ירוקים", אבל רוב רובם עובדים ומתפרנסים.

שאל כל חרדי מצוי ויאמר לך.

זכותו של כל אדם, גם אם קוראים לו נועם שליט, לעסוק בפעילות ציבורית. זו לא בהכרח הנאה וגם לא מנעמי השלטון. זו שליחות המפעמת בלבו של מי שרוצה לתרום למדינה ואולי "להחזיר" בפעילות ציבורית-חברתית-מדינית, לציבור שעשה כה הרבה עבורו.

יש הרבה עוגמת נפש למי שנכנס לתחום הזה. יותר מליקוק דבש... הם סופגים הרבה "יריקות בפרצוף", הטחת רפש ועלבונות. (ראה יאיר לפיד שפתאום כולם מתעניינים בתעודת הבגרות שאין לו ובטירפוד ניסיונו ללמוד לתואר שני [ושלישי] בבר אילן).

נועם שליט לא אשם שבנו נחטף ולא אשם שהמדינה לא הצליחה להחזירו במחיר אחר... זה מחדל של המדינה ושל מנהיגיה. לא שלו. יתכן שבהתנהלות אחרת, של הממשלה, ניתן היה להחזירו עוד קודם ולא במחיר כה כבד. נועם שליט לא אשם בזה שניהל מאבק ציבורי מדהים, חוצה גבולות, חוצה מפלגות וחוצה סקטורים. כל אחד מאיתנו היה עושה כך עבור ילדו.

הטענה כי הקמפיין חיזק את החמאס וגרם נזק למדינה היא טענה אומללה ומבישה. בשביל זה יש הנהגה, ממשלה, צבא. מה הממשלה עושה להחלשת החמאס? או אז, להפיל את חיזוק החמאס על משפחה הפועלת להשבת בנה? זה פתטי. מי שאשם בחיזוק החמאס זה ראש הממשלה שהפך את הגעת גלעד הביתה לטקס מפואר ורב רושם, בכיכובו והרמטכ"ל שקרא לו גיבור...

זה לא פוסל את אביו לפעילות ציבורית, פוליטית, להיות שותף. לפעול לשינוי חברתי. בגלל מאבקו המדהים לשחרור בנו הוא צריך "לחזור להר" – למה?!

מעבר לכך, הוא לא כופה עצמו על איש. בשביל מה יש ציבור? בשביל מה מצביעים? למה יש פריימריס? למה יש בחירות? איש לא יצביע עבורו בגלל בנו. או בגלל שהוביל צעדת המונים לירושלים. או בגלל שישב חודשים ארוכים באוהל. ציבור הבוחרים יאזין לדעותיו של נועם, ישמע את האג'נדה שלו ורק אז יחליט אם הוא מתאים או לא. הקמפיין שניהל הוסיף לו יכולות להתנהל מול שועי עולם, לנאום באופן רהוט, לא להשפיל עיניים. להיות ענייני וממוקד. זה יכול לתרום לו בפרק הבא. הציבור ישפוט! זה לא ניצול ציני של מצבו. כפי שנאמר לעיל: זה רצון לתרום ו"לתת למדינה" ולחברה שנרתמה עבורו ועשתה כה הרבה להשבת בנו.

אם הוא לא ייבחר, זו לא תהיה טרגדיה עבורו. הוא ישוב ל"ישקר" או ימצא עיסוקים אחרים.

אם כן ייבחר, השמיים הם הגבול...

הכול החל במודעת דרושים, בעיתון מעריב של יום ששי, דרושים לתפקידי "מרכזים" בכפרי אכסון למשחקי "המכבייה". זומנתי למפגש הכנה לקראת משחקי המכבייה הוצבתי בצוות מעורב בנים בנות בראשות מנהל כפר האכסון. המנהל א', אשר זה יהא כינויו מטעמים מובנים, ערך היכרות בינינו, כל חברי הצוות. במבט ראשון א' כלל לא הרשימנו, למען האמת אף אחד מחברי הצוות לא היה מרשים, וזאת לשון המעטה! לאחר שיחה חופשית בת כרבע שעה בה הציג כל אחד את עצמו, יכולה הייתי להבחין בגוון קולו החם והסמכותי של א'. את דבריו תיבל בסיפורים קצרים ובבדיחות, חלקם מהחיים אשר העידו על ניסיון חיים רב.

