סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

 והוצאת עם עובד 1993

פרק שביעי

השומר הראשי סנדר חדד

יהוד. לפנות-ערב חורקים גלגלי עגלה רתומה לצמד סוסים, שעולה ברחוב היחיד של הכפר הקטן. סנדר חדד, השומר הראשי של פתח-תקוה, נוהג בה בדרכו חזרה מראשון-לציון. הוא עוצר לפני חצרו של יצחק-צבי ויורד. גבר גבה-קומה, חסון-גו, בעל תנועות זריזות ונמרצות. בבית שפירא הוא פוגש את אברהם, המבקש לחזור איתו למושבה, לאחר ביקור אצל ההורים.

בינתיים משוחחים על המתרחש בפתח-תקוה. לאחר תקופה רעה, תקופת מחסור, קיבל הברון רוטשילד תחת חסותו עשרים ושמונה איכרים, בהם גם את מיכאל. מיכאל ואברהם עובדים קשה בחריש עמוק, בשמונה זוגות פרדות, ומרוויחים שמונה גרוש תורכי ליום. הפרנסה מצומצמת אך בטוחה. אפשר כבר גם להחזיר קצת להורים תמורת השקעתם ברכישת הנחלה. החריש מכין קרקע לנטיעת כרמי-יין. פקיד הברון מר גרוס, שתחת השגחתו נעשית העבודה, מבטיח שבעתיד יוכלו האיכרים להתקיים באופן עצמאי. בציר הענבים יישלח ליקב בראשון-לציון, ויין המושבות יקנה לעצמו שם בעולם, בזכות הברון.

העגלה יוצאת לדרך. סנדר בוחר דרך ארוכה שמתפתלת מיהוד מזרחה בין גדרות הצבר, ועוקף את הדרך הקצרה למושבה.

 "מדוע אנחנו לא נוסעים ישר, סנדר?" תוהה אברהם.

 "הבידואים של אל-עריש חונים כאן. אולי הם אורבים לי בדרך, לנקום על המכות שהרבצתי להם."

 "מדוע פגעת?"

 "הם חוכרים מקשות בסביבה ומובילים אבטיחים למצרים על גבי גמלים. גיליתי שבלילות הם לוקחים אבטיחים ממקשה שלנו. רכבתי על סוסתי לתוך מקשה שלהם. לפי המנהג יש רשות לשומר לעבור כך כרצונו. הם עמדו מולי ולא הרשו לי לעבור. הסברתי להם את זכותי. הם התעקשו. אחד מהם היכה בנבוט את הסוסה שלי. מיד הנפתי עליו את המגלב," מנופף סנדר בשוט מעל לצמד הסוסים, "והראיתי להם מה כוחי. הצלפתי על ימין ועל שמאל. אחרי שברחו עליתי עם הסוסה על ערימת האבטיחים, שאספו למשלוח, ורמסנו אותם. כאשר חזרתי למושבה היו רגלי הסוסה ורגליי – אדומות, כאילו רחצנו בדם. חשבו שנפצענו. לא. זה היה רק עסיס האבטיחים של בידואי אל-עריש!"

 "איפה למדת להילחם ככה, סנדר?"

 "נולדתי בקרינקין, עיירה קטנה ברוסיה. אבי, יוסף, היה נפח. הייתי עוזר לו להכות בפטיש על ברזל מלובן שמאדים על סדן. נופח במפוח ללבות אש. רוקע פרסות, זורק אותן לוהטות אל חבית מים שחורים. מפרזל סוסים. מתקן יצולים. אם השקצים בכפר העיזו להתגרות בנו, הייתי תופס פטיש או כשיל-ברזל ויוצא להפחיד אותם.

 "כאשר פרצה המלחמה בין רוסיה לתורכיה, לא יכולתי לשבת בשקט. אמנם הייתי פטור מגיוס, אבל הלכתי לעבוד בתור עגלון אצל קבלן צבאי, כדי שאוכל להריח מקרוב אבק-שריפה. לראות קרבות. פעם נפל קצין רוסי גבוה בשבי התורכים. חבריו הקצינים התאמצו לשחררו בדרכים שונות ולא הצליחו. הצעתי לקחת עלי את הדבר בתנאי שיתנו לי שני חיילים. הם צחקו. מה אני, בחור יהודי, יודע לעשות? – אבל הסכימו לבקשתי. אולי ראו זאת כבדיחה או התערבות ביניהם.

