המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך ערכה ביום ראשון האחרון ערב הוקרה לסופר ד"ר משה גרנות באולם רוטשילד של משרד החינוך ברחוב שבטי ישראל בירושלים. הוקרא מכתבה של מנכ"לית המשרד, דלית שטאובר, שנבצר ממנה להשתתף באירוע, וכן נשאו דברים והשתתפו בתוכנית הערב – ארנון פורת, המנכ"ל החדש של אגודת הסופרים, המשורר הרצל חקק, יו"ר האגודה, דליה פניג, סגנית יו"ר המזכירות הפדגוגית, המשורר בלפור חקק, ד"ר שלמה הרציג, והגר אור. פתחה את הכנס והנחתה אותו הסופרת הנמרצת שמחה סיאני.

העילה העיקרית לערב ההוקרה היתה שני הלקסיקונים של הסופרים העבריים בישראל, "לקסיקון ההווה" ו"הלקסיקון ההיסטורי", שכתב וערך ד"ר משה גרנות, בהתנדבות – והם יצאו לאור בידי אגודת הסופרים, האחרון בשיתוף "דני ספרים".

גם אנחנו היינו בין המברכים אך לרוע מזלנו, ואולי למזלם של הנוכחים – שכחנו את דף ההרצאה בבית והיה עלינו לשחזר אותו בעל-פה. הרינו מביאים אפוא את הנוסח המלא של דברינו ששכחנו בבית, ומדלגים על כמה גסויות ובדיחות ששילבנו בדברינו המאולתרים שבעל-פה – אשר בעקבותיהם ניגשו אלינו בתום ערב ההוקרה כמה גברות ירושלמיות שהביעו את הזדעזעותן מדברים גסים אחדים ששילבנו בהרצאתנו הרצינית. הסברנו שאנחנו כמו החיה הקרוייה בואש – מפיצים סביבנו סירחון כדי להגן על עצמנו.

והנה הדברים הכתובים שהכנו:

בשנת 2007 פירסם משה גרנות קובץ סיפורים מרתק בשם "קרנטינה בקונסטנצה", המבוסס כנראה לא במעט על קורות משפחתו ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ולאחריה. אחד הסיפורים המרכזיים בקובץ, שגם נתן לו את שמו, סיפר על שני אחים, הירשל החייט העני, הנשוי ללוצה הגיבנת, אך יחסית מאושר בחלקו, ומולו אחיו אלברט, שהתעשר בארה"ב ושואף להביא לשם את הירשל ומשכנע אותו לנטוש לשם כך, בינתיים, את לוצה ואת בנותיהם בעיירה ברומניה. הירשל מתחרט ימים אחדים לפני עלותו על האונייה בקונסטנצה, וחוזר למשפחתו. לימים עוברות על הירשל הרדיפות של תקופת השואה ברומניה וסופו שהוא מת בטיפוס.

גם לאחיו אלברט המזל לא שפר (אף כי הוא נראה תחילה כבן-דמות של הדוד המצליח, האגדי – כמו ב"מות הסוכן" לארתור מילר). אלברט היה הולל ותאב חיים ולעיתים גם עשיר בדולרים, ואולם לאחר מעלות ומורדות שהזמן וגם אופיו גרמו אותם, ולאחר כמה וכמה נשים יהודיות רומניות דשנות, יפות וראויות להתכבד, מגיע גם הוא לישראל וחי כעולה חדש חסר כל ופאתטי. בשעתו העתיק ודיקלם שירי משוררים נודעים באידיש וניסה לשכנע שהוא כתב אותם ואף הותיר בצוואתו למוני, המספר, נכדו של אחיו הירשל – "אוצר" בכספת ישנה בבנק בחיפה. ה"אוצר" מתגלה לאחר שנים רבות – והוא כתב-יד של שירי אחרים באידיש ו-150 לירות כדי להוציא לאור את ה"שירים" שהם כביכול שלו, של הדוד אלברט.

אלברט מסיים את חייו בארה"ב בתאונת דרכים. הוא ברח לישראל מפני הנושים, אבל לבסוף חזר חסר כול לארצות הברית, ושמה ביטח את עצמו כדי שיוכל להשאיר ירושה לרעייתו הצעירה.

הרחבתו והמשכו של קובץ הסיפורים "קרנטינה בקונסטנצה" הופיע לאחר כשנתיים ברומאן נוסף של גרנות, "שחזורים", משנת 2009, החוזר וגם מתחיל באותם סיפורים, שניראים קרובים מאוד להיות סיפורי משפחה אוטוביוגראפיים או לפחות נאמנים לתקופתם.

ואולם ניכרים דבר אמת דווקא במיחזורים ובחזרות ובהידרשות שוב ושוב למחוזות ילדות ונעורים ולעולם משפחתי רב-דמויות, שהפעם לבש מתכונת רומאן שלם, בנוי היטב – גם אם הוא ביוגראפי, כלומר מעין כרוניקה של פגעי הזמן. אגב, רומאן שנטוע בביוגראפיה, כמעט אף פעם אינו מספר את כל הביוגראפיה, ומצד שני, כמעט אף פעם לא כל מה שהוא מספר – הינו ביוגראפי.

הרומאן "שחזורים" פורש בין השאר את פרשת חייו של הנער מוני, נכדו של אותו הירשל החייט. ילדותו של מוני עוברת עליו בעוני ומחסור, ובסכנות רבות, תחילה בתקופת המלחמה, כאשר בניגוד לדיעה הרווחת, מתואר כאן כיצד יהודי רומניה סבלו נוראות מפוגרומים ומרדיפות, וסבלם נמשך אחר-כך גם תחת השלטון הקומוניסטי; למשל, מוני הנער נסחף בשיכרון ההשתייכות לנוער הקומוניסטי ומלשין לפי תומו על אביו המבקש לעלות לישראל. מזלה של המשפחה שהצליחו לצאת מרומניה בטרם באו לאסור את האב.

אך גם החיים בארץ, בשנות ה-50, הם חיים של עוני ומחסור, בדירה עלובה בעיר וגם לימים במושב חקלאי של עולים חדשים. עבודה קשה ועוד עבודה קשה, אבל כל זאת ללא הבכיינות המרוקאית של ה"קיפוח" ושל ה"מגיע לי", שהרי מדובר ברומנים, באשכנזים, אלה שחיי המעברות והסבל שלהם בשנות ה-50 אינם נחשבים מאחר שהם הצליחו להיחלץ מהקשיים, בכוחות עצמם ובתבונתם כי רבה – זאת במקום שימשיכו להתרפק על ה"קיפוח" וכחלק מאחיהם יאמינו בעבודת האלילים ובמעשי הכשפים של ה"באבות" למיניהם.

על קריאת הרומאן של גרנות קשה לומר – נהניתי, כי לעיתים הוא עצוב מאוד ויש בו תיאורים קשים, בייחוד באשר לרדיפת היהודים. תיאורים של עוני ושל מסכנות, של חוסר יכולת להימלט מגורל מר. אך בסופו של דבר ישנה גם גאולה, והיא מתמצית בעיקר בדמותו של מוני הילד, המספר, שהצליח לגדול בתוך כל הקשיים הללו ולהגשים את עצמו בישראל המודרנית. העברית, וגם לראות את חיי הבוגרים במשפחתו, וחייו הוא, מזווית ראייה שהיא גם משעשעת, סרקסטית וקומית, כמו בפרק הסיום של מציאת צוואתו של הדוד אלברט.

ואסיים בדוגמה לאחד הפרקים המרגשים ברומאן, המתרחש כבר בישראל, בראשית שנות ה-50 – מוני מובהל לבית-חולים ועובר ניתוח התוספתן. לאם נודע על כך במאוחר, כבר אחרי הניתוח, והיא באה לבקרו ויושבת ליד מיטתו בבית החולים.

"תאכל, מוני, למה אתה לא אוכל?"

"את בטח לא אכלת היום."

אימא לא ענתה. ראיתי שבולמוס אוחז אותה מרוב רעב. היא עצמה את העיניים.

"אימא, תאכלי את. לי אין תיאבון בגלל הניתוח. תאכלי, בבקשה!"

אימא בלעה את הרוק:

"איזו צורה תהיה לי..."

"את תהיי תינוקת שלי, אני אאכיל אותך."

חתכתי בסכין את הביצה והגשתי לה פרוסה אל פיה, והיא מיד בלעה אותה. אחר כך מרחתי מרגרינה על הלחם והגשתי לה. אימא הביטה סביב לראות אם מישהו שם לב למה שקורה כאן אני חשתי כאילו אני מחזיר חוב, חשתי בוגר. לולא כאב לי כל כך בשיפולי הבטן, הייתי רוכן עליה, מלטף את שערה ומנשק את מצחה, מנחם אותה על כל הרעה שידעה בזמן המלחמה ואחריה. היא לא התביישה אז להשכיר עצמה לעבוד בכל עבודה אצל חברותיה כדי להביא טרף לגוזל שלה, ועכשיו היא מתביישת כל כך שהיא רעבה ואוכלת את האוכל של בנה. בוודאי קמה בחמש לעזור לאבא בחליבה, ורצה להתרחץ, להסיר את ריחות הרפת, להתלבש ולרוץ עד התחנה, מרחק של קילומטר וחצי, כדי לא לאחר לאוטובוס היחיד שנכנס למושב. בוודאי לא נכנס אפילו פירור לפיה.

"אבא לא יכול להגיע."

"בטח, מי יישאר במשק?"

["שחזורים", עמ' 151]

אינני מכיר את כל יבולו הספרותי הגדול והמגוון של משה גרנות, אבל אפילו שני הספרים הללו לבדם היו צריכים להקנות לו מקום של כבוד וחשיבות בצמרת של הספרות העברית בת ימינו ולזכותו בחשיפה רבתי. מה לעשות שהצמרת הזו, וכל הסוגדים לה ועוסקים שנים על גבי שנים רק בה – היא צמרת עמוסה מאוד בחבורה של סופרים חשובים, ואילו כל השאר, וגם אני בכללם – כמעט שאינם נחשבים.