רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת ראשונה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
 המשך 4
 
מוטב לי לנוח בבית, חשבתי. אולי גם אטלפן אל חברתי דינה דוּפַּבֶּרְג, בתו של עורך-הדין הידוע, ואספר לה כיצד שלחתי את חמיאל ללינדה, רק שלא תחשוב שאני מתכוונת להזמין אותה לישון אצלי כמו לפני שבועיים, כאשר הזמנתי אותה ואת תוגתי, וישבנו אצלי בחדר הגדול כל הערב, על השטיח העבה, ודיברנו. תוגתי רצה לשכנע אותנו שנתנהג בטבעיות, כמו בג'ונגל, מי שבא לו להתפשט – מתפשט. ומתייחסים למין כמו אל שאר הצרכים הטבעיים, אכילה ושתייה. אני מוכרחה להגיד שזה היה די מגעיל. ראו שהוא מדבר מהביצאלאך החיוורות שלו. מה הוא חשב? שאנחנו שתינו נתפשט לפניו ונתמסר לו בזו אחר זו? או שיעשה לנו הצגת-עירום? אני לא בא לי עליו. היא השתרעה על הכרים, שלחה קדימה את רגליה השזופות, חיככה ירכיים זו על זו והתפתלה כל הזמן לעומתנו וסובבה ביד את הבקבוק.
כן, קודם, מרוב שיעמום, שיחקנו בבקבוק. סובבנו אותו באמצע, על השטיח, בינינו, ומי שהבקבוק הופנה אליו – חייב היה לספר משהו אישי-מאוד שקרה לו. מזה בעצם התחילה השיחה על ההתפשטות. דינה אמרה שהיא מאמינה שהגברים יכולים לעשות זאת עם כל אחת, אם היא רק מושכת, אבל היא לא יכולה לשכב היום עם אחד ומחר לעשות את זה אם אחר. תוגתי התעקש שגם לנו, לנשים, יש צרכים טבעיים כמו לגברים ואנחנו מתכחשות להם. צחקתי בליבי. הוא אמר שהוא משוכנע שאישה נהנית מכל מחמאה לצורה שלה, אפילו היא נאמרת כדי לרכך אותה, ואפילו אם אומר זאת הגבר הפחות נחשב. היא נהנית מעצם העובדה שהיא יודעת שהיא נחשקת. אני אמרתי שיש מחמאות שנדבקות אליי כמו מסטיק לסולייה ולוקח לי יומיים להתנקות מהן.
התחלנו לבחון אחד את השני על מה חושבים עכשיו, ותוגתי אמר שבטח אני כבר רוצה לישון ומחכה שהוא יסתלק ויחדל לדבר שטויות, כי הדברים הטבעיים והאמיתיים ביותר, בייחוד במה שקשור למין – כשאומרים אותם הם נשמעים מטופשים. אמרתי לו שאני לא אתבייש להגיד לו ללכת כשאהיה עייפה, וגברת דופברג המשיכה לפשק מולו את רגליה השזופות לחכך את אחוריה בכרים ובשטיח ולסובב את הבקבוק סתם-כך עד שאני חשבתי שאולי אני מיותרת והייתי מוכנה שייצאו שניהם יחד וישאירו אותי לבדי, אך לא – דינה אמרה לו בפירוש שהיא מסוגלת לעשות את זה רק עם מי שהיא נמשכת אליו, גופנית, ושאם הוא רוצה להתפשט עכשיו הוא יכול להתפשט. זאת בעייה שלו. אבל היא לא בא לה עליו והיא מאמינה כי מרגע מסויים הדיבורים המיותרים רק מקלקלים.
ואז הוא קם ואמר לנו "לילה טוב" – "מה אתה כבר בורח?" אמרה לו דינה, "נעלבת בוא שב קצת על ידי, ונתנשק, מותק – " אבל הוא היה לפתע קצר-רוח ואולי מבוהל, כי הוא ניגש קרוב אליה, התכופף, הריח, לא נגע בה כלל, והסתלק במהירות.
