אזרחיות ואזרחים יקרים!
בדו"ח ביקורת עמוק ויסודי, חשף מבקר המדינה ליקויים חמורים ביותר ומחדלים כבדים ביותר במערך כיבוי האש בישראל, שבעטיים נגרם אסון השריפה בכרמל. המבקר הטיל עליי אחריות מיוחדת לכשלים ולתוצאתם.
איני מסכים עם כל משפט ועם כל הערה בדו"ח, אך איני מתנער מאחריותי המיוחדת, לכישלוני כשר הפנים, שבא לידי ביטוי בשריפה הגדולה.
נטילת אחריות אינה בהכרח התפטרות. אני מאמין שנטילת אחריות פירושה – אחריות לתיקון הליקויים. דווקא מתוך תחושת כבדה של אחריות ואשמה, אני רואה את עצמי אחראי לתיקון.
אני מבין את הקריאות להתפטרותי, ומבקש מן הציבור הזדמנות נוספת. אני מתחייב להסיק את המסקנות מן האסון, להפיק את לקחי דו"ח הביקורת וליישם את מלוא ההמלצות. אני מזמין היום דו"ח מקיף של מבקר המדינה על מערך הכבאות בעוד שנה מהיום. אני מתחייב שהדו"ח יהיה שונה לגמרי. אם לא – אני מתחייב להתפטר בעקבות הדו"ח הבא.
 
איך הייתה מתקבלת הצהרה כזו של שר הפנים? מן הסתם, יש שהיו מקבלים אותה בספקנות. יש שהיו מנצלים אותה כדי לסנוט בשר, מתוך עוינות פוליטית. אולם אני משוכנע שרוב הציבור, רוב המערכת הפוליטית ואפילו רוב התקשורת, היו מכבדים מאוד הצהרה כזו ורואים בה נטילת אחריות באופן הנכון, הראוי והמכובד ביותר.
 
אולם לא כך נהג שר הפנים. הוא נהג באופן הציני ביותר. דחה מכל וכל אחריות כלשהי, ולו הקטנה ביותר, לשבר. הוא יצא במסע יחצנות שניסה להציג אותו באור הפוך לחלוטין מן המציאות שהתגלתה בדו"ח. וגם הקרנבל התקשורתי של גירוש המהגרים הדרום סודאניים, כולל צילום הניצחון הציני עם המגורשים בנתב"ג, היה חלק מהקמפיין היחצני הזה. הוא הוסיף חטא על פשע, התחמק מכל אחריות, ולכן אין הוא ראוי להישאר בתפקידו.
 
איני חסיד עריפת הראשים. איני רואה בה פתרון. הפרסונליזציה המוגזמת של הציבוריות הישראלית, ממקדת את הדיון הציבורי רק בצד האישי, על חשבון עיסוק בתוכן. אפשר לפטר שר ולא לתקן את הליקויים. אפשר לתקן את הליקויים בלי לפטר את השר. תיקון הליקויים חשוב הרבה יותר מהמסקנות האישיות. יתר על כן, פיטורי שר עלולים לרצות את הציבור ולהיות תחליף לתיקון הליקויים.
לא תמיד "מסקנות אישיות" הן הפתרון לבעייה. לדוגמה, חקירה שתמצא מחדל חמור בפעולתו של קצין בכיר, עלולה לדרוש את פיטוריו. אולם ראייה רחבה, עשויה להעיד על כך שבעשרה מקרים אחרים, אותו קצין נהג באופן מופתי, ומנע מחדלים ואסונות. לכן, הדרישה התקשורתית להקריב קורבנות למולך המסקנות האישיות, כאילו פיטורין הם הדרך היחידה לנטילת אחריות, לעיתים סותרת את הצורך הציבורי, הענייני, המקצועי.
אחריות אישית אינה בהכרח פיטורין או התפטרות. לעתים היא דווקא הישארות בתפקיד ותיקון הליקויים. אולם כאשר האחראי בורח מאחריותו, מגלגל אותה אל כל העומד מלפניו, מאחוריו, מעליו, מתחתיו ומשני צדדיו, רק הוא נקי מכל רבב, חף מכל אשמה ופטור מכל אחריות – אין הוא ראוי לתפקידו, אין הוא ראוי לאחריותו וחזקה עליו שלא יתקן דבר.
לכן, על אלי ישי ללכת הביתה.
 
