רשימות מהחיים החדשים המתרקמים בארץ-ישראל
במלאת 25 שנים לצאתו לאור של הרומאן
"ביתן" הוצאה לאור, תל-אביב
נדפס בישראל תשמ"ה / 1985
 
מחברת ראשונה
[ממחברות לילך הרמוטק המכונה גם בשם פאני צדקיהו]
המשך 5
 
צלצול נוסף לא היה. אבל האור בחדר-המדרגות דלק והאיר מתחת לדלת-הכניסה. והיתה לנו הרגשה שמישהו חי שם, מתנשם, מעברה השני של הדלת, בחוץ. התקרבתי לאט אל נקב-ההצצה, שהיה סגור במקרה, הצמדתי אליו עין קרוב-קרוב, כדי שייראה חשוך גם מבחוץ, ואז הסטתי בשקט את מכסה המתכת הזעיר שכיסה עליו.
תוגתי!
באור חדר-המדרגות, במלוא פניו, מול הדלת, וקולו נשמע, עמום:
"אני יודע שאתן עומדות שם, מאחורי הדלת, ומסתכלות. תנו לי להיכנס. לא אפריע לכן. כתבתי שיר חדש ואני מוכרח להקריא אותו... דחילכום... לא איכפת לי לשכב על השטיח לרגלי המיטה שלכן, על יד נעלי-הבית, רק שאני לא יכול להיות לבד הלילה – "
"חיים!" לחשתי לו, "השתגעת?"
הוא השתתק.
נדמה לי ששמעתי יבבה חנוקה.
"חיים, לך הביתה, אנחנו כבר ישנות – "
ואז רישרש דף-מחברת מתחת לדלת, כתם לבן בחשכה-למחצה, זה היה השיר "מבעד לריסי עינייך".
 
מבעד לריסי עינייך לי נשקף חלום של תקווה
ראיתי אחורייך ולא בחלום, הן לבנות,
חיפשתי אותך ביום, בלילה, ואת אינך –
זר הייתי לך, מבעד לחלון, לא אותי
בעינייך ראית אלא אהוב רחוק –
עתידי נשקף אליי כנעל-בית שלך
רעבתי ולא ללחם אלא לאהבה –
נשיקה באחורייך הצחורים היתה לי גמול
סבל שנים רבות, אינני מעיז לחלום שאעלה
בשדייך, אני תולעת, את פרח צח,
פרח שלא אליי נפתח, אחרים ימוצו לשדך –
די! עליי להתעורר, עוד נכונו לי עתידות,
ראי כי אהיה משורר בשדה הספרות
ואבוא אלייך עטור תהילת נצח, זָכר,
זכר אהיה לך אז ולא מציץ אלמוני,
האהבה שלי תכריע אותך, ברך לפניי תכרעי,
הוי, בת האלמוות, ואז תמצצי לי –
את התותח בשקיקת אהבים נואשת, שפחתי!
 
 [האותיות בכחול ובאדום בתחילת השורות לא היו צבועות כך במכתב המקורי, אבל המלביה"ד, שחשב תחילה לשים בחשאי את שש המחברות שכתבה לילך הרמוטק – לפתחה של הוצאת ספרים ללא ציון שמו, על מנת שהספר יתגלה וגם יודפס בתור תעלומה של "מיהי המחברת?" וייעשה לרב-מכר אדיר – החליט לבסוף להותיר בספר עקבות בלתי-נמחים להוכחת בעלותו על היצירה, ולכן ביקש מחיים תוגתי לכתוב את השיר באקרוסטיכון הפוך של כל שורה שנייה מלמטה למעלה, ובחזרה – כך שהאותיות בהתחברן יחד נותנות את המשפט – אהוד בן עזר חִבּר ספר זה].
 