משחקי המכבייה החלו ואנו נכנסנו לשגרת עבודה שרובה תחת לחץ ואמורה לפתור בעיות של כפר אכסון שמנה 300 ספורטאים יהודים צעירים מרחבי העולם היהודי. לאט אך בהתמדה יכולים היינו לראות כיצד נרקמים קשרים בין הצעירים לצעירות וככל שנקפו הימים הפכו הכרויות אלו, למעמיקות יותר ויותר. עיניי אשר שוטטו בכל פנה בכפר האכסון הבחינו בערגה במבטי האוהבים אשר לעת ערב החלו להיעלם להם לכיוון חוף הים הסמוך כדי להתבודד.

ערב אחד, בעודנו ישובים במשרד כדי לתכנן את יום הפעילות הבא,רפרפה ידי כאילו מבלי משים על ידו של א', בשרי הפך חידודים ושערי סמר לו! הבחנתי כי תוך כדי המעשה השתנה גוון קולו של א', לפתע פנה אליי באופן שונה מאשר עד כה וביקשני לספר לו מה היו מניעיי, אישה בשלה, עורכת דין במקצועה, נשואה, להתנתק מהעבודה ומהבעל לשלושה שבועות של עבודת לחץ שכזו.

בהמשך עוד הוסיף ואמר כשהוא תולה בי מבט רב משמעות "בחיים, לא אתן לרעייתי לקחת חלק באירוע מעין זה, שהפיתויים בו רבים וכרוך כמובן בהתנתקות מהבית לתקופה ארוכה."

שקט השתרר בתום דבריו, ואני, כולי נרגשת, חום הציף את גופי הצעתי לרדת לשפת הים כדי שלא נופרע בשיחתנו. החול הלבן העדין היה חם למדרך רגלינו, אדוות המים החרישית הבליעה פעימות ליבי, את געש דמי בעורקים ניתן היה לשוות לשפיעת נהר גדול בדרכו להיבלע במרחבי הים האין סופיים. השתרענו זה לצד זו על החול ולא חלפו מספר דקות ומצאתי עצמי מספרת ל-א' על המשבר בנישואיי!

הוא הביט בי בעיניו החומות וסיפר אף הוא על משברים שעבר בחייו תוך כדי הדגמות על מה עושה גבר בגילו כאשר נדרש הוא להכין מאזן מה השיג בחייו ומה לא. מצאתי עצמי קרובה אליו נפשית כאילו הכרנו עשרות שנים, אך את סודי הגדול לא הסגרתי. א' חזר כל הזמן על המשפט "את מסתירה ממני משהו", במהלך השיחה המהפנטת ידע הגבר שלידי לשלב קטעים משיריו. ערב זה קרב אותנו מאוד, ועשינו לנו מנהג כל ערב בתום הפעילות לרדת ולשוחח בשפת הים.

לקראת סיום משחקי המכבייה מצאנו עצמנו בערב האחרון שוכבים על החול הלבן קרובים מאוד זה לזה יותר מאי פעם בעבר. עיניי היו מצועפות ובשערי נזרק ריח ים מלוח, הרגשתי משיכה עזה לגבר ששכב לצידי, רועד משהו מצינת הערב או שמא מריגשה, לפתע, שמעתיו בלחש "מה סודך?"

הפעם לא יכולתי שלא לספר על המשבר בנישואיי, שנבע בין היתר מחוסר היכולת שלי להרות.

