לפני שנים אחדות יצאו לאור כל שירי ביאליק בספר עב כרס, ולצד כל שיר – תרגום. ביאליק, מתרגם גדול כשלעצמו, נהג לומר שלקרוא שירה דרך תרגום, זה כמו להתנשק דרך מטפחת. והנה, כדי להבין את ביאליק, יש צורך במטפחת. איך זה קרה?
ביאליק היה ספוג מורשת ישראל, וכל אות, כל מילה, כל שורה, כל בית בכל שיר שלו רוויים מושגים, ביטויים ואסוציאציות יהודיות. והיהודיות הזאת אינה רק התנ"ך אלא כל רבדיה – המשנה, התלמוד, מדרשי חז"ל וכן רבדי היצירה היהודית שנוצרה בגלות. מי שנוּשָׁל מהתרבות היהודית, נושל גם מביאליק. ומי שחשב שניתן לקיים תרבות ובה דילוג על כל מה שנוצר בין התנ"ך לביאליק, ייצר דור ישראלי שאינו מסוגל להבין לא את התנ"ך ולא את ביאליק.
לא אצטט מתשפוכת השנאה והבוז של אהוד בן עזר כלפי התורה שבע"פ ולומדיה. אומר רק שאין היא מוסיפה לו כבוד.
תרבות אינה צומחת יש מאין, בחלל ריק. תרבות נבנית רבדים על גבי רבדים לאורך הדורות. אין עמים רבים היכולים להתהדר בתרבות לאומית עמוקת שורשים ורבת רבדים כמו התרבות היהודית. הפניית עורף לאוקיינוס התרבותי הזה, בכזאת סלידה, בכזה בוז, בכזו יהירות, בכזו התנשאות, מעציבה מאוד. אין עם ללא תרבות. אין עם יהודי ללא תרבות יהודית. ואין תרבות יהודית המפנה עורף לאוצרותיה.
הציונות לא נועדה לקבור את היהדות אלא להחיות אותה. היא החייתה את השפה העברית, היא החייתה את הקשר הבלתי אמצעי שלנו לתנ"ך, אך במרד המוצדק נגד החיים בגלות, נעשה מרד בלתי מוצדק ביצירה שנוצרה בגלות. לא הכול היו שותפים למרד הזה. אחד העם, גורדון, בובר, ביאליק, ברל כצנלסון, שלונסקי, יהודה שרת הם רק חלק ממי שהציגו אלטרנטיבה תרבותית. אולם איני שופט בחומרה את מי ששפכו את התינוק עם המים. "כשחוטבים עצים עפים שבבים" אמרו מהפכנים אחרים. ואם השבבים ההם היו רצח המוני של בני עמם, המהפכה שלנו יצאה בזול – בסך הכול הניחה בצד פיסות של תרבות, מחכות לגואל. ייתכן שאותם חלוצים שבחרו בדרך זו, חשו שללא ההתנתקות מהתרבות היהודית (וחשוב מאוד לציין שההתנתקות הזאת היתה חלקית מאוד, כפי שמעיד המחקר וכפי שמעידים היומנים שכתבו אותם חלוצים) הם יתקשו להתנתק מבית הוריהם וארץ הולדתם ולבנות את חייהם במולדתם הישנה חדשה. אך גם אם אותו מרד היה הכרחי בעבורם, שילמנו על כך מחיר תרבותי כבד. היום, כאשר יש לנו ארץ משלנו, מדינה יהודית ריבונית עצמאית וחזקה, עם צבא חזק, כלכלה איתנה, תעשיה, חקלאות, הייטק – הגיעה השעה לגאול את פיסות התרבות המודחקות. גאולתן היא גאולה תרבותית שלנו.
אהוד בן עזר מעלה על נס, ובצדק, את התרבות הארצישראלית והישראלית שנוצרה כאן. שלא בצדק, הוא מציג דיכוטומיה בינה לבין אלפים שנות יצירה יהודית. ואין כל מקום לדיכוטומיה הזאת – זו שלנו, זו גם כן. טועה ומטעה מי שמציג את התרבות הישראלית כ"עגלה ריקה", אולם אם ננפה משירתם של ביאליק ואלתרמן, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר ומאיר אריאל את מקורותיהם היהודיים, תישאר עגלה ריקה באמת.