 "קיבלתי שני חיילים. התחפשתי לתורכי שלוקח אותם בשבי. חצינו את קו-החזית. הגענו למקום שבו היה כלוא הקצין הרוסי. מיד פקדתי לצרף אותו לחבורת השבויים שלי. בדרך היה עלי להכות את הרוסים, כדי שמצבם ייראה טבעי. כך הצלחתי להבריח את הקצין חזרה לחזית הרוסית. אך אלה, טפו! – כפויי-טובה. התערבו ביניהם על וודקה, והשתכרו כחזירים אותו לילה."

 "אתה מדבר תורכית?"

 "קצת. למדתי מהשבויים. ומה חדש אצלך, אברום?"

 "אבא כבר זקן, ולא בריא, בעיניך ראית. אני מקווה שעוד יזכה לראות גם אותי מקים בית." אומר אברהם.

 "כלה יש לך?"

 "כן, ליבה-רוחל, בת אחי מנחם, שמת בירושלים אחרי שעלינו ארצה."

 "למי הוא דואג? לך או לה?"

 "לשנינו."

פתאום פורצת לקראתם בצרחות, מבין גדרות הצבר שלצד הדרך, חבורה של בידואים לבושים כותנות המתבדרות ברוח במרוצתם, שערותיהם שחורות כלילה ומתנופפות ברוח גם הן. הבידואים רצים לעבר העגלה, חמושים בנבוטים.

 "זה הוא, חווג'ה סקנדר! דמו בראשו!"

סנדר מזהה מיד שאלה הבידואים מאל-עריש. הוא מצליף בסוסים ומטה אותם לדרך אחרת, לא סלולה. הסוסים רצים כמשתוללים. יורדים ועולים מהמורות ורק בדרך נס אין שני הנוסעים מושלכים מהעגלה החוצה.

 "נפלח את ראשך כמו שפלחת את האבטיחים שלנו! יא כלב בן כלב!"

סנדר חמוש באקדח. הוא מבקש מאברהם להוציאו מחגורתו ולירות בו מעל לראשי הרודפים, אם יתקרבו יותר מדי. ענן אבק עולה מאחור ובתוכו דמויות בידואים מרקדים כצללים. פניהם מפחידים בהתקרבם, עיניהם כמו יוצאות מחוריהן. חורקים שיניים לבנות. מפיהם יוצא קצף. צועקים, מייללים, מקללים, ורגליהם היחפות מיטיבות לרוץ כאיילות. מרוב כעס קורעים אחדים מהם את כותנותיהם מעל גופם ונשארים ערומים-למחצה, צנומים ושחורים.

כאשר הבידואים מתקרבים סמוך לעגלה הם משליכים נבוטים שמתעופפים כחיצים מעל ראשי הנוסעים. נבוט נופל אל תוך העגלה אך אינו פוגע. אברהם מרים לעומתם את האקדח ומנסה לירות מעל לראשיהם, אך לרוע המזל הנשק לא פועל. הדבר מגדיל את התלהבות הרודפים. אחדים כבר משיגים את העגלה ומנסים לתפוס בסוסים כדי לעצרם. סנדר מתרומם על מושבו, מסיט במושכות את היצול ימינה ושמאלה וכך הודף לצידי הדרך את הנדחקים אל העגלה. הוא מפליא לכוון הנה והנה את צמד הסוסים כדי לפגוע באמצעותם בבידואים. בשקט, בלי פחד ובהלה. "דיו! דיו! צ'ורט ווזנאיה!"

הסוסים רצים בקפיצות זיגזגיות כדי להתיש את המתנפלים ולהטעות אותם. בידואים אחדים נופלים ומתפתלים בזעקות כאב לאחר שהם מתנגשים ביצול ובפרסות או נדרסים בגלגל. חבריהם מתמלאים חמת רצח. הסוסים מתכסים זיעה וקצף לבן, נושמים בכבדות. סוף-סוף נחלצים סנדר ואברהם בטיסה, כעל כנפי רוח, ועוצרים רק בפתח ביתו של סנדר חדד.

