סיפורו של אברהם שפירא
שומר המושבה
סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי
והוצאת עם עובד 1993
פרק עשירי
הסטירה. חלוצים באים למושבה
בבית שפירא רבה השמחה. הבן הבכור ייקרא יצחק-צבי, על שם יצחק-צבי אביו של אברהם וסבה של ליבה-רוחל, שנפטר בשנת 1890. איכרי המושבה ונשותיהם באים לטקס ברית-המילה. עדיין מעטים הילדים במושבה הקטנה, שרק לפני שנים אחדות התחדש יישובה והחלה מתפתחת לאיטה ובקשיים רבים.
"יצחק-צבי ילמד לרכוב על סוס לפני שידע ללכת!" נוצצות עיני שפירא, ושפמו מרטט בדברו, "יצחק-צבי ידע לירות למטרה ברובה עוד לפני שידע להשתין בעמידה!"
"אברמ'ל, אברמ'ל," טוענת סבתא ביילה באוזני בנה הצעיר, מתוך חרדה לגורל נכדה, שהוא גם נינה, "יצחק-צבי שלך צריך ללמוד תורה כשיגדל, ולא להתרוצץ כמוך על סוסים!"
"אמא, סבתא, יצחק-צבי שלי יהיה בקיא בערבית יותר מאשר בחומש," מתלוצץ שפירא המאושר, "הוא יגדל כמו ערבי!"
על פני ביילה עולה חיוך ספקני והיא עושה תנועת-ביטול בידה. "ליבה-רוחל," היא פונה לנכדתה, "אולי את תשפיעי עליו, שיהיה לפחות רב אחד במשפחה?"
"עוד יהיו לנו הרבה ילדים, סבתא," מפייסת אותה ליבה-רוחל.
"ואת כולם אלמד קודם כל לרכוב על סוס ולירות ברובה!" מבטיח שפירא. "גם את הבנות! ואם לא היה שמי כבר בפי כל שיח' איברהים-מיכו, היו הערבים מכנים אותי מעתה שיח' איברהים אבו-איסחאק!"
*
רכוב על חמורו נכנס למושבה פלח זקן שלבושו מעיד עליו שהוא בא מאחד הכפרים באיזור חברון. הוא מגיע לכיכר המרכזית, בפינת הרחובות פינסקר וחובבי-ציון. שם הבאר הראשונה הנקראת ביר-שוע על שם יהושע שטמפפר; שם צריף הפוסטה, הדואר, בתי המתיישבים הראשונים, ותחנת הדיליג'אנסים בקו פתח-תקוה-יפו.
"איפה הבית של שיח' איברהים-מיכו?" הוא שואל.
מראים לו. הוא מגיע לבית שפירא ומוזמן לשבת במרפסת. השניים מחליפים דברי ברכה. שותים קפה שהכינה רוחל. הולדת בנה בכורה לא פגמה כהוא-זה בעבודתה היומיומית בבית וברפת. כל אותה שעה אין מזכירים את המירדף בהרי חברון, שממנו חזר שפירא לפני כעשרה ימים. לבסוף מוציא הזקן מאבנטו מעטפה שנתקמטה בדרך, ומוסר אותה לשפירא.
"אבל כתוב כאן: 'אל כבוד מעלת השיח', מוחמד אבו-קישק'!" בוחן אותו שפירא. "מדוע הבאת את המכתב אלי?"
"חשבנו, לפי מה שסיפרו הגנבים, שהפרות..."
"על איזה גנבים אתה מדבר? ואיזה פרות?"
"חשבנו שהפרות שייכות לשיח' אבו-קישק. אבל כאשר עברתי בלוד ושאלתי על הדרך לאבו-קישק וסיפרתי את המעשה, אמר לי סוחר אחד, סעיד אל-ראנם, לבוא למלאבס, אל השיח' איברהים-מיכו, שהוא אולי ידע במה מדובר ויגיד לי מה לעשות. וכך באתי, ואני בידיך."
"וממי המכתב?"
"מהמוכתר שלנו, בכפר חארס."
"לכבוד מעלת השיח' המרומם והצדיק מוחמד אבו-קישק!
"אללה ישמרו וינצרו וירעיף שנות בריאות וברכה עליו ועל כל אשר לו!
"אחרי קידה והשתחוויות אל מול הדרת כבודו הנעלה מכל השיח'ים, אנחנו מעיזים לשבח לפניו את ההתנהגות האמיצה של בנו בכורו, שנלחם בגבורה בגנבים השפלים, ששדדו פרות מעדרו של השיח' הנכבד ועברו במקרה במנוסתם ליד כפרנו.
