רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת שישית
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5 [סוף]
 
למחרת בבוקר שאלוני פרומה ושפרה: "היתה הזרעה?" ועניתי: "אַי! אי! – פעמיים! – " ואמרו "ברוך השם. סגולה שייוולד בן זכר!"
 
מיום שאיבד שמול-יוסל בתוליו, אמנם לא היה יכול לשבת במשך כמה ימים, אך נזדקפה קומתו, ודומה כי השמועה עשתה לה כנפיים גם בקרב חבריו ואוהביו, והחלו מכבדים אותו לא רק כבחור העילוי, המוסמך, הבקיא והחריף, אלא גם כגבר ובעל-בעמיו. ידעתי שהוא אסיר-תודה לי על שמחיתי ממנו את כתם לֶמָלֶה-שוֹפְכָן של דינה-רוֹחְל המרשעת, וגם אביו ואימו האירו אליי פניהם, עתה, שמילאתי אחר התקוות שתלו בי.
ועם זאת, ראיתי ששמול-יוסל חושש ממני, שמא המכות – בכשפים עשיתי, והאצבע בעכוזו, מצד הסטרא-אחרא, מה עוד ששוחחנו כל שעת התשמיש מבלי לחשוש שמא ייוולד לנו ילד אילם.
ביומיים הבאים לא נתקרב אליי. בקושי ראיתי אותו כי כל היום היה בישיבה, ולי לא נותר אלא להעביר את השעות בחברת אימו ואחיותיו הצעירות, ולעסוק בעבודות הבית.
בליל שבת היינו אצל הוריו, ואני אמרתי לעצמי, רגע, האם אני חולמת או כל זה ממש הוא? עתה הרגשתי עד כמה חיי היו ריקים, ואיזו מלאות שבקדושה מתרחשת בי בקבלי את פני שבת המלכה ואני איני אלא חולייה קטנה בשלשלת הדורות הנצחית כי יותר מששמרו בני-ישראל על השבת שמרה השבת עליהם.
אבל שמול-יוסל היה עדיין מתוח, וירא לקרב אליי בשנית, כאילו משהו מפריע לו. בשבת בבוקר קם מוקדם, כהרגלו בכל יום, וכשישבתי עימו לאכול ארוחת-בוקר, הרגשתי שהוא שוב רועד כולו בהתרגשות, כנער מתבגר שנתפס במעשה-חטא.
"שמול-יוסל," אמרתי לו, "מה מציק לך – "
הוא חייך חיוך עקום, בוסרי ומתחמק, מבעד למשקפיו. ליבי נמלא חרדה. אולי נפשו עקומה ואינו אוהב כלל נשים אולי חבר נסתר לו, בישיבה? האם עשיתי את כל הדרך הרוחנית הזו אל מידת ההשתוות רק כדי לזכות בחיים תוגתי חדש, הפעם בעל פיאות, זקנקן וחובש מגבעת?
"שמול-יוסל," אמרתי בתוקף, מהיותי גם המבוגרת מבין שנינו, "מדוע אינך נותן בי אמון? הלא אשתך אני? ויודע אתה כי טוב היה לי מותי משאוציא דיבתך רעה – "
ואז נפתח ליבו וסיפר לי, הלא שבת היום, ובה נקבעה משמרת גדולה, מול הכביש הראשי, נגד מחללי השבת. כל חבריו הולכים, וגם הוא. מאז עזבה אותו דינה-רוחל, נתחזק באמונתו והפליא לזרוק אבנים על מכוניות המחללים, ואף נעצר פעמיים על ידי השוטרים הציוניים ורק בקושי רב הצליחו לפדות אותו מבית-המעצר.
"אתה!" אמרתי בפליאה. מתבוננת בגופו הצנום, עיניו קצרות-הרואי וכל הווייתו הנערית, החלשלושה.
"כן, אני!" אמר, "בעזרת השם, עת לעשות להשם, הפרו תורתך – "
ועיניו יקדו.
"ובכן לך, לך שמול-יוסל, מה יש לי לומר לך, אני רק אשתך – "
"פאני," היתה מעין תחינה בקולו, "אם לא אלך, יאמר שחושש אני לקדש שם שמיים ברבים – "
"לך, לך," אמרתי, "אך אם יאסרו אותך או יכו באבן, אל תתפלא אם אני אפיל – "
"תפילי!" נבהל, "כלום כבר בהריון את? הלא רק שלושה ימים עברו!"