א' טמן ראשו בין שדיי הביט למעלה אל עיניי ברגש ובהבנה, שילב אצבעותיו בשלי ובלא מילים החל לעגוב עליי, מעשה האהבה ארך דקות ארוכות, רק גלי הים מתחת וריבוא כוכבים מעל, היו עדים לזוג שאהב בחול הים ללא מורא.

סוף דבר

היום לאחר שעברו השנים הנני מגדלת שני ילדים כאשר בכורי מזכיר לי את ימיה המרתקים של המכבייה המתרחקת.

למשוררת ענת לוין על זכייתה בפרס ע"ש שלמה טנאי לעידוד פרסום היצירה

לסופרת יעל מדיני על זכייתה בפרס לעידוד פרסום היצירה לילדים ולנוער

למשורר עדי עסיס על זכייתו בפרס ע"ש נתן יונתן ליצירה המוגשת בעילום שם בשירה

ולסופר משה גרנות על זכייתו בפרס ליצירה המוגשת בעילום שם בסיפורת

אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש

סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

הוצאת עם עובד, 1997

העורך: חיים באר

הספר יצא לאור בסיוע הקרן הקיימת לישראל

חלק שמיני: התקבלותה, "שערי בדידות נפערים – "

7. אינטרמצו אחרון בפתח-תקוה,

בדירה שכורה ברחוב שפירא.

באפריל 1967, בגיל 73, חוזרת אסתר לגור בפתח-תקוה, בדירה שכורה. בתצלום שנדפס ב"דבר השבוע" והמלווה את הראיון שערכה עימה רות בונדי כבר עומדת אסתר בכניסה לבית ברחוב שפירא 38 בפתח-תקוה. בסיום הראיון היא מספרת:

בעלי השאיר לי רכוש רב, ואני מכרתי בזול. ראיתי שאני עשוייה לאבד הכל, ואז מסרתי את כל הרכוש שלי לקרן-הקיימת תמורת פנסיה. הפנסיה קטנה, אבל אני מסתפקת בה. אומרים שרק המגרשים שווים עכשיו רבע מליון. אינני מצטערת, רק לפעמים צר לי שלא השארתי לעצמי די כדי לבנות לי בית קטן. מיום שעזבתי את תל-אביב, תמיד בחרתי לי כפר, ששם אפשר לקבל בית בזול. עכשיו, בפתח-תקוה, אגור בדירה. אבל זה בית של ארבע משפחות, ואני בקומה עליונה, אז אולי לא יהיה נורא כל-כך. ויש אוקליפטים...

הציון היחיד הקיים לאסתר בפתח-תקוה, לבד ממצבתה, הוא ציטוט שתי שורות מתוך שיר שכתבה על האקליפטוס, החרותות על-גבי לוחית לצד עץ אקליפטוס לבן ענק, שעליו הם בעלי ניחוח לימוני, והוא מתנשא ברחוב שפירא, לא הרחק מביתו של אברהם שפירא.

עכשיו אסתר סמוכה לאימי ולאחותי וכבר קל יותר לבקר אצלה. ימי מלחמת יוני 67' עוברים עליה בפתח-תקוה, אך אסתר אינה מאריכה שבת בדירה הזו. לטענתה בלילות עוברים צעירים על אופנועים לפני ביתה ומפריעים במיוחד לה, והיא שוב נודדת ושוב נעלמת.

בשיחה בטבעון, ב-3 באוגוסט 1971, היא מספרת לראובן שהם:

חייתי ארבע שנים בכפר-יחזקאל בלי כל הציביליזאציה. בשביל הגלבוע הייתי מוכנה לעזוב הכל. בטהובן מתאים מאוד לגלבוע. זה צירוף נפלא. בשניהם יש שגב גדול ופאתוס. חזרתי לפתח-תקוה בערב מלחמת ששת הימים. הייתי כמו לפיד. ישבתי בחדר-המדרגות וזימרתי את בטהובן. לא נכנסתי למקלט.