הלכנו שתינו לישון. קודם עוד הסתובבנו בדירה ודינה דופברג התעקשה לשטוף את הכלים ובאה בטענה אליי שהמשחה לרחיצת-כלים מסריחה וכך גם המטלית לניגוב בשיש וגם הנייר בבית-שימוש לא מצא חן בעיניה. "לתוּחֶס העדין שלך," אמרתי לה, "את צריכה אולי משהוא מעודן יותר! חיים תוגתי ישמח לשטוף לך במים ולהעביר משחולת בכל הנקבים המוצנעים בגופך!"
"חה, חה, חה – "
שטיפת הכלים פגעה, לדברי דופברג, בלכה האדומה-הכהה שהיתה משוחה על ציפורניה ואשר התאימה מאוד לאצבעותיה השחומות והארוכות. היא ביקשה ממני שמן-אציטון וישבה להוריד את הלכה בפיסות צמר-גפן, אבל לא היתה מרוצה מן המראה שהתגלה לפניה. "אימא שלי, המסכנה, אוכלת ממני חצץ." היא אמרה. היה לציפורניה גוון חום ללא ברק, כאילו הן מוכתמות בחינה. היא לקחה לימון וחצתה אותו ושיפשפה היטב ציפורן אחר ציפורן, וזה היה כמעט מכאיב להסתכל על כך. אני לא יודעת אם הלימון עזר הרבה כי היא גם ביקשה ממני מספריים קטנות ועיגלה את ציפורניה המחודדות ולבסוף שמעתי אותה רוחצת היטב את ידיה בחדר-האמבטיה.
אני הצעתי בינתיים את המיטה הזוגית, שיש בה די מקום לשתיים. אני משתגעת אחרי מיטות רחבות והקנה-מידה שלי הוא שאני יכולה להשתרע לאורך ולרוחב באותה נוחיות, אבל המיטה הזו לא היתה הבחירה הפרטית שלי כי הדירה היתה עדיין בשכירות, סמלית אמנם, ואפרם טרם נתן לי אותה במתנה.
כשדינה ראתה אותי מתפשטת, היא נדהמה לרגע ואמרה: "לילכל'ה, מדוע את לא עושה משהו בקשר לחזה שלך?"
הרגשתי צביטה בלב. מה אני יכולה לעשות? ככה אני, מאז הצניחה הגדולה. ובאותו רגע גם דינה התפשטה, מהצד השני של המיטה, איזה הבדל! – אמנם היא לא יכלה להתפאר ברגליים הארוכות שלה, השזופות, והתוחס הצנום כמו של נער, שיכול לעשות רושם אולי רק על חיים תוגתי, אבל לדעתי לא היא בתוחס שלה שמץ של נשיות. שום דבר עגלגל. רגליים כמו שני קרשים, חומים. אבל, לעזאזל – הבורא חנן אותה בחזה איתן ומתוק, שתי כיפות, עגלגלות, עם פטמות כהות, קטנטנות וזקורות בקצותיהן. יכולתי רק לקנא.
"ניתוח פלאסטי אני לא אעשה!" אמרתי לה.
"מה הדיעות הקדומות האלה?"
"טוב. אני אמנם שמעתי שאפשר לקצר, ולמתוח, ולהכניס סיליקון כדי שהציצים יעמדו, אבל אני לא מוכנה לזה משתי סיבות. האחת – בריאותית. שמעתי שאם טסים בגובה רב – יש סכנה שהסיליקון יתפוצץ! והשנייה – אני לא מוכנה שמישהו ימשש לי סיליקון במקום ציצי מן הטבע!"
"לילכל'ה, זה בדיוק גם מה שאני חושבת ושרציתי להגיד לך," אמרה דינה, "אני מאמינה בעיסוי, בהתעמלות, רק בדברים טבעיים שמפתחים את הגוף."
נזכרתי שהיא צמחונית ולכן גם רזה כמו אספרגוס.
"אל תיעצבי," אמרה, "אני בוכה על כך שאין לי מספיק תחת, ואת חתיכה משגעת, הלא כל גבר ברחוב מסתכל על האחוריים שלך, ורק שיש לך קצת ריפיון שדיים. טוב, אף אחת מאיתנו לא מושלמת."
