עתה, כאשר במצרים יש נשיא נבחר של "האחים המוסלמים" , ניתן לאפיין את מה שעובר על המזרח התיכון וסביבתו הקרובה ב-3 מאפיינים מרכזיים.

הראשון שבהם הוא שינוי הזהויות והבריתות: מעולם של לאומיות ערבית, של זהות ערבית, של איגודים ערביים, אנחנו נכנסים למזרח תיכון שמרכיב הזהות המרכזי שבו הוא האסלאם. לא יכול להיות דבר יותר מנותק מהמציאות מאשר הצעתו של הנשיא פרס לנשיא פוטין שהליגה הערבית תקבל מנדט לשנתיים על סוריה כפתרון למתרחש שם. בפועל הליגה הערבית היא "מת חי". שתי מעצמות אסלאמיות גדולות, תורכיה ואיראן, שאינן דוברות ערבית, התחילו כבר להתמודד על הבכורה להגמוניה במזרח התיכון דובר הערבית. מה שמעניין הוא שמדינות הלאום הערביות ומשטרים צבאיים ערביים חילוניים, צמחו בעקבות התבוסה הערבית ב-1948, במלחמת העצמאות להקמת מדינה יהודית. המשטרים האלו נופלים עכשיו לא בגלל ישראל, אלא בגלל הכישלון החברתי-כלכלי שלהם. מאז 1948 הסכסוך שלנו עם מדינות ערב נקרא "הסכסוך הישראלי-ערבי". האם מעכשיו הוא יקרא "הסכסוך הישראלי-אסלאמי"? מי שיקרא את אמנת החמאס, יראה שאצלו, כבר מזמן, הסכסוך הוא מול היהודים שהשתלטו על אדמתו של אללה.

המאפיין השני הבולט הוא ה"דגנרציה" המתמשכת של מעצמות המערב, ובראשן ארה"ב, ולכן אוזלת היד מול המתרחש באזור שלנו. זאת, במקביל למאמץ של מעצמות בעלות זיקה לאומית לאומנית כמו רוסיה וסין, לנסות ולהשפיע בדרך כלשהי על המתרחש באזור. כאשר נשיא ארה"ב מצהיר שהיא "הולכת עם הצד ההיסטורי הנכון", ועל כן זרקה את מבאראכ לפח ההיסטוריה, הוא מאותת בכך לכולם שאין לה מדיניות, אלא רק צורך בחוש ריח לדעת להיכן זורמת ההיסטוריה.

המאפיין השלישי הוא שהמזרח התיכון נמצא בליבו של הר געש המייצר דינמיות בלתי פוסקת של אי יציבות והפתעות. האם מפת המדינות כפי שעוצבה לפני כ-100 שנים תישאר או תשתנה? בכמה מדינות, כמו סודאן, היא כבר השתנתה. מה יהיה בעיראק, בסוריה, בלבנון? כל המשטרים המלוכניים באזור (ירדן, סעודיה, נסיכויות המפרץ ומדינותיו) עדין עומדים על תילם. עד מתי? להיכן תפנה מצרים האסלאמית? האם תיצור ציר עם ערב הסעודית, על מנת שיהיה זה ציר ערבי מול איראן? או שדווקא תיצור ציר עם איראן? לדעתי האזור נכנס למצב כל כך נזיל ורווי משברים, שהמציאות הגועשת שתתהווה בעתיד רק תלעג לכל הניסיונות לחזות אותה.

מדינת ישראל מתייצבת מול אזור עויין, רע לנו ולמערב כאחת. משהו שבדומה לו התייצבה מדינת ישראל מיד אחרי הקמתה ב-1948. אבל, אז היא היתה חלשלושה מכל הבחינות, ואילו היום היא המעצמה השלישית באזור לצד איראן ותורכיה.

מה הם ציווי ה"עשה" ו"אל תעשה" של ישראל מול שלושת המאפיינים הללו, בהנחה שהם אכן נכונים?

לדעתי, קודם כל לא לנסות להתערב במה שנעשה סביבנו.

שנית, לא להיגרר לפרובוקציות ולא להיכנס להרפתקאות, כמו "חיסול החמאס", או להבדיל להעמיד עצמנו לבד מול איראן.

שלישית, לזנוח את החתירה להסכמי שלום או הסכמי קבע, ואת האובססיה החולנית "להסדר מהיר עם הפלסטינים" (איזה? של מדינת חמאס בעזה?), כמובן בלי לזנוח את עצם הכמיהה המוצהרת לשלום. ניהול הסכסוך והכלתו הוא זה שצריך להדריך אותנו עכשיו ולא פתרונו.

והשניים האחרונים, ולא הפחותים בחשיבותם: לשמור בצורה הכי רצינית על כוננותו ומוכנותו של צה"ל להתמודדויות מלחמתיות בכל רגע, ולשמור על מערכת יחסים מיוחדת עם ארה"ב בכל הנושאים.

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 2.7.12.

הנשים שהצטרפו לבעלים לכנס לציון 100 שנים להימצאותו של איינשטיין בפראג, זכו להשתתף בכמה אירועים מיוחדים. אתחיל באחרון. הגענו לארמון המלך, לקתדרלה של ויטוס, כנסייה גדולה ומפוארת ונגן האורגן, שהוא כנראה מפורסם, כיבד אותנו בקונצרט שנמשך קצת פחות משעה. הוא ניגן מיצירות באך, לאוש יאנאצ'ק, ואלתורים לאורגן. צלילי האורגן מילאו את הכנסייה וקהל המאזינים ישב מרותק, מחיאות הכפיים להן זכה ג'וסף קיסקה העידו איזו חוויה זו היתה.

הקונצרט הסתיים וכולנו הלכנו למסעדה שממוקמת במתחם הארמון ונקראת "מיקארקה"; בתקופת המלך רודלוף  השני, במאה ה-16, המקום שימש כבית-מלאכה לייצור מוצרים מברזל כמו חרבות, מגינים, פרסות וכו'. שלט גדול מגלה לנו שהמסעדה נוסדה בשנת 1360.

קבוצה של מלצרים קיבלה את פנינו באפרטיף אלכוהולי, שנקרא "פימפס", משקה מאוד מקובל באנגליה, מתקתק, בתוספת קוביות קרח ולימון, וזה עובר מצויין.

כ-200 איש השתתפו בארוחה והמקום, מקומר ומקושת, הכיל את כולם. השולחנות ארוכים,  מפיות מבד, נברשות שהאירו בעזרת נרות ונרות על השולחן. אווירה רומנטית. עשרות מלצרים הסתובבו עם כוסות בירה גדולות, יין אדום ולבן ומזגו ומזגו, והחבר'ה שתו והשמחה היתה גדולה. מולי ישב איש צעיר, צ'כי, יפה-תואר שמזכיר את רוברט רדפורד. מיליארדר, שעשה את הונו מהמצאת תוכנה שמאפשרת להיכנס לכל בורסה נחשבת בעולם ברגע אמת. הוא תרם סכום נכבד למימון הכנס. האיש הצעיר הוא רק בן 39, בוגר הפקולטה למתמטיקה בתואר דוקטור.

ומה אכלנו? מנה ראשונה, פרוסות של רוסט-ביף דקות מלוות ברוטב חרדל ועלי חסה. על השולחן היו סלסלות מלאות בלחמניות קטנות-קטנות, פריכות וחמות, שמבלי להרגיש אוכלים אחת ועוד אחת ועוד. הצ'כים ידועים בטיב הבשר שלהם והמנה היתה טובה מאוד. המנה העיקרית גם כן הרשימה. רגל של ארנבת, וניוקי כאשר הניוקי עוטפו בתרד עם טיפת שום. מנה אחרונה: אגס מבושל ביין אדום, קינמון וקצפת. 

מצודת המלך שימשה את מלכי בוהמיה ואת הקיסרים מאז המאה ה-9 וכל שליט מאז  הטביע את חותמו בעוד מבנה ועוד ועוד. המלך קרל הרביעי בנה את הארמון, רודלוף השני השתמש במצודה למגוריו, הוא בנה את האגף הצפוני עם האולם הספרדי שם הציג את האוסף האמנותי היקר שלו . המלך רודלוף השני היה איש אמנות, רוח ומדע והשקיע הרבה בתחומים אלה. הוא הזמין לארמונו אנשי מדע ומלומדים מאירופה. אלכימאים, אסטרונומים, פיזיקאים ביניהם את טיכו ברהה מדנמרק וקפלר מדנמרק, להקים בפראג מצפה כוכבים. קפלר, בהיותו בפראג, חיזק את הרעיון שכוכבי לכת מסתובבים מסביב לשמש. בזכות המדענים פראג הפכה למרכז חשוב. המלך עודד פיתוח טכנולוגי, הבאת אמנים לפראג, ציירים, מוזיקאים, ארכיטקטים, פסלים ותכשיטנים ידועים. למלך היה יחס מיוחד לקהילה היהודית וקשר מיוחד עם הרב יהודה ליווא בן בצלאל שמוכר בכינויו מהר"ל, שבאותה תקופה הנוצרים העלילו על הקהילה עלילות דם. המהר"ל היה איש אשכולות ובנוסף לבקיאותו בתלמוד ובקבלה הוא גילה ידענות באסטרונומיה ופילוסופיה. ייחסו לו גם כוחות מיסטיים והאגדה מספרת שהוא המציא את הגולם שיגן על היהודים עד שהגולם קם על יוצרו. בזכות המלך רודלוף השני פראג פרחה ושגשגה באותה תקופה והתוצאות באות לידי ביטוי עד היום.

אירוע נוסף. פרופסור מיכאל קראמר מגרמניה, בן ה-35 בלבד, נתן הרצאה פופולרית לקהל הרחב כשכותרת הרצאתו היתה מאוד מסקרנת. "האם איינשטיין צדק?"

500 סקרנים מילאו את האולם! אני לא הלכתי, אבל למחרת זו היתה שיחת היום. כולם הסכימו שזו היתה הרצאה מאלפת. שאלתי: "האם איינשטיין צדק?"

אין צורך לנחש. 

כיום שמה של העיר קלינינגרד. וזהו. עד סיום מלחמת העולם ה-2 היתה עיר זו גרמנית בפרוסיה המזרחית. לקראת סוף המלחמה, כשהצבא האדום היה במלוא התנופה בהריסת ברלין ובחיסול המשטר הנאצי, שהו בעיר מאות אלפי אזרחים גרמנים. רוסים? הם היו רחוקים, מעבר לליטא או לטביה, אבל כיום אין שם לא ליטאים או לטבים ולא גרמני אחד; כולם בעיר רוסים, בעיקר שוכנת שם מפקדת הצי הרוסי בים הבלטי על עשרות הצוללות שמוסתרות בנמלים תת-ימיים שעין אדם או גוגול-ארת' לא צפתה בהן. אין סיכוי בעולם שעיר זו תחזיר ולו גרמני אחד, למרות האגודות הגרמניות להחזרת "הבנים הביתה" או דוגמת "זכות השיבה" הפלסטינית.

הצבא האדום גירש ורצח מאות אלפי מאזרחי העיר וניקה אותה מהגרמנים עד היסוד. ולא בגלל שהיא היתה עיר רוסית בעבר. לא. הרוסים הפכו אותה לבסיס צבאי קדמי בים-הבלטי לצורך שליטה ימית מול ציי המערב – צורך ביטחוני נטו עד היום, ומזה 68 שנים מאז תמה המלחמה, לא התקיימה ולו ישיבה אחת באו"ם או מאמר אחד בניו-יורק טיימס 'לפשרה טריטוריאלית" בקלינינגרד.

גרמניה עצמה, השליטה על כברת ארץ ענקית לאחר איחוד שתי הגרמניות [350 אלף קמ"ר], עדיין צוציקית לעומת חבל הארץ הענק של רוסיה שהוא פי 50 מגרמניה [17 מיליון קמ"ר] והיא אפילו לא חולמת כי אי-פעם תראה את העיר שלה, קניגסברג, בחזרה.