מיד לאחר המלחמה, כאשר מתאפשר הדבר, היא נוסעת לירושלים ועולה לקברו של איזאק, בהר-הזיתים, לאחר שלא היתה שם שנים רבות. המצבה, לדבריה, נותרה שלימה.

תמר אבידר, שמראיינת אותה במרס 1968, מספרת:

אסתר ראב יושבת זקופה על כורסתה בדירתה הישנה ברחוב שפירא בפתח-תקוה. היא מתנצלת על הארעיות המקיפה אותנו. אני עושה מאמצים נואשים אחרונים לשכנע אותה שתסכים להצטלם. איני מצליחה. "איני ניראית טוב ואיני רוצה להנציח את מראי זה." – ממש רגישות של נערה. מולנו ניצב שולחן-כתיבה וכיסא בעלי עיצוב בלתי רגיל, עם דוגמה המזכירה עלי-כותרת של פרח. "זה פרי התיכנון של נחום גוטמן ושלי." על הכתלים תמונות מימי תל-אביב הקטנה. על אחת מהן נישארה מזכרת מימי מלחמת ששת הימים: הדבקה של פס נייר, לבל תיפגע הזכוכית. "איני מסירה זאת, אני אוהבת מזכרות."

את התמורות הנפשיות המתחוללות בה לאחר המלחמה ופתיחת הדרכים למחוזות שמאז מלחמת העצמאות היו חסומים בפני הישראלים היא חושפת בפני כתבת "הצופה" נעמי גוטקינד (גולן):

אחרי מלחמת ששת הימים עברתי מחדש על התנ"ך וכל אירועי המלחמה נעשו לפתע מוחשיים ומובנים כמו מלחמות השופטים. בשנים האחרונות מעוררת את דמיוני הארכיאולוגיה. היא חושפת למעננו את הארץ העברית הקדומה של אברהם, של השופטים והמלכים, הכל יש באדמה הזו. עדויות לאלפים. כשהייתי מורה בבן-שמן, גיליתי במורדות הגבעות בריכות עתיקות וגתות בסלע ופסיפסים לבנים, שחורים ואדומים. זה מעיד על המיבנים המפוארים שחרבו. מהו הפסיפס? גובלן באבן, ריקמת אישה בבניין. בנעוריי טיילתי הרבה בארץ עם וילנאי, עם ברסלבי. פעם הגענו למידבא. יש שם רצפת מוזאיקה של בית-כנסת עם גלגל המזלות וכתובת בעברית: "שלום על ישראל." כשראיתי אותה – נרעדתי. כאילו רק אתמול ריצפו כאן... ברמת הגלעד, למחרת, בבוקר השכם, ראיתי עדר איילות בתוך מרחב אין-קץ והרגשתי, זה שלי! גם מנשה וגם גלעד. האם לא מכאן באו הגלעדים לקחת את ראשו של שאול?

והערבים? – הערבים הם רק אורחינו. איני שונאת אורחים, חלילה – אבל הם זרים על אדמתי. לא עסקתי בפוליטיקה מעודי, אבל כמה ימים אחרי המלחמה האחרונה קיבלתי בדואר חוזר עם הסיסמה: "לא להחזיר את השטחים." לי, אישית, ודאי וברור שאין לעשות זאת. הלכתי לאסוף חתימות, תרמתי גם כסף.

