רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 4
 
קפצתי ונכנסתי למכוניתו [של ח"כ גדעון וגינור] והסיע אותי וירדתי, כמובן, מרחק בתים אחדים לפני הכניסה למכון אש-שחורה לבעלות-תשובה. אותו לילה ישנתי שנת ישרים. רחוצה, שבעה ומסופקת, ובבוקר אף לא תקפה עליי הבחילה הרגילה. כנראה שנראיתי טוב במיוחד, כי גם פרומה האירה אליי פנים ובישרה לי כי הכול מרוצים מהתקדמותי וכי יום נישואיי קרוב מאוד לבוא, קרוב משאוכל לשער בדימיוני. מיועדת אני לחתן הצעיר, הרב החריף והבקיא שמואל-יוסף צדקיהו, בנו-יחידו של הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, העומד בראש ישיבת אבן-העזר.
"האם הם קרובי-משפחה של הרב צבי שדל צדקיהו?" שאלתי.
"הרב צבי-שדל מתל-אביב הוא דודו," השיבה לי פרומה, וראיתי כי בקיאותי הוסיפה לי כבוד בעיניה, אבל בכל זאת שאלתי:
"היה נדמה לי שאותנו, בעלות-התשובה, אתם מחתנים בדרך-כלל רק עם בעלי-התשובה, ואינכם מערבבים אותנו במשפחות שלכם, כי אתם לא כל כך מאמינים לנו ואת בטח יודעת שאני כבר לא בתולה – "
"פאני, פאני," הרגיעה אותי פרומה, "בקדוש-בורך-הוא את כבר מאמינה, אז מדוע אין את נותנת אמון בנו, שרק את טובתך אנו רוצים?! האם את מתארת לעצמך באיזה כבוד את זוכה, שהרב בן-ציון בחר בך כלה לבנו-יחידו שְׁמוּל-יוֹסֶל?"
"הלא זה מה שאני שואלת, מדוע?" התעקשתי.
פרומה חייכה ולא השיבה.
"תראי," אמרתי לה, "אני מאוד מתרגשת. מצד אחד אני לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות של חיי, להתחתן עם שמול-יוסל, ולהיות לרבנית, אבל, מצד שני – "
ופרומה עדיין שותקת.
"פרומה," הפצרתי בה.
"ראי פאני," נעתרה לי לבסוף, "אם תבטיחי לי נעשה ונשמע, זאת אומרת, שכל מה שתשמעי ממני – לא ימנע אותך מן השידוך הזה – ואם תישבעי לי לשמור את הדבר בסוד – "
"אני נשבעת!" לא חיכיתי רגע.
ואז לחשה לי פרומה, מנמיכה קולה כחוששת פן הקירות שומעים אותנו, כי שמול-יוסל צדקיהו, המכונה לֶמָלֶה-שׁוֹפְכָן [במלעיל], כבר היה נשוי פעם לבתולה חסודה וצנועה, ממשפחה מיוחסת ועשירה, דינה-רוֹחֵל שמה, והיא נותרה בתולה גם לאחר שנתגרשה ממנו, כי רבי למלה הצדיק, בנו של רבי בן-ציון, מתקשה בהתקשות, ולא רק ביאה שנייה הוא מתקשה לעשות, כפי שנאמר בגמרא, במסכת עירובין, שהרוצה לעשות כל בניו זכרים יבעלנה וישְׁנה, אלא אפילו בביאה ראשונה הוא מתקשה, ועל כן ילעגו לו ויכנוהו רבי למלה-שופכן, ומאחר שגדולי-הדור הזהירו שלא לבקר אצל רופא הנקרא פסיכיאטער, הלכו ומצאו עבורו רופא הנקרא היפנוטיסט, והוא גם ירא-שמיים ואומן מצליח מאוד במלאכתו, ואפילו הוא לא הצליח לרפא את רבי למלה ממחלתו, וגם לא כשהאכילוהו שׁוּם עד שבטנו כמעט שנתפקעה, וכשהחלה דינה-רוחל היחסנית מקימה צעקות ומאיימת, בא אביה התקיף וצעק אף הוא, ונתבהל שמול-יוסל המסכן ונתן לה גט, אבל הוא שרוי בעצב ובמרה שחורה כל הימים, כי אהב אותה מאוד.
"זאת אומרת שזיווגתם בְּרַארַה לִבְּרַארַה," סיכמתי במרירות.
"חס ושלום, פאני! – רק את טובתך אנחנו רוצים. עכשיו, שגרוש הוא, ופוחד מנשים, ומבתולות על אחת כמה וכמה, אולי ייטב לו אם ישא אישה מנוסה ונאה כמוך, והזוקף כפופים יהא בעזרכם – "
"אמן כן יהי רצון," אמרתי ובליבי חשבתי, כאשר החילותְ ליפול, נפול תיפלי, פאני, אם בחיקו של רבי למלה-שופכן, הוא הגאון הצעיר כמוהר"ר שמואל-יוסף צדקיהו, השם יזקיף נרו, ואם בחיקו של אחר, מה את דואגת? חושבים בשבילך.
