על הרומן של פרימו לוי "אם לא עכשיו, אימתי?"
תרגום מאיטלקית – מירון רפפורט, הקיבוץ המאוחד 2004, 304 עמ'

הרומן "אם לא עכשיו, אימתי?" בנוי ללא ספק כאפוס – מסופר בו על קבוצת יהודים מזרח-אירופיים, המתאגדים בקבוצות של לוחמי גרילה נגד הגרמנים, כשהם נרדפים גם על-ידי כל הסובב אותם – האוקראינים, הפולנים וההונגרים. הרומן מתאר מסע ארוך שהחל ביולי 1943 בכפר ואלוייֶץ ברוסיה הלבנה, ומסתיים באוגוסט 1945 במילנו שבצפון איטליה. הם עוברים בדרך עשרות תחנות באוקראינה, פולין, גרמניה – מבצעים פעולות גרילה נועזות, מאבדים חברים בקרבות, בפגעי הטבע ובמחלות, וזוכים בסופו של דבר להגיע למקום ידידותי כמו הקהילה היהודית במילנו – אודיסיאה שלימה!
קצת היססתי אם הרומן הזה נוגע בסוגה הפיקרסקית: ברור שהנדודים של הגיבורים ומעשי המרמה, התחמנות, השוד והחבלה שהם מבצעים כדי לשרוד וכדי לנקום בגרמנים – הולמים את הסוגה, אבל הגיבור הראשי, מנדל נחמנוביץ', לא רק שאיננו נוכל חביב, אדרבה, הוא איש מצפון שמתייסר על כל עוולה שהוא גורם לעמיתיו (כשהיצר גובר עליו הוא לוקח את אשת חיקו של ליאוניד, חברו השתקן והמוזר), ומתייסר אף על הנקמה שנוקמים הוא וחבריו בגרמנים עצמם (הקבוצה הורגת עשרה כפריים גרמנים משום שמישהו מהם ירה בחברה שלהם, "רוח'לה השחורה", וזאת כאשר גרמניה כבר נכנעה לבעלות הברית). תיקו.
עלילת הספר מרתקת לכל אורכה, והיא משובצת בהגיגים של מנדל (הוא הגיבור היחיד ביצירה שהסופר חושף את מחשבותיו) על אהבה, שכול, אנטישמיות, קומוניזם, ציונות וכו'. אני מודה שנדהמתי מהבקיאות הבלתי רגילה של פרימו לוי בטופוגרפיה של המקומות בהם עוברים הגיבורים (מדובר בעשרות מקומות הזוכים לתיאורים מפורטים), באיפיון ייחודי של כל אחת מהדמויות (יהודים, פולנים, גרוזינים, אוזבקים, צרפתים, איטלקים, ישראלים חברי הבריגדה וכו'). פרימו לוי אמנם היה בעצמו פרטיזן באלפים האיטלקים (הוסגר לנאצים על ידי מלשין), ושהה כעשרה חודשים לאחר ששוחרר מאושוויץ - בברית המועצות, פולין, רומניה, הונגריה, אוסטריה, גרמניה – אבל עובדות אלו אינן יכולות להסביר את הידע האדיר שהוא חושף בספר זה. מסתבר שפרימו לוי היהודי האיטלקי, שנולד למשפחה מתבוללת, שהיידיש לא היתה מוכרת כלל במחוזות מכורתו – מצטט מפי גיבוריו שירי עם ביידיש (עמ' 193, 225 ואילך), והגיבורים מצטטים פתגמים ביידיש, ושרים הימנון הגטו ביידיש (עמ' 137, 244, 257). אגב, בפזמון להימנון זה מצויות המילים מתוך פרקי אבות א' יג – "אם לא עכשיו, אימתי?" – מילים שנבחרו לשמש כשם הספר. אחת הגיבורות, לינֶה, היא ציונית, ויודעת עברית (עמ' 244, 274). הספר רווי בידע ביהדות – סיפורי התנ"ך, ויכוחים על כשרות, פלפולי התלמוד, בדיחות על פלפולי התלמוד וכו' (עמ' 50, 131, 162, 153, 156, 271 ואילך). אני גם סבור שברומן יש נימה אוהדת לציונות – בעיקר אמור הדבר לגבי גֶדָלֶה, ראש הקבוצה, מנדל, הגיבור המרכזי, ולינֶה המדברת עברית, שמנדל מדמה אותה לרחב משום התיאוריה שלה שלגברים ולנשים מותר להתעלס לפני הנישואין בלי הגבלה, והיא אמנם מתמסרת לשלושה גברים מהקבוצה (ליאוניד – עמ' 66, מנדל – עמ' 160, מריאן הפולני – עמ' 218).