"עתה נספר לו מה קרה. אחרי שיצאו בנו האמיץ ואנשיו מכפרנו, שלחנו את אנשינו והם הביאו אל הכפר את הפרות ואת השודדים, אחד פצוע ואחד שלם. אלה שני אחים מהכפר דורה אל-חליל, מדרום לחברון. שניהם ישבו בכלא בירושלים באשמת רצח, ולאחר שהשתחררו לא רצו לחזור בידיים ריקות, לכן הלכו לשפלה לגנוב רכוש ולהביא אותו הביתה, מתנה לחג אל-פיטר.
"הפצוע הזה, הגנב, הוא שונא של כבודו ושונא שלנו ושונא לכל אדם שהשמש זורחת עליו. ולפי שהכדור הקטן אינו הורג חזיר, והאיש הזה אינו אלא חזיר, לכן לא נהרג. ואילו ידענו מי כבוד הבאים ומאין באו, היינו עוזרים להם לשחוט ולשרוף את שני הגנבים, אבל כבוד בנו לא הגיד לנו.
"הפרות כולן שלמות, אף שערה לא נפלה מהן. גם העגל הלבן. כל יום הן רועות בשדה. ואנו מבקשים מכבודו שישלח אלינו איש נאמן ובידו יפוי-כוח והוצאות המרעה והשמירה בשכר בישליק אחד ליום, ונחזיר לו את הגניבה.
"האחד משני השודדים, זה שנשאר שלם, התחנן לפנינו שניתן לו את הפרות ונשלח אותו לדרכו, ותהיינה לו לתשלום נזק עבור אחיו הפצוע, אם ימות. אנחנו סירבנו לו מאחר שכבודו הוא ידידנו ואין אנו רוצים לבוא בריב איתו בגלל רוצחים ושודדים מנוולים כאלה. אמרנו לגנב: 'תגיד תודה שלא מחזירים אתכם לכלא, שמשם יצאתם לא מזמן!'
"ימים אחדים ישבו אצלנו שני המנוולים עד שבאו בני-משפחתם מדורה אל-חליל והחזירו אותם לכפרם. והפרות והעגל שמורים אצלנו בשביל כבודו, ולכן אמרנו לשלוח לו את המכתב הזה, למען יחשוב רק טובות על אודותינו. והנה, צעירי כפרנו פוחדים למסור את המכתב לשיח' אבו-קישק האדיר, לאחר שאנחנו בטיפשותנו לא כיבדנו כערכו את בנו האמיץ.
"אך אמרנו, הן לא ייתכן שבינינו לבין כבוד השיח' ושבטו יישאר הרוגז לעולם! ולכן הסכים הזקן הזה, אדם ישר והגון שאיננו מתביישים בו, וכבר האריך ימיו בעולם הזה ואינו חושש לעתיד, לשים נפשו בכפו וללכת לבקש בשמנו את חסדו של השיח', והוא מוכן לקבל גמול על טרחתו או לשאת חלילה בעונש על חטאינו.
"ואנו מבקשים סליחה ומחילה מהדרת כבודו ומאת בנו ואנשיו על אשר שילחנו אותם מעלינו בלילה בלי אוכל ולינה, כי לא ידענו ולא אמרו לנו מי הם, ואללה הרחום והרחמן יסלח לכולנו, ורוב שלום על כבוד השיח' הצדיק ועל בניו האמיצים ועל צאנו ובקרו וגמליו ועל כל בני שבטו ועל שדותיו ותרנגולותיו ונשותיו.
"עבדו הנאמן איברהים אבו-חסין, מוכתר כפר חארס"
שפירא מרים עיניו מהמכתב ומחייך לתוך שפמו, אך אינו ממהר לתת תשובה לשליח. הוא מבקש מעוזרו אחמד אל-חמד להתקין לאורח נרגילה ולהניח בה גחלת לוחשת, ואחר לצאת לערב א-סוארקי ולהביא את סלימן דלדום.
*
"אתה רואה סלימן, הצלחנו!" ניגש שפירא לסלימן, היורד לקראתו מעל סוסו. "עכשיו תשלחו אחד מכם להביא את הפרות."
"דיר באלאכ!" משיב סלימן. "היזהר! החיפזון הוא מהשטן! זאת מלכודת! אולי מת הגנב שפצענו? אולי הקרובים שלו תובעים דמי כופר מכפר חארס, והמוכתר רוצה לתפוס את הרוצחים ולהסגיר אותם לגואלי-הדם כדי להסיר מעל אנשיו אשמה ואחריות? אתה לא מכיר את ההררים האלה, החברונים – "
"מה אתה מציע?"