"וכי יודעת אני אם בהריון אני אם לא?" עניתי. "וכי יודעת אני כיצד תשפיע הבהלה שלי, ודאגתי לך, על ההזרעה? האם המצווה לזרוק אבן בשבת חשובה לך ממצוות פרו ורבו?"
"לא, לא!" נחרד. "אך מה אעשה? פאני? – "
"הבטח לי כי כל זמן שאני אשתך, שמול-יוסל, אתה לעולם, לעולם לא תלך עוד לזרוק אבנים בשבתות!"
"מה... מי את..." מילמל, "לצד מי את עומדת..."
"לצידך. לצד ילדינו, שייוולדו, אם ירצה השם, במהרה בימינו, אמן – "
""לא!" אמר וקם מהשולחן, מבקש לשים על כיפתו השחורה את כובעו הגדול, ולצאת את הבית. "הבעל – קובע..."
"שמול-יוסל – " קראתי לו, וכשהסב אליי פניו, פתחתי באחת את חלוקי בפניו, בעודי יושבת, ושני שדיי הזקופים, הבשרניים, שכמו עמדו להתפוצץ מעוצם אימהותי-לעתיד האצורה בהם, נזדקרו מולו – "
"שמול-יוסל בעלי," אמרתי לו, "אל תצא! בוא והנח ראשך בחיקי, הלא אני היצלתי את נפשך – "
ראיתי את עקבות המאבק על פניו, דומה כי מעודו לא ראה, ובאור יום, שדי אישה ערומים. ובאמת, איש מכל הגברים שהיו לי לא ראה כך את שדיי ביופיים ובזקיפותם, כפי שהיו באותה שבת בבוקר. ממש לא יכולתי להאמין שרק לפני זמן לא רב, בימים שעדיין הייתי חילונית מטומטמת, היה ריפיונם עיקר דאגתי, והאשמתי אותם ואת הידלדלותם בכך שגופי אינו מושלם בצורתו.
"בוא – " אמרתי לשמול-יוסל.
מיד הסיר כובעו ופשט מעילו שלבש בינתיים, וקל כצבי דילג אליי, חיש התכופף וטמן פניו בין שדיי, כילד נזוף, ואף החל יונק מן הפטמות המגודלות, הכהות, שהתנוססו בקצותיהם לתפארת, ומשקפיו נוגעים בבשרי ככוויות קרות. "אַי! אי!" – צווח כשטפחתי על עגבותיו. לא עברו רגעים רבים ומצאנו עצמנו במיטה, ולאור הבוקר, וללא שום הכנות, אף לא נטילת-ידיים ותפילה וכוונות – בעל אותי שמול-יוסל פעם ופעמיים, כשאני צובטת ומכה אותו, "אַי! אי!" – ופניו, ללא המשקפיים עתה, סמוכים אליי כחושש לאבד את קירבתי ואת מראה אבריי, ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי, בבואו עליי –
צהריים שוב אכלנו אצל הוריו. פני שמול-יוסל זהרו וכעין הילה של רוחניות צרופה אפפה את קודקודו המסופר קצר ועטור כיפה שחורה בלבד. הכול הרגישו בהתרוממות שפקדה את כוחו השכלי, ופיו שפע דברי-תורה וחידושים. אותה שבת היתה פרשת "ויגש", ושמול-יוסל דרש ופירש בפני אביו, הרב בן-ציון, ושאר הנוכחים, כי הנה ידוע שהחטא של מכירת יוסף גרם לשני בתי-המקדש להיחרב, והדבר מתבאר בפשטות על פי הכתוב – ויאמר אדוניי, על עוזבם את תורתי ולא שמעו בקולי ולא הלכו, וזה, רחמנא-ליצלן, שלא נתנו לבניהם חינוך תורה שמתוך שלא היתה התורה חשובה בעיניהם, נתנו להם חינוך כנימוסי הגויים והציוניסטען, כדברי הנביאים בישעיהו ובירמיהו, וזה החטא של עבודה זרה והוא החטא של מכירת יוסף למצרים וכן בבית שני אף-על-פי שלא היתה עבודה זרה ממש, אבל נתחדשה כת הצדוקים שכיחשו בתורה שבעל-פה ובאמונת חז"ל, ושיטת המתייוונים שחינכו את בני-ישראל בהשכלת ההעליניסטען, כידוע בדברי הימים שלנו ועל ידי זה נחרבו בתי-מקדשנו, וזהו ממש עוון של מכירת יוסף למצרים, למכור ולתת לחנך את בנינו ובנותינו כילדי נוכרים וציוניסטען, וכן חורבן שילה היה מפני בני עֵלִי ככתוב – ובני עלי בני בליעל, והכול הוא מעוון של עניין מכירת יוסף, ששלט אז באבותינו ועדיין השטן מרקד בינינו בעזרת היצר הרע, שהכול נחרב מפני העוון של מכירת יוסף, שנתנו בניהם לחינוך נוכרים, שהכול מפני אותו החטא, שהבנים נמכרו לדיעות אחרות והאבות אינם מוחים!
איזה יופי!
שמול-יוסל דורש בפרשת השבוע, ואני, פאני, שהשתלוותי והגעתי למידת ההשתוות, מקשיבה בצניעות וממלאה כרסי בדברי-תורה, אֹ-פַייג! – שאני את יוסל, לא – את ארון בני שייוולד – אמכור למצרים, לעבודה זרה! לא דארווין ולא זבולון המר ילמדו אותו, רק חינוך תורה, ובזכותו בית-המקדש ייבנה במהרה, אמן ואמן סלה כן יהיה רצון מלפניו. וכשגיליתי לו עניין האיחור בווסת, ונסעתי בפעם הראשונה והאחרונה עם שמול-יוסל לתל-אביב, לשם מכירת דירתי וגם הביקור אצל דוקטור דולפי הרמוטק, וכשהתברר, כעבור ימים לא רבים – שאכן הרה אני, לא היה גבול לשמחתו של בעלי היקר!
את יתרת הדולארים שהבטיח לי זולטר ז"ל – שקפץ מהחלון לאחר הכתבה-בעיתון שתיארה כיצד ניסה לאנוס במשרדו נערת-רחוב תל-אביבית שגם רוקנה את הקופה שלו ונעלמה – לא קיבלתי. לא נמצאה צוואה של סנופי אצלו! שאלתי את אימא על כך, וכמעט נפלתי בפח. נזכרתי איך אני, פאני, ישבתי בכיכר היל, בקפה, עם רוני, חברתה של עציונה אזדרכת, ופיטפטתי. מתברר שכל ירושתי היתה מופקדת עבורי אצל עו"ד עזרא דופברג, אבא של דינה. לא סכום גדול, אבל עזר מאוד, מה עוד שחותני הרב הגאון בן-ציון צדקיהו, שנסע לשבועיים-וחצי לניו-יורק להתרים לישיבה, אמנם לא חזר עם הרבה כסף, אבל עם הבטחה לחלק לנו קצבת-קבע וגם חבילות-מזון.
מעתה היתה לי, בעזרת השם, השפעה רבה על שמול-יוסל, ולא דובר עוד בביתנו על זריקת אבנים ועל הכאת חילונים ויהודים משיחיים ולא על נסיעה להפגנות השבת בפתח-תקווה; וכל מיודעיו קראו לו מעתה בשם ר' שמול-יוסל העומד, כי היה עומד ימים תמימים ליד עמוד-הקריאה ומשנן תלמודו, ורק אני ידעתי מדוע קשה עליו הישיבה ואת סוד אין-אונותו להגיע לידי קישוי-האבר מבלי שאכהו מכות נאמנות על אחוריו.
וכשלא היה שקוע בלימוד ובתפילה, היה בא לעזרתי ומפנק אותי ומניח ראשו על כרסי לשמוע את פרפורי העובּר ובעיטותיו. כה גאה היה על שהצליח, בפעם הראשונה, להזריעני ולהיות, אם ירצה השם, לאב, וכבר קצר-רוח היה לחכות ליום הגדול.
ואכן, לא זמן רב היה עליו לחכות כי מן השמיים ריחמו עלינו וחננו אותי בלידה מוקדמת, וכבר בראשית החודש השביעי חשתי לפתע צירים חזקים והובהלתי אל בית-החולים ובתוך שעתיים, ללא כאבים, בלי הרדמה וכאילו לא לידה ראשונה היא זו – פלט רחמי תינוק זכר, בריא וגדול, וביום השמיני אף זכיתי לעמוד מאחורי הפרגוד, בחברת אימי שבאה מתל-אביב, למרות ההפגנות והמחסומים בדרכים, ושערותיה מכוסות במטפחת-ראש, ובחברת חותנתי מרת שפרה וגיסותיי הצעירות – וזכיתי לראות, בעזרת השם, כיצד מוכנס אהרון בני בכורי בבריתו של אברהם אבינו, והכול מברכים "כשם שהכנסתו לברית תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים."
וקול בעלי עולה על כולם כשהוא מברך ברכת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. והמוהל קורא בקול רם: "אשר קידש ידיד מבטן, וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן בשכר זו אל חי חלקנו צורנו צווה להציל ידידות זרע קודש שארנו משחת. למען בריתו אשר שם בבשרנו."
והנה גם מכריזים: "וייקרא שמו בישראל אהרון בן שמואל-יוסף בן בן-ציון צדקיהו, ישמח האיש ביוצא חלציו, ותגל האישה בפרי בטנה, כאמור – ישמח אביך ותגל יולדתך. ונאמר אעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך – בדמייך חיי!"
וכאן נתנו באצבע טיפת יין מן הכוס על שפתי בני-בכורי, שהחל משמיע קול תרועת-בכי חזקה, ואני, תפורה עדיין מן הלידה, ונרגשת, בכיתי עימו בדמעות הודייה, וכל הנשים סביבי בירכוני ונשקוני וגם פרומה הזכורה-לטוב הגיע, ובחבקה אותי לחשה לי –
"רבות נשים עשו חיל, ואת על כולנה עלית!"
וגם לצק שנלצוג במגבעת שחורה, גדולה, רחבת-תיתורה, בגדיו רחבים ושחורים, ועגלת-תינוק חדשה ושחורה מרקדת על כפות-ידיו הענקיות, שהלבינו אך לא נתעדנו – הופיע בוקר אחד בפתח דירתנו, למחרת היום שבו התקיפה חוליית-מתאבדים את משרד-האוצר. מתברר שאשתו הנכה נפטרה בנופלה מהכיסא, והוא מכר את דירתו ועלה לירושלים עם תמונת בית-המקדש בצבעי כסף וזהב, לעשות תשובה ולהיות בקירבתי ולשמור עליי כפי שהבטיח לאבי ז"ל. ולמלא כל שליחות שאזדקק לה.
"את האדונית שלי," כך כינה אותי וסיפר כי בימים הוא עובד בבית-המלאכה של ישיבת זבחי-צדק ועוזר באריגת בגדי-הכוהנים ובהכנת כלי המישכן, המזבח, הצנתרות והרימונים לבית-המקדש השלישי, ובלילות הוא נושא שקים וכיסים מלאי-עפר-ושלדים מחפירותיה של חבורת מלקטי-עצמות, כדי להביאם לקבל ישראל, ושוקד לטהר את העיר מטומאת נז"ם, ראשי תיבות: נוכרים, זדים, מתים; ובשום אופן לא הסכים הזפת-לשעבר, פועלו של אבי ז"ל, שאשלם לו עבור עגלת-התינוק, ובדמעות-אושר בעיניו הבטיח לי כי בימי השלג יבוא להרכיב על כתפיו את רבי שמואל-יוסל שלי, את בעלי הענוג – מן הבית לישיבה ובחזרה, בוקר וערב, ובלבד שלא יצנן את כפות-רגליו. לשונות הענקית של לָצֶק העבדקן לעה בפיו בדברו בנאמנות ללא גבול, בראותו את אושרי הרב ו –
מעתה מילא ארל'ה הקטן את כל יומי ולילי. תינוק בריא היה, שיער שחור לו ועיניו שחורות ואפילו אברו, משהוסרו התחבושות, כהה היה, וגדול להפליא. לא תיארתי לי שגוף תינוק מחזיק אבר גדול שכזה ואף שאלתי על כך את המוהל, שבא ביום רועש במיוחד, לבדוק את מעשה-ידיו, שמא זו נפיחות של דלקת בעקבות המילה, ולכן גם הביצים שחורות, והרגיע אותי כי אצל בנים בכורים, שהם ראשית אונים – הזכרות לעיתים עבה יותר, והצבע עוד יבהיר.