הלקח שיש ללמוד ממשל זה ששמו קניגסברג הוא חד-משמעי: לא משנה כמה יש לך, לא משנה אם העיר או הטריטוריה לא היתה שלך, אבל אם צורך ביטחוני קריטי גורם לך להחזיק בעיר של אחרים, אז אתה מחזיק.

הגדה המערבית היא כיום בחזקתנו, נקודה. המאמצים הפלסטינים מזה 45 שנים להסיג את ישראל לקווי 67 עלו בתוהו, למרות שפה ושם קיבלו כמה פיסות נקניק להשקטת הרעב. אבל אין שום סיכוי שבעולם שאי פעם ניסוג כפי שהרוסים לא ייסוגו מקניגסברג.

הסחת הדעת ש"זו ארצנו" או זו ארץ התנ"ך ההיסטורית, טובה רק ל"חסידים" אבל לא ל"מתנגדים", והנה זה פלא גם אלה וגם אלה הולכים בכל בוקר לבית הכנסת להניח תפילין, רק שאלה מסובבים עם כיוון השעון את הרצועות על יד שמאל ואלה נגד כיוון השעון. כל עוד שהעסק כרוך ברצועות של תפילין, ימשיכו גם אלה וגם אלה ללכת בכל בוקר להתפלל או להניח פתק קלפי כל 4 שנים, אבל כל כלב יודע מי בעל הבית שלו. ככה גם הגדה המערבית. היא יודעת מי ה"בעל בית" שלה.

אהוד: קניגסברג היתה עירו של אחד מגדולי הפילוסופים שבכל הדורות, עמנואל קנט, הרווק. ומספרים שאזרחיה היו מכוונים את שעוניהם על פי יציאתו המדוייקת לטיול רגלי כל יום בשעה ארבע אחר-הצהריים.

מדי שנתיים, בסמוך ליריד הספרים והלילה הלבן, מציעה תל אביב גם "שירה על הדרך" – שירים וקטעי שירה שנבחרו בתחרות והם מתפרסמים בשדרות ובתחנות האוטובוסים (וגם על משאיות אשפה...) לצידם מתפרסמים שירי ילדים שכבר הפכו לקלאסיים.

השירים מהווים סיבה טובה לעוברי אורח למתן לדקות מספר את מרוצתם ולהתבשם במשהו רוחני, וכדברי פרופסור זהר שביט "זו הזדמנות פז לכותבי שירה שאינם מוכרים עדיין להציג לצבור את יצירתם."

השנה בפעם הראשונה נערכה התחרות על שירי ילדים. הגיעו מאה וחמישים שירים, מיספר לא מבוטל אך פחות בהרבה ממיספר המשתתפים בתחרויות השירה למבוגרים. אמנם נדמה שמדי יום מופיעים כמה ספרים לפעוטות, מופיעים, אך כנראה שרובם פרוזה, לא שירה.

מבין חמשת השירים שנבחרו, ארבעה חוברו בידי נשים. מתאים למצופה. הרי הנשים אינן רק האימהות – הן גם המטפלות, המורות והמחנכות הכמעט בלעדיות של הילדים מהגן עד שנת הלימודים האחרונה. וכלל לא מפתיע שהזוכות בפרס למדו מקצועות הומאניים ועוסקות בפריפריה הספרותית – תרגום, עריכה, ניקוד, ייעוץ לשוני וכדומה. אבל יש הפתעה: הזוכה בפרס הראשון, יעל קלו מור, למדה דווקא מתמטיקה ומנהל עסקים ועוסקת בייעוץ עצמאי בתחום ניהול סיכונים. יעל, בתה של המשוררת מאשה קלו, נשואה ואם לשני ילדים בצבא, זכתה כבר גם בתחרות "שירי אביב". שירה ב"על הדרך", "שלכת הפוכה", משלב שיר טבע עם דמיון המדבר לילדים.

נושאי חמשת השירים שזכו, עוסקים בנושאים הקלאסיים לילדים: בעלי חיים, יחסי הורים, צמחים וכו'. השירים קצרים, עד לשמונה שורות. כמה זמן מוכנים כבר עוברי אורח להקדיש לשירה תוך שיטוט בעיר? קצר מכולם, חמש שורות בלבד, הוא "סוד", שירו של הגבר שבחבורה, ברוך תור-רז, שזכה בפרס הרביעי: "סוד מתגלגל / כמו כדור / מבת אל בת / ואם בטעות, יתגלגל אליי – / אני בו אבעט!"

קצת מוזרה בעיני הבחירה בשיר החמישי, "שכונת שפירא". למעשה לא שיר אלא פרוזה די כבדה שאינה מזמינה עוברי אורח. כנראה בחר בו חבר השופטים – ד"ר יעל דר, דורי מנור ובני ציפר, עורך מדור הספרות ב"הארץ" – משום שהוא מציג לילדים "משפחה חדשה" דרך חתולה שבעליה הן "אימא ואימא" ולא אימא ואבא כפי שהיינו רגילים.

הפרס הראשון של שירי "על הדרך" לילדים משמעותי: פרסום ספר שירה בהוצאת "עם עובד". הפרסים האחרים מסתכמים בתלושי ספרים ברשת סטימצקי. טכס חלוקת הפרסים היה אינטימי ובסימן ילדים. בעוד אחת הזוכות קוראת את שירה, קפץ אליה בנה, כבן שלוש, וגנב את ההצגה. זוכה אחרת קראה שיר כשתינוק בזרועותיה ולהשלמת החגיגה עלה גם כלבון צעיר על הבמה וברוב חסדו הותיר אותה יבשה.

2. אני לא כהן

עדי כהן (ה"עדי" הראשון בארץ) יזם ופעיל בתפקידים ציבוריים מגוונים, סיפר לי בפגישה משפחתית כי בכיסו שמור אישור שירש מאביו, המעיד שאף ששמו כהן, הוא אינו כהן.

כשסיפר לי על האישור יוצא הדופן גיליתי שבעצם פרשת חייו של האב, הנריך חירם כהן, מעניינת עוד יותר מהאישור.

תחילת הסיפור במאה ה-18 במחוז ברומברג בפרוסיה המערבית. בגטו של העיר קולומוז נשרף בית וכל המשפחה שהתגוררה בו עלתה באש. ניצל רק הנריך, פעוט בן שלוש. אימצה אותו משפחה בשם כהן, והרב הנפיק ליתום אישור שהוא מאומץ על ידי כהן, אך הוא ישראל.

במרוצת הדורות עבר האישור מאב לבן. במלחמת העולם הראשונה שירתו שלושה מניניו של אותו מאומץ בצבא הקייזר הפרוסי. צעיר הבנים נהרג במלחמה, והבן האמצעי הנריך – אביו של עדי – לחם בכל החזיתות, נפצע פעמיים ויד ימינו נפגעה. הוא זכה לעיטור צבאי גבוה, צלב הברזל מדרגה ראשונה.

כשהשתחרר מהצבא למד ניהול חשבונות והתקבל כפקיד-זוטר בבנק מנדלסון המכובד. קידומו היה מטאורי ועד מהרה נעשה נציג הבנק בבורסה של ברלין. שכרו הגבוה אפשר חיי נוחות וחופשות רבות בהן סייר ברחבי תבל. ב-1923 ביקר בארץ והחליט לחיות בה את חייו. הוא חזר לברלין, מכר את צמד סוסיו ואת סירת המפרש שלו, ועם אוסף תמונות ממיטב הציירים הגרמניים עלה לפלסטינה כבעל הון, מביא עימו מכונית שהיתה מיספר 7 בארץ. אימו, אחיו ואחותו נשארו בגרמניה. הבנק חשב שצעדו בלתי סביר והבטיח לקבלו בחזרה אם תוך שלוש שנים ייסוג מהחלטתו.

הוא לא נסוג. השתקע בירושלים והקים מפעל לשטיחים פרסיים שארגו עולות מתימן בעבודת יד. העסק לא היה רווחי והנריך עבר לניהול האגודה השיתופית של משקי החלב ביהודה ובשומרון והקים את המחלבה המתועשת הראשונה בארץ. המחלבה נמכרה לתנובה וב-1951 עבר לתל אביב לנהל את הסניף של הבנק המרכזי לאיגודים שיתופיים בעיר.

הוא למד עברית אצל רחל המשוררת ושלט בשפה במבטא פרוסי. באחת המסיבות פגש ביהודית, בתו היחידה של יוסף אליהו שלוש, ממייסדי תל אביב ומראשי העדה הספרדית (על שמו רחוב בתל אביב). אחר התלבטויות בא ליוסף אליהו לבקש את ידה של הבת.

עדי כהן, הצאצא הבכור של אותו זיווג, שמע רבות על הפגישה הראשונה בין החותן וחתנו לעתיד: "אבא, מטר שמונים ושש, הגיע בחליפה ועניבה שמרנית והיה גבוה מסבא ביותר מראש. יוסף אליהו הסיר את כובעו וגם את הכיפה שדמתה לספינת נייר שילדים מקפלים. החתן המיועד דיבר על ניסיון חייו – הוא עומד ברשות עצמו ואף שמוצאו מגרמניה כבר התערה בארץ. יוסף אליהו סיפר שהוא מייצג מפעלים גרמנים ומייבא מגרמניה חומרי בנין וסניטציה. ב-1917, סיפר, כשנגזר על תושבי תל אביב לצאת לגירוש, עמד בראש חמולת שלוש שמנתה שלושים ושבע נפשות וגלתה לכפר ג'מאל ליד קלקיליה. אמצעיהם נידלדלו, הם גרו בחושות ומכרו לכפריים את בגדי השבת שלהם. הוא החליט לפתוח קנטינה לצבא התורכי. הוא פנה לגנרל הגרמני ששימש קצין קשר עם התורכים ובקש ממנו רישיון והדגיש את עסקיו עם מפעלים בגרמניה. התברר שהגנרל הוא בנו של אחד מבעלי המפעלים – וזכיתי לגיבוי מיידי, סיפר יוסף אליהו, שהזכיר את הגנרל גם בספרו 'פרשת חיי'."

החתונה של הייקה הטיפוסי והכלה הספרדייה הפתיעה את תל-אביב הקטנה. בכלל, עולים מגרמניה היו אז עופות נדירים. אבל יוסף אליהו היה מרוצה. מאז ומעולם שאף לאחד את חלקי העם ואף ביקש מששת בניו לשאת בנות זוג אשכנזיות. ששתם מלאו את רצונו.

הנריך כהן שבעצת ידידו הבלשן יהודה גרוזובסקי-גור עיברת את שמו לחירם (כנראה החירם היחיד מאז מלך צור), עבר לחווילה שהקימה לו האדריכלית ג'ניה אורבוך בתל-בנימין, ליד בורסת היהלומים של היום. הבית הפך מקום מפגש לכל צאצאי יוסף אליהו שלוש. במאורעות 1936 שימש כמוכתר של תל-בנימין והחזיק בביתו סליק נשק של ההגנה שהגנה על רמת גן מהכנופיות הערביות. הוא המשיך ביוזמות לפיתוח המשק, הוציא שבועון כלכלי-פיננסי בעברית, אנגלית וגרמנית (כמובן...) היה ממקימי נהריה, פרדס חנה, ועוד ועוד. ותיקי תל אביב עוד זוכרים את "חפצי בה", הכלבו הראשון בארץ, שהקים ב 1933. חפציבה – את השם נתן ידידו, המשורר ח.נ. ביאליק – הציעה בין היתר אביזרי סדקית, כלי מטבח, גם ביגוד. היו לה שבעה סניפים בארץ ובמלחמה העולמית גם סניף במחנות הצבא הבריטי בעזה.

דוגל בנפש בריאה בגוף בריא שחה יומיום קיץ וחורף בימה של תל אביב. בגיל 53 התחבר לשבט הצופים של רמת גן ובמדי צופה השתתף במחנות הקיץ של הצופים, מביא עימו אבטיחים שטמן מתחת למיטת הסוכנות באוהל שלו ,לבל "יפלחו" אותם לפני הקומזיץ בסיום. שימש בהתנדבות ראש ועדת הביקורת והגזבר של תנועת הצופים ונתמנה למשנה של אריה כרוך, ראש הצופים. הוא נשאר צופה עד יומו האחרון. בגיל 82 הלך ברחוב גורדון מעונב ומרשים בהופעתו, צנח ומת.

"אבא היה יזם פאר אקסלנס ודינמו פעלתני אבל לגביי היה בראש וראשונה דמות מופת," מציין עדי כהן, בכור שלושת ילדיו. "היה אבא קפדן, בדק את השיעורים שהכנו ואת רישום ההוצאות של דמי הכיס שקיבלנו, בדק בדקדקנות את הציפורניים, דרש שנצחצח את הנעליים בערב ונסדר את המיטה בבוקר ונעבוד איתו בגינה בצהריים. אבל הכול תוך מתן דוגמה אישית ולא בהוראה מגבוה. הוא הקרין יושרה, צניעות וענווה, והעניק תמיד כבוד לזולת."

את האישור שהוא כהן-שאינו-כהן גיבה הנריך-חירם באישור גם מהרבנות בארץ. כשביקש אחיינו לשאת גרושה, סירבה הרבנות: כהן וגרושה? אבל האישור ביטל מיידית את רוע הגזרה.

גם בנו של עדי – נכד של חירם – רצה לשאת גרושה. הרבנות באשדוד לא הסכימה. עדי בא לרבנות, הציג את המסמך ההיסטורי וקיבל אישור, לא לפני שהרב הכניס אותו לחדרו, נעל את הדלת ויעץ: "למה אתה שומר על השם כהן? שלוש לא מספיק? אתה שלושי אמיתי! שנה את השם ולא תצטרך חותמת מהרבנות!"

3. סדר צריך להיות

בשנות השמונים של המאה שעברה ביקר עדי כהן בברלין שאך זה אוחדה. בברלין התגוררו מקס, אחי אביו, ואשתו הנכה סלמה. ב-1942התקרבו אנשי הגסטאפו לביתם. סלמה הנכה ידעה שאין לה כל סיכוי לשרוד, ונעזרת בבעלה קפצה מהחלון של הקומה הרביעית ונהרגה. בעלה נלקח לאושוויץ שם נספה.

עדי כהן פנה למחלקת הקבורה בברלין וביקש פרטים על מות דודתו.

הפקיד זכר מיד, בלי מחשב, במי מדובר, שלף את התיק ואמר:

"דודתך שכבה בחדר המתים תשעה ימים עד שנקברה. היא חייבת 9 מרקים ו-60 פנינג עבור ההלנה."

עדי שילם את הסכום וזכה לקבלה.

שואה היא שואה, אבל סדר צריך להיות.

לאהוד שלום,

לאור הפחד שתקף את המשטרה ומשמרות עיריית ת"א לאחר ההתנפלות עליהם, הם "הורידו ווליום" כלפי המוחים במוצאי שבת, ה-30 ביוני. 

בסביבות השעה 11 בלילה אנו שומעים בדירתנו העורפית צעקות של מפגינים ליד כיכר רבין. היה ברור שמתקיימת הפגנה לא שקטה.

למחרת היתה דממת אלחוט בתקשורת, וחשבתי שהרעש הלילי היה רק הזייה שלנו, אלא שכאשר נכנסתי לסניף הבנק הבינלאומי בפינת רח' בלוך, הבחנתי בניפוץ הזכוכית הענקית של דלת הכניסה לבנק.

וכמו שאתה כתבת: הם לא פגעו במקומות הבילוי וה"אכול ושתה" הסמוכים לבנק.

אה, איזו תקשורת נחמדה!!!

לאהוד, שלום!

הדברים בכתבתך תחת הכותרת "אולי תבין סוף-סוף מאיפה באות השריפות", חב"ע 755, מקובלים עליי בעיקר בהקשר למתחולל בארץ ולרגשות המשטמה וההסתה המובעות בקרב חוגים רחבים בקהילת ערביי ישראל, ובעיקר בהנהגתם ובחוגי תומכיהם במגזר היהודי.  אולם ברשותך, בהקשר לכך, אתייחס לשריפות הענק המתרחשות מדי שנה בדרום צרפת, מול 'חוף התכלת', מגבול איטליה עד לסביבת מרסיי.

בתקופות מסויימות, נושבת שם רוח 'מיסטראל' יבשה ומורטת עצבים, ובעיקר מחוללת שריפות ענק ביערות האורנים שהם החורש הטבעי באיזור. מכבי האש מסתערים על השריפות בעזרת כבאיות, ובעיקר מטוסי 'קנדייר' השואבים כמויות גדולות של מים מהים (פעם גם שאבו למוות שחיין) וממטירים בעוצמה על האש. הכבאים פועלים במרץ וביעילות, למרות השמועה המופצת שם בציבור שאת השריפות מציתים הם עצמם, בכדי להצדיק את העסקתם היוקרתית. אולם, 'יודעי דבר' קושרים את התפרצות השריפות ברוח ה'מיסטראל' הצפונית; שאגב, ביוגוסלביה אותה רוח נקראת 'בורה' ובשווייץ 'פן', שם היא מחוללת מפלות שלג מסוכנות. באיטליה נקראת הרוח 'שירוקו', כמו ה'שרקייה', הרוח המזרחית אצלנו, שבמהלך נשיבתה הלוהטת מתחוללות מרבית השריפות בארץ.

ואכן, במהלך ביקורי קרובים בחוף התכלת באיזור ניצה, נתקלתי בשריפות ענק, וגם נוכחתי בהתפרצותן. באותה העת היה לנו קשר עם הצייר מארק שגאל שהתגורר בחווילה בלב יער שהיה די מובטח משריפות מתפשטות. לאחר ביקור אצלו עלינו לבית קפה פתוח בגן על אחת הגבעות, כאשר רוח ה'מיסטראל' נשבה בעוצמה מעצבנת, ולפתע החלו ממש התפוצצויות באוויר מעלינו, וגיצי אש התעופפו, ותוך דקות נדלקו עצי אורן פה ושם. אך הכבאים שהיו שם בכוננות, הסתערו על העצים הבוערים וכיבו את האש.

בפעם נוספת היינו עדים לתופעה בעת ביקור בבית הקברות ב'סן פול דה וואנס', שם קבור מארק שגאל.

עמדנו מול המצבה, וקרובינו השקיפו עלינו מעל לחומה, כאשר שוב לפתע נשמעו ההתפוצצויות, וכולם קראו להסתלק מהמקום. תוך דקות אחזה האש ביער הסובב את העיירה, ואנחנו שעטנו במכונית לכיוון ניצה דרך להבות אש אדירות ונחלצנו מהמבולקה. כך מורגל הציבור לשריפות, מה גם שהגשם חוזר, מטהר את האוויר ומרווה את האדמה, ותוך תקופה קצרה חוזרים האורנים וגדלים לקראת השריפה הבאה.

כך גם חוזר הצבע הירוק לכרמל, ואתמול בסיור של רשות הגנים ראינו את ההתחדשות ונמסר לנו על מעל למיליון שתילי אורנים המלבלבים במורדות החרוכים, ויוצרים את 'מדבריות האורן' סביבם. את תהווה המתכונת לשריפה הבאה אם לא יסולקו רוב האורנים, ובמקומם יינטעו ברווחים גדולים עצים רחבי עלים המצלים ומדשנים סביבם, אינם מתלקחים בקלות, וגם מלבלבים מחדש אחרי השריפה.

בנוסף, ראוי לקיים ביערות מחנות נופש לנוער ומבקרים גם מחו"ל, שיגוייסו לגיזום עצים לגידול רצוי, ודירוג המדרונות באבנים ובחומר מקומי להאטת מי נגר שיעשירו את החורש והנחלים, ויפרצו במעיינות במורד.    

מעל לזאת הגיעה השעה להכניס באורח מבוקר עדרי עיזים שיידשנו את החורש תוך ליחוך הצמחייה שאחרת תתייבש לקראת הקיץ לקוצים וזרזים בהובלת האש בהתלקחותה.

השבוע ביום ד' הארבעה ביולי, מסתיימת תקופת כהונתו הסוערת של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. בשבוע שעבר ביום ג' פרצו שלוש שריפות בדרך לירושלים, שתיים באזור מוצא ואחת ליד קיבוץ מעלה החמישה. בעיניי יש סמליות כפולה לאירועים הללו.

התלקחותן של שלוש שריפות בקרבת הדרך העולה לבירה ירושלים זכתה לכיסוי נרחב בתקשורת ואזרחי ישראל יכלו לשאוב נחת, למרות החשש מנזקי הדליקות, מהדרך היעילה בה השתלטו כוחות הביטחון על השריפות תוך תיאום ושיתוף פעולה בין הגורמים המעורבים בפעולה, ממהירות התגובה לאירועים ומהפעלת ציוד מתאים לשטח. החל מחפ"ק משותף שהוקם בנקודה שולטת והיה משותף לאנשי המשטרה ולכוחות ההצלה. המשך בכבאיות שמסוגלות לנוע במהירות גם בהרי ירושלים והופנו לשטח בפרק זמן סביר ובכמות מספקת, דרך מטוסים בינוניים מותאמים לתפקידם (איפה הסופרטנקר של ביבי?) שפיזרו במועד חומר מעכב התלקחות בכמויות מספיקות שהעידו על-כך שהיה מלאי מספיק מאותה אבקה פוטוגנית אדומה במחסנים. תוך שלוש שעות השתלטו הכוחות על האש וכבאיות ספורות נותרו בשטח כדי למנוע התלקחויות מחדש. אני רואה באירוע הצדעת פרידה למבקר המדינה שמסר ימים ספורים לפני-כן את הדוח שלו על אירועי השריפה בכרמל.

למחרת השריפות פורסמו מסקנות החוקרים באשר לסיבות ההתלקחויות, שתי השריפות באזור מוצא קרו בעקבות רשלנות, השריפה ליד מעלה החמישה היא תוצאה של הצתה. רשלנות בישראלית-מדוברת פירושה, תרבות ה"סמוך", סמוך עליי יהיה בסדר!

ההצתה במעלה-החמישה מזכירה לנו את הסיבה העיקרית לרגישותו של הציבור הישראלי לשריפות חורש. שמו של קיבוץ מעלה-החמישה ניתן לו לזכרם של חמשת חברי הגרעין המייסד שנרצחו תוך כדי נטיעת עצים באזור בימי מאורעות תרצ"ו.

בניגוד למתיישבים האירופאים שהגיעו ליבשות אירופה ואוסטרליה ומצאו שם שטחי ענק של יערות בראשית אותם היה עליהם לברא כדי להתיישב, שבי ציון בעת החדשה מצאו כאן מטליות חורש מנוצל פה ושם וחלק גדול מן המעט הזה נכחד בימי מלחמת העולם הראשונה ונבלע על-ידי הרכבת העות'מאנית. כל השוואה להתייחסות ליער באוסטרליה ובארה"ב לזו שלנו מופרכת ולו רק מהסיבה הזו.