לרוסים, לפולנים, לאוקראינים תהיה מולדת לאחר המלחמה, הגם שהשלטון הסובייטי איננו מבשר טובות, אבל כל אירופה עבור היהודים היא כמו בית קברות אחד גדול, והשאיפה הטבעית היא לחזור למולדת שעזבו לפני אלפי שנים ולהיות עובדי אדמה (עמ' 49, 138, 180, 279, 292). זאת ועוד חיילי הבריגדה, שפוגשים את הקבוצה במעבר ברנר, מאופיינים כאנשים שוחרי טוב, בעלי שכל ישר ותושייה רבה (עמ' 274 ואילך).
ההערה של המחבר בסוף הספר מבהירה מעט מחידת הבקיאות האדירה, שקמצוץ ממנה הוזכר לעיל: הוא מספר שפגש דמויות כמו אלו שבספר במחנות של עקורים באיטליה שאחרי המלחמה, וכי השתלם בקריאת ספרים שעניינם בדיחות ופתגמים ביידיש, קורות ההתנגדות היהודית בשואה, ההעפלה הבלתי חוקית וכד' (ראו עמ' 300). לזה בוודאי התווספו אהבה גדולה וכישרון גדול.
הגיבורים היהודים חשים באנטישמיות לכל אורך מסעם המפותל אל החופש: וניאמין, מנהיג, של פרטיזנים רוסים, לא מוכן לקבל לחבורה שלו לוחמים יהודים (עמ' 46); אוליבין, שהוא מנהיג של קבוצת פרטיזנים, מעיר שליהודים יש שמות גרמניים, ושפתם דומה לגרמנית, ולכן הם אויבים (עמ' 118); קבוצת פרטיזנים פולנים שובה את אחד הלוחמים היהודים, ודורשים במפגיע שהיהודים יסתלקו (עמ' 165), וזה במקרה הטוב, כי גם קרה לא אחת שפרטיזנים פולנים הרגו יהודים שרצו להצטרף אליהם (עמ' 182), ובאשר לאוקראינים על אחת כמה וכמה (עמ' 56); הפרטיזנים היהודים מסייעים לכפריים הפולנים, שנשארו בלי ידיים עובדות, לקצור את השיפון ולתקן את גגותיהם, והנה, ראש הכפר מתוודה שהוא שמח כאשר הגרמנים הרגו את היהודים, עד אשר ראה במו עיניו איך אספו את היהודים בקולנוע בעיר אופאטוב והרגו אותם באכזריות (עמ' 178); הפרטיזנים היהודים משתכנים בתוך בית-ספר עזוב, והפולנים זורקים לתוכו בקבוק תבערה (עמ' 239); איזידור, אחד הפרטיזנים שבקבוצה, מספר כיצד הגרמנים הרגו במכות את הוריו ואת אחותו לאחר שהאיכר, אצלו התחבאו, הלשין עליהם, כי נגמר להם הכסף (עמ' 151); אפילו פיוטר, הגוי שנספח לקבוצת הפרטיזנים היהודים, יודע לצטט את הכומר שהאשים את היהודים שהרגו את ישו (עמ' 90).
ליהודים אין מוצא באירופה גם מבחינה אידיאולוגית – בקבוצה של גֶדָלֶה יש בונדיסטים, קומוניסטים, ציונים. לא משנה מהי השקפת עולמם – לעולם יהיו בסכנה: קודם נאסרים על ידי שלטון הצאר על פעולה קומוניסטית, אחר כך על ידי הקומוניסטים עצמם משום טענה של סטייה מהקומוניזם – זה היה גורלו של אביו של מנדל (עמ' 37 ואילך) וגם של אדם, המבוגר ביותר מבין הלוחמים היהודים, זה שנהרג בקרב הגנה מפני ציידי הפרטיזנים (עמ' 54).
הדמויות בספר מאוד מגוונות: הזכרתי את מנדל, שען במקצועו האזרחי, ותותחן לשעבר בצבא האדום, צבא שניגף בפני הצבא הגרמני. את אישתו רבקֶה הרגו הנאצים אחרי שדרשו ממנה ומכל תושבי הכפר סטרֶלקה לחפור את קברם בחייהם. מנדל הוא הוגה דעות, מצפוני מאוד, הגם שהנסיבות מכריחות אותו לבצע זוועות. דוב הוא יהודי שסבו הוגלה לסיביר, והוא מאוהב במקום ומבקש לחזור לשם בסוף המלחמה. גֶדָלֶה המנהיג הוא דמוקרט גדול, בעל נפש פיוטית, מנגן בכינור ושר שירים ביידיש, אבל כלפי הגרמנים אין לו כל רחמים, בין השאר, הוא חנק את הגרמני שהעניק למשורר העממי מרטין פונטאש (דמות מומצאת על ידי הסופר) חצי שעה לכתוב שיר, ואחר כך הרג אותו (עמ' 89, 139); פיוטר, הלוחם הפולני בעל הלב הטוב, הנושא על מגלשיו את דוב הפצוע, הוא נספח מרצונו לקבוצה היהודית, ומבקש להגיע איתה אפילו לארץ ישראל (גם משום שהוא פוחד מנקמה של אוליבין, מפקדו הקודם); אדם, הלוחם הכי מבוגר ב"רפובליקה היהודית" שבה כחמישים יהודים מסמורטטים מכונסים במנזר הרוס, מטפל בילדים ומלמד אותם כיצד להיזון מעשבים. האיש לא זוכה לגאולה – הוא נהרג בקרב עם ציידי הפרטיזנים; יוזק שהצליח לשרוד אצל הנאצים משום ידיעותיו בדפוס ובזיוף דולרים – נהרג בקרב ש"בהרי הצלב הקדוש"; פאבל, מרים המשקולות, השחקן-זמר, קריין רדיו, שהה באיטליה עם תיאטרון יידיש, ומאז יודע לפטפט קצת באיטלקית. הוא יודע לחקות חסידים וגרמנים ומצחיק את חבריו הסחופים והמותשים. בגלל ידיעתו את השפה הגרמנית ובגלל יכולתו לחקות מבטא גרמני – הוא מצליח לצותת בקווי הנאצים ולהתערב בתשדורות שלהם. ליאוניד, יהודי לא נימול, הוא חברו השתקן של מנדל, מוזר מאוד עד כי חבריו חושדים בו שהוא משוגע. ישב בכלא לוביאנקה על גניבה, היה צנחן בצבא האדום. הוא מנסה להרשים את לינֶה, המשמשת לו אשת חיק, במעשי גבורה, וכשהוא מאבד אותה לטובתו של מנדל, הוא נהרג (מתאבד?) בקרב על שחרור הלאגר בסמולנסק. מותו מייסר את מנדל, החש עצמו כמו קין שהתעלם מאחיו הבל לאחר שהרג אותו.
ישנה פולינה הטייסת היהודייה הנלבבת (בת של רב!); איזידור בן השבע-עשרה ההופך את "רוח'לה הלבנה", אלמנה בת עשרים ושש (להבדיל מ"השחורה" שנרצחה על ידי גרמנים לאחר שהובסו), לאשת חיק, ומכניס אותה להריון. הוא מאיים באקדח על רופא בית החולים במילנו אם חס וחלילה יקרה אסון לרוח'לה ולתינוק. ישנה פראנסין, הרופאה היהודיה מפאריס, שניצלה באושוויץ משום מקצועה, שנדהמה מהאפתיות של היהודים המזרחיים שהלכו אל הגז בלי התנגדות. היא בזה לפרימיטיביות של יהודי מזרח אירופה; וכן, עוד גיבורי משנה – כל אחד זוכה לאיפיון מיוחד, לתיאור חיצוניותו (ראו לדוגמה – תיאורה של זיסל, בתו של אדם - עמ' 100, ודמותו של גדלה, מנהיג החבורה – עמ' 129), קורותיו, התנהגותו ותקוותיו.
האיטלקים זוכים בספר הזה לאיפיון חיובי במיוחד – הם אנשים נלבבים, שונאים את הגרמנים ואוהבים את היהודים, הם תחמנים כמו היהודים, לכן הם עוזרים להם להערים על האנגלים ולסייע לעליית יהודים לארץ ישראל. היהודים האיטלקים חשים עצמם בנוח בין הגויים, ולמעשה לא ניתן להבדיל ביניהם – לא במראה ולא בשפה (ראו דוגמאות בעמ' 277 ואילך, 389 ואילך).
כמו באפוסים הקדומים, בהם נאבק הגיבור בכוחות עצומים ממנו בעזרת תחבולות, עורמה וסיוע של אלי מרום, כך גם בספר שלנו – חבורת הפרטיזנים היהודים, המאוימים מכל צד, מצליחים לפגוע בצבא הגרמני האדיר שהדביר תחתיו כמעט את כל אירופה. הפעולות של החבורה רבות מספור – אציין כאן את העיקריות: הם מחבלים בקו הרכבת ברסט-רובנו-קייב; מצליחים לגרום לכך שהמטוסים הגרמניים ינחיתו את האספקה עשרה קילומטרים מהיעד שלהם, וכך הם זוכים בטובים האלה במקום למי שהם יועדו; מתקיפים את חיל המצב בליובאן; חוטפים רכבת ליד העיר קולאקי; משביתים את סדנת הרכבות בעיר סארני; מתקיפים מחנה לעבודות פרך ליד סמולנסק, אלא שאיחרו את המועד – הגרמנים הרגו את רוב האסירים היהודים לפני שעמדו להעביר את המפעל מערבה.
"אם לא עכשיו, אימתי?" הרשים אותי הרבה יותר מספריו המפורסמים האחרים, כמו "הזהו אדם?" ו"הטבלה המחזורית" משום האמפתיה וההבנה העמוקות לדמויות רחוקות מאוד מהמילייה התרבותי בו חי ויצר פרימו לוי, ומשום התיאורים הנפלאים של הדמויות, המקומות והסיטואציות, אליהן נקלעו הגיבורים.