הפניית עורף לחז"ל היא כפיות טובה לאומית, מאחר ואלמלא הם, והמהפכה האדירה שחוללו ביהדות, ששום רפורמה לא תדמה ולא תשווה לה, לא היתה יהדות, לא היה העם היהודי, העם היהודי היה נשכח בתהומות הנשייה כמו שאר תרבויות קדם. הם לא רק העמיקו והעשירו את היהדות, הם גם הפכו אותה רלוונטית למציאות הפוסט מקדשית, פוסט כוהנית, פוסט מקראית; יהדות שהתאימה את עצמה לתמורות ההיסטוריה והיטיבה לתת להם מענה. יהדות שהיטיבה לתת מענה למציאות של גולה ושעבוד ולשמור על חיות בתנאים הבלתי אפשריים הללו. המהפכה של חז"ל התאימה למציאות גזירות נוראיות של המקרא – מ"בן סורר ומורה" ועד "עין תחת עין". המהפכה של חז"ל הנחילה לנו את היהדות שאנו מכירים – את מחזור השנה ואת מחזור החיים, את ראש השנה ואת חנוכה, את השנה המעוברת ואת סידור התפילה, את בית הכנסת ואת הבר מצווה, את הקדיש ואת בית המדרש.
היו מתנגדים לחז"ל – הצדוקים, הקראים. אילו ניצחו הקראים, חלילה, היהדות היתה מתאבנת ולא היתה שורדת. למרבה הצער, האורתודוכסיה של המאתיים שנים האחרונות ובעיקר האורתודוכסיה החרדית, היא הקראות של התורה שבע"פ, המאבנת אותה ומונעת ממנה את ההתמודדות עם המודרנה ועם חיים יהודיים ריבוניים במולדת. ההתחדשות היהודית לא נועדה רק לגאול את הניגון שזנחנו לשווא כדי להחזיר לעצמנו את חוליות התרבות החסרות לעמוד השדרה שלנו, אלא לגאול את היהדות מן הקראים של ימינו, המאבנים אותה ומסכנים את עתידה.
הדרך להתמודד עם אותה קראות, אינה כדרכו של אהוד בן עזר – לאמץ את הדיכוטומיה בין היהדות והתרבות הישראלית ולהוכיח ששלנו יותר גדול, אלא לדחות מכל וכל את הדיכוטומיה הזאת, ולהציג כנגדה את הרצף התרבותי, ואת החיוּת הנובעת ממנו. כפי שחז"ל לא זרקו את התנ"ך אלא המשיכו ליצור את היהדות כתרבות הנובעת ממנו, הולכת ומתפתחת – זו המסורת התרבותית שעלינו לאמץ.
זאת הבשורה התרבותית הגדולה של תנועת ההתחדשות היהודית, שאהוד כותב עליה בבוז, אך עשרות אלפי הישראלים השותפים לה, הם זרם שלא ניתן לעצור אותו. היטיב להגדיר את ההתחדשות היהודית, שנים רבות בטרם הומצא המושג הזה, מורנו ורבנו ברל כצנלסון: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?"

אהוד: צר לי שבגלל יהירותך לא הבנת את דבריי וגם כנראה לא כל כך את ההיסטוריה היהודית והציונית, ואני מציע לך ללמוד את כתבי גרשם שלום על הדיאלקטיקה שבהיסטוריה היהודית, גם את הראיון שערכתי עימו ב"אין שאננים בציון", ואולי לגזור על עצמך עונש של ישיבה בְּטלה של שנת לימוד שלמה בישיבה חרדית – ואז נדבר על מקומה של התרבות העברית ביהדות של הדורות האחרונים, מול הבטלנים האלה השומרים כביכול על "גחלת" היהדות – ועל הנפנוף הפאתטי שלך ושל ד"ר רות קלדרון ב"מורשת היהדות" – שהיא כביכול תרופה לכל תחלואינו התרבותיים.
אנחנו לא חולים, ואין שום דיכוטומיה בין היהדות לבין התרבות הישראלית, כי התרבות הישראלית היא היהדות של דורותינו בארץ. ועם כל הכבוד לתורה שבעל-פה, הרי לא מפיה אנחנו חיים את חיינו היהודיים, החילוניים, הפלוראליסטיים והתרבותיים בעברית בישראל – ואני מקבל חראררה מההטפות הצדקניות שלכם – שרואות בדיעות של אנשים כמוני "תשפוכת של שנאה ובוז!"

2. יומן בחירות 2013 (ל"ז)
תנועה חד סטרית
מיום הבחירות, תנועתה של "התנועה" הייתה חד סטרית – לקואליציה. לא היתה לציפי לבני כל אלטרנטיבה אחרת. להיות מפלגת שוליים קטנה באופוזיציה, בצילן של שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון – לא זו בלבד שלא היתה זאת משאת נפשה של לבני ולא לשם כך חזרה לפוליטיקה, אלא היא היתה נמוגה, נאלמת ונעלמת ומפלגתה הייתה מתפוררת במהרה.