היינו כבר שתינו שכובות, מכוסות-למחצה בסדינים בלבד, בגלל החום, ורק מנורות-הלילה מאירות משני צידי המיטה. חשבתי לקרוא עוד קצת את עיתון-הערב, ופתאום הרגשתי כי ידה של דינה על השד הימני שלי, בטבעיות, מושכת את כובעונצ'יק כלפי מעלה! – – – ורק אז נוכחתי כי בגלל החום שכחתי לשים עליי את כתונת-הלילה הקצרה, ושכבתי בתחתונים בלבד, דקים כקורי-עכביש.
"מה את עושה?" נדהמתי.
"יש לך שמן-זית, הכי טוב מתל-עדשים?" ניסתה להרים לי.
[אותה תקופה היה מפורסם מאוד שמן הזית של רפול מתל-עדשים והיו שראו בו סגולות רבות. – אב"ע].
"בשביל מה?"
"הכי טוב לעסות שרירים עם שמן זית טבעי! שחקני-כדורגל ערבים יודעים זאת, קראתי בעיתון – "
"את עם הצמחונות שלך!" התחלתי לצחוק כי מגע אצבעותיה דיגדג אותי נורא – "תפסיקי! אין שם בכלל שרירים – "
אבל היא לא נשמעה לי והמשיכה לעסות אותי באצבעות מלאות מרץ, ואני קיבלתי התקפת-צחוק כזו – שפחדתי שהשכנים ישמעו ולא היה נעים לי שיגלו שאני שוכבת עם בחורה בחדר-המיטות שלי ומבקשת ממנה להפסיק לגעת לי בחזה, ולכן אמרתי לה שאני מוכנה להמשיך רק אם תניח לי ללבוש כתונת-לילה.
וכך היה. שמתי עליי את הכתונת הדקה וגם החלפתי תחתונים כי כמעט השתנתי מרוב צחוק. ושכבתי על גבי ועצמתי את עיניי והיא החליפה מקום וישבה עתה לצידי על המיטה והניחה יד על כל שד שלי והחלה לתופף בקצות אצבעותיה וללוש ולמשוך לעיתים בקצות הפטמות כשהיא מרימה עימן את השד כולו וכמו מנסה להותיר אותו במצב זה, שלא ייפול. אצבעותיה היו חזקות ונעימות, וכל זה התרחש מבעד לבד הדק, המשיי, של כתונת-הלילה הקצרה, אשר המגע שלה, יחד עם העיסוי, גרמו לי עונג כאילו גבר נחמד עושה לי את זה, רק שאף גבר לא הקדיש תשומת-לב כזו לחזה שלי ולרוב, אחרי אכזבה קלה שהייתי רואה על פניהם, למראה החזית המתנדנדת במקום שקיוו למצוא חזה בתולי ומזדקר, היו יורדים קומה וניגשים ישר לעיקר, או פשוט הופכים אותי, ולפעמים על ארבע, והחזה שלי מזדקר אז כלפי מטה, פשוט מכוח חוק הכבידה של כדור-הארץ שאפילו הממשלה עוד לא הצליחה לשנות אותו. תענוג גדול, כמו כל פרה!
פתאום הפסיקה דינה. פקחתי עיניי. היא הביטה בי במבט מוזר. אני חושבת שהעיסוי חולל גם בה משהו.
"מה העניינים?" שאלתי.
"קשה לי. הידיים כבר כואבות כך, מהצד." אמרה. "אימא שלי אומרת שהיא אוכלת ממני חצץ. כל כך עצוב לי, לילכצ'יקלה – "
עצמתי שוב את עיניי ואמרתי לה – "מה הבעייה שלך? לעסות? אז אולי תנסי לשבת עליי?"
נדמה שרק לזה חיכתה, וכבר נתיישבה עליי, בזהירות, חשתי את שולי כתונתה הרכה על ירכיי החשופות, והתפלאתי שהיא ערומה לגמרי מתחת לכתונת. היא התכופפה מעט לעברי והמשיכה בעיסוי החזה, אבל אני התחלתי להרגיש שעיקר עשייתה עובר למקום האחר. כאילו היא יושבת על גחלים לוהטות.
זו היתה הרגשה מוזרה מאוד. מעולם לא התנסיתי קודם במגע של עיסוי עם אישה, וגם לא תיארתי לעצמי שזה יקרה לי. אבל צ'יפצ'ימונצ'יק היה מגורה ורטוב כמו אפרסק בשל, שננגס, וביקשתי ממנה להתרומם רגע כדי שאוכל להשיל את התחתונים שלי, שהתלחלחו כהוגן, והפעם לא מרוב צחוק. מאותו רגע נתרחש העיסוי כמו בחלום. חשתי את הערווה הגלוייה שלה נושקת לשלי ולוחצת אותי כלפי מטה. פשקתי את ירכיי ככל שיכולתי והתרוממתי כנגדה, בשכיבה, היא לא היתה כבדה ביותר וחשבתי שהנה – הנה היא תשכב עליי והייתי מאוד נבוכה כי לא רציתי להתנשק איתה בשעת העיסוי וגם חשבתי שלא נעים יהיה לי מגע שדיה הנהדרים בשדיי הרכים להחריד, ממש כמו אחרי הצניחה הגדולה.
אבל היא נטתה רק קצת קדימה, גוהרת ושתי ידיה על המיטה, לצדדיי, ואז הרגשתי כמו אצבע זעירה יוצאת מתוכה ומשתקשקת בצ'יפצ'ימון שלי, המשתולל – וזה היה לי כבר יותר מדי, כי כשהרגשתי שהיא מתחילה לחדור לתוכי, לא עמוק אלא רק על פני צ'יפצ'ימונצ'יק, חיבקתי אותה והשכבתיה עליי כשפטמותיה דוקרות אותי כאילו היו גם הן אברי-מין קטנטנים המבקשים לחדור אותי, והתחלתי לגמור את העיסוי בעיניים עצומות עם ניצוצות-במוח, הדם שוחק את התאים האפורים ורוצה לפוצץ אותם – כשאני מניפה אותה, מעלה מטה, מעלה מטה, וכמעט קורעת את פי-הטבעת שלה באצבעותיי שגלשו ותפסו לחוד כל פלח מעגבותיה, רציתי לחדור לשם, או להגיע אליה מאחור, אינני יודעת, הייתי מטורפת מהעיסוי. אני לא יודעת אם גם היא כך, רק זוכרת שבשיא צעקתי לה: "תיכנסי לשם גם אצבע, תיכנסי לשם יותר, כמה שאת יכולה!" – תיכנסי אמרתי, אבל ידיה היו רחוקות מפותצ'יק וחיבקו את שערות ראשי בחוזקה, מנסה ללכוד את שפתי העליונה ולנשק אותי לתוך פי, מה שסירבתי, כמובן, ואז צילצל פעמון הכניסה –
קפאנו שתינו, מפוחדות, ובבת אחת דופברג ניתקה עצמה ממני ושכבה לידי, מתנשמת, זה היה מראה – שתינו עם כותנות-הלילה המורמות והערוות רטובות השיער, המקומט – עד כדי כאב. היה לה שיער שחור כולו, קפיצי, שנראה ככתם במשולש לבן קטן שהותיר הביקיני שלה, כשהעור מסביב שזוף כולו בצבע שוקולד.
"מי זה יכול להיות?" לחשה.
"פורצים לא מצלצלים." הרגעתי אותה ואת עצמי, כשאני מניחה יד בין ירכיה, כמנסה להשקיט אותה, וגם רציתי לגעת בצ'יפצ'ימון המופלא שלה, שפתאום נעלם מן העין, בשוכבה על גבה. אך היא הסירה את ידי, בעדינות, ואמרה –
"מוכרחים לגשת לראות!"
וכך היה. ירדנו שתינו על קצות האצבעות, יחפות בכותנות הלבנות, השקופות, רטובות כהוגן כי גם הזענו, כנראה, במהלך העיסוי, וכך התקדמנו לחדר-המבוא, מבלי להדליק אור נוסף על מנורת-הלילה שבצד שלי, בחדר-השינה, המאירה לנו מאחורינו.
צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שעיסה עליו.
תוגתי!
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא