רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת ראשונה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 3
 
טוב, יש לי מזל מחורבן לסטירות-לחי. הפעם הראשונה שאני זוכרת שחטפתי סטירה זה היה בגן-החיות הישן, שכבר מחקו אותו. התכופפתי מעבר למעקה הירוק, הנמוך, העשוי ברזל, לעבר כלוב-האריות – ואז השתין האריה סילון חזק לעבר אימא, או אולי זו היתה הלביאה? – והארנק שלה התעופף, בחיי – לעבר חצר עופות הפלמנגו דקי-הרגל! ואז גם התעופפה אליי הסטירה. טוב, הייתי עדיין ילדה. אבל כבר לא הייתי ילדה לפני כמה שבועות, כאשר חיים תוגתי, שמציק לי כבר חודשים באהבתו הבכיינית, המשתפכת, מאז נכנסתי איתו למיטה בפעם הראשונה, וכולו מלא רחמים עצמיים וסיפורי דפיקות אחרות – הופיע אצלי בראשית הערב, מבלי להודיע קודם, הוא ידע שאסרב לראותו – ומצא אותי בדרכי למטה, אל החבר החדש שלי חמיאל גילרמן, כן, מהמשפחה התל-אביבית העשירה, הותיקה, הידועה וכל מה שאתם רוצים, שחיכה לי במכוניתו, לארוחה סינית במסעדת הצמרת "קוּ צֶ'ה מַה יֶה" שאני משתגעת עליה.
רצתי חזרה לדירה. שטפתי פנים. השתנתי, מפני שהייתי נרגשת ומלאת כעס ורציתי ממש להטביע את חיים תוגתי תחתיי, באסלה. אילו יכולתי לדחוף אותו לשם! – אבל הוא כבר נעלם. ורחצתי שוב את החלקים התחתונים שלי ובישמתי אותם בקצת אִינְטִימֵט [הכוונה לרבלון אינטימט. – אב"ע], אני יודעת שהוא כבר לא נחשב בושם מי-יודע-מה, אבל לעיתים רחוקות גבר שיוכל לעמוד בפני הפיתוי לדחוף את אפו בעקבותיו, ואיך הם זוכרים אותך אחר-כך, מותק – אם רק תגלי להם מה שֵׁם הריח שאת מזליפה על פותצ'יק! בשביל מה? לקנות לך בקבוק? לא. קמצנים. אולי הם יטפטפו אותו על האצבעות המטופחות שלהם – אצל הגברים הישראלים הידיים חלקות יותר מאשר אצל הנשים שלהם. אולי מפני שמעטים מהם עובדי-כפיים ממש, – כדי לגרות את עצמם כשהם מאוננים? הה? מה שהם בוודאי עושים, הגיבורים שמעמידים בפנייך פנים כאילו לכל זיקפה יש להם בחורה מן המוכן, והם עושים לך טובה! יש להם!? הלא הקמצנות היתה מזמן הורגת אותם אם היה עליהם לצאת לבילוי ערב שלם עם בחורה כל פעם שעומד להם! – שלא לדבר על הפחד הקטנוני והתיסכול שתוקף אותם אם בסוף הערב, אחרי שהאכילו אותך ב"קו צ'ה מה יה", למשל, את לא נותנת להם או אומרת פתאום שאת מטומפנת. אני קראתי פעם בעיתון מודעה שהיהלום הוא הידיד הכי טוב של האישה. אז אולי יש מצבים שבהם צריך להחליף את הידיד משום שכל היהלומים לא יעזרו לך כמו שתעזור הזכרת שמו של טמפונצ'יק, שאולי מונח לו עדיין בלבנוניתו הבתולית, עטוף בארנק, עם המוליך העדין או ממולא בדולארים.
כתבתי דולארים? סליחה, אסביר בפעם אחרת.
אחר-כך תיקנתי את האיפור, להשוות את גוון הלחי הפגועה לתאומתה הבתולה. שמתי טיפה מאחורי כל אוזן, ויצאתי.
תוגתי השמנמן נעלם, כמובן! הוא סיפר לי שהוזמן להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, שהמצב נואש, כולם נמצאים כבר מעבר לגבול, החיילים, הממשלה והמשוררים, רק למלקקים-בתחת יש תקווה. הוא סטר לי על לחיי ליד פתח המעלית, והמעלית עדיין חיכתה בקומה.