כיוון שכך, ומאחר שגם נתניהו ידע זאת – הישגה של תנועה שחתרה להיכנס בכל מחיר, ולכן מחירה היה נמוך מאוד, הוא הישג גדול ומשמעותי. ונשאלת השאלה, מה גרם לנתניהו לשלם מחיר מופקע ולא הכרחי?
מטרתו המרכזית של נתניהו היא לשבור את ציר "העתיד היהודי", בהנחה שב"הפרד ומשול" ינמיך את ציפיותיהם ויוריד את דרישותיהם בנושא השוויון בנטל, כך שיוכל לצרף גם את המפלגות החרדיות ולפחות את ש"ס לממשלתו. רצונו בחרדים בממשלתו, מלבד רצונו בממשלה רחבה, הוא אמונו בהם ובנאמנותם לו ובתמיכתם במהלכיו. הוא אינו סומך על תמיכת "הבית היהודי" בצעדים מדיניים יוניים, גם לא על כל חברי סיעתו, והוא אינו סומך על תמיכת "יש עתיד" ו"התנועה" בצעדים מדיניים וביטחוניים נִציים.
כל האסטרטגיה שלו מכוונת לשבירת ציר לפיד-בנט. הוא פועל בכל מאודו למטרה זאת. טקטיקת ההתשה והייבוש במו"מ שהוא מנהל עם שתי הסיעות נובע מאסטרטגיה זאת. וכך גם צירופה המוקדם של ציפי לבני. הוא רצה בה ראשונה, כדי לאותת לשותפים האחרים שאין הוא מחכה להם. על מנת שלבני תזדרז להצטרף, ושלא תמתין ל"יש עתיד" אף שהתחייבה לא להיכנס לבד ו"לא להיות עלה תאנה של הימין והחרדים," הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד.
סיבה נוספת היא מדינית. נתניהו יודע, מה שלבני יודעת, מה שבנט יודע, מה שאובמה יודע, מה שכל מי שעיניו בראשו יודע – שאין לישראל פרטנר פלשתינאי בעתיד הנראה לעין. הוא יודע שאבו מאזן לא יוותר על טענת "זכות" השיבה, כלומר על הכלי לחיסולה של מדינת ישראל. אם הוא דחה על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט עוד טרם "החורף האסלאמי" המרעיד גם את האדמה עליה הוא דורך, קל וחומר שהוא ידחה הצעה של ממשלת נתניהו בעידן הבוקה, המבוקה והמבולקה המזרח תיכונית. אולם נתניהו גם יודע שישראל שילמה מחיר מדיני כבד כתוצאה מתדמיתה הקיצונית, והואשמה, שלא בצדק, בסרבנות שלום. הוא מעוניין בשינוי מדיני, בהתנהלות מתונה יותר, פשרנית יותר, יוזמת יותר, המשליכה את הכדור לצד הפלשתינאי כדי לחלוק עימו בצורה שווה יותר את נטל ההאשמות בסרבנות. לתפקיד הזה הוא מייעד את ציפי לבני.
בעייה שנוצרה עקב ההסכם עם "התנועה", היא המפתח לחלוקת התיקים – שר לשלושה ח"כים. מפתח זה עלול לגרום לממשלה מנופחת מאוד, אם אכן יצליח נתניהו להרכיב קואליציה גדולה. ממשלה כזו מנוגדת לתביעה האולטימטיבית של "יש עתיד" ו"הבית היהודי" לצמצום מספר השרים. האם לפיד יבגוד בהתחייבויותיו וידרוש על פי אותו מפתח שִשה שרים, ויישב בממשלה שתמנה כשלושים שרים? אם ינהג כך, יאבד את עולמו ויִשְׁחַק את אמינותו.
הסולם של נתניהו במשבר סביב התיקים יכול להיות אמירה שהמפתח של "התנועה" ייחודי רק לה – זכות ראשונים בתור השותפה הראשונה שחתמה עימו על הסכם. אולם במקרה כזה, הלחץ עליו בתוך הליכוד יהיה כבד מאוד, כאשר שרים ובכירים יישארו מחוץ לממשלה ויראו בעיניים כלות את השר השני של "קדימה" מתרווח על כיסא עור הצבי.
ציפי לבני תמונה לתפקיד אותו מילאה בעבר – שרת המשפטים. לזכותה כשרת המשפטים נזקף ניסיונה למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כמשקל נגד למנהיגותו הסמכותית והמונוליטית של אהרון ברק, בתור מתנגדת תקיפה לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני שלו. לגנותה כשרת המשפטים נזקף כישלונה בהתמודדות עם ברק שהתנגד למינוי, בטענה שלגביזון יש אג'נדה (כלומר האג'נדה שלה אינה האג'נדה שלו). יש לקוות שלבני תדבק בקו של שיקום בית המשפט העליון ואמון הציבור בו, בחזרתו לימיו הגדולים, טרם ה"מהפיכה החוקתית" ושהפעם תצליח בכך יותר.