אבל דומה שעיקר התמורה שהתחוללה בה באותה שנה איננה לאומית כי אם משפחתית, ועל כך היא מספרת לראובן שהם:

הוכיתי מכה גדולה, האח האחרון והכי קרוב לי – אני חוזרת לכפר-יחזקאל – אבל רוחי אינה עימי – פג הכל ואני עצובה ובודדה ואני מחליטה לחזור לפתח-תקוה להיות לפחות קרובה לקברו, ולאלה שהשאיר בחיים, שהיו יקרים לו –

לצד המכה המשפחתית במות אחיה ממשיכה אסתר לסבול מן המפגעים הסביבתיים:

בפתח-תקוה כבר לא היה כל נוף, היתה זו והיא הינה – עיר מחוסרת טעם ומחוסרת אטמוספירה, מלבד איים כמו "יד לבנים" והפרדסים הישנים והרחוקים שעדיין לא עקרו אותם. אני מסתדרת בדירה וזה גיהינום – אין אוויר אין שקט בסוף אני נתקפת בשיעול ובאלרגיה קשה והרופאה בקופת חולים עומדת בכל תוקף שאעזוב את המקום ואלך למקום בגובה של מאה חמישים מטר – והגורל נפל על טבעון שהיכרתיה עוד מקודם, למקום בגובה זה, נטוע אורנים ובעל נוף נהדר. כאן הוטב לי אבל לא לגמרי.

אך הנדודים ממקום למקום – המעבר לפתח-תקוה באפריל 1967 וכעבור שנה המעבר לטבעון ובתווך הגיחות למקומות אחרים כגון לפנסיון שעל הכרמל – אינם פוגעים בכתיבתה של אסתר. היא חוזרת אל הזכרונות שהחלה לכתוב ב"מחברת הכחולה", עוד בתקופת מגוריה ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקוה, והחומר הזה עתיד להוות את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ "גן שחרב". ב-1967 נדפסים הסיפורים: "שנים יפות", "לייבעדיג אין ליסטיג", "דבח" ו"העקרב", ושנה לאחר-מכן "המרתף".

היא מתמידה לכתוב ולפרסם שירים בקצב שסיגלה לעצמה, ואחד הבולטים בהם הוא הפואימה ההיסטורית "בבתא" המוקדשת לאברהם הרצפלד. על נסיבות כתיבת פואימה זו, הנדפסת בחוברת אפריל 1968 של "מאזניים", היא מספרת לנעמי גוטקינד (גולן):

מהמסמכים שהתגלו במצדה אפשר היה לבנות דמות שלמה של אישה ושל חייה. יכולתי להזדהות עם אישה זו. ראיתי הקבלות מסויימות בין חיי לחייה. כתבתי עליה לאט, לסירוגין. שיר אחד – והפסקה של שנה. עוד קטע – ומנוחה של שבועות. אני מסוגלת לעבוד על כתיבתי הרבה זמן, משום שאיני אוהבת הרבה דיו... רק דברים מרוכזים.

בעקבות הופעת "בבתא" קיבלה אסתר מכתב נרגש מרחל ינאית בן-צבי, הכותבת לה ב-28 במאי, זמן לא רב לאחר צאת חוברת "מאזניים":

משב רוח ממידבר יהודה, מימי מצדה ועין-גדי, הביאה עימה שירתך "בבתא". איזה רעננות – – מתרוננת בך נפשך, דמה בדמך ואיתך אנו מתייחדים עם "בבתא, עבריה קדומה, אישה נצחית יפה". איתך ואיתה אנו צועדים עם שיירתה במידבר, לעזרת אחינו הלוחמים בהר, וחם ליבנו. זה שכרן היה של רבות מבנות ישראל בימי מלחמתנו, רק זה לפני שנה, שיכלו להושיט עזרה לאחים הלוחמים. ברוכה תהיי אחותי המשוררת, אסתר ראב, הרי זכרתיך מימי נעורייך, והרגשה לי כי מחדש שבה אלייך העדנה, מחדש את שרה ברוח הנעורים.

באותה שנה מופיעה אסתר בסרט דוקומנטארי שמופק על ידי הוועד הפועל על חיי אברהם הרצפלד, ובאותה הזדמנות מתחדשת ידידותה עימו והוא מודה לה במכתב על חלקה בסרט. כמו-כן היא מזומנת על-ידי חנינא אמוץ להקליט תוכנית מזכרונותיה על תקופת העלייה הראשונה.