"תן לי את השליח. הוא ישב אצלנו, נאכיל אותו וננהג בו כבוד כראוי לאורח בגילו. בינתיים תשלח לכפר חארס אדם הגון שאנחנו מכירים, ושלא קשור אליך או אלינו, וינסה לשמוע שם מה באמת קרה, ויחזור לספר לנו."
*
שפירא רוכב לכפר-ענא אל ידידו שיח' חמודה, ומספר לו את העניין.
"יש לי בהרי חברון," אומר שיח' חמודה, "ידיד חשוב ומכובד על כל הסביבה, שיח' אחמד אחמעיס. בעוד ימים אחדים אצא לדרך ואבקר אותו. יחד נבוא לכפר חארס ונראה – אם אמת במכתב, והפצוע נשאר בחיים, יערוב לי ידידי השיח' אחמד ואני אביא את הפרות. ואם יתברר שזאת מלכודת – אגיד להם שבאתי לחפש גמל או סוס, ואשוב לספר לך."
*
ממאהל שבט ערב א-סוארקי, על גבול המושבה, רוכב לאיטו על חמור שמוט אוזניים השליח הזקן מהכפר חארס, ובא לחצר שפירא. לא הרחק מאחוריו, על חמור קפריסאי גדול, האיכר גרשוני, גם הוא אל שפירא.
"עד מתי אשב אצלכם ימים על גבי ימים? מדוע עוד לא יצא איתי השליח עם התשובה שלכם, כמו שביקש המוכתר שלנו?" שואל הפלח בקול בכייני.
"אם המכתב שהבאת מספר את האמת, נפצה אותך על הטירחה שלך ועל הזמן שאתה שוהה אצלנו. אבל אם יתברר ששיקרת – כאן, במחנה ערב א-סוארקי, יהיה סופך, וכל מה שיישאר ממך יהיה רק החמור!" – מצמית אותו שפירא במבט פלדה שיורות עיניו הכחולות, השקועות, מעל שפמו המזדקר.
"טוב, אני בידיכם, אבל כאשר תיווכחו שלא רימיתי אתכם, אתם תשלמו לי כפל-כפליים על החשד והעלבון!"
"רב אברום," מתקרב גרשוני על רגלו הצולעת, כשהוא מאזין לסוף השיחה. "מה קורה כאן? איזה עסקים אתה עושה עם השומרים הבידואים שלך, הגנבים האלה?"
"אני אחראי על השמירה והביטחון במושבה, ואתה צריך לסמוך עלי, שאני יודע מה אני עושה." משיב לו שפירא.
"אזוי? ככה? מצאו את כוכבה שלי ואתה לא מספר לאף אחד ולא שולח להחזיר אותה? איזה מין שומר אתה? תגיד, לצד מי אתה בכלל, לצד הגנבים? שמע, נמאסו עלי כבר כל הערבישע-שטיק שלך!"
הפלח הזקן יודע ערבית בלבד, אך מתבונן בפליאה בשני היהודים הרבים לנגד עיניו, וקולט את רוח הדברים.
"גרשוני!" גוער בו שפירא, ומבט זועם מבריק בעיניו הקטנות, אשר מישירות מבט בפני בן-שיחו. "תיזהר! לא בכבוד שלי אתה פוגע, אלא בכבודה של המושבה כולה!"
"אז הגיע הזמן להגיד לך, שפירו, שאתה בכלל לא שומר. אתה עקרוט, ערמומי, אתה גנב, אתה יותר גרוע מגנב, אתה מסתובב כל הימים ולא עושה כלום, אתה פאראזיט..."
על כך סוטר לו שפירא על לחיו.
"אתה עוד תשלם ביוקר על כך, שפירו! אני אתבע אותך לבירור בוועד המושבה!" צולע גרשוני הנדהם, לחיו לוהטת, חזרה אל חמורו, ועוזב את החצר.
*
שיח' חמודה מתנהל לאיטו ימים אחדים בדרך העולה לסביבות חברון, ובא אל ידידו שיח' אחמד אחמעיס. יחדיו נוסעים השניים על חמורים לכפר חארס, בשביל בין כרמי גפנים הרריות שמתחילות להנץ באביב.