"מה את עצובה כל כך?" הצהילה אליי פניה פרומה, הלא היום יום טוב לנו – "
"מה?" נבהלתי, "חל היום איזה חג שאני לא יודעת עליו?"
"טיפשה, לא שמעת? נפלה הממשלה של הציונים! – היה חגם לחגא – "
"איך קרה הדבר?"
"קול אחד היה חסר להם, להצבעה! – כך סיפרו לי הבוקר במכולת."
"מה יש לנו לשמוח, פרומה?" שאלתי. "הלא תקום ממשלה חדשה, גם היא של הציונים!"
"כן? אבל אלה, החדשים, יתנו פחות כסף לישיבות של ההם! אנחנו, את יודעת – לא לוקחים פרוטה מהציונים. וההם – משמינים!"
"מי זה – הם?" שאלתי.
"הם – זה הם, ואנחנו – אנחנו," סתמה ולא פירשה.
"מילא," אמרתי, "אם תתחלף ממשלה, אולי תהיינה פחות מלחמות."
"זה לא הממשלה קובעת, המלחמות הן מהשם-יתברך, שהכול נעשה בדברו." אמרה פרומה.
"והיטלר? וששת המיליונים?" התקוממתי, כי נזכרתי פתאום בדברי תוגתי.
"מי אנחנו שנהרהר אחר מידותיו של הקדוש-בּוֹרֵך-הוא. מי ששואל שאלות כאלה, פאני, עתיד חס-ושלום לפרוק עול מצוות ולהגיע לכפירה בעיקר. אם לא תזכרי זאת, פאני, תלך נפשך שוב לאיבוד, כפי שהייתי לפני שבאת אלינו – "
"ובכן מדוע סיפרת לי הכול על שמול-יוסל, פרומה, אם את פוחדת שאקום ואברח?"
"אני לא פוחדת ואת בחורה חכמה, פאני. ותדעי איך לנהוג בו. הוא חתן מצויין, והמשפחה טובה, מיוחסת, ואת תהיי בשר מבשרם. ואם את שואלת אותי, דינה-רוחל – היא אמת'צְקֶה מכשֵיפה, מכשפה אמיתית, עובדה – עד היום נותרה בבתוליה ולשונה שופעת רשעות על כולם. כישוף עשתה לו, שלא יגע בה. ואומרים שמלכתחילה אהבה מישהו אחר. כך אומרים – "
מובן מאליו ששאלה אותי על מועד הווסת האחרונה שלי, כדי לקבוע בהקדם את יום הנישואין. מחר אילקח לראות את שמול-יוסל, ובעוד שבוע ייכתבו התנאים. פתאום נזכרתי שמאז חזרתי בתשובה – פסקה אצלי הווסת! אמנם גם קודם לא היתה רצינית ביותר, כי לקחתי כל הזמן גלולות, ורק בתקופה שבה גסס תוגתי, הפסקתי. מאז קיבלתי פעם, או פעמיים, אני כבר לא זוכרת בדיוק את סדר המועדים, ונגמר! הרוחניות התגברה בי כליל על הגופניות. [שתיהן במלעיל]. אמנם, בעצם אולי הייתי צריכה להיבדק אצל רופא, ולהתייעץ איתו. אך אני לא מכירה שום רופא-גניקולוג לבד מדודי ד"ר דולפי הרמוטק, אשר כחש מאוד לאחר הניתוח שבו הוציאו גידול ממאיר מבטנו, ומן הפגישה עימו חששתי בשלב זה של חיי, פן ההתרגזות על חזרתי-בתשובה תקרב את קיצו ופן בשם אבי המנוח יכלא אותי במרפאתו ולא יניח לי לחזור לירושלים, העיר שבה אני מתקרבת והולכת למידת ההשתוות, וימסרני לידי אימי ויכריזו עליי שאני לא שפוייה וצריכה להתאשפז! לכן החלטתי שאבוא אליו, לבדיקה כללית, אם אך יהיה הוא-עצמו בריא, בעזרת השם – לאחר שכבר אהיה מרת פאני צדקיהו, ולא תהיה קיימת יותר לילך הרמוטק, ואיש לא יוכל אז לכפות עליי לשנות את דרך חיי החדשה, או לרגוז עליי.
כל זה היה לי שכל לא לספר לפרומה, ואמנם עברתי בכך על – "מדבר שקר תרחק", אבל כוונתי היתה טובה, לזרז את נישואיי, כמו שנאמר, "ולפני עיוור לא תשים מכשול", ואמרתי לה תאריך שנדמה לי שהיתה לי בו איזו הפרשה דמית, בלתי-נראית כמעט. עכשיו נזכרתי גם כי כדי לארוז את הדולארים שקיבלתי מקדמה מעו"ד זולטר וגינור, היה עליי לרוקן מתוכנם, הוא המילוי הקרוי – המוליך העדין, כמה טמפונים חדשים, כי טרם הצטברו אצלי שפופרות-קרטון ריקות חדשות.
פרומה חישבה, חישבה, והסבירה לי את עניין ימי הנידה והטבילה במקווה – שאותם כבר למדתי מפי הרבנית נעמה קפקפוני, בסמינר להכרת היהדות בעפולה – ומתי אהיה מותרת לבעלי: גמר הווסת, שבעה ימים נקיים וטבילה במקווה, ושאנהג בו בעדינות כדי שלא ייבהל גם הפעם, ואם ארגיש שאנו דורשת יותר מפעם אחת, שזו סגולה לזכרים – שלא אתבייש לגרום לו שיוסיף עליי בנעימות אהבה עד שירגיש כי התעוררתי בשיעור הדרוש. ואם לא התעוררתי די הצורך, שאומר לו בלי להפחידו, וישנה התנהגותו, ואם לא אמצא בו קורת-רוח בראשונה, השם יעזור וישנה הנהגתו בעתיד ביתר פיוס, וישהה בי לפחות חמישה או עשרה רגעים ואחר כך ידוש אותי ויזריע. אבל חשוב מאוד שאני אקדימו במעט, בלי להפחידו, כמובן, כי כאשר האישה מזרעת תחילה, תלד בן זכר. וכל מה שאישה מרגישה יותר ויותר הנאה מבעלה, משפיע הדבר עליה להיות לו לעזר נפלא.
למרות שהיינו מנותקות חדרה גם אלינו אותו יום השמועה על התקפת חוליית המתאבדים מלבנון על מישכנו של נשיא המדינה הציונית. הלב כואב על כל יהודי שנהרג ונשאלת השאלה, מי צודק – הרבנית שמואלה וכל כת חבריה שהם עדיין ציונים ומתרוצצים על הגבעות ועולים בהר, או אנחנו, שאל ישיבותינו נוהר עכשיו הנוער מן הקיבוצים? – תוגתי זיכרונו-לברכה כינה פעם את שתי התופעות כאחת בשם – הצד הַתִּפְלַצְתִי והגרוטסקי של היהדות, והנה – מה קרה לו, בסופו? אני מרגישה שעלינו לבטוח בשם-יתברך שכמו שחילץ אותנו מהשואה כך גם יצילנו מן הערבים ואפילו מתגשם הדבר לפעמים בעזרת משמר-הגבול – אין דבר, ובלבד שיוכלו האברכים שלנו ללמוד בשקט ולא ליהרג בטעות.
עם האברך שלי, שמוּל-יוסל, נפגשתי, בעזרת השם, רק פעם אחת לפני החתונה. הביאו אותי לבית אביו, נשקתי למזוזה והושיבוני בחדר על כיסא. אימו מרת שפרה ושתי אחיותיו הצעירות, חייל'ה ואטקה, כירכרו סביבי ובחנו אותי בסקרנות מכל צד. ביתו של הרב היה צנוע, ספרי-קודש רבים, רהיטים חומים-דהויים מתקופת ראשית המדינה, כנראה. הניחו לפניי סוכריות ופירות. סיפרתי על סדר-יומי במכון אש-שחורה. אף לא מילה אחת על חיי הקודמים.
הן סיפרו על נסיעה לפתח-תקווה ולבני-ברק, וכיצד בדרך ראו בפעם הראשונה את הר סיני שהציונים קוראים לו גֶ'בְּל חיריה. הרגשתי כעוף מוזר שנפל לקן לא-לו. בדקו אותי ואת בגדיי בשבע עיניים, כמבקשות בי עקבות למהות אחרת, שטנית, מנאפת, שמאיימת לחדור אל ביתן בדמותי, ודווקא הפרווה עוררה את התפעלותן –
יצאו והשאירו עימי רק את האחות הקטנה, אטקה, ונכנס שמול-יוסל וישב בכיסא מרוחק ממני, מביט נכחו, אבל הרגשתי שבזווית-עינו אכן הסתכל בי, והוא רועד כולו כמו המישנה לנגיד בנק ישראל, אחרי מפולת המניות הבנקאיות בבורסה. טוב. אני מושקעת רק בדולארים. במזומן. ושמתי לב כי הוא צעיר ממני בשנה או שנתיים. חבוש כובע שחור רחב-שוליים, שהסירו עם היכנסו לחדר ונשאר בכיפה שחורה. פיאותיו רכות, ערמוניות, וכך גם שערו המעט, כי מרבית קודקודו גלוחה, אך פניו החיוורים עטו זקנקן-בתולים רך, בהיר, שדומה כי לא גולח מעולם. יפה היה, עדין מאוד, יופי כמעט נשי, אצבעות ידיו ארוכות מאוד ולבנות, כשל פסנתרן; לעיניו, שהביטו בי רגע, בכניסתו, במבט עייף ומבוהל קמעה, היו משקפיים במסגרת פלאסטית פשוטה, בצבע חום-אדמדם, התואם במקצת את גוון שערותיו, והם שיוו למראהו תוספת למדנות ורוחניות יתירה.