מלחמת ששת הימים באה לביטוי בשירים שהיא כותבת בסתיו 1967 ואשר רואים אור בתחילת 1968: "האם" וכן "פוליטיקה בסתיו" שבו מצויות השורות: "הנצחונות / הגוויות הקצורות, / כתמי-הדם – " יחד עם זאת מתחיל לפעם בשיריה אותו פן לאומי שבנופים החדשים, פן שעתיד ללכת ולהתחזק בשנים שלאחר מכן, כמו בשיר: "גולן, בשן, / חרמון וכנרות / כל המורשת / חבוק במבט." אסתר נפגעת עד עומק ליבה מעמדתה של צרפת, ומספרת לראובן שהם ברשימה האוטוביוגראפית:

בא עימות שאותו ניבאתי תמיד וכאשר החל דה-גול להשתמט והפך לטיפוס השלילי הצרפתי, אזרח קטן עם שאפתנות גדולה – כשהחליט על "האמברגו" – כתבתי מכתב גלוי לדה-גול ושלחתי אותו ל-Figaro, העיתון שלי, שבו שירת כאחד מעורכיו סופר שאהבתי מאוד את ספריו בשעתו Jaques de Laeredelle. כמובן שלא קיבלתי כל תשובה על מכתב זה. יש לי העתק באיזה מקום – כתבתי לו שהוא גזל ממני את התרבות הצרפתית כולה, וכן מכל הסופרים ואנשי-הרוח שבישראל, וחתמתי "משוררת ישראלית". כשסיפרתי זאת – אמרו שמכתב כזה צריך לעבור רצנזיה של ממשלה – אני אפילו לא הרגשתי בזה, עשיתי את זה מתוך אכזבה נפשית עמוקה, והאכזבה נמשכת עד עתה, זה מה שהיה לי עם צרפת.

פתח-תקוה של רחוב שפירא ושל המלחמה נעשית לה "עיר זרה". שיר הנושא שם זה, והנדפס ב"הארץ" ב-16 בפברואר 1968, פותח בשורה: "בית שמן, סגור," ומסתיים בשורות: "שלושה ילדים הולכים לפניי / כתפיהם הרזות, נושאות-העתיד – / עתיד מלחמות וזוועות." הדעת נותנת שקטע-הסיפור "מות הזקנה", שנכתב בשלהי שנות ה-60, מספר על השנה שבה מתגוררת אסתר בקומה השנייה בבית שברחוב שפירא:

מכל דרי הבית התיידדתי עם הזקנה הנכה בלבד.

הבית היה מלא עולים חדשים – צעירים ובשנות העמידה ולכולם צימאון חיים מופרז – הרבה מזון! – אמרו העיניים – (ריח שומן מטוגן היה נודף מבעוד בוקר) – הרבה לבוש, ורוב גוונים ותכשיטים – כאילו אמרו לכסות על שנות רעב ומחסור, אבל הרעב בעיניהם לא נתכסה, הוא פעל על המוחות, על הרגליים, הכל התנועע וחי בריתמוס מוגבר לא טבעי – ולא שאהבתי חיים המפכים כמי-שילוח – אלא היה בבני-אדם אלה משהו – כאילו נפלה מעליהם איזו קליפה שהיא הכרחית לגידולם, יותר נכון כאילו סחטו מהם את מיץ החיות הרגילה, קלפו אותם מקליפה שאדם-רגיל מחונן בה באופן טבעי – כמו העץ הזה הגדל בחצר –

לא יצאו מכלל זה הילדים – למעשה היו שמנים וורודים אבל בעיניהם היה ידע-רב – לא ילדותי – כאילו עבר אליהם בירושה אותו היעדר של מיץ החיות הטבעי –

הזקנה צלעה והיתה נשענת על מקלה וכשהיתה סובבת לעיסוקיה במיטבח ובחדריה, היו נשמעות נקיפות-המקל בבית כולו –

מן המעודד – לא היה בדבר –

ואולם יום אחד ניצבה בפתח דירתה כשירדתי מן המדרגות – בירכתיה לשלום ואורו עיניה, עיניים מלאות תבונה וביטחה, ובפניה שום רמז למומה – עמדה כאישה צעירה סקרנית, מלאת הכרה עצמית, על פתח ביתה –

איני זוכרת כיצד אבל התחלתי נכנסת אליה, גרתי מעל דירתה, החדר היה מלא ארונות ספרים ותשמישי קודש מכסף טהור ורהיטים כבדים עמדו וסיפרו על מסורת ארוכה של חיי אנשים יהודים – לא היה כאן דבר מחיי הארץ החדשים מלבד המקרר החשמלי –

וכך נמשכה ידידותנו. האישה הזקנה נעשתה בשבילי פינת נפש ומקלט מה – מאווירת הבית שהעיקה במתיחותה החולנית –

המשך יבוא

* 80% ממיליון ושלוש מאות אלף עולי רוסיה האתאיסטים מאמינים באלוהים ופוקדים את בתי הכנסת בארץ לפחות פעמיים ביום כי הם בעלי תחושה רליגיוזית עמוקה שעל פיה גם זונות, עוזרות בית וזבניות מנשקות מזוזות, והם גם משתתפים בסקרים שעורכים נוכלים תאבי פרסומת, ויש מי שעושה עכשיו דוקטוראט על רוח האדיקות והאמונה באלוהים שהביאו עימם עולי רוסיה – רוח גבית מצויינת לרשת "טיב טעם" [ו"אביב" ז"ל] ולכל מה שאינו כשר וגם מרבה חילולי שבת בישראל. קיראו עוד על כך באיזורים המטומטמים של העיתונות, הפילוסופיה והתקשורת הישראלית.

* סיימנו רק עכשיו לקרוא את 671 עמודי ספרו עטור התהילה של הנס פאלאדה "לבד בברלין", סופר שעליו לא שמענו מילה עד שלא קראנו את ספרו – והנה מתברר שזה אחד הספרים הגדולים והמרתקים של המאה ה-20, יצירת מופת לכל דבר. איננו מכירים את יצירותיהם של כל הסופרים הגרמניים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אבל ממה שקראנו, גם היינריך בל וגם גינתר גראס, נראה לנו שהוא הגדול שבהם.

* "שלום אהוד. האספן הדי אור שלח לי תמונות מה'שלל' שלו בשוק הפשפשים [בחיפה] ביום שישי. שמתי לב שבין הפריטים ישנה קבלה של בן משפחת בן עזר ראב. ברשותו אני מעבירה אליך את התמונה. בברכה, ניצה וולפנזון." [ראה צרופה].

אהוד: ניצה, הרבה תודה לך ולהדי אור. בקיצור נמרץ: בן-דודי אברהם בן עזר היה נכדו של סבי יהודה ראב בן עזר מאשתו הראשונה הדסה, בירושלים, שילדה לו בן אחד, מנחם שלמה, הוא אביו של אברהם.

אברהם התגורר בחיפה והיה אדם דתי. הסופר יצחק ראב, היה אחיו של אברהם. צעיר האחים היה יונה בן עזר, מחניתה, שהיה מאנשי וינגייט ושירת בצי הבריטי. אח אחר, שמעון בן עזר, היה ממייסדי בלפוריה, ובנו שלמה מתגורר בה עד היום וגם כתב ספר חשוב על תולדותיה. לצערי, מכל בני-דודי אלה, רק את אברהם לא פגשתי מימיי, ואילו אביו, הוא דודי מנחם שלמה – מת בירושלים כעשרים שנה בטרם נולדתי. כיום, מנכדיו של יהודה ראב, נותרו רק אחותי הצעירה לאה, ואני.