אמנם לא היה בביתנו רדיו, וגם לא מכשיר הביוב שזורם מן החוץ פנימה – הטלוויזיה, עיתונים לא קראנו, אבל ביום בו בא המוהל לבדוק את ארל'ה – הרגשתי רוחש אי-שקט ברחובות, קולות פיצוצים ויריות מרחוק, והמיית המון סוער, כקול שיטפון מים רבים מתקרב לבוא.
המוהל, רבי יצחק, שמהיותו בעיני עצמו כמין רופא, לא חשש לשוחח עם אישה וַאם בישראל כמוני, ענה לי על שאלתי: "כלום לא שמעת? הציוניסטען, ימח-שמם, הצליחו לפוצץ את מסגדי הישמעאלים על הר-הבית, הרחובות מלאים חיילים. סכנה להלך. ומהם, הציוניסטען, יש שנלחמים עכשיו אלה באלה, חלקם חוגגים, כביכול, בניין בית שלישי, וחלקם מפגינים וקוראים נגד, והערבים – אף אלה השתגעו לגמרי, עיניהם יוקדות ומתפללים בצעקות ומתגודדים, ועשרות מהם נהרגים ברחובות והם מתנפלים, כאחוזי-טירוף, על החיילים והשוטרים. וגם ממשלה חדשה של הציוניסטען טרם הוקמה, ועל כך נאמר – ובימים האלה אין מלך בישראל, איש הישר בעינו יעשה, וברחובות החוצפה גדולה, גדולה, מה אומר ומה אדבר, כביכול – ממש עקבות משיח! – לא עלינו! לא עלינו – כי האמיני לי, פאני, כל זה מן הסטרא אחרא! ויבוא משיח צדקנו האמיתי במהרה בימינו, אמן – "
"אמן ואמן סלה – " נזכרתי בחיפוש שערכה המשטרה בליל שבת בישיבת אור-בלבנה וכיצד העלו חרס בידיהם, ושמחתי שעזבתי, בעזרת השם, את המטורפים ההם ואת חבריהם העולים בהר ואת כל נושאי הנשק יוקדי-העיניים הממלמלים על עמלק ועל ימות משיח, ומאושרת הייתי כי עתה הגעתי למידת ההשתוות. ונחת-החיים נוזלת, נוזלת והולכת מקירבי בקדושה ובטהרה מדי לילה ורוצה אני ומוכנה ללדת עוד הרבה אידאלאך קטנים ונחמדים, ונכונו חיי לפניי בחברת בעלי שמול-יוסל המתוק, "אַי!" – "אי!" – שהוא לפעמים כבני הגדול בתמימותו ובמסירותו ובהערצתו לי. והכול משבחים את למדנותו ושמו הולך לפניו, ובחברת תינוקי ארל'ה המתפתח יפה ויונק ברעבתנות משדיי ומכה בהם בידיו הקטנות, המוצקות, וכלל אינו דומה לאביו הענוג ובהיר-השיער אלא אולי יותר לאבי המנוח, ארון הרמוטק זיכרונו-לברכה, שטיפס, מוצק ושרירי, על גגות תל-אביב לזפתם מפני הגשם ולסיידם מפני החום, עד שנפל ושבר מפרקתו והותיר אותי יתומה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
 
[וכך עוד שלושה עמודים מקווקווים, עד לסוף הספר הנדפס – עמ' 191, שהם כנראה העמודים הריקים שנותרו במחברת האחרונה]
 
וחזרה לפתיחת הספר:
 
התנצלות מאת המלביה"ד
אחד ממכריי פיתני – ואפת – להביא לאור בעזרתו ובהוצאותיו לדפוס את שש המחברות האלה, שהוצאתי מתרמילה של גברת אחת, אישה חולה וכואבת בשם פאני צדקיהו, אשר הלכה וגוועה לנגד עיניי בדלקת-ריאות קשה בחדר מבודד בבית-החולים איכילוב בתל-אביב. ולא בא איש לבקרה זולת יהודי עבדקן אחד, אדם רחב-מידות ועב-לשון שמגבעתו וגם מעילו שחורים, ושהיה מאכילה ורוחצה מדי יום וממרר בבכי כל פעם שיצא מחדרה למסדרון.
והאישה הזו, גם גופתה נעלמה –
[עמ' 7 בספר הנדפס]