תותח!
טוב. את שירו הטרי לא קראתי אותה שעה, במעמד שלושתנו משני צידי הדלת, אלא רק למחרת, כשמצאתי אותו על הכוננית, בכניסה. כי רגע לאחר השתלשלו מתחת, הדפה אותי דינה מנקב-ההצצה ואמרה לתוגתי:
"נכניס אותך, בתנאי שתבטיח להיות צייתן – "
"מה זאת אומרת?" נשמע נרגש.
"שאתה תעשה רק מה שאנחנו נרשה לך, ובלי לכפות עלינו שום דבר, ואם תנסה משהו בכוח, אנחנו נקצץ לך את הפיפי! שמעת – "
והמדהים שכל אותה שעה היתה ידה הימנית מונחת על תוסיק הערום שלי וממשיכה לעסות אותי, מתחת לכתונת, כשהאצבע שלה חותרת בין העגבות, להגיע פנימה, אני לא יודעת בשביל מה, אולי היא עשתה את זה כדי למנוע ממני אפשרות להתנגד לה?
"השתגעת?" לחשתי לה. "מושחתת אחת, לא נוכל להתעסות עוד הלילה!"
"טיפשה!"
"הוא יפריע לנו – "
אבל היא כבר פתחה את הדלת והכניסה את תוגתי, המחייך באסירות-תודה ככלבלב שהשליכוהו קודם החוצה מפני שהשתין שלולית על הרצפה. תוגתי הלך אחרינו לחדר-השינה, יכולתי לשמוע את ליבו ההולם למראה שתינו, בכותנות-הלילה השקופות, ומצהלות הצחוק, החנוק – (בגלל השכנים!) – שתקפו את דופברג הרזה ושחומת הרגליים.
"שכב!" הורתה לו דינה לעבר הרצפה.
הוא לא הבין וחשב שהיא מתכוונת למיטה, אבל היא לא ויתרה. "אמרת שאתה רוצה על יד נעלי-הבית!"
"דינה! התריתי בה.
אך היא היסתה אותי. וחיים דווקא נהנה, ונשכב לו בבגדיו על השטיח הקטן, המסריח, ליד הצד שבו שכבתי.
"ועכשיו," אמרה לו, "אנחנו במיטה, ועליך להתרומם בעיניים עצומות וללקק לכל אחת מאיתנו את פותצ'יק המסכן שלה עד שיהיה יבש לגמרי. מפני שמרוב פחד מן הדפיקה שלך, קודם, הרטבנו שתינו כהוגן – "
"אתן לא מסדרות אותי, בנות?" מילמל.
"מה כבר אפשר לסדר אותך?"
"ששמתן איזה מלפפון, או משהו, כדי לצחוק עליי?"
"אל תהיה אידיוט, תוגתי, אתה כל החיים שלך תזכור שלילה אחד ליקקת לשתיים יחד, אבל אוי לך, ואבוי לך, אם תנסה לעשות משהו יותר, הבנת?"
"כן המפקדת – "
"הכנסנו אותך בתנאי שתהיה עבד שלנו, נכון?"
"כן. אבל חשבתי שתרצו קודם, שאני אקרא בפניהן, את השיר החדש, שכתבתי – "
"לקק! – טמבל! – תהיה לך השראה לעוד מאה שירים – "
והיא נשכבה לצידי, פרקדן, מתנשמת בהתרגשות, ואת ידה הניחה על חזי, כמו כדי לחבר זרמים חשמליים העתידים לחלוף בין שתינו. תוגתי התרומם לאיטו, בעיניים עצומות, ותפס קודם רגל ימין שלי, ומיד הצמיד פיו אליה והחל מנשק, בפראות, בתאוותנות.
"מפגר אחד!" אמרה דינה "קיבלת פקודה, לא? אז אל תנסה – "
הוא זחל הלאה, מרים בידיו את שולי כתונת-הלילה שלי, מפלס באצבעותיו, בין ירכיי, דרך לעיניו העצומות, עד שהגיע אל פותצ'יק, והתחיל לעשות כמצווה עליו.
"יותר למעלה!" פקדה עליו דינה, כשעיניה נטועות בתקרה, את הכול ניחשה.