מספר 2 ב"התנועה" הוא עמרם מצנע ואך טבעי שהוא יהיה השר השני מטעמה. והנה, על פי כל הסימנים, כנראה שדווקא עמיר פרץ יהיה השר השני. הסיבה לכך היא פחדה של ציפי לבני מפני החתרן הבלתי נלאה, שאם יהיה מחוץ לממשלה ישקיע את כל כוחו, מרצו וכישרונו בהרס "התנועה". אולם גם כשר בממשלה אין לה אמון בו, עד כדי כך שהיא עמדה על הכנסת סעיף מדהים להסכם הקואליציוני, סעיף 20: "התבקש רוה"מ ע"י שרת המשפטים (לבני) להפסיק את כהונתו של שר הנמנה עם סיעת התנועה ו/או למנות שר במקומו, יפעל רוה"מ בהתאם לבקשה זו."
רק לפני חודשיים, כאשר ניסה עמיר פרץ לחולל את הפוטש נגד שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה, הסעיף המרכזי באולטימטום שהגיש לה היה התחייבות לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. כאשר הפוטש כשל, התירוץ המרכזי לעריקתו, היה סירובה של שלי להתחייב על כך. והנה, שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה נחושים להישאר באופוזיציה ודוחים את חיזוריו הנמרצים של נתניהו, בעוד פרץ מצטרף לממשלתו. להערכתי, לא רחוק יום פרישתו של מצנע מהחיים הפוליטיים.
מבחינה ערכית, יש בהחלט מקום לביקורת על ציפי לבני, שבשנים האחרונות נשאה דגל מדיני קרוב מאוד לדגלה של מר"צ, והנה היא מצטרפת לממשלה בראשות נתניהו וליברמן. מצד שני, אני רואה בחיוב את היכולת של פוליטיקאים שהתגוששו ביניהם, תקפו זה את זה ולחמו זה נגד זה, ללחוץ יד, לפתוח דף חדש ולשתף פעולה.

פסלנות
ערוץ 10 ציטט את יאיר לפיד באמירה, שאם הוא יישבע אמונים כשר לצד ש"ס, יהיה זה סוף הקריירה הפוליטית שלו. ב"יש עתיד" התנערו מן הדברים, אם כי ההכחשה לא נשמעה חד משמעית, באוזניי המוסיקליות.
איני יודע האם הדברים אכן נאמרו, אולם עצם הגישה הפסלנית הזו שלילית ומזיקה, ומנוגדת לאופן בו יש, לדעתי, לתפוס את הפוליטיקה.
הפוליטיקה נועדה לקדם עניינים, ופסילת אנשים או קבוצות אינה מקדמת דבר, ומצד שני היא מזיקה, מאחר והיא מרחיבה ללא צורך פירוד ושסעים בחברה. בפוליטיקה של קידום עניינים, ההחלטה האם להצטרף לקואליציה נבחנת על פי השיקול הענייני – האם ועד כמה הכניסה תקדם את סדר היום של המפלגה. אם כתוצאה מעמידה על עקרונות – מפלגה אחרת לא תצטרף לקואליציה, הדבר בהחלט מבורך. אולם פסילה מראש של מפלגה, שוללת מראש את האפשרות שאותה מפלגה תתפשר.
אם ניקח כפשוטם את הדברים שיוחסו ליאיר לפיד, הרי המשמעות שלהם היא ש"יש עתיד" תהיה מוכנה לפשרה גדולה יותר אם ש"ס תהיה בחוץ, ולא תסכים אפילו לפשרה קלה, אם ש"ס תהיה בפנים. כמובן שזו גישה פסולה ולא רציונלית.
מאחר ואיננו רוצים לקדם את נושא השוויון בנטל בכוחנות ובכפייה, שמחירם החברתי עלול להיות גדול והיכולת ליישומן תהיה קטנה, עדיפה פשרה שגם ש"ס תהיה שותפה לה ולמימושה, ובלבד שיהיה בה באמת שינוי משמעותי לעומת המצב הנוכחי.
אמחיש זאת בדרך מתמטית: אם נקודת המוצא, נקודת האפס לשינוי המצב בנושא השוויון בנטל הוא המצב הנוכחי, והמקום האידיאלי אליו אנו חותרים – גיוס מלא של כל אזרח יהודי לשירות מלא בצה"ל הוא 10, פשרה סבירה נמצאת סביב ה-5. אני מעדיף להתפשר על 4, כאשר ש"ס שותפה לפשרה, מאשר להתפשר על 6 ללא ש"ס.
אולם התנאי לכך, הוא נכונות ש"ס לתת את ידה לשינוי משמעותי. בינתיים, האפשרות הזאת נראית רחוקה. בסיטואציה כזאת, אין מנוס מוויתור על חברותה בקואליציה. אולם למסקנה זו ניתן להגיע רק בבדיקה אמיתית במו"מ כן. פסילה מראש היא היפוכה של בדיקה אמתית ושל מו"מ כן.

החיבוק
כל עוד ש"ס (וכמובן "יהדות התורה") מתעקשת למנוע שינוי מהותי בסוגיית הגיוס, נוצרת מציאות פוליטית, המחייבת בחירה בין ש"ס ו"יש עתיד". הבחירה הזו אינה רק בין מפלגות, אלא בין ישראליות של תרומה למדינה – בביטחון ובכלכלה, לבין חרדות והשתמטות (שאינה מאפיינת כלל את מצביעי ש"ס, שרובם המכריע משרתים בצה"ל ועובדים לפרנסתם, אלא את הנהגת ש"ס המתבטלת בפני החרדיות האשכנזית). הבחירה הזאת היא מבחנן של המפלגות המכנות עצמן "המחנה הלאומי".
למרבה הצער, נתניהו וליברמן מאותתים לכיוון ש"ס. גם אם להערכתם הם מקדמים בכך את האינטרס המפלגתי והאישי שלהם, אין ספק שהם אינם מייצגים בכך את בוחריהם ואת האינטרס הלאומי.
לעומת זאת, הבחירה של "הבית היהודי" נכונה וראויה. החיבוק החם בין לפיד ובנט, הוא הבשורה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית לחברה הישראלית בשנים האחרונות. המשמעות החברתית של החיבוק הזה, גדולה יותר מכל משמעות פוליטית וקואליציונית.
יש כאן מסר של הציונות הדתית, שלאחר שנים רבות של שיתוק, בשל המאבק בין הגורמים החרד"ליים המסתגרים, לגורמים המתונים, הפתוחים לחברה הישראלית ושותפים לתרבות הישראלית – סוף סוף ידם של האחרונים על העליונה, והציונות הדתית בוחרת בציונות החילונית כבעלת בריתה. הברית הזאת, לצד הרצתו של הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר, לתפקיד הרב הראשי, מבטאת בחירה של הציונות הדתית בחברה הישראלית.
לא פחות חשוב מכך המסר של "יש עתיד". עד לפני חודש, "יש עתיד" נחשבה לחלק מהפיקציה הנקראת "גוש מרכז שמאל". גם הצטרפותה האפשרית לקואליציה, נחשבה להצטרפות של מפלגה מ"הגוש" וניסיון להשפיע בתוך הקואליציה המנצחת, כמו גישתה של ציפי לבני היום או של מפלגת העבודה בקדנציה הקודמת.
המאפיין המרכזי של הגוש הזה הוא שנאת מתנחלים. אחד הביטויים של הגישה הזאת, היא העדפת החרֵדוּת הלא ציונית על הציונות הדתית. הברית הבלתי קדושה של חיים רמון ואריה דרעי, שהייתה הבסיס לתרגיל המסריח של שנת 90', היא נקודת השפל של הבחירה הזאת. ההשתלטות החרדית על חיי הדת בישראל והדרת הציונות הדתית מתוכה – עובדה שגרמה לאִמְלוּלַן של נשים רבות, לפגיעה בגיור ובגרים, ולהקצנה שהרחיקה את הציבור מן המסורת, היא תוצאה ישירה של ההעדפה הזאת. לפני שנים אחדות שאלתי את הרב שרלו למה הוא אינו מנסה להיבחר לתפקיד הרב הראשי, והוא השיב שהאפשרות הזאת כלל אינה על הפרק כיוון שאינה ריאלית; החילונים לא יתנו לזה יד, כי הם מעדיפים את החרדים.
והנה, "יש עתיד" שותפה להרצתו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי, וכורתת ברית פוליטית עם "הבית היהודי" במו"מ הקואליציוני. נכון לעכשיו, כל הניסיונות הבלתי נלאים, והכל כך מיותרים, של נתניהו לשבור את הברית, עלו בתוהו. אם הברית הזאת תמשך, ניתן יהיה בהחלט לומר שמשהו חדש מתחיל; שיש פוליטיקה חדשה בישראל.
ולצד אלה ניתן להצביע על מאבקה הנחרץ של שלי יחימוביץ' נגד שיח השנאה, כחלק מאותו כיוון חדש.

אוכלי הנבלות
לפני כעשור וחצי, השתתפתי בבית המדרש "ניגון", המשותף למדרשה ב"אורנים" ולישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. באופן אישי הייתה זו בעבורי חוויה מכוננת, מיוחדת במינה. באופן לאומי, הייתה זו אחת הסנוניות הראשונות לחיבוק המתחדש בין הציונות הדתית והחילונית.
תנועת ההתחדשות היהודית בשנותיה הראשונות התמקדה במרחב החילוני, לעיתים מתוך גישה לעומתית כלפי הדתיים. בציבור הדתי לאומי הייתה חשדנות כלפי התופעה הצעירה הזאת.
החיבור בין הציונות הדתית להתחדשות היהודית היתה בשוליים, בקרב גורמים מתונים כמו הקיבוץ הדתי, מכון הרטמן, חוגי מימ"ד; לא במיינסטרים של הציבור הדתי לאומי.
היום מתחולל שינוי גדול ביחס הציונות הדתית להתחדשות היהודית. דוגמה מוחשית אחת – לפני כעשור הבאתי את יוכי ברנדס להרצאה בגולן. מעט הדתיים שהשתתפו בה ביטאו כעס רב וחוסר יכולת לעכל את דבריה. השבוע יוכי הרצתה בראש פינה, ובאולם שהיה מלא מפה לפה היו דתיים רבים, ובהם רבים מדתיי הגולן, שהאזינו לה בלב פתוח.
היחס לנאומה של רות קלדרון הוא אבן בוחן לפער העצום בין הציונות הדתית לבין החרדיות. אחד הראשונים שהפיצו באינטרנט ובפייסבוק את נאומה של קלדרון היה מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט. המייל והשיתוף שלו פשטו כאש בשדה קוצים בקרב הציבור הדתי לאומי, יחד עם ההערה שלו "משהו חדש מתחיל" ואמירות ברוח זו.
לעומת זאת, במגזר החרדי, למרבה הצער, התגובות היו אחרות לגמרי. דובר על איום על עולם התורה, מצד "אוכלי הנבלות" המעוותים את לימוד התורה. מן הסתם, נוח להם יותר עם חילונים כמו טומי לפיד, שהוסיף להם מנדטים רבים כפי שהם הוסיפו לו. חילונים הלומדים תורה, בקיאים בתורה, ולאו דווקא למחקר אקדמי, אלא כמהות חיים, כתלמוד המביא לידי מעשה, כמקור השראה ערכי ומוסרי ומרכיב משמעותי בזהותם הלאומית והתרבותית, מבלבלים אותם, מהווים איום עליהם.
אין לי מושג האם רות קלדרון שומרת כשרות או לא, וזה גם לא חשוב, לטעמי. מה שבטוח, הוא שהדבקת סטיגמות וכינויים כמו "בועלי נידות ואוכלי נבלות", מעלה סימן שאלה בנוגע למהות לימוד התורה, כתלמוד המביא לידי הלבנת פני חברך ברבים, שכמוה כשפיכות דמים, עליה נאמר "ייהרג ובל יעבור". האם "כל ישראל ערבים זה לזה", שמשמעותו הבסיסית בימינו היא שותפות בנטל הביטחון, שכרוכה בו מסירות נפש למען קיום העם היהודי, משמעותי פחות בעיני לומד תורה אמתי, משש שעות המתנה בין בשר לחלב? האם "אם אין קמח אין תורה" לצד "אם אין תורה אין קמח" אינו חלק מ"עולם התורה"? ומה בנוגע ל"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"? מסכת אבות במשנה אינה חלק מהתורה?
היו בעבר שרים וח"כים המקורבים לעולם ההתחדשות היהודית, כמו אהרון ידלין ויאיר צבן, אולם רות קלדרון היא הראשונה שההתחדשות היהודית הוא מרכז עולמה לאורך עשרות שנים, ומעטים כמותה תרמו להקמת עולם התורה הפלורליסטי בישראל. היא מביאה לפוליטיקה משהו חדש, רענן. הצטרפותה לפוליטיקה מאתגרת את הפוליטיקה הדתית.
תגובת "הבית היהודי", כמייצגת הציונות הדתית, הרואה בתופעת ההתחדשות היהודית אותה מייצגת רות קלדרון הזדמנות גדולה לחידוש הברית בין הציונות הדתית והחילונית ולחיזוק צביונה היהודי של המדינה, היא בשורה גדולה לחברה הישראלית. תגובתם של החרדים הדוחים את היד המושטת אליהם ורואים בה איום, מאכזבת מאוד.
ההתחדשות היהודית היא זרם הולך וגדל בחברה הישראלית, לא רק מצד הנוטלים בה חלק בפועל, אלא גם מצד ההמונים שנפשם כמהה לה ובשרם צמא לה, גם אם טרם מצאו אליה את הנתיב המתאים. יעידו על כך 120,000 צפיות ביוטיוב, בנאומה של רות קלדרון, בתוך שבוע.
יש בתוך עולם ההתחדשות היהודית קולות אנטי חרדיים, אך אני מאמין שהרוב הגדול שותף להושטת היד לעבר החרדים והרצון לקרב אותם.
עד כמה שאני מבין בשפת גוף, לא הבחנתי בגישה שלילית של הח"כים החרדים לנאומה של רות קלדרון. פליאה והשתאות – כן, אבל הם האזינו ברוב קשב, ויו"ר הישיבה מטעם ש"ס אף הצטרף אליה בדברי תורה. רק לאחר מעשה החלו מאמרי השטנה. כאופטימיסט חשוך מרפא, אני מעדיף לראות בתגובה הספונטנית סימן לבאות. אם לא מחר, אז מחרתיים.

עם אחד
אורי אבנרי פרסם מאמר ב"הארץ" נגד השוויון בנטל, ובו הביע תמיכה בפטור הגורף לחרדים משירות בצה"ל. הוא הציג בעיות מעשיות רבות הכרוכות בגיוס המוני של החרדים, עד שהגדיר אותו כ"אסון לצה"ל". הפתרון שהוא הציע, הוא צבא מקצועי קטן, במקום צבא העם המבוסס על גיוס חובה.
אין לזלזל בבעיות המעשיות שהציג אבנרי, אך לוז מאמרו היה המשפט הבא: "עלינו להכיר בייחודה של הקהילה החרדית. היא שונה מכל שאר המגזרים בעם. יש שיאמרו: זהו עם אחר. כמו האזרחים הערבים. ואולי אף יותר."
המשפט הזה הבהיר לי היטב מדוע, חרף הקשיים והבעיות הכרוכות בכך, אני רוצה בגיוס החרדים לצה"ל. איני רוצה לוותר להם, כיוון שאיני מוכן לוותר עליהם. איני מוכן בשום פנים לראות בהם עם אחר.
אני רואה בהם, בראש ובראשונה, אחים. לכן, איני פטוּר מ"הוכח תוכיח את עמיתך" ביחס אליהם. אחיי הם. אחים טועים, אך אחים. והרי ישראל – אף על פי שחטא ישראל הוא. ודאי כאשר ברובם המכריע מדובר בתינוקות שנשבו. איני מוכן בשום אופן להדיר אותם מעם ישראל ומהחברה הישראלית. נהפוך הוא, אני מייחל לחזרתם בתשובה.

ברית הזוגיות של ליברמן
נושא הדגל המרכזי של גיוס החרדים בכנסת הקודמת היה אביגדור ליברמן. הוא לעג להצעות הפשרניות מדי, ומפלגתו הציעה גיוס מלא לכולם. זאת, לצד נושאים אחרים שבהם התעמת ליברמן עם החרדים, כמו סוגיות הגיור, ברית הזוגיות ועוד.
ולפתע, הדוחף המרכזי להעדפת הליכוד ביתנו את המפלגות החרדיות על פני "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הוא ליברמן.
מה קרה? ליברמן חושש שכניסת "יש עתיד" עלולה לאיים על ברית הזוגיות בינו לבין תפקיד שר החוץ. תפקיד שר החוץ, כידוע, רשום בטאבו על שמו של ליברמן. ואם הוא לא שר החוץ, אף אחד לא יהיה שר החוץ.
ומה הסולם של ליברמן, לרדת מעץ הגיוס המלא?
כשהוא מדבר על גיוס מלא הוא כולל גם את ערביי ישראל. ומאחר וכל המפלגות הרציונליות אינן דורשות זאת, יש לו אליבי. אם אין מגייסים את ערביי ישראל, אין באמת שוויון בנטל. אם אין שוויון אמתי בנטל, אל תבלבלו לי את המוח.
ועכשיו נתרגם את הסולם של ליברמן לשפת האמת: דיר בלאק! שאף אחד לא יחשוב אפילו להתקרב למשרד החוץ.

פסלנות 2
פתחתי בשלילה עקרונית של הפסלנות הפוליטית, ואסיים בפסלנות שבה אני תומך: יש לפסול את אפשרות חברותם בממשלה הבאה של אריה דרעי וצחי הנגבי, בשל עברם הפלילי.

3. שמוליק קראוס: השיר החי של הזמר המת
המוסיקה הישראלית איבדה השבוע את אחד מגדולי יוצריה במשך כמעט יובל – שמוליק קראוס. קראוס הוא מאבות הרוק הישראלי ואחד המלחינים והזמרים המוכשרים ביותר שפעלו כאן.
דמותו של שמוליק קראוס רוויית סתירות ופרדוקסים. הפרדוקס הבסיסי הוא פרדוקס הגאון והשיגעון. שמוליק קראוס היה גאון. יצירותיו המקוריות הן ביטוי לכישרון גדול, יש בהן ניצוץ של גאונות. אולם שמוליק קראוס היה חולה נפש, ומחלתו הביאה אותו למקומות קשים, כמו התפרצויות אלימות, עבריינות, מאסרים. קיים מיתוס על הקשר בין גאונות ושיגעון, אבל במקרה של קראוס, התקופות בהן תקפה אותו המחלה היו תקופות של דממת יצירה. וכך, לאורך תקופות רבות וארוכות בחייו הוא לא יצר. ואילו התקופות הפוריות שלו, תקופות ההצלחה, תמיד היו קצרות והסתיימו במהרה כאשר סחרור ההצלחה גרם לו לבעוט בדלי שמילא וליפול לתהומות אפלים. מבחינה כמותית, הוא לא היה מן המוסיקאים הפוריים, המוציאים אלבום חדש מידי שנה וזאת כנראה של תקופות השפל הארוכות. אולם איכות יצירתו – נדירה; מעטים כמותו במוסיקה הישראלית.
הפרדוקס השני הוא בין המלודיות העדינות והרכות שלו, לבין החספוס שלו והאלימות האצורה בו. כנראה שבתוך האיש המחוספס והקשה הזה, הסתתרה נשמה רכה ועדינה, שבאה לידי ביטוי ברבים מלחניו.
מבין שיריו של קראוס, האהוב עליי מכולם הוא "רואים רחוק רואים שקוף", אותו כתב, כמו רבים משיריו, חברו הקרוב והיוצר הגדול יענקלה רוטבליט. בנוסף אליו אני אוהב מאוד גם את "איך שגלגל מסתובב", "יום רודף יום", "בית הערבה", "ארץ ישראל", "סוס עץ" ו"אחרי עשרים שנה".
את ילדיי נהגתי להרדים בשירת "הבובה זהבה".
כששמעתי את בשורת מותו של שמוליק קראוס, מיד החל להזדמר בראשי שירם של רוטבליט וקראוס "השיר החי". אחרי מותו של אדם, הוא ממשיך לחיות דרך הנכסים שהשאיר בעולם – ילדיו, מעשיו, עשייתו ותרומתו. כאשר מדובר באמנים ויוצרים, הם ממשיכים לחיות ביצירתם ובלב האנשים הנהנים ממנה. אמנים רבים הלכו בשנים האחרונות לעולמם, ויצירתם חיה וקיימת, ולעתים – כמו במקרה של מאיר אריאל, משגשגת לאין ערוך יותר מאשר בחייהם.
אין לי ספק ש"השיר החי" נכתב על קראוס בחייו, וקראוס שהלחין ושר את השיר ידע זאת; הוא ידע שהוא מנציח את עצמו. השיר מבטא את הפרדוקסים של חייו, בין הסוס הפראי האציל הדוהר לחופש לשביו בקסם רע ומר כלענה, המתפרץ אל כיליונו. יש כאן אמירה, שכל תקופת דכאון ואובדן השפיות כמוה ככיליון, כמוות קטן. אבל גם כאשר הזמר מת, השיר שלו חי. השיר הוא מנקודת מבטו של רוטבליט, החבר, הרואה שוב ושוב את ההתדרדרות של חברו, ומנסה למנוע אותה, קורא לו "עצור". אך ידיו קצרו מלהושיע.
אהבתי ועוד אוהב כעת את השיר החי של הזמר המת, שמוליק קראוס.
יהי זיכרו ברוך!

ראיתי איך כמו סוס אציל פראי דוהר לחופש / שבוי בקסם רע ומר כלענה. / אסור בכישופים בלהטים באש הקודש, / הוא מתפרץ אל כיליונו לאור הלבנה. // ראיתי בבתי משוגעים כבולים עד בוקר / בחלומות מטורפים ובמכות חשמל / את דמיונו המתנפץ אל סלע המחלוקת / ואת מוחו המתאמץ לפתור את המשל. // ראיתי איך בדמדומים הוא את ראשו מטיח, / בקיר כמנסה שוב להבקיע אל האור. / רוצה על סף השיגעון כנפיים להצמיח / בכל כוחי קראתי לו, קראתי לו עצור! // ישבתי בפינת הבר על יין וחיכיתי, / אולי שוב יעבור בפתח ויבוא, / מכאן אוכל לראות חשבתי ושתיתי, / כי כאן הלילה הפסנתרן ממש במיטבו. // אהבתי ועוד אוהב כעת / את השיר החי של הזמר המת.