"אחי," משתעל שיח' אחמד, קולו צרוד מזקנה: "אוזניי כבר לא מה שהיו. אתה תדבר עם אנשי חארס. כאשר יגיע הרגע הנכון – תלחץ באצבע על ברכי ואז אגיד להם מה שצריך."
*
בבואם לכפר מתאספים הכל סביבם ומלווים אותם למדאפה, כלומר לבית-האירוח.
"מעולם לא זכינו בכבוד כה גדול, ששיח' אחמד אחמעיס יבקר אצלנו," מקדם את פניו איברהים אבו-חסין, מוכתר הכפר חארס.
"השבח לאללה," מנענע שיח' אחמד החירש בראשו בנימוס.
עד מהרה מעבירים לפניו כבש, לפי המנהג, ולאחר שנמצא בריא ושלם מוציאים אותו החוצה לשחיטה כדי להכין מבשרו זבח כראוי. נכבדי הכפר יושבים סביב האורחים ומבלים בשיחה על ספלוני קפה ובעישון נרגילות את השעות החולפות עד שהסעודה תהיה מוכנה.
בראש המסובים, רגליו משוכלות בנוסח המזרח, יושב שיח' אחמד, הזקן והנכבד מכולם. מדי פעם מנענע ראשו בנימוס: "השבח לאללה." – "לו הברכה ולו התודה." – "השבח לאדוננו השולטן ירום הודו." – כל זאת מבלי לשמוע ולהבין את הדוברים אליו. אך הכל מייחסים למוצא-פיו חשיבות רבה.
השעות חולפות. הכבש מתבשל בחוץ בגיגית מהבילה. ריחו מעורר התיאבון חודר למדאפה הדחוסה עשן טומבאק של נרגילות. עדיין אין יודעים לשם מה בא שיח' אחמד אחמעיס לכפר, ולא מן הנימוס לשאול אותו. בינתיים מעיזים לפנות רק אל שיח' חמודה, שכאן אין מכירים את ייחוסו מכפר-ענא, אלא רואים בו מעין מלווה של שיח' אחמד, צעיר-יחסית ונכבד פחות.
"במה זכינו לביקור כבוד השיח'?" שואלו בזהירות איברהים אבו-חסין.
"גמל של בני נגנב מביתנו בכפר-ענא, ליד יפו. שמעתי שהביאו אותו אליכם. באתי אל ידידי שיח' אחמד וביקשתי שישאל אצלכם."
"גמל לא הובא אלינו," משיב המוכתר. "אבל לפני כשבועיים הגיעו לכאן תשע פרות גנובות ועגל לבן אחד עם שני שודדים, אחד פצוע ואחד שלם, שני אחים מהכפר דורה אל-חליל. הבקר שלם, שערה לא נפלה ממנו. רועה בשדה. ימים אחדים ישבו אצלנו שני המנוולים עד שבאו בני-משפחתם והחזירו אותם לכפרם, והפרות והעגל שמורים אצלנו לשיח' הנכבד מוחמד אבו-קישק."
שיח' חמודה כבר למד כי הפצוע חי ואין חשש לגאולת-דם, אבל הוא מחכה בסבלנות לגיגית הבשר והאורז המהביל, שתובא פנימה ותגרור אחריה ריגוש והתעוררות בין המסובים על הרצפה.
על-פי המנהג מקרבים את הגיגית אל שיח' אחמד אחמעיס, שיתכבד להיות ראשון הטועמים. ביד רועדת מבקש השיח' לגלגל כדור מן האורז, ואחריו פוכרים אצבעות נכבדים אחרים ומתכוננים לגלגל מהאורז ולתלוש נתחים מהבשר מעלה הניחוח ולתיתם בפה. שיח' חמודה אף הוא רעב מאוד מן הדרך, אך נאמן לתוכניתו הוא לוחץ אותו רגע על ברכו של שיח' אחמד. הלה מניח מיד בגיגית את כדור האורז שלש באצבעות צנומות, ופותח בכל מאמצי קולו הצרוד מרוב זיקנה:
"שמעו אנשי כפר חארס וישמע אללה אתכם!"