לא כן שר האוצר.
בעיניי, הטלת האחריות המיוחדת על השר שטייניץ אינה מוצדקת. הטענה שעליו להיות אחראי אישית על מחדלי משרד הפנים, הופכת אותו אוטומטית לאחראי על כל הנעשה בכל המשרדים. זוהי דרישה בלתי אפשרית.
שר האוצר לא כשל באחריות ביצועית, אלא יישם את תפקידו, על פי הבנתו, על פי הבנת פקידי משרדו היום ובעשרות השנים האחרונות, על פי הבנת הממשלה, על פי הבנת כל הממשלות בשלושים השנים האחרונות. מדובר כאן בהכרעה אידיאולוגית.
זו אידיאולוגיה שאני שולל אותה מכל וכל – התנערות המדינה מאחריותה לאזרחיה, הפרטת כל מה שזז, קיצוץ תקציבים דרסטי וייבוש שירותים ככלי לכפיית הפרטה ("רפורמות"). זו אידיאולוגיה שראוי לנהל עליה ויכוח ציבורי, שראוי להיאבק בה ולהציב לה אלטרנטיבה.
אולם אין זה מתפקידו של מבקר המדינה לעסוק באידיאולוגיה, במדיניות, בפוליטיקה. כפי שדו"ח המבקר בנושא המשט התורכי עסק בתהליכי קבלת ההחלטות ובמחדלי ההסברה, אך לא היה זה מעניינו לדון בצדקת מדיניות הסגר הימי ובצדקת ההחלטה למנוע מהמשט להגיע ליעדו, כך אין זה מעניינו לדון באידיאולוגיה הכלכלית של הממשלה. זה עניין לציבור ולמערכת הפוליטית.
 
אמירה חשובה של מבקר המדינה, הייתה הימנעותו מהתייחסות לסוגיית המסקנות האישיות כלפי האישים שהוא הטיל עליהם "אחריות מיוחדת" וחשוב יותר הוא הנימוק לכך – זהו נושא ציבורי ופוליטי, והוא עניין לציבור ולמערכת הפוליטית. העובדה שדווקא המבקר האקטיביסטי ביותר בתולדות המדינה אמר זאת, חשובה במיוחד.
אני מקווה מאוד, שכך בדיוק יפסוק בית המשפט העליון, אם אכן תוגש עתירה נגד ראש הממשלה, בדרישה שיפטר את השרים. בית משפט אינו מפטר שרים, ואם הוא יעשה כן, יהיה זה פוטש של בית המשפט כלפי השיטה הדמוקרטית הפרלמנטרית הנהוגה בישראל.
באותה מידה, אני מקווה שבית המשפט ידחה את העתירה, אם אכן תוגש, לכפות על הממשלה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקירת השריפה. על פי החוק, הקמת ועדה כזאת היא בסמכותה המלאה של הממשלה או של ועדת הכנסת לביקורת המדינה. ובכל מקרה, אין כל הצדקה לוועדה כזאת. מבקר המדינה חקר את האסון לפני ולפנים ואף ועדה לא תגיע טוב ממנו לחקר האמת. הסיבה לעתירה, היא הנוהג שהשתרש, על פיו ועדת חקירה ממלכתית פירושה "מסקנות אישיות" כלומר הדחה, וכאילו מסקנות הוועדה מחייבות את הממשלה. מטרת הדרישה הזאת, היא ליצור מצב שיחייב משפטית פיטורי שרים.
החקירוקרטיה הזאת לא קידמה במאומה את הדמוקרטיה הישראלית ואת המשילות בישראל, ואין לה מקום.
ובכלל, הגיע הזמן שנבין, שלא מלוא כל הארץ משפט, ושיש להוציא את המערכת המשפטית ממקומות שאינם מעניינה.
 