* מה יהיה בסוריה לאחר ששלטונו העלאווי של אסד יופל? איזה מרחץ דמים? איזה תוהו? איזה סכנות חדשות ואפילו מיידיות לישראל? לא של מלחמה – אלא של גורל ארסנל הנשק הסורי האימתני, חלק ממאתיים אלף הטילים והרקטות המכוונים כלפינו מכל רחבי המזרח התיכון השואף להשמיד אותנו – כדברי המטורפים ההיטלריסטים באיראן.

* ובאשר למצרים, אויה, כל תחזיותינו השחורות הולכות ומתממשות. אמרנו לכם מהרגע הראשון שהמצרים עוד יתגעגעו למובאראכ?! צחקתם לנו! קראתם לנו "ימניים" ו"פאשיסטים"! האמנתם לעורך-הדין הדמוקרטי המבריק ברק חוסיין אובמה – שהאנגלית שלו רהוטה כמעט כמו זו של עמוס עוז.

* כן, אנחנו חיים. הדירה מחוממת. תל-אביב נעימה ואינה מושלגת. קוראים ספרים. מקלידים. פנסיונרים. נשכחים. לא כל כך בא לנו לכתוב ולהוציא רומאנים חדשים כי גורלנו כבר נחרץ: אין מתייחסים לספרים שאנחנו כותבים; עלינו להוציא עשרות אלפי שקלים כדי שיראו אור; מה עוד שאת הספרים האחרונים שפירסמנו – טרם קראו, וכמעט שאין יודעים על קיומם. כן, כך גורלנו, בתור סופרים לא חשובים, לעומת אחדים מבני-דורנו שאותם נושאים על כפיים ומייחלים לכל ספר חדש שלהם. אבל אנחנו לא דואגים – כי את העולם המיוחד שלנו איש לא ייקח מאיתנו – והוא יישאר בספרינו לדורות גם כאשר אחרים יישכחו.

* מה המשותף לשלדון אדלסון ולאהוד בן עזר? שניהם בעלים בישראל של עיתון חינם שתפוצתו הולכת וגדלה מגיליון לגיליון, באופן יחסי, כמובן. ושניהם נשואים לישראליות.

* קברניטי ועורכי עיתון "הארץ" ,שנחרדו כאשר נוכחו שנטייתם לעוות את עמודי החדשות ובמיוחד את כותרותיהם – על פי נטיותיהם הפוליטיות שהן בד"כ אנטי-ישראליות – שהטיות אלה משפיעות על קהל הקוראים שעדיין נותר להם אבל אינו מטומטם – שעל כן התחכמו, והחל מגיליון אתמול, יום ראשון – עירבבו יחד את מדורי הדיעות, החדשות, הפרשנויות והספורט כדי לבלבל את אחרוני הקוראים שעדיין רוחשים להם אמון – וכך הם יכולים להרוויח מעתה בצורה נוחה וערמומית גם את השבחים שחולק להם הטרור הפלסטיני, כמו בהתנצלות על הפלישה לאתר האוהד שלהם.

* לאהוד יקירי שלום. במאמרו של נעמן כהן מתורגם "כתאאיב שהדאא אל אקצא" לעברית: "גדודי חללי אל אקצא". הכוונה היא כמובן למסגד אלאקצא (המסגד הקיצוני). בברכה, אריק ברהום.

* קוראים יקרים, אנחנו יוזמים מפעל סיוע מסויים שאיננו יכולים וגם לא נוכל בעתיד לגלות את שמו ואת מטרתו ועליכם לסמוך רק עלינו, על טוהר שמנו ורצינות כוונותינו, וכן על כך שאנחנו משמשים בעניין הזה רק כשליח. אין מדובר בשום נושא פוליטי או עסקי וכדומה. הנכם מתבקשים לשלוח, בשטרות בלבד, את הכספים לפי הכתובת: אהוד בן עזר, ת.ד. 22135, תל אביב. רשימת השולחים החסוייה תישמר אצלנו.