לנשיאה השביעי של ישראל עזר ויצמן היה חלום – לנגב חומוס בדמשק. לא היה זה חלום מגונה, נהפוך הוא. את החזון הנשגב של שלום, ככל חזון, ראוי לפרוט לפרוטות מעשיות. היכולת להשכים בבוקר, להיכנס לרכב, לנסוע צפונה, לחצות את הגבול כפי שחוצים את הגבול בין ארה"ב לקנדה, לקפוץ לביקור שכנים בדמשק, לנגב חומוס... נפלא!

גם בעובדה שהחלום הזה לא היה מעשי, אין כל בעייה. חלום אינו נבחן במעשיותו – מותר לחלום חלום יפה; מותר ואף רצוי לנסות להגשימו, כנגד כל הסיכויים.

הבעייה מתחילה בחוסר היכולת להבחין בין החלום למציאות. ובמקרה שלנו – הבעייה היתה שתמורת החלום הלא מציאותי לנגב חומוס בדמשק, ויצמן ורבים אחרים הטיפו לשלם מחיר נורא ואיום ולשבור חלום נשגב וגדול; נסיגה מהגולן, ויתור על חבל ארץ ריבוני של מדינת ישראל, עקירת חבל התיישבות ציוני מפואר. וחמור מזה – לא רק הטיפו אלא ניסו בפועל לבצע את הוויתור הזה, תמורת שלום באספמיה.

אם המדיניות הזאת, לה היו שותפים חמישה ראשי ממשלה ישראליים (כולל רוה"מ הנוכחי בקדנציה הראשונה שלו) הייתה מבוצעת, היינו היום ללא הגולן וללא יישוביו, כשקיומו של השלום היה תלוי בחסדיו של רוצח ההמונים בשאר אסד, או בחיי יורשיו שאינם בהכרח טובים ממנו.

לפני 11 שנים, לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, נפוץ טרנד של התפעלות מאסד הצעיר: נשיא מערבי, בוגר לונדון, דובר אנגלית, רופא עיניים וגולת הכותרת – הוא גולש באינטרנט. ממש מסיבת אסד. יש תענוג גדול יותר מאשר למסור לשכן כזה את הגולן? הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו, אמרו אלה שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו. איך אמר ברק, וחזר ואמר עד לזרא, בניסיונותיו האובססיביים להגיע עם חאפז אסד להסכם על נסיגה מהגולן? "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." אמנם הוא רצח 30,000 מבני עמו בטבח בחמה. אמנם הוא רצח מאות או אלפי אסירים פוליטיים... מעצבה של סוריה המודרנית...

מה יהיה עכשיו בסוריה? לא יהיה זה רציני לדבר בנחרצות על עתידה של סוריה, בנוסח "ימיו של אסד ספורים." יש לו עדין כוח רב, נחישות רבה, אכזריות חסרת גבולות ואין לו מה להפסיד. הוא יודע שאובדן השלטון – פירושו מוות שלו, של משפחתו, של מקורביו וטבח בעדתו.

אני רואה מיספר אפשרויות. האחת, אסד ימשיך לטבוח בבני עמו, ירצח עוד כמה אלפים או רבבות, ידכא את המרד וימשיך לשלוט על כידונים עוד שנים רבות. כמו אבא שלו.

השנייה, מלחמת אזרחים ארוכת שנים, כפי שהיתה בלבנון או באלג'יריה; הקזת דם הדדית במלחמת הכול בכול, לאורך שנים רבות.

השלישית, התפרקות סוריה והתפצלותה למדינונות על בסיס עדתי.

הרביעית, נפילת אסד.

אסד הינו דיקטטור שכבר רצח כ-7,500 מבני עמו, ועוד ידו נטויה. הוא אויב מר של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה. אם הוא ייפול, אין מה לבכות עליו. אבל אם הוא ייפול, יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, שוחרת שלום, כפופה לשלטון חוק, דואגת לרווחת אזרחיה ולשגשוג המזרח התיכון כולו, ולתפארת מדינת סוריה. סביר יותר להניח, שכמו ברחבי האביב הערבי, גם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקוטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות וחימום הגבול. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר שיכל להעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט. ואכן, מאז ועד היום, הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, וגבולה של ישראל עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. הלקח הזה צרוב בדנ"א של בנו בשאר.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השעות, החודשים והשנים הספורות שבהן אנו חיים... אם אנו, כבני דור זה, ניכשל בעשייתו ובהשגתו של הדורש השגה, יהיו דורות אחרים שיטפלו בעניין באורח הנכון... מה שאני אומר כאן אינו חדש. אני אך סוקר מספר עובדות בהיסטוריה שלנו. הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו. אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות, בעוד שאנו ספגנו תבוסות. אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פיסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו – הכרה בישראל וסיום הסכסוך אתה. לכל היותר הוא נאות לנהל מו"מ טקטי, כדי למנוע קרע עם ארה"ב ובידוד בינלאומי, והקפיד לא להיפגש עם ישראלים ולא לאפשר לנציגיו ללחוץ ידי ישראלים.

הצד השני של האסטרטגיה, הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן – לקח לערבים 200 שנה לנצח את הצלבנים, יש לו סבלנות. לא עליו המלאכה לגמור. בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד. לא מן הנמנע, שבמקרה כזה לא נהנה מאותו השקט ממנו אנו נהנים קרוב לארבעים שנה.

אני מאמין שיותר ויותר אנשים, שתמכו בנסיגה, התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. הם מבינים, שאם התמורה לנסיגה מהגולן היא ניגוב חומוס בחומס, כנראה שזה לא תענוג גדול כל כך.

פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"

2. תורה ועבודה

כיצד דרשו חז"ל את הפסוק מספר שמות "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה," באמצעות הפסוק משיר השירים "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"? כיצד באמצעות הפסוק משיר השירים דרשו חז"ל שבני ישראל סירבו להיגאל ממצרים ומה ניתן ללמוד מכך על רצון הגאולה של דור חז"ל? ומה ניתן להשליך מכך לימינו? וכיצד רש"י מפרש מדוע התורה לא נפתחה בפסוק זה? ואיך רש"י חזה כבר לפני 900 שנה את טענות "ליסטים אתם" שיופנו אלינו כאשר העם היהודי ישוב לארצו, אך מצד שני הוא לא חזה ולא העלה על דעתו שיהודים יאמרו "ליסטים אנחנו"? וכיצד מתקשרת העובדה הזאת לחוסר הרצון להיגאל – ערב יציאת מצרים, בתקופתם של חז"ל ו... בימינו?

השיח המלומד הזה נשמע בוודאי כמו דיון בבית המדרש, אולי אפילו בישיבה גבוהה, אך זהו דיון שנערך במנהלת הפיתוח של הגולן. נטלו בו חלק אנשים העוסקים מידי יום, במהלך יום יום עבודתם, בסוגיות הפיתוח הכלכלי של הגולן, פיתוח התיירות, מחקר ופיתוח חקלאי, ניהול נושא התעסוקה בגולן טיפול בסוגיות הקולחין והביוב, ענייני המאגרים והמים – מה להם ולדיון הבית מדרשי הזה?

מזה כשש שנים, מידי יום חמישי בבוקר, נוטלים עובדי היחידות הנ"ל פסק זמן ומקדישים 45 דקות עד שעה לדיון ברומו של עולם, בלימוד משותף של טקסטים יהודיים. אני אחד מחמשת המנחים של הלימוד, ואחת לחמישה שבועות אני מעביר שיעור. לעיתים השיעור עוסק בפרשת השבוע, לעיתים במועד קרוב בלוח השנה העברי ולעתים בסוגיה אקטואלית. וכך, ערב שבת פרשת "בא", הקדשנו את השעה כולה לפסוק אחד מן הפרשה.

אני שותף היום והשתתפתי בעבר בפורומים רבים של למידה, כלומד וכמלמד. ודווקא לקבוצה הזאת, אליה אני קשור מאז 2006, אני חש קרבה מיוחדת. המיוחד בקבוצה הזאת, הוא דווקא העובדה שאין זה פורום של אנשים שהרצון ללמוד ליכד אותם לקבוצה, אלא של אנשים שהמשותף להם הוא מקום העבודה שהם חולקים. יש דבר מה יפה בכך שבשיא לחץ העבודה, עובדים בדרגים שונות – מנהלים בכירים יותר ופחות, אנשי מקצוע ומזכירות קובעים עתים לתורה, מניחים בצד את עבודתם הלוחצת ויושבים לעסוק בלימוד משותף. יש לציין שההשתתפות היא וולונטרית לחלוטין – מי שרוצה משתתף מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה. הקבוצה מגוונת מאוד – דתיים וחילונים, נשים וגברים, רמות שונות של בקיאות (לצד היתרונות הגדולים של הבקיאות, יש לה גם חסרונות – לעתים הלומד שבוי בפרשנות עליה גדל מאז הגן וקשה לו להיפרד ממנה וללמוד את הפסוק באופן חופשי ופתוח).

סוג כזה של פעילות מגלם בעיניי דברים רבים שאני מאמין בהם – שמקום עבודה אינו רק ארגון לביצוע מטלות מסוימות אלא גם קהילה. שבהיותו קהילה, עליו לתת מענה לצרכים שונים של העובדים ובהם צרכים תרבותיים ורוחניים. שאין כמו לימוד משותף כדי לתת מענה לצרכים אלה, של העובד כפרט, של הצוות כצוות ושל מקום העבודה (יש לציין שבמקרה זה אין מדובר בצוות אורגני, אלא בעובדים ביחידות וצוותים שונים). שלימוד יהדות במקום העבודה מחבר את האנשים זה לזה, מחבר אותם למקום עבודתם, מחבר אותם לקהילה בתוכה הם פועלים לצד החיבור המובן מאליו ליהדות, לעם ישראל, לארץ ישראל.

מי שיזם ומוביל את הלימוד המשותף הוא רוני זיגלר, מנהל "קולחי גולן". שנים אחדות קודם לכן, כשרוני שירת כסגן ראש המועצה, הוא יזם לימוד כזה למנהלים במועצה. בשנותיי כמנהל המתנ"ס, לא היה בעבורי תענוג גדול יותר מלפתוח את השבוע, כל שבוע, בכל יום א' בשבוע, בלימוד יהדות עם עמיתיי לעבודה.

גם בצוות "יובלים" – המרכז לתרבות וזהות יהודית שאותו אני מנהל, הנהגתי לימוד משותף. כל ישיבת צוות מחולקת לשניים – מחציתה הראשונה לימוד ומחציתה השנייה דיון בסוגיות שעל סדר יומו של הארגון. בכל ישיבה, חבר אחר בצוות מנחה את הלימוד ומקדיש זמן רב להכנה. כמעט בכל צוות שאני שותף לו; צוות עובדים או צוות וולונטרי, אני מנסה ליזום לימוד משותף, בתחילתו או בסופו של כל מפגש. אני מאמין, שהלימוד הזה תורם לצוות ולארגון לפחות כמו הדיון המעשי, והוא מקדם משמעותי של תפוקה בעבודה ושל קבלת החלטות נכונות.

בימים אלה, שבהם מתנהל אחד המאבקים החברתיים הצודקים ביותר מזה שנים רבות – המאבק נגד העבדות של ימינו; הניצול המחפיר של עובדי הקבלן, ראוי להעלות על נס מקומות עבודה המתייחסים לעובדיהם קודם כל כבני אדם ולא כאמצעי ייצור. ואין כמו מתן הזמן והזכות ללימוד משותף, כדי לבטא את הגישה הזאת.

3. העולם האפל מאחורי המילים המכובסות

תודה למשה כהן, על שבמאמרו הציני "עופר צודק" לא הצטעצע בפוליטיקלי קורקט, והציג ללא כחל וסרק את עולם המחשבה האפל שמאחורי ביטויים מכובסים דוגמת "גמישות ניהולית", "יעילות" וכד'. וכך כותב כהן: "מה יש לדבר, הניסיון של עשרות שנים הוכיח שמתן קביעות לעובדים הוא מרשם בטוח לשיפור מוסר העבודה ולהעלאת הפריון. מרגע שעובד יודע שלא ניתן לפטר אותו, הוא מקפיד לא לצאת בשעות העבודה, ולהשקיע מאמץ מרבי."

הנה, כל התורה כולה על רגל אחת. העובד הוא עצלן ותחמן מטבעו, והדרך היחידה לגרום לו לעבוד היא מוטיבציה שלילית, הפחד מפיטורין. רק עם אקדח לרקה הוא יעבוד כמו שצריך.

זה העולם האפל המחזיר לעולמנו את העבדות. זו אותה גישה שהתירה למעסיק להכות את העובד רק לפני קצת יותר ממאה שנה, עד שמאבקי הסוציאל דמוקרטיה וארגוני העובדים הצליחו להוציא את ה"זכות" הזאת אל מחוץ לחוק, במאבק הדומה בטיבו למאבק הצודק נגד חרפת עובדי הקבלן.

המאבק למען עובדי הקבלן הוא מאבק למען ערכי החופש וחירות האדם נגד שיעבוד העובדים הנובע מאי אמונה באדם. מצער מאוד, שתופעת עובדי הקבלן נפוצה כל כך במדינת היהודים – העם שהנחיל לעולם את שנאת העבדות ואהבת החירות; עם שנולד מתוך מרד עבדים ויציאתם לחירות. עם שהנחיל לעולם את השבת ואת החקיקה הסוציאלית, שנועדה להגן על האדם העובד מפני שעבוד. תופעת עבדי הקבלן היא חרפה לאומית.

כל חיי הבוגרים אני משרת בתפקידי ניהול. בכל תפקידיי, העובדים אותם ניהלתי הצטיינו במוטיבציה גבוהה. הסיבה לכך, היא שמה שהניע אותם לא היה פחד אלא תחושת שייכות, הזדהות ושליחות. איני מדבר רק על עובדים בתפקידי ניהול וריכוז, כי אם גם על עובדי אחזקה וניקיון. מעבר לעצם ההתייחסות הערכית, ההומאנית, לעובד כאל אדם ולא כאל "כוח אדם", לא כאל "אמצעי ייצור", בסופו של דבר הגישה הזאת גם משתלמת. עובד שמכבדים אותו, עובד שמרוצים ממנו, עובד שאינו מפחד משוט הפיטורין, הוא עובד טוב יותר, מסור יותר, ראש גדול יותר, עם מוטיבציה גבוהה יותר. הן העובד והן מקום העבודה נשכרים מכך.

מותר לפטר עובד ולעיתים אין מנוס מכך. לא אחת, נאלצתי לפטר עובדים. עשיתי זאת רק לאחר מיצוי כל דרך אחרת ותוך הקפדה על מתן כל הזכויות לעובד המפוטר. זכויות, הנשללות מעבדי הקבלן.

הקפיטליזם הדורסני מדבר גבוהה גבוהה בשם ערכים של חופש, ובעטיים מתנגד להתערבות המדינה. מאחורי המילים הרמות, מדובר בחופש לדכא ולהשפיל את העובד, לרמוס את זכויותיו ולשלול את חירויותיו.

כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשירו "אני מאמין": שחקי שחקי על החלומות / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל-פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על; / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת לדל.

4. פינת ההומור והסאטירה

אהוד, שלום!

רוצה לשבח אותך על פינת ההומור והסאטירה החדשה בחב"ע, שהתפרסמה השבוע תחת הכותרת "מחמד בכרי הוא פטריוט ישראלי". ובשבוע הבא – גדעון לוי הוא אידיאליסט ציוני. פרק ג' – משה קצב הוא מופת לטוהר מיני.

אורי היינטר