הוא עלה מעט, אני הקלתי עליו בכך שהרמתי את ירכיי ופשקתי אותן, ועתה כבר היה צ'יפצ'ימון מתגלגל בשפתיו, צומח אל תוך פיו ומשלח בתוכו גלים שהרעידו את גופי. דינה ליטפה קלות את פטמותיי, מבעד לבד הדק, כמנסה לאמוד את מידת התקשותן. הצירוף היה נראה נהדר, אלמלא הרים תוגתי אותו רגע פניו והתחנן:
"פּוּס! פוס! – "
"מה יש?"
"הרשו לי להתפשט, בנות!"
"לא!"
"לפחות המכנסיים! אין לי, להחליף – "
"וללכלכך את הרצפה של לילכק'ה זה יפה?"
"אז שיתנו לי משהו להתיז לתוכו, כי אני, עוד רגע, מתפוצץ – "
"לא!" המשיכה דינה לתקוע דבריה לתקרה, שכובה על גבה, מבלי להסתכל אליו כלל. רק ידה ליטפה בעצבנות את הכובעונצ'יקים שלי, כמבקשת לחולל בהם את נס העמידה.
ואז הרגשתי לפיתה אדירה ומישהו – תוגתי כמובן, משך אותי ברגליי ושיקע חוטמו ושפתיו בפותצ'יק כמבקש לאכול את אמצע הבייגלע, ובאותה שעה הזדעזעה המיטה והתרוממה גלים-גלים ואני חששתי שהוא בועל בייאושו את המזרון שלי או למטה ממנו, מי יודע, כי שתינו התחלנו צווחות, לא בקול רם – כדי שלא למשוך תשומת לב השכנים – ועל המיטה הנדפקת הזו, המתנדנדת כסירה בלב ים, ראיתי את דינה דופברג מתרוממת, עלה ורדת, עד למצב ישיבה, ומשלחת את רגלה הארוכה, השחומה, שציפורניה ארוכות וצבועות בלכה אדומה-כהה, כמעט חומה – ובועטת במצחו כדי להדוף מעליי את תלתליו של תוגתי התקוע בי ומחפש לשווא לבלוע את צ'יפצ'ימון המצ'וקמק שנעלם מרוב פחד.
ובעוד רגע – נתייצבה המיטה בבת-אחת, ותוגתי הנבעט היה מוטל בפינת החדר, ושתינו יושבות ומתבוננות בו, כמעט ערומות מבעד לכותנות הדקות.
הוא הסתכל אלינו בעיניים מוכות, מטורפות-למחצה, ושתק. פחדנו. כתמים נוצצים לחים היו על פניו, ותיארנו לעצמנו מה המצב למטה. הריח מילא את החדר. הוא התקרב על ארבעתיו למיטה, התרומם, תפס את כף-רגלה של דינה והחל מנשק אותה מצד לצד, כאילו היתה צפונה לו בה ישועה גדולה, ולא היה אפשר להבין מדוע הוא מתנהג כך, עדיין חושק, או כדי להעניש את עצמו ולהשפילו עוד יותר.
"אתן שתיכן, זונות מופרעות..." מילמל לתוך אצבעות רגלה של דינה, "מופרעות, רציתן להתעלל בי!" והתחיל לצחוק ולייבב בקול בלתי-נעים, "מודיע בהכנעה, אני המלפפון שלכן, שהרטיב במכנסיים, ועכשיו איך אלך הביתה, כּוּסיות? – הה, תגידו כוסיות – "
כאן כנראה נכמרו עליו רחמיה של דינה והיא פרטה באצבעותיה על שפתיו וליטפה אותן כאילו כף-רגלה היתה יצור לעצמו.
"קום, תוגתי," אמרה, "עברת את המיבחן ואנחנו נטפל בך ונפנק אותך כאילו היית הילד הכי-הכי מתוך שלנו – "
והיא השכיבה אותו על גבו, על המיטה, ושתינו הפשטנו אותו במרץ והיא שלחה אותי עם המכנסיים וכל השאר, לשטוף את הכתמים ומיד לייבש אותם, בזהירות, במגהץ חם. ובינתיים הלבישה אותו בכתונת-לילה נוספת שהוציאה מהארון שלי, בלי לשאול אותי בכלל, ממש הפליאה אותי, והשכיבה אותו על הבטן כשרק עכוזל'ה וביצאלאך השעירים והחיוורים שלו, מתאווררים לעינינו.
"אני רעב," הוא מילמל, "אני הייתי רוצה לאכול איזה כריך – "
"אתה תאכל כשאתן לך פקודה – "
"מה את רוצה ממני, דינה? אני מוכן אפילו שתצליפי לי, על התוסיק, אם התנהגתי לא יפה, אבל עכשיו אני רעב, נורא, אחרי כל פליטה אני נהיה רעב נורא, בא לי חשק לעמוד במיטבח ולבשל דוד של מרק – "
אחר-כך עזבתי אותם לרגעים אחדים, או אולי ליותר, כדי לשטוף, וגם הכנתי את המגהץ, וקרש-הגיהוץ, ומגבת ישנה כדי לספוג את הרטיבות; הזמן עבר, היה שקט, נדמה לי ששניהם נרדמו על המיטה שלי. חזרתי לחדר-השינה, ומה עיניי רואות? תוגתי עודנו שכוב על בטנו, כמו שעזבתי אותו, אבל דופברג שרועה עתה על גבו ועכוזל'ה שלה עולה ויורד, עולה ויורד.
"לילכצ'יק מותק," סובבה אליי פניה, מתנשמת מעט, וסמוקה, בשומעה אותי נכנסת, "תעזרי לי – "
ולפי התנועה שבה איווררה את פופצ'יק הפעור שלה, הרזה, כלפי מעלה, הבנתי לאיזו עזרה ידנית היא מצפה ממני, אבל אני הייתי סקרנית לראות מה מתרחש אצל תוגתי המסכן, ששכב עטוף בכתונת-לילה שלי. התכופפתי לצידם ושלחתי יד אל מתחת לירכיו – איזו הפתעה! – ממושכת! – אשר כלל לא נראתה קרובה לנבול, כמו שאירע לו קודם! ודינה, כאילו הרגישה באוצר שאני מחזיקה, והתמלאה קנאה – דחפה כף-רגלה בכתפי והדפה אותי, כמעט הפילה, ובבת-אחת התהפכה פרקדן על גבה והעלתה את תוגתי עם הענק שלו מעליה והתחילה לגמור בתרועות אדירות עד אשר אני לא האמנתי למראה עיניי – שתוגתי המרטיבון השמנמן, אישתחת מפיבושת בכיין ומתרפס – יצמיח פתאום אבר כגבר ויבעל לנגד עיניי את חברתי הטובה ביותר –
כשנרגעו, דבוקים עדיין, היתה לי הרגשה שאינם רוצים לראות אותי, והסתלקתי. בסוף יצאתי אני המופסדת! ישבתי לי במיטבח, ומאפס-מעשה, אחרי שגיהצתי לו את המכנסיים ואת התחתונים, התחלתי להכין כריכים עם גבינה צהובה ופרוסות נקניק, וזיתים, וגבינת פפריקה, וחזרתי לחדר-השינה והבאתי להם טס מלא כריכים, אבל הם כבר ישנו, עדיין חבוקים, אז ישבתי לידם ואכלתי, ואכלתי, ואכלתי –
עד שגמרתי לבדי כל מה שהכנתי, ומאפס-מעשה הסתכלתי עליהם. דינה שכבה על גבה. נוחרת קלות, וציצי אחד שלה, קטן ושחום, נזדקר לו מתחת לזרועו של תוגתי, השכוב חציו עליה. זחלתי קצת לעברה, גחנתי על ציצי שלה ונשקתי אותו ברפרוף, רציתי להרגיש אותו, ללמוד את סודו, נגעתי בלשוני בצ'ופצ'יק. פתאום הרגשתי שהעור היפה שלה, המתוח, מצטמרר. גבשושיות הפטמה נזדקרו. מה זה היה? אני בכיתי.
מה יכולתי לעשות? הצעתי לי משכב על הרצפה, לצידם, וניסיתי להירדם, והפעם אני – על יד נעלי-הבית. למרות שפרשתי מתחתיי שמיכה – הבלטות הקרות הפריעו לי ולא מצאתי לגופי תנוחה נכונה ונזכרתי כי כך גם כאב לי הגב על השולחן בלשכת היו"ר כאשר הח"כ גדעון וגינור ניסה להשכיב אותי באמצע סיור היכרות שהבטיח לי בכנסת –
 
[נדפס לראשונה לפני 25 שנים ברומאן "הנאהבים והנעימים", בהוצאת ביתן, 1985. הספר המקורי אזל. כל עותק שלו, 191 עמודים, שווה כיום מאות שקלים]
 
המשך יבוא