זה בעלי, שמול-יוסל! – אמרתי לעצמי, וחשתי כספינה טרופה שהגיעה לחוף-מיבטחים וכל מטענה עימה. שפתיי ביקשו למלל תפילה – שהחייני וקיימני והגיעני לזמן הזה, אז יימלא שחוק פי, ולשוני רינה, הייתי כחולמת –
תיארתי לעצמי עד כמה סובל שמול-יוסל, הנער הגרוש, שכבר היה במיטה אחת כמה וכמה פעמים עם הבתולה-המרשעת דינה-רוחל, וטרם ידע אישה בחייו! יכולתי לתאר לי כיצד הוא מאונן במיסתרים, בבית-השימוש או על מישכבו בלילות, משפשף באצבעותיו הדקות, הארוכות, את מקור ייסוריו ותענוגו – כשם שהוא מסלסל עתה ללא-הרף את פיאותיו – רדוף רגשות אשמה וחטא, ובאוזניו המתוקות, שצריכות לשמוע רק דברי תפילה ולמדנות, ומילות חיבוב ואהבה מאשת חיקו, עוד מצטלצלות כלחישות נחש המילים הנוראות שהדביקה לו ככינוי דינה-רוחל ימח-שמה: "ר' למלה-שופכן! – "
הוא רעד כולו, כמו הנגיד עצמו, ביום שהתמוטט בו גם הפת"ם, אבל אני, כאמור, מושקעת רק במזומנים, וכל זה אירע לפני שעזבתי את עולם השקלים של החילונים.
"התואיל לטעום מן העוגיות שאפתה אימי – " פתח ואמר לאחר שכיחכח ארוכות בגרונו. תחילה סבורה הייתי שפונה הוא אל אטקה, שישבה מולנו על שרפרף ודיפדפה בספר-הרפתקאות מצוייר, "ילדי ירושלים מצילים את הרב מִימוֹן בן נוח הפלאי" מאת יוכבד נהרדע. רק כעבור רגע הבנתי שדיבר אליי.
"שמול-יוסל," אמרתי, "בבקשה ממנו, יקרא לי בפשטות – פאני, וידבר אליי בלשון את, וכך גם אני אענה לו – "
"עומדים לצאת לשיחה או שצריכים להיות במקום מסויים בשעה מסויימת, והנה, מתכונן הזוג ללכת לחתונה, ויבוא גם השטן בתוכם, לעזור בהכנות לשימחה ולשמוח גם הוא בעבודתו, כאשר יצליח לתקוע טריז ביניהם, מה לעשות אז, פאני? היא שומעת – "
סילסל בפיאותיו.
"שומעת, אמן סלה כן יהי רצון שנעשה ונשמע, נעשה ונשמע כל הזמן – "
"ואימתי יש לו, לשטן, הזדמנות טובה מזו, כאשר שניהם דרוכים ומתוחים, ובקלות יצית את אש המחלוקת ביניהם, לשמחתו הגדולה, היא שומעת, פאני?"
"מי זאת היא?"
"את!"
סילסל בפיאותיו.
"שומעת. הלא על זאת רגזה ארץ – תחת שנואה כי תיבעל!" – החזרתי לו.
לרגע נפלה דממה. שנינו הרהרנו ודאי בדינה-רוחל, ושמול-יוסל, עדיין רועד-קמעה בנוכחותי, וקולו מתנגן כבלימודו, המשיך:
"ולא חסרים לו, כאן, לשטן, פרקליטים. בראש ובראשונה הבהלה. כאשר הבעל מציץ בשעונו וקובע כי עוד מעט ויאחרו, למשל, לאיזו חגיגת-מצווה, הוא מאבד את עשתונותיו ומתחיל להשתולל. ומה גם אם הם תלויים בדעת אחרים שיסיעו אותם, והללו עומדים לדפוק בדלת בכל רגע, ואם לא יסעו עימהם, יצטרכו להזמין מונית, שיעלה הרבה כסף, או שיסעו בתחבורה הציבורית ויגיעו מאוחר. והנה אשתו היקרה עסוקה עדיין בהכנותיה האינסופיות, והאדמה רועדת מתחתיו מרוב כעס וחרדה. ומה יעשה אם לא תזדרז, ויאחרו? אנה יוליך את חרפתו? – את מבינה, פאני?"
 סילסל.
"מבינה, שמול-יוסל. אל תדאג, אני אהיה כגפן פורייה בירכתי ביתך, ולא נאחר אף פעם, ולא יבואו לנו כעס, ולא חרדה, ושום חרפה לא תהיה, ביני לבינך – "
"בעזרת השם – "
"אמן כן יהיה רצון – "
קם והסתלק, חובש מגבעתו, מבלי להושיט יד לעברי, אבל מבטו חלף עליי פעם נוספת, מבעד למשקפיו, חרד ומתגעגע. ידעתי כי אצליח, התיידדתי עם אימו הרבנית, מרת שפרה, ועם אחיותיו הצעירות.
כשנקבעו התנאים חשתי עצמי יתומה בכפל-משמעות, שהרי גם אלמלא נפל אבי, ארון הרמוטק, מעל אחד מגגותיה של תל-אביב ושבר את מפרקתו, ודאי שלא היה בא לחתנני עם משפחת הרב בן-ציון צדקיהו, אלא יושב ומתאבל עליי ואולי גם מצטרף לאירגון ההורים שבניהם ובנותיהם בעלוּ-בתשובה, כמוני. ובוודאי שלא היה מעריך את הכבוד הגדול שבו זכיתי אני, שבתוך פרק-זמן כה קצר משיאים אותי לבנו של רב מכובד, בעל יהודי אמיתי, ולא איזה בעל-תשובה דפוק-ראש שהתגלגל קודם ברפש של דיזנגוף או באחת החממות המורעלות של הקיבוצים, עם המתנדבות הגויות רחבות-הפות וחולות-המין, והחשיש, ואילו אני מקבלת סחורה אל"ף-אל"ף, בתול עדיין! חומד של בעל, ממש בא לי למצוץ את הרוחניות שלו –
את הדולארים שלי שמרתי בסוד. רק על הדירה סיפרתי להם. ונקבע שלאחר החתונה אמכור אותה, ונחפש לקנות דירה חדשה בירושלים, בין בניין ישיבת אבן-העזר שבה לומד ומלמד שמול-יוסל לבית בית אביו, הרב בן-ציון צדקיהו, באיזור שבו חופרים-מחדש ומתקנים את בורות-המים, בגלל הבצורת הקשה והתייבשות הכינרת.
הביקור במקווה הזכיר לי לרגע את בריכת גורדון בתל-אביב שעזבתי מאחוריי, את בגדי-הים ועורי שהשחים בחמה והיה נודף ריח מלח וים ושמן-שיזוף ומשגע את טרומבי המציל ואת חיים תוגתי זיכרונו-לברכה ואת דינה דופברג ויוני בשריקי והמורה אורן, ואת מי לא? – גילחו את שערי ולא חשתי שמץ צער על כך. טובה לי שבת אמיתית אחת, בבית של פרומה, שהיתה לוקחת אותי אל בעלה וילדיה ונכדיה בימי שישי; ואחרי נישואיי – בבית חותני הרב בן-ציון – מכל שערותיי הן ערוותי אשר בגלגול חיי הקודם הקדשתי שעות לטפחן. למה לי שיער? השביס מעתה על ראשי ככתר-מלכות, אפילו אימי לא תכיר אותי, תודה לאל!
פעם שנייה ראיתי את שמול-יוסל, בעזרת השם, תחת החופה. לא עשו חגיגה גדולה, שהרי נישואיו השניים המה, ואילו אני – משפחה גדולה אין לי, והמעט – אימי המטורללת ודודי דולפי הרמוטק החולה, נראו די מגוחכים במעמד הזה, ומאז כמעט שלא שבתי לראותם אלא לעיתים רחוקות. וכשבאתי פעם לתל-אביב, עם בעלי, בעניין מכירת הדירה שהוריש לי אפרם גרילפארצר המנוח, נזהרתי מלאכול דבר על שולחנה של אימי כי זכרתי היטב את דברי-הפיגול שבהם היתה מאכילה אותי: בשר-חזיר, תבשילי בשר וחלב יחד, גפילטע-פיש ביום כיפור בצהריים, ועוגות קמח-חיטה בפסח, שלא לדבר על תא-הקפאה מלא לחם וחלות, לכל החג. טוב, שתינו היינו סובלות מעצירות בפסח, וגם לסנופי היו בעיות-עיכול בגלל המצות.
ישבו הגברים בחדר גדול אחד והנשים בחדר אחר, ורק מבעד למחיצה ניתן לי להציץ ולראות את שמול-יוסל שלי, ששבר קודם את הכוס כגבר, במכה אחת ויחידה, יושב עתה צנום וצנוף בין שני הרבנים, אביו הרב בן-ציון ודודו הרב צביק, כולם במגבעותיהם השחורות עם זנבות-הפרווה, והם אוכלים דגים ממולאים, מרק-עוף ועוף עם גזר מבושל בצימוקים, ושותים יין; והצעירים קמים שרים ומוחאים כפיים בהתלהבות, מגבעותיהם מופשלות, פיאותיהם מרקדות ואגלי-זיעה על מצחיהם הלבנים, הירושלמיים, ולחייהם אדמדמות; ודודי דולפי הרמוטק, בכיפה לבנה ופני בר-מינן, יושב ביניהם, והכול חלוקים לו כבוד משום היותו דוקטור, ואילו הוא עצוב וקצר-רוח, ועד מהרה לקח במכוניתו את אימי הדומעת ונסתלקו לתל-אביב, למרות המהומות, ושריפת הצמיגים בכביש המהיר; הוא רגז עליי, במבטיו, והיא בכתה בקול משום ששמול-יוסל לא רצה אפילו ללחוץ את ידה, שלא לדבר על כך שלא התנשקו! – וכשבאנו אחרי החתונה, בפעם האחת והיחידה לדירתה בתל-אביב, כדי למכור את דירתי ולהיבדק אצל דודי, ערכה למעננו שולחן עם כלי-זכוכית ובהם דברי חלב ופירות בלבד, שקנתה בחנות של העדה החרדית בלב תל-אביב – סירב תחילה שמול-יוסל שלי, ובצדק, לשבת עימה ליד שולחן אחד, כי היא התעקשה לשבת גלויית-ראש, וכך לא היה יכול לברך את הברכות. לבסוף חבשה, בהפגנתיות, כובע-נסיעות מצחיק, ואני התחלתי לבכות!
למזלי הרב, הרב צביק, הוא צבי שדל צדקיהו, דודו של שמול-יוסל, לא הכירני כלל בדמותי החדשה, וכמוהו גם איש ממקורביו שבאו עימו – לא תיאר לעצמו שאני היא אותה בחורה זרוקה ומבואסת שזכתה לבקר אצל רבם לפני חודשים לא רבים ושאותה כינה בשם לילית בת מחלת בת השֵׁדים.
שמול-יוסל התנהג בגבורה כל שעת החופה, וקולו לא בגד בו באומרו לי "הרי את מקודשת". באשר לי, בבוקר החתונה התעוררתי בבחילה נוראה והיקאתי, כנראה מרוב התרגשות. ונראיתי די ירוקה וחולנית. מה עוד שעורי הלבין לגמרי, כי השמש חדלה זה מכבר לשזוף את גופי. לקראת החופה התאוששתי, ואולם ידעתי כי שמול-יוסל נתון אף הוא בהתרגשות גדולה, לא רק מפני שצם כל אותו יום, אלא ביודעו כי קללת דינה-רוחל עדיין לא סרה מעליו, וככל שקרב מועד ייחודנו, כן ודאי גובר פיק ברכיו וסלסול פיאותיו ופרכוס שאר אבריו, ואני, הבוגרת ובעלת הניסיון מבין שנינו, חייבת לגאול את גברותו הפגועה ובזאת גם תימדד הצלחתי במשפחתי החדשה.
כשהגענו, סוף-סוף, בעזרת השם, אל חדרנו, בלילה, עדיין חושש היה שמול-יוסל להתקרב אליי והיה חג סביבי, בתימהון, כאילו קיבל במתנה עז גדולה – ואינו מאמין שאני כולי שלו, ולרשותו. הדירה הקטנה ששכרו עבורנו, בכספי הנדוניה שלי, הוריו של שמול-יוסל, נמצאה לא רחוק מביתם. העובדה שהיו לי דולארים במזומן, הקלה מאוד על המיקוח בתקופה הקשה הזו, שבה נסגרו הבנקים, ושילמנו מראש לחצי-שנה, עם אפשרות הארכה. קיוויתי שבתקופת-זמן זו אצליח למכור את דירתי בתל-אביב, ובתוספת יתרת הירושה שהשאיר לי אבי החורג אפרם גרילפארצר באמצעות עו"ד זולטר וגינור – נוכל לרכוש דירה מרווחת בירושלים, לילדיי העתידים להיוולד. וכי יכולתי לדעת שבאותו יום עצמו קפץ זולטר מן החלון במשרדו, שממנו היקאתי, והתרסק אל המרצפת, ממש כאבי זיכרונו-לברכה?
נכנסנו לחדר-המיטות שלנו ומיד התחלנו לסדרו, בשתיקה. כל ספר או דבר אחר שבקדושה, למשל שקית התפילין של שמול-יוסל, הוצאנו לחדר-המבוא, את הספרים הכבדים, שהיו בארון, כיסינו היטב בשני כיסויים סביב, כי לא יכולנו להוציאם. סידרנו את החדר שלא ייכנס בו שום אור מבחוץ, אפילו אור הלבנה. כיסינו היטב בווילונות עבים על כל החלונות, סגרנו היטב את הדלתות ושמול-יוסל בדק היטב אם יש חורים וסדקים שהאור נכנס דרכם, וטרח לכסות אותם.
הכינו לנו כלי לנטילת-ידיים וכלי ובו מין משחה או שמן-זית, וגלימות-שינה להתכסות בהן; והצענו לנו את המיטה בסדין שהדיף ריח עמילן טרי שכמוהו לא בא באפי זה שנים רבות, מאז הייתי ילדה. למראשותיי המיטה שמנו כר גדול, ובאמצעה הנחנו כר קטן, על הסדין הלבן, ועליהם פרשנו שמיכה גדולה, מצופה אף היא בבד מדיף ריח עמילן טרי. נזהרנו היטב שלא תהא השמיכה כבדה מדי, כדי שלא תפריע לקלות-התנועה ולא תגרום קשיים.
אחר-כך הלך שמול-יוסל לבית-הכיסא להתפנות. אחר-כך הלכתי אני. אחר-כך חיכינו בשקט כרבע שעה, נטלנו ידינו שלוש פעמים וישבנו על המיטה וכיבינו את החשמל עד שהיה חושך גמור, וקראנו יחד קריאת-שמע בכוונה ובזמן אחד.
אחר-כך אמרנו תהילים מזמור כ"ג "מזמור לדוד; השם רועי לא אחסר, בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" עד סוף הפרק, ומזמור קכ"א "שיר למעלות, אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי. עזרי מעם השם, עושה שמיים וארץ, אל יתן למוט רגלך, אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא ישן, שומר ישראל" עד סוף הפרק.
אחר-כך הסביר לי שמול-יוסל בקול רועד כי במילים "מאין יבוא עזרי" צפון סוד גדול וכי האין הוא אחד משמותיו הנסתרים של השם-יתברך.
אחר-כך התפללנו יחד בתחנונים שהשם-יתברך יצליח דרכנו ויברכנו בבנים הגונים, ושזיווגנו יעלה יפה, ונחזור בתשובה שלימה ונכוון בדעתנו לעשות את הדבר בקדושה, בטהרה ובצניעות.
אחר-כך אמר שמול-יוסל בקול רועד:
"הריני רוצה לקיים מצוות עונה האמורה בתורה ולקיים מצוות פרו ורבו, וכוונתי להוליד בנים שיהיו עובדים השם יתברך בתורה ובמצוות."
ואחר-כך אמרנו שנינו:
"אב רחמים, תן לנו זרע קודש, דומים לאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב ולאימהות שרה, רבקה ולאה – "
ואז עמדנו ממיטתנו ופשטנו בגדינו מכל וכול, מבלי להביט זה בפני זה, אפילו בחשיכה, ועשינו הדבר בצניעות ולבשנו את גלימות-השינה והתכסינו בהן עד שניכנס למיטה.
אחר-כך מרחתי היטב את צ'יפצ'ימון ופותצ'יק עם המשחה שבכלי, או אולי זה היה שמן-זית, ונטלתי ידיי כדין פעם שנייה, בכלי לנטילת-ידיים, ונכנסתי למיטה כשאני חומקת ערומה תחת לשמיכה, והגלימה נושלת לרצפה, ושכבתי אפרקדן כך שהכרית הקטנה מתחת למותניי, וראשי הגלוח על הכרית הגדולה.
אחר-כך מרח גם שמול-יוסל שכבה עבה היטב סביב האבר שלו במשחה או בשמן-הזית שבכלי, ונטל את ידיו גם כן עוד פעם בכלי לנטילת-ידיים.
ואחר-כך נכנס גם הוא למיטה, ערום כולו ועליו רק הטלית-קטן המיוחד שלו ללילה, שלבש אותו גם לעת קיום המצווה הזו.
ואחר-כך –
קרב אליי וחיבק אותי ונישקני ולחש על אוזני דברי-חיבה מעורבבים בפסוקי-תהילים, משתדל להשקיט את רוחו הסוערת, ואני חשה שעדיין הוא רועד, ראשו על הכר הגדול, לצידי – הוא שערות זקנו ופיאותיו ארוכות ורכות, ואני – ראשי גלוח כולו, כמו נתהפכו היוצרות וכל שפעת השיער לו היא ולא לי.
הגנבתי בצניעות ידיי על גופו הנערי, החלק, כלפי מטה, עד שהגעתי לאברו, והנה –
אין אבר!
רימו אותי – שמול-יוסל, על יופיו-הנערי, הבתול – בחורה הוא, ואני נוגעת בקצה הצ'יפצ'ימון שלה – וזו גם החרפה שהביא על דינה-רוחל! ואולי – כרות-שופכה הוא? בלב חרד הושטתי ידיי עוד מעט קט למטה – הו, לא תודה לאל! זוג ביצאלאך היו לו, לחתני – ענקיות!
הדפתי מעט את גופו, השכוב עליי, לעבר רגליי, והנחתי ראשו בין שדיי. מעודי, בכל חיי עד כה, לא היו שדיי זקופים ומלאים ביופיים – כמו בליל-נישואיי ועוד קודם לכן, משעה שבאתי לירושלים ונעשיתי בעלת-תשובה. אכן נס אירע לי, בזכות הזוקף כפופים, כי מלאי עסיס היו עתה שדיי, והפטמות תפוחות, כאילו כבר להיניק נועדו.
טמנתי פניו של שמול-יוסל שלי בין שדיי. הנחתי לו לנשק ולמוץ, ניסיתי לעוררו –
"שמול-יוסל – "
"שְשְשְ... אם מספרים בשעת תשמיש, נולדים בנים חרשים – "
"שמול-יוסל! – נדליק את האור, תראה אותי, אני יפה – "
"ששש... זה אסור – "
"לפחות נפתח וילון, ותריס – "
"ששש... אם משמשים לאור הנר, או אפילו לאור הלבנה – – על ידי זה יהיו בנינו נכפים – "
"שמול-יוסל, תסתכל בי, תרצה בי – "
"ששש... מי שמסתכל באותו מקום, נולדים בניו סומים, מי שנושק לאותו מקום, נולדים בניו אילמים – "
ולפתע החל גונח על חזי, ואני מרגישה, לכל מלוא כף-ידי שבדקה עדיין בחלציו – זורמת תנובת זרעו, ללא אבר, כך פלט מבלי שיהיה לו קישוי –
והחל בוכה, על חזי, דמעותיו מרטיבות פניו ומרטיבות את שדיי –
"פאני, פאני, מדוע רימית אותי? אמרו לי שאת קוסמת, שאתה מרפאה – "
"שמול-יוסל," ליטפתי את גוו הנערי, החלק, "לא נורא. בעזרת השם. הירגע. השם-יתברך יעזור לנו. עוד ייוולדו לנו ילדים רבים – "
"מצד הסטרא-אחרא יהיו, פאני, והם בני נעמה ולילית שנולדים מחלום רע, ואני, טוב לי שאמות – "
"שמול-יוסל," אמרתי לו, מלטפת פיאותיו ולחייו, להרגיעו, "למה אתה מדבר ככה? האם שֵׁדה אני, לא בשר-ודם! הנה שדיי, הנה בטני, הנה – "
משך ידו בבהלה כאילו נכווה שם.
"לפעמים אני רואה דמות אישה בחלום – "
"מי היא?"
"מצד החיצונים. חזה שלה שטוח, והיא רוכבת עליי – "
"רוכבת?"
"כן. והחשק שהיא מעירה בי, הוא מצד הסטרא-אחרא – "
"חשק? אני לא מבינה – "
"כן. ימח-שמה, באה עליי בחלום – "
"איך – "
"כמו גבר, שהופך שולחנו, מכה אותי – "
"ואז – "
"אני מתעורר, פאני, ורץ לטבול הגוף בטמא, ולהיטהר, ולהיטהר – "
"מכה אותך?"
"זהו. מצד השדים היא מכה – וזה אסור, בגלל החלומות שהיא מעירה בי. אם אבוא עכשיו אלייך, ייוולדו לנו ילדים מצד האחר – "
לא הבנתי בדיוק מה הוא ממלמל, וכדי להיות בטוחה, שאלתיו:
"מה זה האחר, האחר? שמול-יוסל, האישה ההיא, שבחלום, באמת מכה אותך?"
"כן – "
ושוב פניו בין שדיי, ממרר בבכי. המשכתי לפרפר באצבעותיי על גבו, מותניו, עגבותיו. לפתע נשתתק מעט. דיגדגתי קצת את עכוזאלאך החלקים שלו, כאחורי נערה, לאט-לאט פשקתי אותם, הרמתי יד –
ו –
בבת-אחת, בעזרת השם –
הפלקתי לו! –
פעם, פעמיים, ושלוש – סטרתי בכל כוחי על אחוריו הלבנים, והוא צורח – "אַי! אַי-אי!" – ונבהל, אך התוצאה היתה מדהימה, כאילו שוחרר מקירבו הליצן או הנחש שבקופסת הקסמים, ונעשה לו נס – גידו הופיע נגדי, עבה ותופח, וככל שהמשכתי להכותו, "אי! אי!" – גדל אברו הדל וגם נפשקו עכוזיו בהנאה. "אי! אי!" – נעשו מעין כפפה לאצבע שלי, ואני מכוונת אותו אל פותצ'יק הרחב, שכבר היה רטוב מהטבע, המשחה וזרעו-הקודם גם יחד, ומוכן לקלוט אל תוכו את שמול-יוסל כולו על קירבו וכרעיו, ובעוד רגע אכן כבר היה בי, פועל ומוּכה, בועל ונבעל, לא גיבור גדול גם הפעם, אבל –
"אַי! אי!"
סוף-סוף ידע, לראשונה בחייו, אישה.
והזריע, כגבר.
ושכב עליי כך, כמו שהוא, קל ונערי, פיאותיו והטלית-קטן שלו על חזי, על שדיי ובטני –
ונרדם.
מסכן. היין ששתה בליל חופתו עשה גם הוא, כנראה, את שלו, ועקבות-אצבעותיי הטריות נתנו אותותיהן בישבנו.
שמול-יוסל, גבר שלי, הצלחתי איפה שנכשלו דינה-רוֹחְל ולילית שטוחת-החזה גם יחד!
סלח לי שהכיתי אותך!
 
למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא