20.3.91. יום רביעי. לפנות ערב טילפן צבי שוחט [שכטמן, דודו של מי שלימים יזכה בפרס נובל, פרופ' דן שכטמן, אף הוא מפתח-תקווה) – בעלה בן השמונים וחמש של בת-דודי המנוחה שמחה, בת ברוך בן עזר ראב. בין השאר סיפר צבי כי ליל שישי אחד הלך עם עוד כמה חברים כשהם מעשנים ברחוב רוטשילד, לכיוון רחוב הרצל, ומולם בא אברהם שפירא. אחד מהם לא כיבה את הסיגריה אלא המשיך לקראת שפירא כשהוא מעשן. שפירא לא היסס והחטיף לו שתי סטירות-לחי שהעיפו את הסיגריה מפיו. הבחור רצה להחזיר לו, אך צבי וחבריו עצרו בעדו, כדי שלא לפגוע בכבודו של שפירא.

*

22.3.91. יום שישי. ב"תרבות וספרות" של היום התפרסם בצורה לא הולמת מאמרי על הספר "מי מקבל את בלגיה?" של קרונזון. שלחתי היום לעורך, בני ציפר, מכתב:

לבני ציפר שלום רב,
הצטערתי לראות היום את נוסח רשימתי "הגיע זמן לבדות" ששונתה וקוצרה ללא רשותי, וכוונתה והדגשיה השתנו. אם הייתי סבור שאני זקוק עדיין לעריכה שכזו, הייתי עוזב מזמן את מקצועי כסופר.
במקביל אני מחזיר לך בדואר את ספרה של שולמית לסקוב, "חיים חיסין: מרשומות אחד הביל"ויים" שכמעט סיימתי לקוראו אך איני מוכן לכתוב עליו, לאחר הניסיון עם הרשימה על קרונזון.
אודה לך גם אם תפרסם את מכתבי הבא לעורך:

מכתב למערכת "תרבות וספרות"
מרשימת הביקורת שלי על "מי מקבל את בלגיה?" ליצחק קורנזון ("תרבות וספרות", 22.3.91) נשמט הקטע הבא, אשר מבלעדיו אין היא שלמה:
"כאשר הופיע ספרו הראשון של קרונזון כתבתי שייתכן שלסיפוריו יהיה משך קיום רב יותר בתרבות העברית מאשר לכמה וכמה ספרים שהם מעין ממותות ספרותיות שקונות לעצמן מעמד של חשיבות רק משום שמלכתחילה הן מופיעות כ'חשובות', ללא קשר לערכן האמיתי, למידת ההנאה שהן גורמות לקורא וליכולתו לקרוא בהן בלי להשתעמם."

אהוד: מכתבי זה, מלפני 21 שנה, כמובן שלא התפרסם, אבל עדיין אני באותה דיעה לגבי כתיבתו של יצחק קרונזון, שאני רואה בו מעין ויליאם סארויין עברי.

*

4.6.91. יום שלישי. שיחה עם קלמן סווטיצקי, פתח-תקווה, 4.5.1991. קלמן סווטיצקי הוא אחיה של דבורה שפירא (סווטיצקי) שמתה לפני שלושה ימים. פגשתי אותו היום בביתה, ב"שבעה". הוא חירש. בן שמונים. כאשר אינו נושא את אקדח התופי שלו, הוא נושא סכין קפיצית בכיסו. לצווארו מטפחת גנדרנית ענודה בצורת פפיון. בגלל האבל שם מטפחת שחורה, בדרך-כלל הוא הולך עם אדומה.
הוא היה בן 10 בכ"ז ניסן [תרפ"א, 1921]. הנה כמה מזיכרונותיו. רשמתי ראשי-פרקים והרוב מהזיכרון. קלמן עצמו היה בבית אביו, שהיה בעל קירות עבים. הוא זוכר את אחיו יוסף, שהיה כבן עשרים, חוזר פצוע בכתפו.
מי שהציל את המושבה, לדבריו, היה אליהו איתן [אביו של רפאל איתן, רפול]. כאשר עמדו בעמדה מול פרדס פלטניק, ובאו קבוצה של אנשי עין-גנים עם רובים אנגלים ואמתחות מלאות שלוש מאות, ארבע מאות כדורים, הוא פקד:
"להפסיק לירות בודדת! שיס זעלטן (סאלדעטן?) לכוון! אלה צוזאמן, פַיֵיר!"
וכך כיוון ופקד עליהם לירות כל פעם מטח אחד מכל רוביהם, ובדרך זו נוצר אפקט ההרתעה כלפי הערבים המתקדמים.
הסוסה השחורה, סוסת המשי השחור, של שפירא, נפצעה בכתפה וקרסה. שפירא קרס עימה וזה שבר אותו. הסוסה חזרה לבדה לביתה. עוד עשר שנים אחר-כך היא נשארה בחיים, והיתה צולעת על רגל קדמית אחת.
שפירא, ברגל, נכנס דרך השוק ועלה עד לבית של דוד נוביק.
"מה אתה עושה פה? על מי עזבת את הצאן?" שואל אותו נוביק.
"הסוסה קיבלה כדור. בלי סוסה אני לא יכול." עונה שפירא.
"קח לך סוס אחר, או תלך ברגל!"
"עשה לי קפה!"
רק אז, לאחר שראה נוביק כמה המצב קשה, החליט לנסוע לראס-אל-עין. כאשר פגש את הקצין האנגלי, אמר לו: "אינגליש אופיסר."
"יס?"
"עראב בומבארד פתח-תקווה קולוני, קום הלפ!"
הפלוגה באה עם מכונות-ירייה ויקרס, על פרדות. המפקד נתן פקודה:
"!One for eight"
מיד ירדו כולם מן הסוסים, כאשר מכל שמונה רוכבים נישאר אחד עם שמונה הסוסים, והיתר הופכים לחיל רגלים. הניחו שתי מכונות-ירייה ויקרס על חצובות, וירו כמאתיים, שלוש מאות כדורים. ירו בהפסקות, כי הקנים היו מתחממים. הערבים ברחו. על יד בית-האריזה נמצאו עוד בשבת כ-16 גופות.
יום כ"ז בניסן היה חמסין כבד מאוד, 44 מעלות, מעונן.
בבית רוזוב, בקומה השנייה, עמדו מגינים וירו מהחלונות צפונה, ואולם הם כיוונו למרחק של יותר מקילומטר, מבלי לדעת שיש להעלות את הכוונת האחורית, וייתכן שחלק מהפצועים של המושבה בחזית היו מהיריות הללו.
"ענדקום איברהים-מיכו – תיפסו את איברהים-מיכו!"

*

6.6.91. יום חמישי. אחר-הצהריים נסעתי לאוניברסיטה להרצאה של פרופ' ג'ורג שטיינר. זה היה פיאסקו. הקהל דווקא היה מובחר. סופרים ואנשי אקדמיה. פתח מוקד בהרצאה אנגלית מנופחת של פולני שמדבר אנגלית במיבטא ישראלי. אחריו אמר שטיינר שיש לו הרבה הרצאות, ועוד אחת היום, ולכן הוא רוצה בפגישה של שיחה, שאלות מהסופרים בקהל. זאת למרות שהובטחה הרצאה מפיו: "שיחות על ספרות – מגבלות הכוח", ומיד החל לקרוא פרק מרומאן חדש שלו. שיחה בין שני אינטלקטואלים, כומר, ומגיה קומוניסטי, בעיירה איטלקית, או צ'כית? האנגלית שלו יפה, ויש לו כשרון קריאה של שחקן, אבל הטקסט – בבל"ת אחד גדול, שכורך יחד את מארקס וישו ופרויד וטרוצקי וסטאלין וקוקה קולה וכל האיזמים למיניהם, מעין מלל תרבותי שכאשר חוזרים עליו בפני קהל אקדמי מסויים במערב – זוכים כניראה בשבחים. הכול תלוש, מתחכם, חסר כל מקוריות, מעין רומאן באנגלית שהפכה לאספרנטו.
גרועה יותר היתה ה"שיחה" שלאחר מכן. הופעתו היתה כמין אלי ויזל מסוג אחר. מדבר וקיים בזכות השואה, אבל אנטי-ישראלי. שטיינר אמר, בין היתר, שלאחר שפול פוט קבר חיים מאה וחמישים אלף, או מיליון וחצי איש – שום אדם לא יכול להסתכל בפניו ללא בושה כשהוא מתגלח בבוקר. משהו כמו – העולם אחרי אושוויץ. ובאותה נימה הוסיף לרשימת הזוועות את הערבים בשכם, שחיילי צה"ל הכריחו אותם הבוקר לפנות אבנים מהכביש, כמו הנאצים!
הקהל היה סבלני, וגם לא שמעו אותו טוב כי הוא דיבר בעיקר אל עצמו ולא השתדל שישמעוהו. אבל בסך הכול היתה הרגשה שהאדם הזה בירידה. קשקשן תלוש, שאת הסחורה הזו יכול למכור רק לגויים אינטלקטואליים או פוליטיקאים, שלעולם לא יגידו לו את דעתם האמיתית עליו ועל דיעותיו, אלא ישמחו להשתמש בהן. ממש יהודי קוסמופוליטי במובן התלוש, הריק, המגוחך והפאתטי של המצב. חשתי כי תיאור הצבע המדוייק של סוסת שפירא [בספרי "ג'דע" שאני כותב כעת] חשוב יותר, בר-קיימא יותר, מכל ההתחכמויות שלו, כשהוא עוקר את חכמי המערב לדורותיהם וטוחנם זה בזה, במין פלפול אינטלקטואלי שכולו מפגן בקיאות ואהבה עצמית. חדלתי להעריך אותו, והתפלאתי על עצמי שלקחתי ברצינות כה רבה את דבריו ב"אין שאננים בציון". גרשם שלום צדק בכל תשובותיו לשאלות הללו. יותר טוב הדבר הקטן שאנחנו עושים פה, מכל נפלאות העולם שאינו שייך לנו.

*

10.6.91. יום שני. טילפן ד"ר יוסף צימרמן, ממרפאה סקסולוגית בבית-חולים אברבנאל, ואמר שהוא משתמש ב"הנאהבים והנעימים" כהמלצה לקוראות שלו, והן אומרות שזה עוזר להן ומשחרר אותן. שאל על ספרים נוספים שלי והמלצתי על "עופרית בלופרית", "השקט הנפשי" ו"יצ'ופר הנוער!" הוא התאונן שהנשים שהוא מפנה אינן משיגות בשום מקום את "הנאהבים והנעימים". [חבל שלא עניתי לו כי במקום לחפש לשווא את הספר הן יכולות לבוא אליי].

*

13.6.91. יום חמישי. יענקלה שניטמן [בעל חנות נשק ויצרן אקדחים מפתח-תקווה] סיפר לי כיצד כאשר הבריטים עצרו אותו פעם, על חלוקת כרוזים, בא שפירא למשטרה, סטר לו על לחיו כמו היה בן שלו שחטא, וכך שיחרר אותו מהמעצר.