המפעל הציוני עסק לאורך כל שנות קיומו בנטיעה יערות ובהגנה עליהם, החל בעליות הראשונות ועד לעלייה ההמונית בראשית ימי המדינה עסק חלק ניכר מן העולים בנטיעות. פעולות איבה לא עצרו את הנטיעות ולא מנעו את השמירה עליהן מפני כריתה ושריפה, לא זכורה לי החלטה לנהוג בגישה מגוננת כזו על היערות, כשם שלא זכורה לי החלטה לחדול מגישה זו. מדינת ישראל מתגאה בכך שצילומי לוויין מוכיחים מדי שנה שישראל היא המקום היחיד בעולם שבו כמות העצים לא רק שאינה קטנה, אלא עולה משנה לשנה, גאווה מוצדקת לחלוטין. מצב זה לא יימשך אם יונח למציתים מזדון או מטיפשות לצמצם את כמות העצים. הצתת חורשות יער בעיקר בימים חמים היא פעולת הטרור הנוחה ביותר לביצוע והקשה ביותר למניעה. כל נער יכול לרכוש מצית חד-פעמי ושפופרת דבק מגע ולהפוך אותם לפצצת תבערה בחורש, מבלי להזדקק לארגונים וללוגיסטיקה מורכבת, ובכך להפוך לארגון טרור של אדם אחד מבלי להסתכן. קשה לנבא פעילויות כאלו ולכן קשה גם למנוע אותן. השאלה היא האם לשתף פעולה עם המחבלים ולהניח לחורש לבעור. יש לזכור שלא רק מחבלים מציתים יערות יש גם מטומטמים. אשתקד הלכה נערה "ירוקה" לחרבן בשדה-מרעה שקמל בקיץ, וכדי "לשמור על הסביבה" הציתה את נייר הטואלט בלב השדה היבש. צפון רמת הגולן כולו התלקח.

יש אומרים שגם טילי אוייב יכולים לחולל שריפות והשאלה היא האם נניח להן לעשות את רצון האוייב.

כדאי גם לזכור שבמדינה קטנה כשלנו, שבה יורדים גשמים במשך חמישה וחצי חודשים בשנה, במקרה הטוב, אין שטח נרחב לייעור, ובזה שישנו העצים גדלים לאט מאוד ולכן יש אצלנו חורשות במקום יערות. החיסרון הזה הופך ליתרון בשעת שריפה שכן הנגישות נוחה יותר וקל יותר לכבות צמחייה נמוכה ודלילה מאשר יערות גדולים סבוכים וגבוהים. גם זו סיבה טובה להשתדל ולכבות שריפות בעודן באיבן.

שר הפנים, בהתגוננו בפני דו"ח המבקר על השריפה, הביא ראייה מאוסטרליה. צריך להזכיר לו שכל חורשות הכרמל גם יחד ימצאו מקום בפינת אחת מחוות המרעה הענקיות במדינה זו. ובכלל, נדמה לי שחז"לינו כבר הגדירו את אותם שמרחיקים עדותם. אבל עצם העובדה שנציג ש"ס בממשלה מתייחס לתבל ככדור שבצידו השני יש קיום – היא גם הישג.

עולם ומלואו ובני דודיו הסתערו על המבקר שהעז להטיל אחריות מיוחדת על שר האוצר. אירועי השריפה בדרך לירושלים הוכיחו את צדקתו של המבקר. שר האוצר אחראי לקופת המדינה והוא צריך לדאוג לניהולה הנבון. לכן כאשר שר האוצר מודיע מהו הסכום אותו יוכל להקצות לסעיף כלשהו זו זכותו והאחריות לשימוש הנבון בתקציב היא באחריות המשרד הנוגע בדבר. כאשר שר האוצר מודע לצורך להקצאת כספים למטרה מסוימת ומתנה את העברת הכסף בתנאים שונים ממצב הקופה הכללית, הוא שותף לאחריות הנובעת מהתנייה זו. המבקר לא שלל את זכותו של שר האוצר להתנות את הקצאת הכסף. המבקר התייחס לגישה שנקטה שיטת "הכול או לא כלום" לצרכי מערכת כיבוי האש הארצית.

כאמור, אירועי השבוע החולף הוכיחו את צדקת המבקר. לאחר השריפה העביר שר האוצר חלק מהסכום הנדרש למערכת הכיבוי מבלי שתתקיים התנייתו, נרכש ציוד נרכשו אמצעים והתוצאות ניכרו בשטח. צריך לקוות שהרפורמה בשירותי הכיבוי תתקיים בסופו של דבר ובהקדם. אין ספק בכך שעליית השריפה בכרמל לכותרות נובעת מהאסון הנוראי שבאובדן חיי אדם רבים עקב השריפה. המבקר, בהגינותו, ציין בדו"ח שאין קשר בין האירועים המבוקרים לבין מותם של אנשי הביטחון בשריפה, ובצדק. מומחים ומנהיגים יכולים לתכנן ולהציג אמצעים חסיני אש, חסיני מים, חסיני רעש ועוד, עדיין לא נולד אמצעי חסין טמטום. טמטום רגעי או מוחלט ,יקבעו זאת המומחים, הביא למותם של אנשים בדליקה. צריך לקוות שמותם לא היה לשווא לחלוטין, ובעקבותיו תקום לנו מערכת כיבוי אופטימלית שתתאים לצרכיה המאוד מיוחדים של מדינת ישראל.

כל המסקרים והמתראיינים באירוע השריפה בדרך לירושלים ציינו, בגלוי או ברמז, את רוחו של דו"ח מבקר המדינה השורה מעל הפעילות היעילה בהשתלטות על השרפות. אלמלא החשיפה הרבה של פעילות משרד מבקר המדינה לתקשורת היה גם דו"ח זה נקבר תחת מעטה אבק בלשכת יו"ר הכנסת מבלי שתהיה לו השפעה כלשהי. שוב ושוב אני נזכר במה שלימד אותנו לפני שישים שנה המורה לגידול בקר ארנסט הנדל – את כלי החלב והחליבה יש לשטוף היטב במים וסבון, לא פחות חשוב לחשוף אותם אחר-כך לקרני השמש, זוהי הדזינפקציה הטובה ביותר – עובדה ישנה ונכונה עד היום ולא רק לכלי חלב וחליבה.

"שאפו" למבקר הפורש מיכה לינדנשטראוס ,ואיחולי הצלחה בהמשך דרכו.

אהוד: עד כמה שהבנתי מהתקשורת, מה שמנע את השריפות האחרונות באזור ירושלים מלהתפשט, כמו באסון כרמל – היה שינוי כיוון הרוח ולא הדו"ח של המבקר!

אהוד היקר,

 אני מודה לך על פרסום הרשימה על ספרה של לילי פרי [גיליון 756] , אבל אינני מבין מדוע הוספת את ההערה הקשה בסופה. מילא שאתה מעליב אותי שאני משבח "אוסף של הבלים" (ככה אתה מכיר אותי?!) – אבל מה רע עשו לך לילי פרי ודן מירון? מדוע לפגוע בהם כל כך קשה? מה אתה הרווחת מזה?

באמת שאינני מבין.

שלך,

משה גרנות

אהוד: אני לא משבח או מלגלג כדי "להרוויח" משהו. כנראה שעדיין אינך מכיר אותי די הצורך. התמונה שהצגת מספרה של לילי פרי נראתה לי באמת כ"אוסף של הבלים", ואף שביקורתך על הספר היתה חיובית, היא הרתיעה קוראים כמוני מלקרוא אותו, כך שכדאי לך לשים לב לכך שלעיתים גם ביקורות חיוביות משדרות לקורא את ההיפך. כך למשל אני יודע לאיזה סרט לא ללכת לאחר שאני קורא את הביקורת המשבחת אותו של אורי קליין ב"הארץ".

סם ש. רקובר היקר,

תודה לך על רשימתך, "מדוע לא רצחת את המלך" [גיליון 756] המעניינת מאוד. ברשימה הקצרה המנוסחת היטב נכללה שגיאה לשונית נפוצה למרבה הצער ואין לי ספק שאצלך היא בבחינת פליטת קולמוס: אין עוזרים עוז אלא אוזרים עוז.

מלך נאזר בגבורה נאמר באחד הפיוטים הקדמונים.

אין לי ספק שזו פליטת קולמוס ואינני מתקנה אלא למען רבים אחרים שכן כבר ראיתי שגיאה זו מספר פעמים והיא עלולה חלילה להשתרש ולכן עלינו לשרשה לפני שתכה שורש ותרושש את לשוננו ההולכת ודלה.

לגבי יואב בן צרויה: האיש היה בעל אישיות עצמאית ומרדנית ולפעמים גם סטה מהוראות המלך, דבר שלא היה מקובל אז כפי שגם כיום, ראש המטה הכללי לא יפעל על דעת עצמו. כדאי לקרוא מה שדליה רביד כתבה עליו: יואב בו צרויה: גיבור שנוי במחלוקת (עבודת דוקטור של המחברת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תש״ע).

עם ספרות אין מתווכחים ובוודאי שאין זו כוונתי.

תודה לך. אקרא את הספר בשמחה.

אבי עילם אמזלג

אהוד: ה"פשלה" הלשונית היא שלי כעורך, שלא תיקנתי "עזר" ל"אזר". אולי נרדמתי אותו רגע על המקלדת.

פליטים ממדינה מסוימת באפריקה שהו במדינה אירופית בין שלוש לעשרים שנה. הם מצאו עבודה, אימצו את השפה וחשבו שגורלם שפר עליהם. בתוכם היו גם 450 ילדים. הם נולדו באותה מדינה. הם התחנכו במוסדות הלימוד שבה. זו הייתה שפתם. החברים שלהם היו מבני המקום. המצב במדינתם הקודמת, שחלקם כלל אינם מכירים, הוא קשה מנשוא. אלא שהממשלה הגיעה להסכם עם מדינת המוצא שהגולים יחזרו למכורתם. השנים הרבות, הילדים שנולדו, מקומות העבודה המסודרים – כל אלה לא ישנו דבר. משום שהמדינה אינה יכולה לקלוט כל מי שטוען שהוא נרדף או מסכן או משום שבארץ מולדתו תנאי המחייה קשים. פרצה סערה ציבורית. אלא שהממשלה הבהירה שמדובר בהחלטה מקצועית ועניינית.  האפריקאים יגורשו. וזה יקרה למרות שחלקם שייכים לאופוזיציה והם חוששים לגורלם.

זה לא קרה בישראל. זה קרה באירופה. המדינה היא נורבגיה. אחת המדינות העשירות בעולם. המגורשים הם אתיופים. ארגוני זכויות האדם התערבי למענם. גם סופרים ידועי שם הצטרפו למחאה. שם כמו כאן. זה לא עזר. הממשלה התעקשה. ובעצם, לא רק נורבגיה. גם שבדיה, דנמרק, הולנד ובריטניה החליטו על החזרה כפויה של אלפים, לעיראק ולמדינות אפריקניות, שבקשתם למקלט נדחתה. עיתון נורבגי דיווח שבין כלל המוחזרים מנורבגיה לבדה יש 2,434 ילדים, שגדלו באותה מדינה.

ישראל אינה שונה. כבר היינו בסרט הזה, כאשר הוחלט להחזיר את השוהים הבלתי חוקיים – עובדים זרים שהפרו את החוק ונשארו בישראל. קראו לזה אז "גירוש ילדים", למרות שלא היה מדובר בשום גירוש, אלא בטיפול ראוי בעבריינות, ולמרות שישראל לא עשתה שום דבר שמדינות דמוקרטיות אינן עושות. וזה קורה שוב עכשיו, כאשר ישראל החליטה להחזיר את הדרום-סודנים.

והנה, אנחנו מוצפים בדיווחים על "מחאה אמריקנית", למרות שארה"ב הרבה יותר ברוטלית בהחזרת מסתננים לשטחה, או בטיפול בשוהים בלתי-חוקיים, וזה כולל ישראלים. ואנחנו מוצפים במידע על מחאה של יהודים תומכי ישראל שלא מבינים איך התדרדרה נורבגיה –סליחה, ישראל – לפגיעה כל כך קשה בזכויות יסוד. וכך, כל יישום של הדין, שנוהג במדינות מתוקנות, הופך לפשע נגד האנושות, כשמדובר בישראל. אין שום פסול בהטפת מוסר, בעיקר מידידים. אבל מותר לנו לבקש מהם רק דבר אחד: אנא, למדו קצת את העובדות, גם על המדינה שבה אתם חיים וגם על מדינות דמוקרטיות אחרות. ואנא, בלי מוסר כפול.  

ובכל זאת יש הבדל. בנורבגיה לא היה שום פוליטיקאי שאמר שהאפריקאים מפיצים מחלות, ולא היתה שום חברת פרלמנט שאמרה שמדובר בסרטן. לנורבגיה יש פה קטן ומקל גדול. לישראל יש פה ענק ומקל קטנטן. אנחנו משלמים את המחיר לא רק על הצביעות הבינלאומית ועל המוסר הכפול. אנחנו משלמים את המחיר גם על הפה הגדול מדי של פוליטיקאים קטנים מדי.

שמאלנים נגד זרים

אחת הסיבות להתנגדות לזרים היא משום שהם, אכן, נטע זר. נכון שהיינו גרים בארץ מצרים. ונכון שאנחנו מצווים ביחס אנושי. ונכון שאת המחאה צריך להפנות נגד הממשלה, ולא נגד המסתננים. אלא שדווקא השמאל היה אמור להבין את מצוקתם של תושבי דרום תל-אביב ושכונות אחרות שאיכות חייהם מתדרדרת לתהום.

כן, השמאל. משום שהשמאל הישראלי מפגין מדי יום שישי יחד עם תושבי שייח' ג'ראח נגד פלישת הזרים - מתנחלים יהודים. היהודים נכנסים לשם לפי דין. המשפחות הפלסטיניות שפונו משם זכו ליומן בבתי המשפט. הן סירבו לשלם דמי שכירות. הן רמסו את החוק. הן הציגו מצגי שווא. ולמרות ההחלטה השיפוטית, ההפגנות נמשכות. משום שהמקומיים טוענים שהמסתננים היהודים הם נטע זר, שמאיים על איכות החיים, שמאיים על החיים הקהילתיים, שמאיים על הסביבה הקרובה. אלה טענות צודקות. חלק מאנשי השמאל מוסיפים וטוענים, שמפעל ההתנחלויות כולו, ובוודאי ההתנחלות הדווקאית בליבן של שכונות ערביות במזרח ירושלים, מאיים לחסל את הסיכוי למדינה יהודית. משום שהעירוב הזה, ככל שהוא מעמיק, יוצר כאן מדינה דו-לאומית. גם הטענות הללו צודקות.

העניין הוא, שכל הטענות הללו תקפות גם לגבי תושבי השכונות שאליהן חדרו המסתננים. מדד איכות החיים בשכונת התקווה ירד הרבה יותר מהירידה שנרשמה בשייח' ג'ראח. המסה האדירה גם מאיימת, לאט אבל בטוח, על אופייה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עם רוב לא יהודי, זו לא תהיה מדינה יהודית וגם לא דמוקרטית. חד וחלק.

ולמרות זאת, אותו שמאל שמפגין בשייח' ג'ראח, ושבחלקו שייך לאותם פעילים למען המסתננים, אינו מוצא לנכון לנהל בדיוק את אותו מאבק למען תושבי שכונת התקווה, שהמחיר שהם משלמים גבוה עשרת מונים. אף אחד מאותם מפגיני שמאל לא מכנה את תושבי שייח' ג'ראח "גזענים", רק משום שהם רוצים את שכונתם לעצמם. ללא תוספת זרים. אז מדוע, לעזאזל, אותם אנשים שמזדהים על הפלסטינים הופכים את תושבי השכונות לגזענים?

הדברים הללו לא נכתבים כדי לקנטר. הדברים הללו נכתבים כדי שהשמאל יתחיל להתעורר. לא רק פלסטינים הם קורבנות של כניסת זרים שמצטיירים כאיום. גם יהודים. ונכון שיש מקום לדאגה לעניי עיר אחרת. אבל זה לא אומר שצריך לרמוס את עניי עירך.

ועדיין לא אמרנו מילה על אירועי כפר מנדא, שהתחוללו כשהדברים הללו יורדים לפרסום. ערבים מוסלמים גירשו אפריקאים מוסלמים. מתי זו שנאת זרים שכל כולה גזענות? מתי זה רצון לגיטימי לשמור על קהילה בעלת אופי ומרקם תרבותי?

שחורים ברמת-אביב

בשבוע שעבר סולק חב"דניק מקניון רמת-אביב, לנוכח עיניו המשתאות של יהורם גאון, שגינה את הסילוק, וזכה לתגובות קשות. מה שאומר, שלא רק לדרום תל-אביב יש שחורים. גם לרמת אביב יש. והם אינם רצויים.

נניח רגע לנסיבות המיוחדות של האירוע בקניון. ייתכן שגאון צודק. ייתכן שהסילוק, נקודתית, ראוי לגינוי. מה שחשוב יותר הוא, שאין צורך להיות מאפריקה כדי להפוך לנטע זר. יהודי בשייח' ג'ראח הוא נטע זר. חרדי ברמת-אביב הוא נטע זר. האם הכלל הראוי הוא שכל אדם זכאי לגור בכל מקום? משפטית בוודאי. אלא שצריך להפעיל עוד כלל: אם אדם דורש זכות שאותה הוא אינו מוכן להעניק לאחרים – אז שלא יבלבל את המוח על זכויות יסוד. אם אנשי חב"ד חושבים שלהם מותר להגיע לרמת אביב כדי להחזיר בתשובה, אז גם לאנשי רמת אביב מותר להגיע לכפר חב"ד כדי להחזיר בשאלה. ואם הם אינם מסכימים להדדיות – שלא יגיעו. אותו דין יש להפעיל על ערבים שמתעקשים לגור בתוככי שכונה יהודית או יהודים בתוככי שכונה ערבית. מי שאינו רוצה את האחרים, שלא יכפה את עצמו על אחרים. בעיקר כאשר ההתעקשות להגיע לקהילה אחרת איננה כדי להתערות בה ולהשתלב בתוכה, אלא כדי לשנות אותה או להתנכל לה או להתעמר בה.

מי ששולל זכויות שלא ידרוש אותן. ובלשון יהודית: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. יש גם ניסוח קטניאני לעניין, לאלה שמעדיפים מוסר אוניברסאלי. אלה שהעניין כבר הובן.

העובדות בלבלו אותו

השבוע פרסם גיא מרוז ב"מעריב" מאמר תחת הכותרת "הם הגיעו גם אלינו", על הסכנה הזוחלת שקרויה מסתננים. גם הוא הבין שמדובר בבעיה. הוא מעודד את ראש הממשלה לגרש עשרות אלפים. בתגובה הופץ ברשת קטע וידאו, מחודש מרץ 2010, שבו מכנה מרוז כ"נאצית פשיסטית" את ההצעה להקים מחנות אוהלים למסתננים. אין ספק שתוך שנתיים שינה האיש את עמדתו, מקצה לקצה.  

העניין איננו מרוז. העניין הוא השיח הציבורי. כאשר אינטלקטואלים, עיתונאים, אנשי ציבור נותרים תקועים בעמדתם, בלי שהעובדות יבלבלו אותם, מופנה אליהם כעס איום ונורא. הם קרויים אטומים. ובצדק. והנה, מרוז שינה את עמדתו. העובדות בילבלו אותו. זה בדיוק המודל הראוי לכל אדם. כך שכל המלעיזים נגד מרוז עשו מעשה בלעם. הם רצו לקלל. מרוז, וכל מי שמשנה את דעתו לנוכח עובדות חדשות – ראוי רק לברכות.

זה לא אומר שכל מי ששינה את דעתו הופך באופן אוטומטי לצודק. זה רק אומר שהוא קצת יותר אדם חושב.

הפוסל במומו פוסל

עיתונאי חשוב, שאני מוקיר, טען במאמר שפירסם מיד עם תום "עופרת יצוקה" שישראל היא "... מדינה מטורפת ... חברה מוכת שינאה ותאבת דם ברמה ההולכת ומתקרבת לזו של אויביה." האיזון הקדוש. גם החברה הסובבת אותנו היא תאבת דם, וגם ישראל היא תאבת דם.

עברו שלוש וחצי שנים מאז, והשבוע אמר עיתונאי אחר, שגם אותו אני מוקיר, ש"המתדפקים על דלתותינו שייכים לאיסלאם, והאיסלאם היום הוא המחלה הקשה ביותר המשתוללת בעולם".

שניהם טועים. שניהם עשו הכללות גסות. ישראל איננה מטורפת ולא תאבת דם. ב"עופרת יצוקה", וכבר עניתי על כך לעיתונאי הראשון, פגעה ישראל, באופן יחסי ובאופן מוחלט, בפחות לוחמים (כלומר טרוריסטים) ובפחות אזרחים – לעומת כל מדינה אחרת, גם מערבית, שהיתה בעימות דומה. אבל זה לא הפריע לו לטפח את השקר, הרבה לפני שגולדסטון פירסם את העלילה שלו. וגם השני טועה, משום שאכן, חלק ניכר מהקונפליקטים המדממים בעולם היום קשורים לאיסלאם, ומותר וצריך לבקר את האיסלאם הפוליטי והרדיקלי. אלא שגם ללא תקינות פוליטית מסרסת – יש צורך ברגישות ובזהירות. אין צורך בהכללות. אין צורך בהפיכת כל מוסלמי למסוכן. בינתיים הוא התנצל, וטוב שכך, והבהיר שכוונתו הייתה רק לאיסלאם הפוליטי והקיצוני.    

העיתונאי הראשון הוא עפר שלח. השני הוא אברי גלעד. שניהם אנשי תקשורת רציניים וחשובים. כעיתונאים, אנחנו חוטאים בהכללות. אנחנו נסחפים עם הרוח גם למקומות בלתי ראויים. אנחנו טועים ומטעים. העניין הוא שהשבוע פירסם הראשון, שלח, מאמר בגנות הדברים של השני, גלעד. וזה בהחלט לגיטימי. אלא שהדברים של שלח עצמו, גם נגד הערבים, גם נגד ישראל – היו גם הם שילוב של הכללה גסה ושקר מוחלט. והבעייה בכך שבאותה תחנה, גלי צה"ל, ששלח יוצא נגד העובדה שהיא מאפשרת לגלעד פתחון פה, התארחו גם אנשים שהופכים את ישראל למצורעת. כך גם מרצים באוניברסיטאות, שמפיצים חומר רעיל במסגרת המאבק לחיסול ישראל. זה קורה על חשבון משלמי המסים.

כך שהרגישות של שלח בהחלט לגיטימית. גם הביקורת שלו. ובשני תנאים. ראשית, שיתנצל על הדברים שכתב בעצמו, שהם חמורים לא פחות, ואולי יותר, מהדברים של אברי גלעד. עדיין לא מאוחר. ושנית, שהרגישות שלו תהיה קצת פחות סלקטיבית. משום שדברי הבל ותועבה נאמרים מכל קצווי הקשת הפוליטית, וגם על חשבון הקופה הציבורית. ואם מישהו רוצה לסתום את הפה לגלעד, הוא ייאלץ להתחיל באלה שקדמו לו. הוא עלול להגיע גם לשלח עצמו. 

פורסם לראשונה בעיתון "מעריב" מיום 15.6.12.

איני מתפלמס ואינני מלין

אם אדם בביתו מניח תפילין

משגיח כשרות, ושומר שבתו

בדגש מיוחד ומפורש – בביתו!

