רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים

מיסדר המזוודות הסוריות בג'וחאדאד

החטיבה המשיכה בדרכה צפונה, ולקראת סוף המלחמה מצאנו את עצמנו ברמת הגולן, במחנה צבאי סורי קטן בשם ג'וחאדאד, ששימש בסיס-שמירה על בונקרים מלאים תחמושת.

הרבה מה לעשות לא נותר לנו. יום אחד התנדבתי לצאת לקבור חיילים סוריים, שגופותיהם הנפוחות הסריחו והפכו את החיים שלנו קשים למדיי. סתמנו את אפינו בממחטות והצלחנו לחפור כמה קברים שטחיים. מכיסו של אחד ההרוגים, לבוש בגדי אזרח, בלטו דפי נייר. לקחתי אותם וראיתי שהם כתובים רוסית. אולי היה יועץ צבאי סובייטי ואולי סורי שלמד ברוסיה.

בדרכים פסעו פה ושם מזרחה פליטים סוריים, בעיקר נשים וילדים. נתנו להם לשתות מהמימיות שלנו.

בצריף גדול, במחנה ג'וחאדאד, ניצבו בשתי שורות כעשרים מיטות-ברזל של חיילים סוריים. תחת כל מיטה נמצאה מזוודה עלובה-למדי, מקרטון חום או שחור, דמוי עור, חלקן היו מזוודות עץ, וכולן נעולות.

מפקד הפלוגה שלנו, רופא מרמת-גן – כולנו היינו אנשי מילואים – אסר על החיילים לבזוז את המזוודות. הוא רצה להיות בסדר, ובייחוד לאחר שאחדים מאיתנו דיברו נגד לקיחת המזכרות בבית-חנינא.

עברו יומיים, המלחמה נסתיימה וכבר היה די ברור שאיש מהחיילים הסוריים לא יחזור לקחת את מזוודתו. חלקם אולי שרופים במכוניות המפוחמות שבצידי הדרכים, מכוניות שבהן קלעו במדוייק המטוסים שלנו, וכאשר הצצת פנימה ראית רק שלד אפר דקיק במקום שבו ישב פעם בן-אדם.

באה משלחת מפיקוד הפלוגה לשאול אותי לעשות במזוודות. ומדוע דווקא אותי? – כי אני, באותה תקופה, עדיין נחשבתי לסופר.

הצעתי להוציא את המזוודות ולחלק אותן בין החיילים, מזוודה לחייל – רק למי שרוצה, כמובן, ולא לאיש מהמפקדים.

נערך מיסדר מזוודות. הן הוצאו בערימה מחוץ לצריף. חייל אחר חייל נקרא וקיבל, כמו בהגרלה – מזוודה סגורה, ומיד רץ איתה מרחק צעדים אחדים, פרץ אותה והחל לבדוק מה יש בה. בתוך דקות אחדות היו מרבית חיילי הפלוגה רכונים על המזוודות, כל אחד על טרפו, וגם מנסה להעיף מבט לעבר שכנו, אולי זכה במזוודה עשירה יותר.

הסתובבתי ביניהם והסתכלתי. היו במזוודות תמונות משפחה, בגדים, קצת כסף-נייר סורי חסר חשיבות, וסיגריות פשוטות. לא שום דבר בעל-ערך.

לא ריחמתי על החיילים הסוריים. במלחמה, כמו במלחמה.

לאחר חמש דקות נותרו רק המזוודות הפעורות ובהן חפצים חסרי כל ערך. פתאום הופיע בן-דודי, ששירת כל המלחמה יחד איתי בפלוגה, וסיפר שחנניה מהמושבה שלנו נהרג בקרב על גבעת התחמושת.

פרק עשרים ואחד

חנניה נהרג בקרב על גבעת התחמושת

רק עוד פעם אחת ואחרונה ראיתי את עליזה – בהלווייה הצבאית של חברי-מילדות סרן חנניה של נמרודה, שנקבר ליד סרן איתן שמריהו, בעלה של נמרודה, שנהרג אף הוא באותו קרב ביוני 1967. שניהם היו בחטיבת הצנחנים.

הידיעות המוקדמות על תעלות-הקשר והעמדות בגבעת התחמושת, המוצב הירדני המבוצר ששלט על צפון-מזרח ירושלים מהצד הירדני – היו אפסיות. לכן הופתעו רבים מלוחמי החטיבה למצוא את עצמם בתוך מלכודת לוחצת: התעלות היו עמוקות וצרות, והם היו עמוסים בתרמילי-קרב מסורבלים ויכלו רק בדוחק לפלס בהן את דרכם.

בשלב מסויים של הקרב הלילי נותרו ממחלקתו של איתן רק שמונה לוחמים, וגם עליהם נורתה אש מהבונקרים הירדניים שהקיפו סביב-סביב את הפיסגה השטוחה של הגבעה. לקראתם רץ ליגיונר ירדני זקוף, חבוש כובע-פלדה אנגלי (שצורתו קערה הפוכה). איתן ירה בו מיד. אחריו באו עוד ליגיונרים בכובעי-פלדה וכולם הופלו בזה אחר זה על ידי הצנחנים שבאיזור.

איתן התקדם אל תעלה העוברת מעל לבונקר-בטון תת-קרקעי עמוס תחמושת, ומתחברת אל התעלה ההיקפית הסובבת את הגבעה. הוא עמד זקוף וגלוי-ראש מול עמדת תול"ר ירדנית, שניצבה בקצה הצפוני-מזרחי של הגבעה. בעמדה היו ארבעה ליגיונרים. הם ירו לעברו וריטשו בכדורים את כל אורך ידו. עוד כדור פגע בחזהו. איתן, כדרכו, לא התרגש. הוא הראה לפקודיו איך להושיב ולחבוש אותו, איך לעצור את דמו הזורם לאדמה ואיך לעשות לו ואקום שיסתום את שני החורים שנפערו בחזהו ובגבו. אולם כל הנסיונות לחבוש אותו לא הצליחו. לא היה אפשר לעצור את הדם ששתת מפצע חודרני כל-כך. הוא נזל ונזל, עד שצנח גופו של איתן נטול רוח-חיים. לפני מותו עוד הספיק להזכיר את נמרודה ואת הילד.

לא רחוק ממנו הוציא חנניה את אנשיו מהתעלה וערך אותם להסתערות. ממול החלו מקלעי הבונקר לירות את צרורותיהם הנוראים, שלא איפשרו שום תזוזה. המצב היה מייאש ולא ניראה שום מוצא.

חנניה הסתובב, היפנה את גבו לעמדת המקלע המטרטר והחל לרוץ זקוף דרומה. הוא חשב כניראה שהעמדה העקשנית תקצור את כל אנשיו הנותרים, והחליט להזעיק ברגע האחרון את אחד הטנקים שלנו, שהתקרבו מאחור אל העמדה, כדי שיחסל אותה בפגזים.

עוד הוא רץ לעבר הטנק, וכבר לכד אותו בכוונתו אחד מצלפי הסוללה הירדנית. הוא ירה לעברו צרור וכמעט פגע בו. חנניה התקפל וחזר מיד למקומו בריצה שפופה. עתה נוכח לדעת כי אין מנוס מן ההסתערות החזיתית. הוא הזדקף בראש אנשיו והדליק אותם: "קדימה, להסתער עליהם!" – צעק ורץ בראש – "לא לפחד! אחריי!"

פקודיו, שעדיין היו מסומרים במחילות המידרון, זינקו בשורה חזיתית והסתערו בשטח החשוף למטר האש כשהם מחפשים לעצמם מיסתור בין עצי האורנים, ששברו פה ושם את מכת הצליפות. ההסתערות נבלמה שוב מול פרצי-האש. אנשיו של חנניה צנחו לתוך תעלונת קידמית יותר, ונערכו מול עמדות הסוללה.

חנניה צעק: "יש למישהו רימון?"

הוא קיבל רימון וזרק אותו לעבר הבונקר הקיצוני, שחלש עתה על כל השטח ובלם במקלעיו כל אפשרות להתקדם. הרימון פגע בבונקר, התפוצץ והעיף החוצה כמה כובעי-פלדה. הצרורות המתנפצים מעל לראש חנקו את האנחות החורקניות שנשמעו מן הבונקר. לפתע התגלגל עוד כובע-פלדה, ובתוכו – לגודל הדחייה והאימה – ראש כרות של חייל ירדני, מגואל כולו בדם. מאוחר יותר עתיד היה להתגלות גם גופו של חייל זה. קורס בישיבה ונישקו מוכן בידיו לירות. תנוחת גופו אמרה דריכות עצומה, כאילו בעוד שנייה ילחץ על ההדק. רק הראש היה חסר. הוא התגלגל בתעלה הסמוכה יחד עם כובעי-הפלדה שהתעופפו אחר ההתפוצצות מתוך הבונקר.

הסתערותו האמיצה של חנניה הצליחה להכניע את שני הבונקרים השולטים, ולשבור סוף-סוף את המערך המבוצר בסוללה זו, שגרמה את כל האבידות. עתה לא נותר אלא לפנות עם התעלה לכיוון מערב ולהגיע לצומת שבו מתחילה התעלה ההיקפית המערבית.

אולם חנניה לא זכה להגיע אליה. בהתקרבו גילה מולו בונקר גדול וגבוה ששוב לכד אותו במלכודת אש. הוא העיף מבט על אנשיו. אחדים מהם היו פצועים ואחרים עדיין רצו שפופים בתוך מטר הכדורים, בנסותם להימלט לתוך מיסתור כלשהו. חנניה ידע כי להתקדם הלאה בתוך סכיני-האש המעופפים – אי אפשר. מצד שני, היה ברור לו כי גם לסגת אינו יכול, שכן בצנחנים אין נסוגים, וכבר טרחו להזכיר לו זאת לפני שעה קלה בצעקות, כשנאלץ בלחץ האש הקטלנית לחזור כמה צעדים אחורה.

מה קרה לחנניה ברגעים הבאים ומה חשב, זאת לא ידע כבר איש לעולם. אולי רצה לחפות במעשה גיבורים, אמיץ עד כדי התאבדות, על השתהותו הקודמת? אולי רצה להוכיח לעצמו ולאחרים כי הוא ראוי לחוקי הגבורה הבלתי-כתובים של לוחמי הצנחנים? ברור שהחליט לפרוש את שרידי אנשיו לעוד הסתערות, ולהתקדם בכל מחיר! אילו התעכב גם הפעם, לא היה יכול לחיות עם עצמו ועם חבריו בצנחנים. הוא קם, קפץ מעבר לתעלה ששימשה לו מיסתור, והסתער ראשון על הבונקר הגבוה שהזדקף לפניו בצומת. עודו רץ, נורה לעברו כדור שפגע בחזהו וקרע בבשרו פצע מוות.

אלה שישבו בתעלות ראו את גופו המתעוות של חנניה כשהוא צונח. הוא נאנח וקרא קריאות כאב מכמירות לב, ודווקא באידיש... אל אביו ואל אימו... שניות אחדות בטרם נאלם, הספיק לפתוח רימון צבעוני ולשלח אות לחבריו שהוא פצוע. היתה זו, כניראה, פעולה אינסטינקטיבית של הרגע האחרון לפני המוות.

"ראינו אותו גווע לידינו ולא יכולנו אפילו לגשת אליו ולעזור לו," סיפר אחד הלוחמים, "השטח כולו היה עדיין מכוסה אש, ואי-אפשר היה לזוז מהמקום."

*

במלחמה על ירושלים, בקטע החזית שנקרא "הקו העירוני", נהרג אז גם ידידי שמריהו ריבייה, שמרק'ה, איש בעל חיוך מקסים, שהיה אחד הכוחות המבטיחים ביותר בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.

המשך יבוא