אברהם קופלמן, לץ המושבה, האיכר שהבטיח לביאליסטוקים ארץ זבת דבש מהעצים, עובר שם במקרה, ורואה את הסוסים המכוסים קצף לבן.

 "ברוך הבא חווג'ה סקנדר! מברוכ סנדרל! א גוטען טאג הער חדד! במקום לטבול עם הבהמות בעסיס אבטיחים אדום, נסעת לטייל בשלג הלבנון?"

סנדר ממהר לרדת מהעגלה כדי לפתח את הרתמות, אך בו-ברגע קורס אחד הסוסים, מתקפל על ארבעת רגליו, ונופח נפשו בקול חנוק, קול יפחה של בהמה.

*

בוקר. אברהם משכים קום וממהר לאורוות הפקידות של הברון. תמורת שני גרוש נוספים ליום הוא מכין את הסוסים ליציאה לעבודת החריש. בהפסקה בשדה יושבים החורשים בצל עץ בודד, בוצעים כיכר לחם שאפו הנשים בטבון, ומלפתים בגבינה ובזיתים. אברהם פונה אל יודה, מנהל העבודה: "הבטחת לספר לי על דאוד אבו-יוסף, הפרש היהודי מבגדד, ששמר איתך על המושבה בשנה הראשונה להיותכם כאן."

 "לילה אחד רכבנו בשדה הזה לפקוח-עין על החיטה המבשילה, שהבידואים משבט ג'ראמנה הסמוך חמדו אותה מדי לילה," מספר יודה אחר הסעודה. הוא מוציא את מקטרתו דמויית ראש אדם, מפטם ומצית אותה. אברהם מתבונן. עישון המקטרת מוצא חן בעיניו.

 "אבו-יוסף הדליק בפינה ההיא מדורה. 'מדורה?' – לא האמנתי למראה עיניי. 'הלא מיד יגלו אותנו ויירו לעברנו!' – 'אנחנו לא נהיה שם,' הרגיע אותי אבו-יוסף. השארנו ליד המדורה את השקיים של הסוסים שלנו, התרחקנו עימם לכיוון הזה, ליד העץ, וישבנו על הסוסים שעה ארוכה. היה קר. הרגליים כמעט קפאו.

 "פתאום נשמעו יריות ממש לידינו, אך לא לכיוון שלנו אלא אל המדורה. הבידואים שבאו לקצור את החיטה הבשלה חשבו שמצאו להם טרף קל – שומר שנרדם בקור, ליד המדורה. רציתי להסתער עליהם מיד, לפי נצנוץ היריות. אבו-יוסף עצר בעדי. 'חכה עד שיירה כל אחד מהם לפחות פעמיים!'

 "הוא ידע שאחרי מטח היריות הראשון לא יהיו הרובים טעונים, זה הרגע המתאים להפתיע אותם. התנפלנו עליהם מאחור, הרבצנו, אני בנבוט ואבו יוסף בצד הקהה של חרבו. הבידואים המופתעים ברחו בצעקות פחד. אספנו את המגלים ואת הרובים שלהם, את חפצינו, וחזרנו למושבה.

 "למחרת בא השיח' שלהם והתחנן בפנינו שנחזיר את הרובים והמגלים, גם שילם לנו את תמורת הנזק. יותר לא העיזו לעלות בלילות על התבואה."

 "אבו-יוסף באמת אמר שחרפה בעיניו להשתמש ברובה, שאפילו אישה יכולה להרוג בו את הגיבור הגדול ביותר?" שואל אברהם.

 "יום אחד רכבנו יחד לאורך ואדי אבו-ליג'ה. מאחת הגבעות ירדו לקראתנו חמישה רוכבים בידואים, שפתחו עלינו ביריות. 'שכב מיד ארצה! עשה עצמך כמו מת ואל תעיז לירות אפילו כדור אחד!' צעק לעברי אבו-יוסף.

 "שמעתי בקולו. וכך נפלנו-שכבנו שנינו על האדמה, ללא תנועה. את החרב הסתיר אבו-יוסף מתחתיו. לסוסים נתנו לברוח. המתנפלים התקרבו אלינו, בטוחים שעכשיו יוכלו לשדוד מעלינו את בגדינו ואת רכושנו. אבו-יוסף חיכה שיתקרבו עד למרחק צעדים אחדים ואז קפץ על רגליו, ובטרם הספיקו להניע יד או רגל, כבר פגע בהם. במשך שניות אחדות פצע את כל החמישה, זה בכתפו, זה ברגלו וזה בזרועו. הוא נזהר, כדרכו, מלפצוע אותם פצעי-מוות, והניח למתנפלים לברוח.

 "'חבל,' אמרתי לו. 'הם ניסו להרוג אותנו. מותר היה לנו להרוג אותם, או לפחות יכולים היינו לתפוס אחד או שניים, לקשור אותם ולהוליכם ליפו, למאסר אצל מושל העיר.'

 "'כך יותר טוב, יודה,' השיב לי. 'למה לנו עסקי גאולת-דם ונקמות? למה לנו משפטים שעולים כסף רב? שיברחו – ויוכלו לספר למכריהם ולבניהם אחריהם – מי הוא אבו-יוסף!'

 "והוא ניגב בשלווה את חרבו בעשב, והחזיר אותה לנדנה. סוסתו הלבנה חיכתה לו במרחק-מה ולידה הסוס שלי. עלינו ורכבנו חזרה למושבה, כשאבו-יוסף מנחם אותי על שהשאיר אותי 'מחוסר-עבודה'."

*

עבודת החריש העמוק הסתיימה. תמורת שני הגרושים הנוספים ליום, מטפל אברהם בסוסים השבים לאורוות הפקידות. הוא משקה ומאכיל אותם. תקופת העגלונות ביהוד הכשירה אותו למלאכה זו. באורוות הפקידות עומדים גם סוסי-רכיבה, ואברהם מרשה לעצמו לעיתים לקחת אחד מהם בערב ולהצטרף ברכיבה שקטה אל סנדר חדד, היוצא לשמירה. הוא מנצל כל רגע פנאי להימצא עם השומר הנערץ של המושבה, המכונה בפי הערבים – חווג'ה סקנדר; לצחצח את חגורת הכדורים שלו, לנקות עבורו את הרובה, לעזור לו בהברשת סוסתו ולברור לה בקפדנות מנת שעורה משובחת.

*

שבת. כל גברי המושבה עומדים עטופים בטליתותיהם בבית-הכנסת ומתפללים. לפתע עוברת ביניהם הידיעה כי ערב-ג'ראמנה עלו עם עדריהם על השדות הירוקים, ואלה אוכלים, רומסים ומשחיתים את התבואה.

כאשר שומע על כך סנדר, הוא ממהר ברגל למקום המעשה, קופץ ועולה מאחור על הסוסה אשר השיח' של ג'ראמנה רוכב עליה, ומכה אותו על ראשו. השיח' מתקפל על ברכי סנדר, על האוכף. בכוונת סנדר להדהיר את הסוסה חזרה למושבה, ולהביא עימו את השיח' כבן-ערובה עד שהבידואים ישלמו את הנזקים שגרמו לשדה.

אך כאשר רואים הבידואים מה עולל סנדר למנהיגם, הם מסתערים עליו בנבוטים. סנדר, שאינו רוצה לשמוט את השיח' מידיו, אינו מצליח להגן על עצמו מפני המכות הקשות שאוייביו חובטים בו בכל גופו. לבסוף הוא אמנם נחלץ מהם יחד עם טרפו, אך זו לו פעם אחרונה שהוא מרתיע את המתנפלים על המושבה. המכות הקשות שספג פוגעות בריאותיו. כל תנועה גורמת לו מעתה כאבים עזים. הוא מתהלך במושבה נשען על מקל, אדם חולה, ששוב אינו מסוגל לשמש כשומר ראשי שלה.

המשך יבוא