אך הרעש הזה על האושר הרב

השמור אך ורק לנושאי תואר ״רב״

ושטיפת המוחות כמיסיון ויריד

אותי זה מבחיל ואותי זה ממריד

ומבחיל שבעתיים לראות חילונים

הצצים ללקק לטלית וזקנים

וללחוש, שגם הם שואפים לשלווה

ואולי יום אחד יצטרפו לישיבה

בשבילי רבי זוהר, פסולה כל מצווה

אם אפרים שלך משתמט מצבא

ואומר תהילים במיטב הסגנון

בשעה שילדיי נשרפים בלבנון

בשבילי רבי זוהר אינך בעל נס

אלא סתם אם תסלח, פרזיט מתפרנס

ממיסיי הכבדים שזורמים בלי כבוד

בצורת תקציבים וסחיטות לישיבות

הגעת לאושר אומרים לי כולם

אך האושר הזה גם בברוקלין קיים

והיה גם בווילנא וקראקוב שנים

בטרם הפכו לאודים עשנים

והייתי מוסיף ואומר ברצינות

שאתה ודומיך הורסי ציונות

שהכניסה בין דת למדינה מחיצה

וביקשה עם חדש לא גולה בארצה

אך כשאריק שר ״כשהלכת חבר״

אני מצטרף לפיזמון החוזר

הלכת בלי שוב, רצונך הוא כבודך

ולנו היום טוב יותר בלעדך

סיפורו של אברהם שפירא

שומר המושבה

סדרת "ראשונים בארץ", יד יצחק בן-צבי

והוצאת עם עובד 1993

פרק תשיעי

בעקבות שודדים בהרי חברון

בבוקר אביב בעונת ה"רביע", עונת המרעה, מידפק אחמד אבן-חמד אל-מצרי על דלת ביתו של שפירא, ויחד עימו גם סלימן דלדום, השומר הבידואי משבט א-סוארקי ממדבר סיני. אוהליהם השחורים נטויים על גבול המושבה, מצד מערב-דרום; הבידואים עובדים במושבה, רועים יחד עם צאנם ובקרם גם את אלו של האיכרים, ומשמשים כשומרים, המטילים פחד על סביבתם בזכות המוניטין של שבטם.

"מה קרה?" שואל שפירא.

"הלילה נעלמו תשע פרות ועגל מהעדר שבהשגחת הרועים מערב א-סוארקי. הלכה גם כוכבה של חוואג'ה איסכנדר," מסביר אחמד.

"העדר לא באחריות שלי כראש השומרים," אומר שפירא לסלימן, "ואשתי עומדת כל יום ללדת. אבל אתם שכנים שלנו, שומרים אצלנו, וגנבו מאצלכם גם את כוכבה של חוואג'ה אלכסנדר גרשוני. אשאיר את אשתי בהשגחת אימי, ואנחנו נצא בעקבות הגנבים!"

*

חמישה רוכבים דרומה לעבר הכפר הערבי יהודיה: אברהם שפירא חמוש רובה צבאי יווני, אחמד אבן-חמד וסלימן דלדום נושאים רובי-ציד, ושניים מהחמולה של דלדום, אחסן וחמד, חמושים באקדח, חרב ורומח.

על פני הדרך מסתמנים עקבות של פרות רבות ושל שני אנשים. לעוקבים המנוסים מספר הנתיב מה התרחש בלילה. מדי פעם מתמעטים עקבות הפרות. הגנבים נאבקו עימן אך לא הצליחו להחזיק בכולן. לבסוף נותרים רק עקבות תשע פרות, עגל, ושני הגנבים.

העקבות מובילים את הרוכבים דרך יהודיה, משם מזרחה-דרומה ללוד, לעבר רמלה ולאורך מסילת הברזל הראשונה בארץ, שמוליכה מיפו לירושלים. בעודם סורקים את העקבות מגיעה מאחוריהם הרכבת מיפו, ועוברת על פניהם. קטר שחור מעלה עשן מארובתו וצופר במשרוקית-קיטור להזהיר את הרוכבים לאורך המסילה. הקרונות מלאים צליינים ותיירים נוצרים; מציצים מבעד לחלונות ומתבוננים בנוף עצי-זית עתיקי-ימים, מוקפים שפע של צמחיית-בר אביבית ירוקה שעומדת בראשית פריחתה. הארץ מאירה פנים בעונה זו של השנה וכלל אינה נראית שוממת.

הנוסעים מבחינים ברוכבים בעלי השפמים השחורים, הלבושים עבאיות צבעוניות וחובשים כאפיות צחורות עם עקאלים כהים. שלושה חגורים רובים שקניהם מזדקרים אל-על, היתר נושאים חרבות ורמחים. הרכבת חולפת על פני החבורה. מאחד הקרונות מציץ, מבעד לחלון, ראשו של מר וילאנד מהמושבה הגרמנית ביפו. הוא מכיר את שפירא, ומתגרה בו בהיתול:

"אדון שפירא, הראה לנו אם אתה יכול להתחרות ברכיבה עם הרכבת!"

"אם היה לי זמן, הייתי מגיע לפניכם לירושלים!" שפירא מדרבן את סוסתו ומשווה את קצב התקדמותה לזה של הרכבת, שכבר החלה משיגה את הרוכבים, אך אינה מהירה ביותר.

"מה מביא אותך לכבד אותנו בטיול-בוקר?"

"לאורך המסילה יש עקבות בקר, שנגנב הלילה מהמושבה ומשכניה משבט א-סוארקי. הם מלווים אותי."

מר וילאנד מספר לחבורת התיירים הגרמנים על השומר של המושבה העברית פתח-תקוה. הם מתפעלים מרכיבתו. נהג הקטר מביט לאחור ומבחין בעניין שמעורר הפרש הדוהר לצד הקרונות עד שמותיר את חבורתו אחריו. הנהג מתמלא רוח-תחרות, מוסיף לבני-פחם להגביר את לחץ הקיטור בדוד, ופוקד על עוזרו להביא עוד לבנים להסקה מקרון-הפחמים הצמוד לקטר מאחור.

שפירא מאיץ את סוסתו. עובר על פני הקרונות ודוהר לצד הקטר השחור. הסוסה נפחדת מהמכונה האימתנית שפולטת עשן ואדים בקול שריקה. ארכובת-ברזל ענקית עולה ויורדת בכוח הקיטור, ומניעה גלגלים בצרימה מתכתית עזה. רעש גיהנום. הסוסה אינה רגילה בכל אלה. אך התיירים והצליינים פורצים בתשואות: "בראוו! בראוו! הורה! הורה!"

אותה שעה מתרוממות לפני הקטר הגבעות הראשונות של השפלה, שמסתלסלות לעבר הרי יהודה, והן מאיטות את מהירותו. שפירא עובר על פניו בקלות אך לאחר דקות אחדות מבחין שעקבות הבקר עוזבים את הנתיב המקביל למסילה, ופונים דרומה. מיד הוא עוצר, יושב זקוף על סוסתו ומצדיע ברכת-שלום אל עשרות הנוסעים הניבטים מהחלונות ומוחאים לעברו כפיים. הרכבת נעלמת. אחמד אבן-חמד ושלושת הבידואים בני דלדום מצטרפים ברכיבה אל שפירא.

*

העקבות מוליכים את החבורה בפיתולים אחדים עד דרך-המלך יפו-ירושלים, ושם אובדים על תשתית אבנים וקרקע קשה, שקולטת את אופני העגלות ופרסות הסוסים. שפירא שולח את אחמד אבן-חמד עם אחסן וחמד להמשיך לחפש היכן העקבות עוזבים את הדרך ופונים לעבר אחד הכפרים. ואילו הוא עם סלימן דלדום דוהרים לראשון-לציון, לנס-ציונה, לרחובות, לעקרון ולגדרה, להזהיר את הקצבים במושבות לבל יתפתו לקנות לשחיטה את הפרות הגנובות.

בינתיים יורד הלילה ואין טעם להמשיך בחיפוש. הרבה אחר חצות עדיין רוכבים שפירא וסלימן בדרך מגדרה לעקרון. הם עוצרים ליד ביקתה מוארת של ערבי מוגרבי, מתוניס, שהיה שומר בכפר יהוד. בשעה זו מכינים כאן את סעודת הבוקר, שאותה יאכלו בני-הבית לפני עלות השחר כדי לקיים את הגוף בצום הרמדן, שנמשך כל היום. האורחים מתקבלים בסבר פנים יפות, מוזמנים לאכול, ואחר-כך מנמנמים מעט לריח הקלייה ולקול כתישת העלי את גרגרי הקפה לבוקר, במכתש העץ.

*

בטרם מאיר הבוקר מופיעים אחמד אבן-חמד עם אחסן דלדום וחמד דלדום, ומודיעים בשמחה:

"מצאנו את עקבות הפרות והעגל בדרך לכפר עגר."

לאחר פרידה מהשומר המוגרבי, ודברי תודה לו על ששיתף את כולם בסעודת הבוקר המוקדמת, עולים החמישה על סוסיהם ורוכבים באור בוקר ראשון לעבר הכפר עגר, הנמצא ליד רחובות. שם הם רואים תשע פרות וכבשה אחת יוצאות מהכפר, אבל! – אלה אינן הפרות של ערב א-סוארקי, ולא כוכבה של חוואג'ה איסכנדר גרשוני, והכבשה אינה עגל.

מה לעשות?

"נרכב עכשיו חזרה לדרך ירושלים," אומר שפירא, "נמשיך לחפש עקבות. אם לא נמצא, תפנו אתם, השלושה, צפונה עד זכרון-יעקב ותחקרו בכפרים שלאורך הדרך. אני וסלימן נמשיך לירושלים, להזהיר שם את הקצבים."

*

אחר רכיבה של שעות אחדות הם מגיעים לכפר בריה. על המזבלה, בכניסה לכפר, מתחממים בשמש פלחים אחדים. שפירא שואל את המבוגר:

"אולי ראית כאן בטובך, יא-סידי, סוחרים מוליכים תשע פרות, האחת עם כוכב שחור על מצחה, ועגל לבן?"

"הדרך שייכת לכל, יא-שיח', ואלוהים גדול, ואנחנו לא שואלים כל עובר-אורח לאן ילך ולמי ימכור את סחורתו."

"אלוהים גדול ורחום ומבורך, וכבודו במקומו מונח, אבל אם יבוא מיפו חאפז-ביי בעקבותינו כדי לשאול אותך אותה שאלה, הוא יישב אצלכם עם החיילים שלו יום אחרי יום, ולא תישאר לך תרנגולת חיה אחת בכפר בריה – רק אם תחליט קודם אחת מהן להטיל את ביצת התשובה שאנחנו מבקשים!"

"שמעו בני-אדם! שיח' איברהים-מיכו ממלאבס, בכבודו ובעצמו, הוא שמדבר אליכם," מוסיף אחריו אחמד אבן-חמד, להאדיר את שם שפירא.

"בחיי אלוהים, הלא אתמול, בשעה זו ממש, עברה כאן שיירה, ממש כמו שסיפר השיח' איברהים-מיכו, יאריך אלוהים את ימיו, והעגל לבן."

"לאן הלכו?"

"אני יודע? אולי בדרך לאבו-שושה, אולי לבאב-אללה," מרים הכפרי ידיו לשמיים, ומתכוון לומר שייתכן ורגליהם נשאו אותם לכל רוח.

*

בדרך מבריה לאבו-שושה הם מגלים את העקבות שאבדו להם אתמול. תשע פרות, עגל, ושני אנשים. הם עוברים את תחנת הרכבת של ואדי סראר ונכנסים למורדותיהם של הרי יהודה, בדרך הראשית מרמלה לחברון. השמש כבר נוטה לשקוע מאחריהם, במערב, והנה לעומתם פוסע לבדו, בכיוון רמלה, פלח זקן חובש תרבוש עטור צניפה כמנהג אנשי חברון, ובידו מקל.

"מאיפה אתה בא, זקן נכבד, ולאן אתה הולך?" שואל שפירא.

"פלח עני ומסכן אני מהכפר חארס, ליד חברון. שני בניי נלקחו לצבא. אני הולך ליפו להיפרד מהם לפני שיפליגו לשרת את אדוננו השולטן עבדול-חמיד, יאריך אלוהים את ימיו."

"ואת לילותיו... זקן נכבד, אולי ראית בדרך סוחרים עם פרות?"

"מה תיתן לי, חוואג'ה, אם אגיד לך?" הוא מבין היטב כי האנשים שפגש לפני שעה קלה עם הבהמות אינם סוחרים אלא גנבים. למה לו לעזור למחפשים אחריהם, ללא קבלת תמורה? הרי המידע שיתן עלול לסכן אותו.

לשפירא אין כסף לתת לזקן. גם אין לו צורך באישורו, העקבות מספרים לו סיפור ברור. כל שהוא רוצה לדעת – מתי זה ראה אותם, כדי לדעת אם יוכל להשיגם קודם שתרד החשיכה.

"שמע נא, זקן," הוא משדל אותו. "אנחנו ממלאבס, על-יד יפו. רק רוצים לדעת מתי ראית את הפרות עם האנשים. לאחת מהן כוכב שחור על המצח, העגל – לבן. כשנחזור ליפו, אולי בעוד יומיים, נשלם לך פי שלושה ממה שאתה מקווה לקבל היום."

"היום אתה אומר לי בעוד יומיים, ומחר תדחה אותי ותאמר: 'בוקרה פיל מישמיש'! עד שאני לא רואה מטבע ביד – לא אגיד כלום!" משיב הזקן.

"האדא אל-אוונתאכ אנא עארף אכתר מינכ!" כלומר, התחמקויות אלה אני יודע טוב ממך, מטיח בו שפירא. "שמע זקן חצוף, וחברם של גנבים! אתה לא תצא מכאן חי עד שלא תענה על השאלה. הסוסים עייפים. לאנשים אין סבלנות. כבר יומיים אנחנו בדרכים, רודפים אחרי החברים שלך הגנבים. אם אין בליבך רחמים עלינו ועל הבהמות שלנו, מדוע, בשם אללה, נרחם עליך?"

הזקן נבהל. יחידי, במקלו, לא יוכל לעמוד נגד חמישה רוכבים נרגזים, חמושים ברובים ובחרבות. "אל תכעס, חוואג'ה, עכשיו אני נזכר, לפני שעה, כאשר השמש היתה ככה, בשמיים," הוא מראה במקלו כלפי מערב, לוחש בקול צרוד מפחד, "באו מולי תשע פרות, האחת עם כוכב שחור על המצח, ועגל לבן, ואיתם שני סוחרים, הולכים לחברון."

*

"מרגע שראה אותם עברה שעה. בינתיים התקדמו שעה מזרחה. זה מרחק שעתיים הליכה. ברכיבה נוכל להשיג אותם בשעה, הכי הרבה – בשעה וחצי!" מעודד שפירא את אנשיו.

הסוסים עייפים. מעלים קצף. דרך-המלך העולה בהרים אינה סלולה. היא רצופה אבנים בולטות ובורות. רוכבים שעה. רוכבים שעתיים. האנשים רעבים. לא אכלו דבר במשך היום כולו. גם הבהמות.

עוד מעט לילה. העקבות עדיין נראים, אך לא הגנבים והבהמות. אולי רימה הזקן באומדן הזמן? ואולי אינו יודע מהי שעה?

עם חשיכה, במעלה ההר, צונח סוסו של אחמד אל-חמד, מחרחר רגעים אחדים, מגלגל עיניו ומתפגר מבלי להתחשב בצעקות עידוד, בהלה וצער של רוכבו.

"אתה תישאר כאן," פוקד שפירא על עוזרו, וממשיך את המרדף עם ארבעת הבידואים. באפלולית של שעת בין-ערביים הם עוברים בין צוקי סלעים קודרים, בנוף הררי שאינו מוכר להם, רחוק משפלת-החוף, מאיים וזר.

פתאום נשמעים קולות עולים מצד הדרך, צעדים לא רבים לפניהם.

"אולי אלה הגנבים?" נדרך שפירא.

"לא!" אומר סלימן, "אני שומע חרחור גמלים, וצלצול פעמוניות כשהם מסובבים את הצוואר."

ואכן למטה, בצד הדרך, ליד השקע העמוק של הוואדי, סביב בריכה טבעית של מים צלולים שנשארו מתקופת הגשמים, חונה חבורה של סוחרי-אריגים מדמשק. גמליהם העמוסים סחורה מוברכים סביבם. הנוסעים מכינים סעודת ערב, לקראת שבירת הצום. עשן עולה ממדורה קטנה. גמלים ברגליים מקופלות ובצוואר נטוי מתבוננים בפרשים היורדים אליהם עם אדמומית שמי הערב.

"מסיכום בלח'יר!" מברך אותם שפירא בערב טוב.

"מאית מסא!" כלומר, מאה פעמים ערב טוב, משיבים לו הסוחרים.

"אולי ראיתם שני אנשים עוברים כאן עם פרות ועגל לבן?"

סוחר דמשקאי שמנמן ובהיר פנים אינו מהסס לשלוף בפני הזרים את שעונו ולהיוועץ בו. הוא משיב בנימוס עירוני מבלי לבקש בקשיש: "לפני רבע שעה עברו כאן. ואתם, התכבדו והיו אורחינו וסעדו עימנו."

"אלפי תודות לך, אבל אנחנו ממהרים."

"החיפזון מהשטן והדרך הארוכה מעייפת."

הארבעה יורדים מסוסיהם, כורעים על שפת הבריכה, שואבים מלוא חופניהם מים ושוטפים את פניהם. טיפת נוזלים לא באה לפיהם במשך כל היום. הם אינם נשארים שם אפילו לשעה קלה, כדי להתכבד במטעמי דמשק המפתים, הערוכים על מחצלת בין הסוחרים היושבים משוכלי-רגליים ומחכים לשעת השבירה של הצום. הארבעה עולים על הסוסים ומחדשים את המירדף.

*

עד מהרה הולכת הדרך ונעשית צרה. משני הצדדים מדרונות-הר תלולים. על מדרגותיהם מאדימות-משחירות צלליות נמוכות של גפנים בשלכת, שבאור השקיעה נראות כעכבישים גדולים. המעבר בין גדרות הכרמים כה דחוק, שגמל טעון יכול לעבור בו בקושי. על צלע ההר הקרוב, משמאל, נראים בתי הכפר חארס. לפני המעבר הצר חונים על גמליהם פלחים מהכפר חלחול. אף הם עסוקים בהכנת ארוחה, ומחכים לרדת החשיכה כדי שיוכלו לסעוד.

"אולי ראיתם כאן אנשים עוברים עם פרות?" שואל שפירא.

"ראינו."

"לאן פנו?"

"הם שם, אחרי הסיבוב, מצד שמאל."

"יאללה יא-שבאב, אידבחום!" – בחורים, שחטו אותם! – מדרבן שפירא את אנשיו העייפים והרעבים, ומבקש להפחיד בקולו הרם את הגנבים, שייכנעו.

הקריאה מרגיזה את אנשי חלחול. המבוגר בחבורה ניגש אליו ואומר:

"חדל לדבר כך, צעיר חסר-נימוס! דע היכן אתה! אלה הרי חברון! זו ארצנו! היזהר מאללה אם תעליב אנשים כמונו!"

שפירא לא עונה אלא מפנה קדימה את סוסתו, בראש אנשיו. לאחר עיקול הדרך הם מגלים במדרון שלרגלי הכפר חארס את שני הגנבים. אחד יושב לצד מדורה קטנה ובוחש בה בענף שבידו. שני כורע מאחורי סלע, עושה צרכיו. הפרות, ובהן כוכבה, רועות בנחת בדשא הדשן. הגנבים, כאילו חוש שישי להם, קמים, נוטשים מיד את הבקר ובורחים תוך שהם קוראים לעזרה:

"הצילו אותנו! הוי אנשים, הצילו! שודדים התנפלו עלינו!"

קולותיהם מהדהדים בין צלעות-ההרים המחשיכות.

שפירא מעריך בקצרה את המצב. מסביב מתנשאים סלעים גבוהים ללא-דרך. לפניהם משמאל הכפר חארס, וייתכן שהגנבים הם תושביו. מאחור חוסמים אנשי חלחול את הדרך הצרה היורדת לשפלה. לכן הוא שב ומדרבן את אנשיו בצעקות, שנועדות להפחיד את הגנבים:

"אידבחום! ולאד אל כלב!" – כלומר, שחטו את בני-הכלבים הללו!

מבהלה או בעורמה בורחים הגנבים כל אחד לכיוון אחר. הגבוה במעלה-ההר, ואחריו דולקים שפירא וסלימן חמושים ברובים. אחסן וחמד רודפים אחר הגוץ, שנמלט בכיוון נגדי.

שפירא יורה באוויר מעל ראש הגבוה, להפחידו. הלה ממשיך לרוץ. סלימן יורה וקולע בגנב. האיש נופל ארצה ופורץ בזעקות-כאב מרות ובבכי נורא.

"מה עשית? רד ותראה אם הוא חי או מת!" פוקד שפירא על סלימן.

סלימן יורד מעל סוסו וניגש אל הפצוע. אותה שעה מבחין שפירא בחבורת כפריים נרגזים שמתרוצצים על קו-הרכס של הכפר חארס, משחירים בדמדומי שקיעה. הצעקות והיריות החרידו אותם באמצע סעודתם, והם יורדים-מדלגים אל עבר הפצוע.

"עזוב אותו!" קורא שפירא לסלימן, "ניקח את הפרות ונסתלק מכאן!"

סלימן מניח את הפצוע מבלי לדעת אם הפגיעה בו קלה או קטלנית. הוא ושפירא מזרזים את הפרות עד שהם מגיעים למעבר-הדרך הצר. אך שם, על הגבעה מולם, ניצבים עתה בני חלחול:

"עמדו! מי אתם? מה היריות ששמענו?"

הם אינם זוכים לתשובה, ומתחילים לרגום את השניים באבנים.

"אל תשים לב!" אומר שפירא לסלימן.

הפרות נבהלות ושבות במרוצה אל מקום רעייתן הקודם.

סלימן מנסה לעצור בעדן, להשתלט ולהוציאן מהבקעה, אך שפירא פוקד עליו: "עזוב אותן! קודם כל עלינו להיחלץ מכאן!"

סלימן פורץ לו דרך בין החלחולים ועובר אותם. אך מול שפירא מרים אחד מהם את אקדחו ופוקד עליו:

"סתנא! עצור! עמוד!"

שפירא מכוון מולו את רובהו וגוער בו: "דיר באלאכ! היזהר!"

החלחולי נבהל, נרתע הצידה, ושפירא נחלץ ומצטרף לסלימן. הם מתרחקים מעט אך עוצרים לחכות לאחסן ולחמד.

"לא היית צריך לפגוע בשודד," אומר שפירא לסלימן. "שכחת את הכלל הראשון של השמירה – לא להרוג ולא ליהרג?!"

"כשראיתי את שני המנוולים, ערוות-אימם, יושבים להם בשלווה עם הפרות שלנו, כל-כך התרגזתי, שלא יכולתי להתאפק!"

אותה שעה מנסים אחסן וחמד להעביר את הפרות דרך החלחולים, ונכשלים. הם נאלצים לאיים באקדחים שבידיהם, ורק כך פורצים לעצמם דרך לצאת.

עתה פונים כל הארבעה על סוסיהם בדרך היורדת לשפלה, אך מימינם, מן הרכס המערבי, מדלגים לצידם אנשי כפר חארס, חלקם חמושים ברובים ישנים. שפירא ואנשיו מאיצים את רכיבתם, אך הסוסים, שחברם נפח נפשו לפני שעה קצרה, כבר מחרחרים באפיסת-כוחות. אי-אפשר להתקדם יותר. שפירא נאלץ לעצור למנוחה קצרה. אותו רגע יורד ומשיג אותם בחשיכה אחד הצעירים שרץ בראש הרודפים מכפר חארס, וקורא אליהם:

"עמדו!"

"מה אתה רוצה?"

"מי אתם ומאיפה אתם באים?"

"שאל את אלה שהחזיקו בפרות. ומי אתה?"

"אני בן המוכתר של כפר חארס. ומי אתם?"

"כבר אמרתי לך שתשאל את אלה שמחזיקים בפרות. אם אתם והחלחולים לא הייתם מפריעים לנו, כבר היינו מושכים אחרינו את שני הגנבים האלה קשורים לזנבות הסוסים שלנו – ככה, עד למודיר ביפו. עכשיו אני מבקש ממך לומר לאביך הנכבד ולכל בני כפר חארס – יש לנו אצלכם תשע פרות, אחת עם כוכב שחור במצח, ועגל לבן. מהיום והלאה תדעו, שאם תעיזו לבוא ללוד, לרמלה או ליפו – גמל לא נשאיר לכם. תשע כפול תשע תשלמו לנו בעד תשע פרות גנובות שרועות על אדמתכם."

"אבל מי אתם ומאיפה באתם?"

"תשאל את הגנבים, ואם אתה רוצה לחיות איתנו בשלום, תחזיר את הפרות למקום אשר משם נלקחו."

"אם כך מדוע אתם בורחים מאיתנו? אם אנשים ישרים אתם, בבקשה, הישארו איתנו ומחר בבוקר נברר את העניין ונחזיר לכם את הרכוש."

"יכול מאוד להיות שאנשי חארס אין להם שייכות לגנבים," לוחש סלימן לשפירא, "אבל אנחנו איננו יכולים להסתכן בכך ולסמוך עליהם שיעזרו לנו להחזיר את הפרות. אם הגנב שיריתי בו נהרג..."

"אל תדאג, סלימן. נמצא דרך להסתדר עם השופטים..."

"לא זה. אם נהרג, ויש לו קרובי-משפחה בכפר חארס – לא יישאר איש מאיתנו חי עד הבוקר! כך מנהג גואלי-הדם בהרי חברון. ישחטו אותנו! אסור ליפול בידיהם הלילה!"

בשארית כוחותיהם עולים הארבעה על הסוסים העייפים, שאף הם נאלצים לצום ברמדן, אפילו בשעת לילה. זמן-מה הם שומעים עדיין מתוך החשיכה את קולות בני חארס, הרודפים אחריהם. הם ממשיכים לרכוב בכיוון השפלה, בדרך מוצאים את אחמד אל-חמד יושב ליד סוסו המת.

"אני בא איתכם," פוסע אחמד והאוכף בידיו, לאחר ששומע את קורותיהם. "הסוסים שלכם הולכים כל-כך לאט, שאני יכול ללוות אתכם ברגל."

"יותר טוב שתפנה לבדך לכיוון אחר," מייעץ לו שפירא. "אנחנו אולי הסתבכנו בנקמת דם, ויותר טוב שלא ידעו שיש לך שייכות אלינו."

לאחר שעות רכיבה אחדות הם עוברים ואדי עמוק שמעליו נטוי גשר של מסילת-הברזל יפו-ירושלים.

"מצויין," אומר שפירא. "לא רחוק מכאן נמצאת המושבה העברית הרטוב. אפשר לשמוע את נעירת החמורים. ניכנס לשם, נשתה ונאכל וגם ננוח עד הבוקר, אנחנו והסוסים."

"לא! ישמור אלוהים! לא!" נרתעים אחסן וחמד. שפירא חש פחד בדבריהם. "אתה אינך מכיר את אנשי ההר האכזריים. הם עדיין בעקבותינו. אסור לעצור. מוכרחים לצאת מכאן בלי לחכות רגע!"

"מה דעתך, סלימן?" שואל שפירא.

"אני איתך, אבל אסור להישאר כאן."

"נפנה ימינה, לדרך יפו-ירושלים."

"לא. גם שם מסוכן," אומרים השניים. בחושך, אולי מפני הקור, נדמה שקולם רועד.

"טוב, לכו אתם לדרככם ואנחנו לדרכנו," מתכעס שפירא. "ואלוהים יעזור למי שיודע לעזור לעצמו!"

אחסן וחמד פונים דרומה. שפירא וסלימן - צפונה. כשעתיים אחר חצות הם מבחינים בחומה ובגוש אפל – שער המנזר של לטרון, על דרך יפו-ירושלים.

"כאן נעצור," אומר שפירא. "שני ימים ושני לילות לרכוב בדרכים, לא לאכול דבר וכמעט לא לשתות?! לא! אי-אפשר להמשיך כך בלי לנוח קצת."

סלימן דלדום עדיין חושש.

"אנחנו עכשיו רק שניים," מרגיע אותו שפירא. "גם אם ישיגו אותנו הרודפים, אין מה לפחד כי הם מחפשים ארבעה, ולא יכירו אותנו. ובכלל, דרך ירושלים היא מקום בטוח."

קר. הם משתרעים על האדמה הסלעית, לפני שער המנזר, מתעטפים בעבאיות, הרובים למראשותיהם, ושוקעים מיד בשינה. הסוסים קשורים לסלע שעליו נחים ראשי בעליהם. לוחכים בחשיכה מעט עשב אביבי שהנץ אחר הגשם. רק לאנשים לא נמצא דבר לאכול. עוד שעה קלה תסתמן במזרח תחילתה של בהרת השחר.

*

השכם בבוקר, קפואים, קמים השניים ורוכבים על סוסיהם לכיוון רמלה. בדרך פוגשים את אחסן וחמד, שמצאו גם הם מקום מנוחה לשארית הלילה, אך לא מזון לשבור את הרעב בן-היומיים. הארבעה ממהרים להגיע למקום-יישוב טרם עלות השחר, כדי שיספיקו לאכול לפני תחילת הצום, אך בעוברם את רמלה השמש כבר גבוה מאחריהם.

בבואם ללוד מחליט שפירא שאם פיקוח נפש דוחה את צום יום-הכיפורים, על אחת כמה וכמה שהוא דוחה את צום הרמדן, שאין הוא חייב בו. בלוד גר מכר שלו, סעיד אל-ראנם, שקנה מיצחק-צבי את החמורים, לאחר שהתבטל עסק ההובלות מיהוד. שפירא נכנס לבית סעיד, ולאחר הברכות הרגילות הוא מפר את כללי הנימוס ומבקש:

"שמע סעיד, אולי תוכלו להוציא מעט אוכל ומשקה לאנשיי ולי?"

"לאכול ביום הצום? מילא אתה איברהים-מיכו, יהודי. אבל האנשים שלך, האין הם יראים מאללה?"

"חבריי ואני לא אכלנו דבר מאז אתמול בבוקר. מדרך רחוקה אנחנו באים. ואלוהים יסלח להם כי אין הוא חפץ שיחלו מרוב רעב."

בעל-הבית פוקד על נשותיו המשתאות להביא פיתות, גבינה, בצלים, זיתים ושמן-זית. שפירא, אחסן וחמד אוכלים. סלימן מסרב וממשיך לצום.

"אלמלא הצום," מתנצל סעיד בהכינו את הקפה, "הייתי שוחט לכבודך גדי ומבשל אותו באורז, שיח' איברהים-מיכו."

"אלוהים יחזיר לך כפליים מברכתו, כמו בשמן המשובח," טובל שפירא פיתה בזעתר ובשמן, שהופק מכרמי הזיתים של לוד. "ומה שקשור אלי, אל תצטער. הרי יודע אתה שאיני אוכל בשר אם לא נשחט לפי חוקי הדת שלנו."

*

אחר-הצהריים מגיעים הארבעה רכובים על סוסיהם לגבול המושבה, מדרום. לפני היפרדם עוצר אותם שפירא ואומר:

"אל תספרו לאף אחד אפילו דבר אחד מכל מה שקרה לנו בדרך. אם מת הגנב שפגענו בו, גואלי-הדם מחפשים עכשיו את היורה. ואם יתגלגל לאוזניהם סיפור הרכיבה שלנו בעקבות הגנבים – הם ישתדלו להגיע לכאן כדי לנקום במישהו ממשפחת דלדום או מערב א-סוארקי!"

"או ממלאבס!" מוסיף סלימן, המחזיק מעמד בגבורה זה היום השני לצום.

"יברך אתכם אלוהים ותודה."

"גם אותך. לעולם לא נשכח כיצד סיכנת את נפשך רק כדי להחזיר את הבקר שלנו."

"אפילו היתה זו עז אחת, לא הייתי מוותר. צריך שבכל מקום בארץ ידעו שלא משתלם לגנוב מפתח-תקוה. אתם תראו שעוד נחזיר את הגניבה."

בהיכנס שפירא לחצרו מקדמת את פניו ביילה אימו בחיבוקים ובנשיקות. "אברמ'ל, אברמ'ל, אתמול נולד לך בן זכר, בן בכור, ליבה-רוחל מחכה לך בבית, תיכנס לראות אותם!"

*

למחרת חוזר ברגל אחמד אבן-חמד, והאוכף בידו. הוא נכנס לחצר שפירא בשעה שעושה לשם דרכו, רכוב על חמורו הקפריסאי הגדול, האיכר אלכסנדר גרשוני, לשאול מה עלה בגורל פרתו כוכבה.

"אל תספר שום דבר ממה שקרה בדרך," מספיק שפירא, הלבוש עתה בגדים רגילים, לא בנוסח המזרח, לומר לאחמד, "כי אם מת הגנב שפגענו בו..."

"מזל-טוב! ברוך-הבא מדרך רחוקה, רב אברום!" יורד גרשוני מעל חמורו. הוא צולע במקצת. לפני שנים אחדות פגע בירכו פר מיוחם ששעט לרפת. כובע שעם טרופי לראשו של גרשוני, וז'אקט אירופי. "מה שלום התינוק?"

"תינוק? הוא כבר גדול כעוג מלך הבשן!" משיב האב הגאה.

"ומה שלום כוכבה שלי?"

"היא תחזור אליך בלי שתיפול שערה משערות זנבה."

"תחזור? ואיפה היא עכשיו?"

אברהם שותק.

"מה הסודיות הזו? שלושה ימים אתה נעלם עם העראברס שלך. חוזרים בלי כלום, ושותקים. כבר שאלתי את סלימן ואת אחסן ואת חמד, כלום! כולם שותקים! מה שותקים? מגלגלים בעיניים כמו אילמים!"

"מה אתה בא אלי בטענות? נתת את הפרה שלך לבידואים לרעות, לא בעדר של המושבה, ואתה יודע שאני לא אחראי עליה!"

"לא? אזוי? ומה עושה הגנב הזה שלך כאן, עם האוכף? ואיפה הסוס?" שואל גרשוני בשעה שהוא מבחין באחמד. "אתה נותן אמון בבן של חמד אל-מצרי?"

שפירא שותק.

"אתה גיבור כזה, איברהים-מיכו, שהגנבים מבריחים אותך והורגים את הסוס?"

"אם אתה יודע כבר הכל, למה אתה שואל אותי?"

"אני עוד אראה לך, שפירו! אתה תשלם לי כפל-כפליים על הפרה שנעלמה! אני לא בטוח אם אתה והעראברס שלך לא עשיתם איזה שירקעס, קנוניה, עם הגנבים עצמם להעלים מאיתנו את העדר!"

המשך יבוא