 
2. דרוש מבוגר אחראי
מי הרוויח מהמראות הקשים בהפגנה האלימה בת"א, במוצאי שבת? אף אחד. מי הפסיד? הפסידה החברה הישראלית. הפסידה הדמוקרטיה הישראלית. הפסיד המאבק החברתי. הפסידה המשטרה.
הזכות למחות ולהפגין הינה נשמת אפה של הדמוקרטיה. תפקידה של המשטרה במדינה דמוקרטית לאפשר את המחאה, לאפשר את ההפגנות, להגן עליהן. תפקידה להגן על הדמוקרטיה. עליה למנוע הפרת חוק, אך לנהוג באיפוק ובמינימום כוח.
הטרדת ראשי המחאה בידי המשטרה בשבועות האחרונים, שנמשכה גם לאחר הוראה מפורשת של השר לביטחון פנים לחדול מכך ותוך צפצוף בוטה של הדרג המבצעי על הנחיית הדרג הנבחר, היתה מעשה חמור ביותר, בלתי דמוקרטי. וגם בהפגנה עצמה, עם כל החומרה שבהתנהגות המפגינים, נהגה המשטרה באלימות יתרה, הרבה מעבר לנדרש, כפי שהיא נוהגת גם בהפגנות של גורמים אחרים בחברה הישראלית. יש צורך בשינוי תרבותי של ממש במשטרה, ובהבנה שלה את מהות תפקידה, באופן שיחלחל עד אחרון השוטרים.
אולם אין בכך כדי לפטור את המפגינים ואת הנהגתם, שפרעו חוק ונקטו אלימות וונדליזם. הזכות למחות ולהפגין היא זכות קדושה בדמוקרטיה, אך דמוקרטיה אינה אנרכיה, ואין זכות למוחים להפר חוק ולבטח לא לנקוט באלימות. בהפגנה במוצ"ש, המפגינים חצו את כל הקווים האדומים. בהתנהגותם הם פגעו בדמוקרטיה, אך בראש ובראשונה הם פגעו במאבקם.
מאות אלפי ישראלים יצאו בקיץ שעבר למאבק למען צדק חברתי, למען מדינת רווחה, למען דמוקרטיה מהותית, למען חברה ערכית יותר; לכך, שאת מקום התחרות הפרועה, הצרכנות כערך עליון, תרבות הקניונים והרייטינג, המרוץ אחרי המיליון ובצע הכסף, יתפסו מחדש ערכי הערבות ההדדית, הסולידריות החברתית, שוויון ערך האדם. היה זה מאבק דמוקרטי למופת, חף מאלימות והתלהמות, שחצה מגזרים והשפיע עמוקות על השיח הישראלי ואפילו על מדיניותה החברתית כלכלית של הממשלה. הממשלה נאלצה להקים את ועדת טרכטנברג, לאמץ את כל מסקנותיה ולהתחיל ליישם אותן, אף שהם מנוגדים לדרכה ובעיקר לדרכו של ראש הממשלה.
רובם המכריע של תומכי המאבק אשתקד, לא יתנו ידם למאבק פרוע, אלים ובלתי דמוקרטי. ללא תמיכת הציבור, לא תהיה כל השפעה למאבק וגם הישגי מאבק קיץ 2011 יֵרדו לטמיון.
הן המשטרה והן המפגינים נהגו במוצ"ש בחוסר אחריות. על שני הצדדים מוטלת האחריות לתקן זאת. על הפיקוד הבכיר של המשטרה ועל ראשי המאבק החברתי לפתוח בהידברות, כדי לקבוע יחד כללים ברורים כיצד להבטיח את חופש ההפגנה ואת קיום המחאה תוך שמירת החוק והסדר הציבורי. אם יש בכך צורך, רצוי שמבוגר אחראי, למשל נשיא המדינה או יו"ר הכנסת, יזמן את שני הצדדים כדי להניע את ההידברות. על המשטרה לראות מחובתה לאפשר מחאה אפקטיבית. על תנועת המחאה לראות מחובתה לכבד את החוק והסדר הציבורי.
הנהגת המחאה שהובילה בהצלחה את המאבק הדמוקרטי אשתקד, חייבת לחסום את הגורמים האנרכיסטיים והמיליטנטיים המסיטים אותה מדרכה. בשנה שעברה היא הצליחה בכך. השבוע היא כשלה. אם לא תשכיל לעשות כן, היא תמיט את המחאה במו ידיה. בעבור המייחלים לשינוי חברתי, תהיה זו בכייה לדורות.
 
אהוד: יום אחד, כאשר העיתונות תחדל ללקק את התחת לביריוני "המחאה החברתית", ויתברר איזה גורמים שוליים וסהרוריים, חלקם אנטי-ישראליים, בוחשים בשם "המחאה" כדי להלהיט את הרוחות וליצור פרובוקציות מצולמות נגד מדינת ישראל, וכאשר תתברר לאשורה מהי מידת שפיות-הדעת של אחדים מ"מנהיגי" המחאה ומה הרווחים העקיפים שלהם ממנה – או אז נדע את האמת הלא-נעימה ואולי נפסיק להיות תמימים ומולכים שולל, כמוך, אורי!
 
 
3. ברדיצ'בסקי על המצב בסוריה
בימי המהפכה הרוסית (1905), כתב המשורר והוגה הדעות העברי מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865-1921) ביומנו: "ברוסיה, הממשלה והמהפכה משולות לשתי צפרדעים המקרטעות הנה והנה – קרות, מפרכסות ומעוררות גועל נפש. ומוטב לך להימנע מפגישה עִימן. מי שמאמין כאן בבואם של מצבים מתוקנים, צפוי לו מפח נפש גדול."
יש תיאור מוצלח יותר למאורעות בסוריה?