כניראה נמלט במדרגות, מרוב פחד. משהו כבד שעט שם למטה, בכיוון דלת-הכניסה. ואולי, אני טועה? הלא מאז שהחטיף לי כבר עבר זמן-מה. מכל מקום, ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, כמו שאומרים – נכנסתי למעלית וירדתי בה. בראשי הלם עתה הכאב העמום, זעזוע טרי, כאילו התנגשתי בשור-בר אימתני שעורו עבה כקיר. לילך, אמרתי לעצמי, החזיקי מעמד וחייכי, ושום מְפִיתחת אישבושת בן-זונה חסר כוח-גברא מוכה שגעון-גדלות בכייני לא יקלקל לך בשר-לבן ברוטב חמוץ-מתוק וצלעיות-חזיר אפויות בתנור בחברת הזיִן המצוחצח הזה, החבר החדש שלך חמיאל גילרמן.
"הַי – "
"הַי!"
"מה את מצוברחת?"
"שברת פעם רגל לפני הצגת-בכורה?"
"אוהו, את עם השקרים שלך – "
"שתדע לך, חמיאל, אתה עוד לא מכיר אותי הרבה זמן, אבל אני בחורה ישרה. מעודי לא שיקרתי – "
"אז מה פתאום הצגת-תיאטרון? אפשר לחשוב שאת מצפה – " נתגנבה איזו נימת חשש חמדנית לקולו, כאילו אני מתכוונת לגזול ממנו משהו הערב. לרוששו או להפילו בפח.
"טוב. אתה ממילא לא תבין דבר. אז תגיד לי לפחות, מה אתה מצוברח?" עתה היה תורי לדאוג. קצת אהבתי אותו. לא יותר מדי.
"היתה לי שיחה לא נעימה עם אימא של לינדה – "
"דחוף את לינדה שלך לתחת!"
"לילכצ'יק!"
"לילכצ'יק, לילכצ'יק – רק הבעיות המשפחתיות שלך חסרות לי הערב! ביקשתי ממך להתחתן איתי? – "
"טוב. בואי נעזוב את זה, ונעלה אלייך."
"לפני הארוחה?"
"יותר בריא. רוצָה שאקבל התקף-לב ותישארי מחוברת למת?"
"זה לא עושה עליי רושם," אמרתי לו, "כבר היו לי מספיק מתים חיים – "
הוא שוב לא הבין.
"חסרי כוח-גברא!"
"נו טוב, אז עולים?"
"לא עולים."
"אוּך, איך שבא לי עלייך, לילכצ'יק. תראי את החסר-כוח-גברא שלי! אני לא יכול לנהוג במכונית ככה!"
"איך? מה... מה זה?" נבהלתי, כי המופרע שיחרר את כוח-גברא שנתגלה זקור לפתע עד להגה כמין יתד של כישופים או ראש נחש שהזדקף, קורץ אליי עין אחת באור האדמדם של פנים המכונית.
"את רוצה שאני אסובב איתו את ההגה או מה, וכך ניסע?" היתמם.
"חמיאל! תכניס אותו חזרה, מיד!" אמרתי לו, "איך אתה לא מתבייש?"
"אני לא יכול. זה בגללך. כמו שד, מהבקבוק! אז בבקשה תכניסי לי אותו, תעזרי לי, נו, יש קופסה של ממחטות-נייר, מאחור – "
"תגיד, אתה לא-נורמאלי? מה אתה חושב, שאני עושה את זה במכוניות?"
"אחרי משקה ראשון במסעדה, יעבור לך הטעם – "
"אתה השתגעת?"