מיד מושכים הכל את ידיהם מגיגית האורז והבשר, ומקשיבים לו. בולעים רוקם, שהתעורר בהשפעת התבשיל. בן-המוכתר, היושב קרוב לפתח, גם הוא בשיכול-רגליים, פולט לפתע שלא-בכוונה קול גיהוק, מעשה חסר-נימוס, לפני הארוחה. היושבים סביב משתדלים לבלום - מי את צחוקו, מי את כעסו, אך שיח' אחמד החירש אינו שומע דבר אלא ממשיך:
"באתי אליכם לא בעסקי סוס או גמל אלא בגלל הפרות שגנבו בני-בליעל מעדר השייך לאנשי חסותו של ידידנו שיח' איברהים-מיכו ממלאבס. וידידי זה, שיח' חמודה מכפר-ענא, הוא שכן וידיד, כמו אח, לשיח' איברהים-מיכו התקיף והגיבור, והוא בא לקבל עבורו את הפרות. ועתה, מיסרו לו אותן, ואם תחסר אחת מהן – אתם אחראים בפניי. ואם שיח' חמודה יחסיר אחת מהן בהחזירו אותן, או שאתם לא תקבלו שכר מרעה ושמירה – אני אחראי בפניכם ובפני שיח' איברהים-מיכו."
שתיקה. איש מהנוכחים אינו מעיז להיענות לבקשתו אך גם לא לסרב לה.
"דעו לכם, לא אוכל ולא אשתה עימכם עד אשר תשיבו לי תשובה!"
העיניים מתבוננות באוכל בשקיקה. בדממה שנפלה שומעים זבובים במעופם. לבסוף נוטל המוכתר איברהים אבו-חסין את רשות התשובה: "שיח' אחמד אדוננו, הלא אנחנו כולנו תחת מרותך. כל אשר דיברת אלינו, אמת ונכון הוא, וכך אמנם נעשה. כל בקשה שלך – פקודה היא לנו. מחר נשלח את הפרות עם בחורים שלנו, להחזיר אותן לבעליהן."
שיח' אחמד מודה לו. ביד רועדת הוא מוצא את כדור האורז שצר בגיגית, ונותן אותו אל פיו. מיד אחריו מגלגלות עשרות אצבעות את האורז, תולשות נתחים מן הבשר ונותנות בפה. באותה שעה ממתינים צעירי הכפר, ילדיו ונשותיו בחוץ, שמא יישאר גם להם משהו לאחר שהנכבדים יסיימו את סעודתם.
*
לאחר יומיים מגיעים לחצרו של שפירא שיח' חמודה ועימו שני מלווים צעירים מכפר חארס ועימם תשע פרות רזות, אחת בעלת כוכב שחור על מצחה, ועגל לבן אחד. שפירא שולח למאהל ערב א-סוארקי לקרוא לסלימן, לאחסן ולחמד דלדום, ועימם לפלח הזקן. הכל מתיישבים בינתיים על שרפרפי קש קלוע במרפסת רחבת-הידיים. ליבה-רוחל מוציאה טס ועליו ספלוני קפה, ואחמד אל-חמד מתקין נרגילות.
"עיניכם הרואות מה עשינו כדי להחזיר פרה אחת למלאבס ושמונה פרות ועגל לשכנים שלנו, ערב א-סוארקי," נושא שפירא דברו לאחר שבאו כולם. "ואני אומר לכם – כל עוד שמי איברהים-מיכו – שאפילו היתה זו רק עז, עז אחת, ולא שלנו אלא של סלימן או אחסן או חמד – אני לא הייתי מוותר, והייתי הולך בהרים, ולא אוכל, ולא שותה, ולא שלושה ימים, אלא שלושים יום הולך כדי למצוא, את השודדים! – ואתם יודעים מדוע? כדי שבכל מקום בארץ יזכרו, ויספר זאת אב לבנו בהרי חברון או בנגב באר-שבע – כי לא כדאי לאיש לגנוב ממלאבס או מהשכנים שלה!"
והוא מעניק לשני המלווים מכפר חארס עשר מג'ידיות כסף שכר מרעה ושמירה ונוסף על כך גם שכר טירחתם, ולשליח הזקן עבאייה חדשה כפיצוי על החשד והעלבון, ושתי מג'ידיות כסף שכר טירחתו ושכירות החמור שלו, ונפרד מהם לשלום. שיח' חמודה מסרב בכל תוקף לקבל פיצוי על שליחותו. שפירא מפציר בו שלפחות רופא-המושבה יטפל חינם באחת מנשותיו הסובלת מדלקת עיניים קשה.
*
ערב. פנסי-נפט מעשנים, נתונים בבתי-פח הנראים כפיראמידות הפוכות, מאירים מעל עמודים ברחוב. אור עולה מחלון בית-הפקידות שבו מתאסף ועד-המושבה, וסערת צעקות פורצת החוצה. אלכסנדר גרשוני ותומכיו מבין האיכרים דורשים לפטר את שפירא ולהטיל עליו קנס כבד.
"כתוב: כל המלבין פני חברו ברבים..." נחנק גרשוני בכעסו.
"הוא עוד בא אלי בטענות?!" מתרתח שפירא. "לא די שקיבל חזרה את הפרה שלו בריאה ושלמה, אחרי שמסר אותה לידי ערב א-סוארקי ולא היתה כלל באחריות שלי? – וחוץ מזה, תדעו לכם שהוא חייב לי הוצאות ששילמתי שכר מרעה ושכר שמירה בשביל הפרה שלו, ושכר טירחה לשליח מהכפר חארס..."
"שאני עוד אשלם לו? חה! כפל-כפליים ישלם לי על הסטירה!"
מישהו עובר בחוץ, שומע את קולות הוויכוח וצועק: "חברי הוועד תיישים זקנים! כלבים זקנים! הגיעה שעתם להתפטר!"
"אברום," מתעלם מהקולות ראש-הוועד, יהושע שטמפפר. "הכל טוב ויפה, אבל כיצד אינך מתבייש להרים יד ולהכות יהודי מבוגר ממך?"
"תראה רב שוע, אני מאוד מצטער שיצא כך שסטרתי לו, אבל דע לך – אם אתם עושים לי בירור וקונסים אותי, אתם פוגעים בביטחון המושבה כולה!"
"זה אוואנטאג'י, זוהי ערמומיות... זה ערבישע-שטיק, אך ורק התחמקויות... חי-חי-חי... הוא למד לדבר ככה מהעראברס שלו..." מאדים גרשוני בכעס חנוק עד שיש חשש לבריאותו.
"ואיזה נזק נגרם לביטחון המושבה מזה שלא תכה?" חוקר שטמפפר.
"מה אני נתתי, בסך-הכל, סטירה קטנה, כמו שעושה שיח' בשבט שלו!?" שפירא מגמגם קצת, כדרכו. מפרק משפט לצמדי-מילים שסופן נבלע כאילו פיו מלא תפוחי-אדמה לוהטים. הדבר אינו מפריע לו אלא אדרבא, נשמע סמכותי, מתאים לגערות ולפקודות. החי"ת והעי"ן הגרוניות, כדרך הערבים, מודגשות אצלו, ובצרידות, גם כשהוא מדבר אידיש או עברית. "ואיך, אתם חושבים, נוהגים שיח' חמודה ושיח' ערב-מלאלאחה ושיח' ערב-ג'ראמנה, וכל השיח'ים השכנים שלנו, בנתינים שלהם? הה? במקל! בשוט! – ואני? לא השיח' שלכם? כבודי, לא כבודכם? כוחי, לא כוחכם? איך אתם רוצים שהם יכבדו אותי אם ייוודע שאתם מעמידים אותי לדין על דבר פחות-ערך שכזה? איזה כבוד יהיה לי בעיניהם? הלא למענכם עשיתי זאת, רק למען ביטחונכם!"
ובפנקס הפרוטוקולים של ועד-המושבה, שבו נרשמים כל ענייניה, ממיסים וסכסוכי-שכנים ועד לתברואה, חינוך ותחבורה, נכתב:
"הא' א. שפירא, בדבר שביזה בהרמת-יד את האיכר א. ג. בסיבה שענה בו דבר עלבון למשרתו כהיותו ראש-השומרים, והלה חייב תשיעית מהוצאות הא' א. שפירא על העניין הנזכר מהגניבה בעדר משל ערב א-סוארקי ודבר החזרתו – על כן הוחלט שאין לאיש מהם טענות זה על זה ולא ישלם שום צד שהוא פיצוי לצד שני, והא' א. שפירא מצטער ומבטיח שישתדל בדבר שלא יישנה לעתיד אבל אין רשות לאיש להעליבו בפומבי אלא יביא כל טענה נגדו להוועד ורק על פיו יקום דבר."
*
מיכאל שפירא, אחיו הגדול של אברהם, הוא אחד מעשרים ושמונה איכרים בפתח-תקוה, בעלי חלקות אדמה גדולות שרובן משמש לפלחה, לזריעת תבואה בלבד, שרק אותם לוקח הברון תחת חסותו בשנת 1892. עם זאת דואג הברון לתשתית לכל המושבה – בית-הפקידות, ההופך להיות בית ועד-המושבה, בית-ספר, בית-מרקחת; מאמצים מושקעים בפיתוח חקלאי שיבסס את המושבה מבחינה כלכלית, וקרוי – התאכרות. לא עוד משק פלחה בלבד, כמו בפסוק "עובד אדמתו ישבע לחם" החקוק על סמלה של המושבה, אלא אלפי דונמים של גפנים, זיתים, שקדים, וגם פרדסים ראשונים. נחפרות בארות חדשות. לאורך חופי הביצה והירקון ניטעות חורשות אקליפטוסים, שג'ר אל-יהוד, עץ היהודים, כפי שמכנים אותו הערבים.
פקידי הברון, אותם מנהלים הקרויים דירקטורים, רובם יהודים מתבוללים שנשכרו בצרפת, ובהם טיפוסים מתנשאים – מתייחסים אל האיכרים כדרך ששליט אירופי מתייחס לילידים באחת המושבות הנידחות. המנהל פארב, יהודי-צרפתי מאלזאס, מנהיג מפקד-בוקר שבו הוא מונה את כל העשרים-ושמונה לפני היציאה לעבודה. מי שמאחר רגע, נשלח הביתה ומפסיד שכר יום-עבודה על אדמתו שלו, שנמסרה לפקידות הברון. יום אחד גוזר פארב עונש מלקות על איכר הנתון למרותו, ומטיל את ההוצאה לפועל על אחד השומרים הערבים של המושבה, שמשכורתו משולמת על-ידי הברון.
למען האמת, גם האיכרים אינם טלית שכולה תכלת. התלות בהנהלה שמינה הברון יוצרת תופעות של עצלות, התרפסות ושחיתות. אחד האיכרים מוכר לשכן ערבי את הפרדה שקיבל מהפקידות, אך מתייצב מדי יום לקבל בשבילה את קצבת המספוא, ולבסוף מודיע שהפרדה מתה, ובא לקבל אחרת במקומה.
שלא כבמושבות הברון זכרון-יעקב וראשון-לציון, האחרונה כונתה "פריס הקטנה" – הפתח-תקוואים נלחמים ברוח הצרפתית, הזרה בעיניהם, שמכניסה הפקידות. חלקם אף מסרבים לשלוח את בניהם ללמוד בבית-הספר שהקימה.
אחד מבניה המתבגרים של משפחה פתח-תקוואית, שאנשיה היו אנשי-כפר עוד בחוץ-לארץ והביאו עימם ארצה אפילו את כלי-העבודה החקלאיים – נתפש יום אחד ליצר הגנדרנות וקונה לו ביפו עניבה וצווארון מגוהץ ונוצץ. בשבת עונד אותו לצווארו ומתהלך כטווס על גזוזטרת בית-הכנסת הגדול. מה עושה אביו? תופש למחרת את כלבו, עונד לו את הצווארון והעניבה – ומשלח אותו החוצה, אל הרחוב הראשי של המושבה.
*
אברהם שפירא אינו נמנה על העשרים ושמונה ואינו זוכה לנחלה ולתמיכה מהברון. בשכר עבודתו כראש-השומרים משלמת לו פקידות הברון משכורת חודשית שלושה נפוליונים, שהם שישים פרנק. ליבה-רוחל מקיימת משק הבית בשני נפוליונים לחודש, ואת השלישי חוסכים.
שפירא אומר: "אתם חושבים שאני הגיבור? באמת לא. הכל בא לי מאשתי, ולה אני חייב הכל. כאשר באים אלי ומזעיקים אותי לעזרה, היא עומדת לידי ואומרת לי: 'צא! אסור להישאר, צא, אני נשארת פה בין יהודים! תצליח ותחזור.' ובלי עין הרע, היא מביאה לי ילדים, כל שנתיים ילד, ואין מי שיעזור על ידה."
בכספים שנחסכים קונה שפירא עגלות בנות-בקר וכבשים. הוא מוכר רק את העגלים הזכרים והפרות המזקינות, וכך גדל עדרו במשך כעשר שנים למאה ושישים פרות וכשלוש מאות כבשים. את העדר הוא מפקיד בידי בידואים שנודדים עימו למקומות מרעה. כל אחד מהרועים מקבל משכורת חמישה עד עשרה נפוליונים בשנה, עבאייה, שתי כותנות ארוכות, כאפייה ושני זוגות נעליים. לאחר כעשר שנים הוא מתחיל למכור מהבהמות ולקנות חלקות קרקע עד שאוסף כשמונים דונם, לנטיעת פרדס, כאשר יתאפשר הדבר.
בראשית שנת 1900 מסתלק הברון מניהול המושבות בידי פקידיו ומוסר את המשך מפעלו בארץ לחברת ההתיישבות היהודית יק"א, שמתמחה בהקמת מושבות יהודיות בארגנטינה. המעבר כרוך בקשיים רבים. יק"א מנסה לדלל את מספר האיכרים במושבות הברון ומעודדת אותם להגר מן הארץ, כדי לבסס את הנשארים. הפתח-תקוואים דוחים הצעה זו.
למרות הקשיים מצליח מיכאל שפירא לבסס את משקו ונעשה לאחד האיכרים האמידים במושבה. עבודת השמירה יוצאת אף היא מרשות הפקידות ועוברת לוועד-המושבה. הברון משלם פיצויים לעובדיו. אברהם שפירא מקבל חמישים נפוליונים במזומן, וקרקע בערך של מאתיים נפוליונים. הקרקע חלקה במטעי זיתים וחלק באדמת ה"חמרה" של המושבה, ליד בית הקברות. אברהם שפירא מוכר את אדמתו הפרטית, ובכסף שמקבל כורה באר ונוטע פרדס על אדמת הפיצויים. בתום שנה זו, 1900, הוא עובר עם משפחתו ממקום-מגוריו ליד אחיו מיכאל, מול כיכר המייסדים, לבית חדש ומרווח שבנה על המגרש שקנה בסביבה חדשה, על גבעה ליד הגורן, כיום פינת הרחובות הרצל ושפירא.
בשנים אלה, העשור האחרון למאה התשע-עשרה והראשון למאה העשרים, נולדים תשעת ילדיהם של אברהם וליבה-רוחל. אחרי יצחק-צבי באים רבקה, שרה, אהרון-מנחם, מרדכי, חיה, יהושע, שושנה ופולה. בהיותו תינוק נופל אהרון-מנחם מהשולחן ארצה, ואומרים שכתוצאה מכך הוא נעשה חירש-אילם.
*
רחוב יפו הוא דרך-החורף של המושבה ליפו. זהו רחוב קצר, חולי, שבתיו חבויים עמוק בתוך גנים ופרדסים, והוא כסגור מסביבו. הדרך ליפו, הנמשכת ממנו מערבה, נעלמת מיד מעבר לגבעה הקרובה.
דרך הרחוב הזה נכנסת למושבה חבורת חלוצים, שזה להם יומם הראשון בארץ. בשמחה ובשירה הם באים ברגל מיפו, מבוססים בחול ונעליהם על כתפיהם. ליד הבית הראשון, בית האחים גיסין, יוצאים לקבל את פניהם פועלים שנמצאים כבר במושבה. בין הפועלים גם אבשלום גיסין, בנו של אחד האחים, נער רך ולבן-פנים, בן-הארץ ששפתו עברית ואשר חזר זה עתה על חמורו מבית-הספר.
אבשלום רוכב בראש ומביא את הפועלים בגאווה דרך השדרה בחצר אל בית אביו. שם ערוך השולחן ביין, לחם, וקערה מלאה זיתים ירוקים מבוקעים, עשויים במלח, לימון ופלפל חריף. זו להם הארוחה הארצישראלית הראשונה, והנער אבשלום עומד ומביט בהם בלי לגרוע עין. בצאתם את הבית הם עורכים תהלוכה ברחוב חובבי-ציון, צועדים ושרים: "שאו ציונה נס ודגל, דגל מחנה יהודה!" – אבשלום רוכב בראש על חמורו, ואיכרי פתח-תקוה, שנמצאים ברחוב הנטוע שדרת עצי איזדרכת, עומדים ומתבוננים בשמחה מעורבת חשדנות. מן החלונות נשקפות סקרניות נשות איכרים עם בנותיהן. עיני האיכרים, המתבוננים ברוסים היחפנים, המכונים "מוסקובים", אינן מפיקות קורת-רוח. רק המנהיג הקטן, הנער אבשלום, אין קץ לשמחתו.
התהלוכה ממשיכה על פני בית-הכנסת הגדול וכיכר המייסדים. הכיכר משמשת מדי בוקר כ"בורסה". כאן מתאספים פועלים ערבים ועברים ומחכים לאיכר או למשגיח שיבוא וישכור אותם לעבודה. לבסוף נכנסת התהלוכה לרחוב פינסקר, שבפתחו נמצא הוטל רבינוביץ המשמש מלון זול לפועלים.
מתחילה המאה העשרים ועימה תקופת העלייה השנייה. המושבה שוב איננה מה שהיתה עד כה.
המשך יבוא