והחצוף הניח את ידו על העורף שלי, במין לטיפה קשה, כאילו שאם הוא עשיר, הכול מותר לו, והתחיל מכופף לי את הראש, ויתד הכוח-גברא שלו נעשתה קרובה אליי ומדיפה ריח מתוק, כבד, כמו פריחה סמיכה באביב, והטיפה השקופה, שנצצה בקצה הכיפה ונשתקפה בה אדמומית האור של המכונית, הסתכלה אליי כמו עין של רמזורצ'יק ב"עצור", עין מכושפת. פחדתי ורציתי לצרוח כי הרגשתי מושפלת נורא, וגם הלחי השמאלית שלי עדיין כאבה מן הסטירה, אבל טיפת העין הרוטטת, האדמדמה הזו, כמו טימטמה אותי ואני אמרתי רק –
"תכבה לפחות את האור במכונית – "
והוא כיבה, והיה רק מעט אור מפנס-רחוב סמוך, ובינתיים הנחש איבד את עינו הנוצצת, ואני החלטתי לעשות סוף-סוף סדר וניסיתי להכניס לו את הדבר חזרה למכנסיים, וכמובן לא הצלחתי, אבל מגע האצבעות שלי כניראה שיגע אותו כליל כי בבת-אחת הרגשתי דחיפה מלמעלה, כמו מכבש על עורפי, וירדתי עליו, בין ההגה לבטנון שלו, ובלעתי את הכוח-גברא שלו כמו איזה גֶרְגָלֶ'ה מהמרק וחשבתי שאני נחנקת אבל ידעתי שזה לא יימשך זמן רב כי הוא היה מגורה, שיגעון, ופחדתי שעוד רגע יתיז –
ואז הרגשתי, קשה לי להגדיר בדיוק את תחושת הזמן שהיתה לי אז, כי פתאום הדבר היה בתודעה שלי – אצבע שלו זוחלת עמוק בעמק עגבותיים ומנסה לחדור –
"תוציא אותה מתוסיק!" הרמתי לרגע את ראשי, והכוח-גברא נשמט ממני על ההגה, מרטיב אותו, "אני לא רוצה שתיגע לי – "
"מהר, מהר – " זירז אותי שוב למטה, בידו השמאלית, מכופף אותי, ושם, מאחור, הרגשתי שהוא חותר למשהו ולא מוצא את המקום הנכון, אבל היה כבר מאוחר מדי לשנות כי אצלי הכול התחיל לפרפר בפה כמו צינור-השקאה שבגלל הזרם החזק נשמט מהיד והוא מקרטע על הדשא ומתיז, ובלשוני חשתי טעם איום, מגעיל, של התפכחות וספֶּרְמָה, ובבת-אחת הכוח-גברא המצומק והרטוב נעלם מבין שפתיי, ונישאר רק הריח, הריח –
"איפה ממחטות-הנייר?" כמעט היקאתי. "אני מוכרחה לירוק – "
"עוד לא מצאתי – " נאנח.
"מה?"
"את הפותצ'יק שלך, לילכצ'יק מותק, את צריכה... גם את... שתיהני. מגיע לך! מפני שאת... בטח מגורה, נורא, אני יודע – "
"עזוב אותי, פרברט! תן לי משהו לנגב, אחרת אני מקיאה עליך את כל הספרמה שלך!"
השמעתי קול השתנקות בלתי-נעים. נבהל ומילא את הפה שלי במפיות-נייר. דחף ודחף.
"תפסיק! אתה חונק אותי! משוגע – "
ואז נפלה האבן. אבן גדולה, כבדה – כך נדמה לי – על גג המכונית. אני תיכף הייתי בטוחה שזה מעשה-ידי תוגתי, ושהוא אורב לנו ושומע ואולי גם הציץ וראה את המציצה שלי, מתאים לו. יש לו אופי של מי שנולד לסבול, ולהביא צרות גם על אחרים. אדם שכותב שירים מזעזעים ועומד להשתתף בכתב-עת מחאה ספרותי חדש, ולוקח אותי איתו להפגנות ומתוודה כי לפני שהוא כותב שיר הוא מסוגל לעמוד שעות ולהציץ מבעד לחרכי התריס לעבר דירה בבית ממול, – בתקופה ההיא עוד האמנתי לו שהוא אוהב כוסאלאך, – ושם הבת הצעירה, תלמידת-תיכון, היתה מתרוצצת כל היום בתחתונצ'יק ובפיג'אמת בייבי-דול קצרצרה ושקופה, יושבת שעות לרוחב המיטה שלה ברגליים פשוקות, הגב לקיר, קוראת או סתם חולמת ומדי פעם היא מלטפת את עצמה ומעבירה יד מפונקת, לבנבנה, בין ירכיה השמנמנות ומצחקקת לעצמה, בקול רם, כמגלה עולם חדש בְּכּוּסָלֶה. ואחר-כך מסוגל תוגתי לשבת לילה שלם ולכתוב על חושניותה ועל יופייה האלמוני, הבתולי עדיין, בקיצור – חמיאל אמר שהוא רוצה לצאת מהמכונית כדי לתפוס את התוקף, ואני נבהלתי כהוגן וגם צרחתי, אם איני טועה, אבל לא הנחתי לו לצאת, בזאת אני בטוחה, רק חסר היה לי שייפגשו!
"קודם נתרחק מכאן. מיד! אתה לא יכול לדעת איזה משוגעים מסתובבים ברחוב! ממש סכנה – "
וניגבתי לו את הזין הקטן הרועד שנעשה בינתיים כמו צ'יפצ'ימון רטוב וחמקמק שכמעט נתפס ברוכסנו, כשסגרתי לו – כבר בנסיעה, את החנות ואני שואלת את עצמי, לילך, האם עוד תזכי הערב לטעום צלעיות-חזיר אפויות בתנור ברוטב אדמדם ומתוק ב"קו צ'ה מה יה" הצמרת?
כי האמת שהרגשתי מזוהמת ופקעת-עצבים והייתי מוכנה לחסל אפילו גביע קוטג' ובלבד שאעביר את הטעם הזִרעי הנורא שנותר לי בפה ושכל המכונית הסריחה ממנו.
"איך תוכל להסיע בבוקר את לינדה והילדים?" שאלתי אותו, "בַּסְפֵּרְמַאוֹטוֹ שלך!"
"שרק אגיע לרגע הזה," אמר.
"מה יש?"
"מדאיג אותי, בינתיים, הרבה יותר – הכתם במכנסיים ואיך אסביר את הסימנים של האבן על הגג – "
ראיתי שהוא חותר, יותר ויותר – לחזור אליי, לדירה. בטח חשב שאכבס לו את הכתם ואייבש לו את הזין במגהץ חם!
"שמע חמיאל," אמרתי לו, "לכל נבזות יש גבול. ולא שאני משתגעת שתבזבז עליי כסף, אבל אם הבטחת – אתה צריך לקיים, אחרת אתה נמושה! – אחרת – אני שולחת ללינדה במעטפה את הקלינקס שלך כמו ששלחו אחֵי יוסף את כתונת-הפסים ליעקב אבינו, 'הכירי נא, גברת גילרמן, למי הממחטות האלה!' – 'טרוף טורף חמיאל!' – תקרא אשתך בקול רם ותרוץ אל אבא שלה, להתאונן עליך – שירוץ אל אבא שלך הנפוח – 'אנחנו הגילרמנים בוני תל-אביב!' – 'לא! אתם הגילרמנים הנואפים מסביב!' יאמר לאביך אבא של לינדה. 'הבן שלך נוסע עם גג-מכונית דפוק, מפני שאתם מושכים עליכם את כל המאניאקים – " תגיד לי, לאן אתה נוסע? חמיאל – "
"אני לא יודע, אני נוהג כבר עשר דקות סתם כך, בשביל לייבש את התחתונים – "
"שמע, אני מוותרת, קח אותי הביתה, אבל בתנאי – שלא נכנסים!"
ובאותו ערב גמרתי עם חמיאל, החבר הנשוי החדש שלי, שיכולתי לעשות רק "פיפ!" – ולהוציא מהמשפחה החרמנית שלו כמה עשרות אלפי כּוּס-דולארים.
מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו.
 
הערה: השמות והדמויות ברומאן "הנאהבים והנעימים" בדויים, למעט כותבת המחברות המקוריות לילך הרמוטק, הידועה גם בשם פאני צדקיהו. וכמובן אין כל קשר בין חמיאל גילרמן כאן לבין משפחת גילרמן שתרמה את בניין גילרמן לאוניברסיטה העברית בירושלים – או לכל משפחת גילרמן אחרת, וכך גם לגבי שם המשפחה של עו"ד דוּפָּבֶּרְג הידוע מתל-אביב, אבא של דינה.
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא